תגית: חיבור

הפרשה פותחת-
"(ב) דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה:… תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי. (ג) וְזֹאת, הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר תִּקְחוּ, מֵאִתָּם:…" (שמות כה')
הפסוקים הללו מעוררים את השאלה- תרומה לוקחים או נותנים? היינו מצפים שיגיד לישראל "ויתנו לי תרומה"!
הרי לקחת זו התאווה למלא את עצמי, לכאורה ההיפך הגמור לנתינה. כל אדם הוא מרכז העולם והוא יעדיף שלא להתחייב לתת, ולוותר למען האחר, אבל התורה אומרת 'לתת' זו הלקיחה. אנו נפגשים עם פרשנות זו כבר בספר בראשית עם אברהם אבינו שמארח את 3 המלאכים לאחר טקס ברית המילה, בראשית פרק יח':
"(ד) יֻקַּח-נָא מְעַט-מַיִם, וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם;…(ה) וְאֶקְחָה פַת-לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם…" "שפתי דעת [לבעל הכלי יקר] וירא: למה אמר 'ואקחה פת לחם' ולא 'ואתנה'?
בית הלוי ריש תרומה: דקדק הכתוב לומר 'ויקחו לי', דעיקר מה שיש לאדם בממונו הוא מה שנותן לצדקה."
ה' מבקש מעם ישראל לבנות לו מקום של התכנסות שהוא המשכן. לשם כך אומר ה' למשה לגייס תרומות מעם ישראל המתגלה בגדלותו בנתינתו למען בניית המשכן. מסביר הרב שניאור אשכנזי שמשימת החודש, חודש אדר, היא מתנות לאביונים, והפרשה מסבירה לנו שכשאנו נותנים אנחנו בעצם לוקחים יותר ממה שנתנו. כי במקביל לנתינה שלנו אנו למעשה לוקחים זכות, ברכה ואושר, שהרי מעשה טוב תמיד נשאר קניינו הנצחי של האדם.
בסופו של דבר, מה אנשים באמת רוצים ומחפשים? כסף, כוח, שליטה…??? מה באמת מקנה לנו אושר? מסתבר שלהשפיע! הנתינה היא ההזדמנות לחוות שמישהו צריך וזקוק לנו, ולכן יש בנתינה לקיחה היוצרת סיפוק פנימי שממלא את האדם. הרמב"ם אומר כי המתנות לאביונים בפורים זו המצווה הכי חשובה כי היא השמחה הגדולה ביותר. מוסיף הרב אשכנזי, הנתינה היא הלקיחה של טעם החיים, היכולת להשפיע וליצור את ההבדל, והמפתח לקשר ולחיבור. נתינה בחינם בלי לבקש חזרה היא שפותחת ומקרבת לבבות. זוהי תזכורת חשובה שהיופי והייחודיות שלנו כבני אנוש היא היכולת להרגיש את החסר של הזולת, ובמקביל לוותר על משהו משלנו למענו.
במילים אחרות, נתינה היא חתימה על שותפות שיוצרת מעורבות חברתית ומאפשרת פיתוח ערכים, הרגשת שייכות ואחריות לקהילה שמשולבת ברצון לפעול למענה. דבר היוצר תחושת מסוגלות והעלאת הדימוי העצמי.
הסבר נוסף, אומר הרב אשכנזי, זה שאי אפשר לצוות 'לתת' למשכן כי למשכן יש לתת מרצונו הטוב של האדם; ה' רוצה שיבנו את המשכן ע"י מי שרוצה לתת, בית שנבנה מרצוננו הטוב. בעצם הלקיחה שלנו מעצמנו היא הנתינה שיצרה את הקדושה, החיבור והשותפות של בני ישראל בבניית המשכן, דבר שנעשה מתוכנו, מעצמנו, הוא שמשאיר חותם כי כל עניין הנתינה הוא לגלות את נידבת הלב.
אומר על כך הרב נחמיה רענן-
" …ה"שפת אמת" עונה שעיקר התרומה איננה בנתינה לה', אלא בלקיחה שהאדם לוקח מעצמו: ההפרשה שהאדם מפריש מעצמו עבור המשכן מתוך שמחה היא התכלית של התרומה. על ידי הלקיחה וההפרשה שלוקח האדם מעצמו, הוא מרומם ומקדש את הדבר המופרש והופך אותו לתרומה לה'."
לסיום, רעיון נוסף, המילה 'לקח', בסדר שונה של האותיות משמעותה 'חלק', כלומר, עצם ההשתתפות שלנו בפעילות, במעשה, במילה טובה ופרגון הופכים אותנו להיות חלק מהדבר. ניתן לראות גם חיבור להפטרה (שמופיעה במלכים א' פרק ה, כו – פרק ו, יג) שמפרטת את עשרות אלפי הפועלים, יהודים ולא יהודים, שגוייסו לצורך בניית בית המקדש (לא בנייה של עיר שלמה אלא בניית בית ה'), המעלה תהייה מדוע היה צורך במספר כה עצום של פועלים? חברתי רוני הציעה שיתכן והעניין הוא הרצון לחיבור ולשותפות. השתתפותם של רבים הופכת אותם לחלק מהמשכן שנבנה לעם ישראל בנדודיו במדבר, ולחלק מבית המקדש שנבנה כמקום תפילה לעם ישראל ולנוכרים.
בפרשת תרומה מאירים לנו שהנתינה שלנו היא שהופכת אותנו לחלק ובכך מחברת אותנו. שנזכה לנתינת חינם ולגילוי נדבת הלב. אמכי"ר.
שבת שלום❤🤗

"תהליך של תשובה יכול להתרחש רק כשאדם מבין ששגה והוא מסוגל להודות בכך בפה מלא, בראש ובראשונה כלפי עצמו… פעולה זו לא רק שאיננה קלה, אלא היא אף עומדת בניגוד למה שאנו בדרך כלל מנסים לעשות: לבנות את עצמנו ולהאדיר את הדימוי העצמי שלנו.
במרוצת היומיום המאפיינת את החיים אנו עושים שימוש במספר מנגנוני הגנה המאפשרים לנו להגן ולשמור על הדימוי העצמי שלנו. מנגנונים אלו מאפשרים לנו להתמודד עם אירועים, מחשבות או אנשים שאנו רואים בהם איום… אך הם אלו שיכולים לעכב את תהליך התשובה.
אחד ממנגנוני ההגנה הנפוצים ביותר היא ההכחשה… כשאין בעיות לא צריכים לעשות שינויים בחיים. לא נדרשים להתעמת עם קשיים. חלק מהגישה הזאת גורסת כי דברים תמיד יסתדרו מעצמם, גם אם אני לא אתאמץ לעשות משהו בנושא. "אל תדאג, יהיה בסדר", לוחש לנו הקול הפנימי המכחיש.  קל להתכחש לקיומה של בעיה, אולם הבעיה היותר גדולה והיותר אמיתית היא שאם לא מתמודדים עם בעיות קטנות בזמן אמת, הן הופכות במהלך הזמן לבעיות גדולות מאוד.
דרך נוספת להכחשה להתמודדות עם בעיות היא גלגול האשם בבעיה אל מקום אחר. כאן אנו כבר מודים בקיומה של בעיה, אבל היא לא בגללי או באשמתי ולכן אני גם פטור מלטפל בנושא. משהו אחר גרם למצב, בטח לא אני… הצורה המשוכללת של מנגנון זה לא רק שלא מוצא את הבעיה בנו אלא אף מזהה אותה אצל אחרים ובכך משליך אותה, כביכול, עליהם…

גישה נוספת שגם מכירה בבעיה, היא זו שבה אנו מוצאים את הדרך להצדיק את קיומה. אחד הדרכים לעשות זאת היא באמצעות השימוש במשפט: "אבל כולם עושים את זה". במילים אחרות: אולי יש כאן בעיה וקלקול, אבל כולם כאלה ולכן לא אני יהיה זה שיתקן את העולם. בצורה שכזאת אנו פוטרים את עצמנו מהצורך להוקיע את ההתנהגות או להימנע ממנה, כי אם כולם עושים את זה…
אנחנו אוהבים להצדיק התנהגויות מסוימות, גם אם הם פסולות, בטענה שאם אף אחד לא נפגע מהן אז גם אף אחד לא צריך לדעת מהן. יש גם כאלו המצדיקים את החטא בכך שהם מסבירים לעצמם מדוע החוק, הכלל או המצווה נגדם הם יוצאים הם בכלל לא צודקים, הגיוניים או מיועדים להם. אנו מסבירים לעצמנו שאין לאף אחד סיבה לצפות מאתנו לשום דבר, ואם מישהו מצפה מאתנו זה בכלל לא מוצדק. אנחנו יכולים בקלות לא רק לפטור את עצמנו מהמחויבות אלא גם מתחושת האשם הנלוות.

במצבים קיצוניים ממש אנשים… גם מעוותים את התפיסה שלהם עצמם על המציאות, הכל בכדי להעלים את הבעיה. כך לדוגמא אנו משכנעים את עצמנו בכל פעם שאנחנו קונים או מוכרים ב"שחור", שהמדינה ממילא לוקחת מספיק כספים מאתנו ומבזבזת אותם במקומות שלתפיסתנו הם אינם ראויים. אנו פועלים כך גם במערכות היחסים שלנו במשפחה כשאנו משלים את עצמנו שהילדות הקשה שהייתה לנו, הופכת את רצונותינו בהווה לחשובים ונכונים יותר משל אחרים במשפחה, או בגלל כל סיבה אחרת שבגללה "ככה זה צריך להיות".

התהליך שבו אדם דן את עצמו… דורש תעצומות נפש ומחייב כנות עצמית גם במקומות אינטימיים שאותם מכיר, מלבד האדם עצמו, רק בוחן כליות ולב. אולם אם אנו לא נוכל להגיע לכנות מול עצמנו, הרי שעל אחת כמה וכמה לא נוכל לעשות כן אל מול ה'. אם לא נצליח להתבונן בעצמנו ללא פחד ומורא, הרי שחלק משמעותי מתהליך התשובה שלנו יהיה חסר. אנו נהיה חסרים את הכנות אליה אדם צריך להגיע עם עצמו. ככל שאדם ידע להיות יותר אמיתי עם עצמו וככל שהוא יזדקק פחות למנגנוני ההגנה שחוסמים את הכנות האישית שלו, כך הוא יוכל להגיע לרמות גבוהות יותר של חיבור עם ה' ועם הסובבים אותו לא רק בעשרת ימי התשובה אלא בכל ימות השנה." אמכי"ר.

שנה טובה ומטיבה

השבוע פרשת תצווה שהיא הפרשה השמינית בספר שמות. הפרשה פותחת בפנייה למשה "ואתה תצווה את בני ישראל" מבלי לציין את שמו; זו למעשה הפרשה היחידה בחומשים שמות-ויקרא-במדבר שלא מוזכר בה שמו של משה. מקובל ע"פ המדרש לקשר זאת לבקשתו של משה מה' לאחר חטא העגל המופיעה בפרשה הבאה, פרשת כי תשא: "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן – מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ". משה מבקש מ-ה' שאם הוא לא מוכן לסלוח לבני ישראל, אזי עליו למחוק את שמו מהכתובים. למרות שהקב"ה סלח לבני ישראל, שמו של משה נעדר מן הפרשה כי זהו ביטוי להתגשמות מילותיו של אדם צדיק רב עוצמה, שהגיע לרום המעלות, ביטוי לכוחה של מילה.

פרשת תצווה ממשיכה את ציווי בניית והקמת המשכן, התפקידים, למשל, על הכוהנים להדליק את נר התמיד בכל יום, באוהל מועד. מתואר גם הלבוש המיוחד של הכוהנים, אהרון הכהן הגדול ילבש אֵפוֹד ועליו החוֹשֶן. על החושן יש אבנים, ועליהן שמות  שנים-עשר שבטי ישראל.  עוד פרטֵי לְבוּש שילבש אהרון, הם: מעיל אֵפוֹד, כּוּתוֹנֶת תשבץ, מִצְנֶפֶת, ועליה ציץ זהב. גם בניו ילבשו כּוּתָנוֹת, אַבְנֵטִים ומִגְבָּעוֹת. בהמשך הפרשה מתואר תהליך קידושם של אהרון ובניו, והציווּי לבנות מזבח קְטוֹרֶת, שיוּנַח לפני הפָּרוֹכֶת שעל ארון העֵדוּת. הפרשה מסיימת בשלוש מצוות שיהיו במשכן – קורבנות התמיד, הדלקת הנרות והקרבת הקטורת.

צו החיים-

קריאה ראשונית של הפרשה מעוררת תחושה של ריחוק, איך זה קשור אלינו? הרי היו אלו עבודות המוטלות על הכוהנים בלבד. מה החלק של כולנו פה? איך זה יכול להיות רלבנטי לכל אחד ואחת מאתנו?  הפרשה פותחת- " (כ) וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…" (שמות כז) המילה "תצווה" מזמינה אותנו להעמיק ולהבין את משמעותה. לשון הציווי נתפס לא פעם כמשהו מאיים ואפילו כופה, שכדאי ורצוי להתרחק ממנו, לכן, חשוב שנבין את פנימיות המילה. תצווה היא אכן ציווי לאדם לברר ולזהות בתוכו את הציווי האלוקי הייחודי לו. במילים אחרות, אנו מחויבים למצוא את התכונות והכישורים המיוחדים שקיבלנו. עלינו לפתח אותם בכדי שנוכל למלא את שליחותנו נאמנה; אחרי הכל, כל אחד מאתנו נדרש להיות כהן, כפי שנאמר במתן תורה- "והייתם לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש".

. "אור החיים" מסביר- 'תצוה' מלשון "צוותא", כלומר התחברות. הפנייה למשה כאן היא הבהרת תפקידו להתחבר עם בני ישראל, ולחבר ולקשר את עם ישראל עם ה'. לכן, באמצעות קיום המצוות האדם מרגיש שהוא נעשה צוותא לאחרים, הן במצוות שבין אדם לחברו והן במצוות שבין אדם למקום. כי כל מצוה משפיעה על הסביבה הקרובה והרחוקה. היא מתקנת ומשפיעה על כל העולם.

זו הסיבה שהתורה מצווה לנו לזכור כי בכל אחד ואחת מאתנו ישנו ניצוץ אלוקי, וציווי שע"פ הייעוד שלי עלי להיות מחובר לכלל. האדם יוכל למצוא משמעות בחיים, רק כשיקדיש את עצמו לחברה, כלומר, עלינו להפנים שהשליחות שלנו היא תמיד כלפי אחרים.

ואלברט אינשטיין הטיב לתאר-

"האדם הוא חלק מהשלם שאותו אנו מכנים "היקום", חלק שהינו מוגבל בזמן וחלל. הוא חווה את עצמו, את מחשבותיו ואת רגשותיו כדבר מה נפרד מהשאר – מעין אשליה אופטית של תודעתו. אשליה זו היא מעין כלא בעבורנו, אשר מגביל אותנו אל רצונותינו האישיים ומצמצם את חיבתנו לאנשים מעטים הקרובים אלינו. משימתנו צריכה להיות – לשחרר את עצמנו מכלא זה באמצעות הרחבת מעגלי החמלה שלנו, עד שיחבקו את כל היצורים החיים ואת הטבע כולו על כל יופיו. איש אינו יכול להשיג זאת בשלמות, אך השאיפה להישג שכזה הינה כשלעצמה חלק מהשחרור והבסיס לביטחון פנימי…. בסוקרנו את חיינו ומאמצינו, אנו מבחינים במהרה שכמעט כל מעשינו ורצונותינו כרוכים בקיומם של בני אדם אחרים… אנו אוכלים מזון שאחרים ייצרו, לובשים בגדים שאחרים תפרו, גרים בבתים שאחרים בנו. מרבית הידע והאמונות שלנו הועברו אלינו על-ידי אנשים אחרים בתיווכה של שפה, שאותה אחרים הגו… משום כך עלינו להודות שאנו חבים את יתרוננו העיקרי על בעלי-החיים לעובדת היותנו חיים בחברה אנושית. היחיד הינו מה שהינו וערכו הוא ערכו לא בזכות היותו מובדל, אלא בזכות היותו חלק מחברה אנושית גדולה…"

הפרשה שלנו עוסקת בכלים של הקרבת קורבנות, האחד במזבח העולה שעמד בחצר המשכן, והשני בתוך ההיכל, מזבח קטן יותר מצופה זהב, שנועד להקטרת הקטורת…. כל עניין הקרבת הקורבנות – הוא מלשון קירוב והתקרבות, והם למעשה המעשים שלנו בעולם. עלינו לשאול את עצמנו כיצד אנו פועלים בעולם לקירוב לבבות, ולצמצום פערים?!