חומש בראשית- פרשת ויצא- מחלום למציאות חדשה

השבוע פרשת ויצא שהיא הפרשה השביעית בספר בראשית, והיא מתארת את קורותיו של יעקב אבינו ב- דרכו לחרן, בשהותו בבית לבן הארמי, נישואיו ללאה ולרחל, הולדת ילדיו ועד להחלטתו לחזור לארץ ישראל.
בעצתה של רבקה, אמו, ובברכת יצחק, אביו, יוצא יעקב אל משפחת דודו, לבן, שבחרן. עשיו, אחיו של יעקב, כועס עליו ומתכוון להורגו לאחר שלקח ממנו את ברכות הבכורה, ולכן יעקב נשלח לחרן. בדרכו לחָרָן , כשהוא לבד במדבר, הוא חולם את חלום הסולם המפורסם: "סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה" (בראשית כ"ח, י"ב), מלאכים עולים ויורדים עליו, וה' מבטיח לו הגנה וברכה. חלום שמבטא את היכולת לחלום ולשאוף גבוה גם כאשר אנו נמצאים במציאות קשה ומורכבת.

בעיצומה של שנת מלחמה קשה, שבה מלחמת חרבות ברזל גבתה חיי אדם יקרים מכל, הותירה משפחות שכולות מרובות, פצועים רבים, ושוברת את לב כולנו על החטופים שעדיין לא שבו הביתה – המסר של פרשת ויצא מקבל משמעות מיוחדת. החלום של יעקב אינו רק פנטזיה; הוא מחבר בין שמיים וארץ, בין מציאות לכאב ובין תקווה למעשיות. גם אנחנו, בעיצומם של ימים מאתגרים, נדרשים להעז לחלום על מציאות טובה יותר, אך גם לפעול בנחישות למענה.

מסביר הרב נחמיה רענן,
"בזמן הבריחה לחרן, מצב הרוח הכללי של יעקב אבינו לא היה מרומם, ככל הנראה. בלא הכנה מוקדמת הוא מצא את עצמו במנוסה מפני עשיו אחיו, תוך עזיבת משפחתו וסביבתו המוכרת והליכה אל הלא נודע. על רקע הסערה הנפשית הזאת חולם יעקב אבינו את חלום הסולם, ולכן מתבקש לפרש את המסר של החלום על רקע מציאות הקושי והמשבר שבה היה נתון יעקב אבינו.
ה"דגל מחנה אפרים" מפרש שחלום יעקב עוסק ב"סוד גַּדְלוּת וקַטְנוּת". "קטנות" מבטאת את מצב האדם בתקופת הירידה והקושי, ו"גדלות" מבטאת את התקופות הטובות והמוצלחות. בתקופות ה"גדלות" אין שום בעיה: הכול הולך טוב, וזורם בהתאם לציפיות. תקופות ה"קטנות" מתאפיינות בקושי ומשבר: שום דבר לא מצליח, והאדם לא עומד בציפיות שלו מעצמו. בתקופות ה"קטנות" האדם נאלץ להתמודד עם כישלון ושחיקה בדימוי העצמי. לעיתים הוא מאשים את עצמו בכניסה למשבר, ובנוסף לקשיים האובייקטיביים, מצפונו מייסר אותו על עצם הימצאותו בתקופת "קטנות".
"סוד קטנות וגדלות" הוא שם קוד לנקודת ההשקפה החסידית על הקטנות והגדלות. הוא כולל התייחסות עקרונית וגם כלים מעשיים להתמודדות עם תקופת ה"קטנות". הנקודה הראשונה שאותה מציין ה"דגל מחנה אפרים" בהקשר זה היא שה"קטנות" היא מציאות טבעית: אדם אינו יכול לעמוד במצב אחד תמיד, ולכן הוא מוכרח מדי פעם לרדת למצב נמוך יותר. את הרעיון הזה מבסס ה"דגל מחנה אפרים" על דרשה של סבו, הבעש"ט, על הפסוק ביחזקאל "והחיות רצוא ושוב" (א', יד). הוא מפרש שכל מי שנמצא במצב של חיים ("והחיות") אמור להיות מטולטל בין רצוא ושוב. המושג "רצוא" מקביל ל"גדלות", דהיינו תנועת הריצה וההתקדמות, ו"שוב" היא מציאות ה"קטנות", בה האדם שב ונסוג אחור. ההכרה בכך שהמשבר והירידה הן תופעות צפויות וטבעיות, מנטרלת את תחושות האשם ועשויה לעזור להתמודדות נכונה.
… החוויה המרכזית שמלווה את תקופת "קטנות" היא ריחוק, ריחוק של האדם מעצמו ומאלוקים. תחושה זו עשויה להוליד פנייה כנה של האדם מעומק הלב אל ה' שיקרב אותו ויסייע בידו להיחלץ מהמצוקה… כשטוב לאדם, קשה יותר להתפלל באמת. דווקא המצוקה מאפשרת תפילה כנה מעומק הלב…" מתוך הריחוק והכאב נובעת הזדמנות לצמיחה – כפי שיעקב, ברגעי הקושי הגדולים ביותר שלו, התחבר לחלום שסייע לו להאמין שניתן לייצר מציאות חדשה, טובה יותר.

וכמו יעקב, שיצא למסע ארוך מתוך תחושת אחריות לעתידו, כך גם אנחנו נדרשים להתמודד עם האובדן, הכאב והפחד – ולשאוף לעתיד שבו נבנה את חיינו מחדש. החלום על מציאות שבה יוחזרו כל החטופים, שבה נעניק תמיכה לפצועים בגוף ובנפש, ולמשפחות השכולות, ובה ניצור חברה מלוכדת וחזקה, הוא המפתח להמשיך קדימה. בדיוק כפי שיעקב התעורר מהחלום והכריז על המקום כ"בית אלוהים", כך גם אנו נדרשים להפוך את התקווה למעשים שיניחו יסודות לעתיד בטוח וטוב יותר.
הסולם של יעקב מזכיר לנו שגם מהמקומות הנמוכים ביותר אפשר לטפס מעלה, שלב אחר שלב. לא תמיד הדרך ברורה או קלה, אבל האמונה, התקווה והמעשים שלנו יכולים להוביל אותנו אל מקום טוב יותר. המאבק של יעקב, כמו המסר של חז"ל, מלמד אותנו שהשינוי מתחיל דווקא מתוך מצבים של משבר ונחישות לא לוותר. יהי רצון שנזכה לראות את כל החיילים והחטופים שבים הביתה בשלום, שנשקם את פצעי החברה ונתחזק מתוך האתגרים.
פרשת ויצא מלמדת אותנו להאמין, לחלום, ובעיקר – לפעול למען מימושו של החלום. חז"ל מדגישים שהדרך לשינוי אמנם אינה פשוטה, אך היא מתחילה בחלום המחובר למציאות ובעשייה הנובעת ממנו. עלינו לחזק את עצמנו, לשאוב כוחות מהעבר ולפעול מתוך אמונה, תקווה ואחריות – כדי להשיב את החטופים, לטפל בפצועים, לחזק את המשפחות השכולות ולבנות חברה מאוחדת. בדיוק כפי שיעקב פעל מתוך קושי, והצליח לבנות את עתיד העם כולו.

שבת שלום  🇮🇱💞 
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

הפטרת פרשת מקץ- חלום או מציאות?

הפטרת פרשת מקץ הינה בספר מלכים א' פרק ג ט"ו ועד פרק ד' א והיא ידועה בתור משפט שלמה. מסביר הרב יהודה שביב- "זיקה שבין הפרשה להפטרה עולה כבר למקרא הפיסקה הראשונה בהפטרה: "ויקץ שלמה והנה חלום". הרי זה ממש, כלשון האמורה בפרשתנו "ויקץ פרעה והנה חלום" (מא, ז). ההפטרה יוצרת הנגדה בין חלומו של פרעה, התמוה והבלתי-ברור, לבין חלומו של שלמה, הפשוט וגלוי. כמו כן, נוצרת הקבלה בין יוסף, הפותר בחכמתו, את חלום פרעה, לבין שלמה, המכריע בחכמתו במשפט שלמה בין האם האמיתית לבין האם המזוייפת. ההפטרה משווה בין יוסף לבין שלמה. ראינו איך דיוק קל בדברי הצדדים מוציא את האמת לאור. גם יוסף, בזכות חוכמתו, חכמה אלוקית, והקשבתו לפרטים הקטנים ביותר בתיאור חלומותיו של פרעה הצליח לפענח היטב את החלום, לעלות לגדולה ולהציל את כל ארץ מצרים. אולם אומר הרב יהודה שביב- "עיקרה של ההפטרה – סיפור משפט הנשים – רחוק במבט ראשון מכל קשר לפרשה. ואולי זה העניין: חכמת שלמה באה לידי ביטוי בכושרו המופלא לרדת לרחשי ליבה של אם אמיתית. מבין הוא כי ליבה של אם ההומה על בנה מעדיף שיראה הוא אך טוב בחייו, גם אם לא יימצא תחת ידה. עדיף שיינתן הבן לאישה אחרת ובלבד שלא יאונה לו כל רע. אפשר שאף מפרשתנו למד הוא דבר זה. יעקב מגלה חרדה בלתי מוסברת לבנימין, והוא מסרב בעקשנות לשלח אותו עם אחיו מצריימה. כל כך למה? – "פן יקראנו אסון". אלא שסירובו לשלח את בנימין פעם נוספת, הוא בלתי מובן לחלוטין: הרי אין ספק מוציא מידי ודאי. אם הוא משלח אפשר שיקרה אסון; אבל אם אין הוא משלח הרי האסון ודאי. ששמעון כבר עצור במצרים והשליט הנכרי הזהיר שלא ישחרר את שמעון עד שיובא בנימין לפניו. אלא שליבו של אב (ויעקב משמש לו לבנימין גם אב וגם אם) מעדיף בן חי אם גם רחוק במצרים; אם גם אסור, על פני חשש רחוק שיארע משהו לבן בדרך."

אז מה המסר? לעניות דעתי הרגישות האנושית, הפשוטה שהיא הביטוי לחוכמה. בחלומו מבקש שלמה מה' שייתן לו לב שומע, שישפוט את העם בחכמה וידע להבחין בין טוב לרע. וזה מה שמשותף לשלמה ויוסף, החכמה שפותחת דלת להגדלת האדם, להתמצא במרחב, לפתח רגישות לסיטואציות השונות, לדעת לומר את הדבר הנכון, בזמן הנכון. מה שמתקשר לנו ישירות עם חג החנוכה. התרבות היוונית קידשה את החוכמה אך רק במובן השכל. לכל מה שקשור במוסר וערכים הייתה הפרדה מהחוכמה, בניגוד ליהדות שמוסר וערכים נגזרים מתוך הרגישות למרחב והם חלק אינטגרלי מהחוכמה, היכולת להתחשב בגורמים שונים ובמסלולי פעולה אפשריים שונים ולברור מתוכם את המסלול המיטבי. מי ייתן ונצליח לפתח חכמה פשוטה, חכמת הלב והשכל יחד, לייצר את האיזון הנכון והמטיב. אמכי"ר
שבת שלום ומבורך

❤