תגית: חורבן

ביום ראשון הקרוב צום תשעה באב, היום בו חרב בית המקדש. כל שנה בליל תשעה באב אנו קוראים את "מגילת איכה" בבית הכנסת. המגילה מתארת עד לפרטי פרטים את חורבן בית המקדש הראשון. הנביא מקונן על החורבן, על הגלות האיומה של עם ישראל ועל האסונות שאירעו באותה תקופה. לצד הקינה שמבכה את צרותיו של עם ישראל ישנה גם נימה של תקווה, תפילה וערגה לימים טובים יותר. מפרשים שונים מתייחסים למשמעות המילה "איכה"- יש אומרים מלשון תוכחה ויש אומרים מלשון קינה.

שלושה נביאים התנבאו בלשון "איכה"-
1. בפרשת השבוע, פרשת דברים, אומר משה רבנו: "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם" (דברים א, יב).
2. בהפטרה השבוע מוכיח ישעיהו: "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים" (ישעיהו א, כא).
3. ובתשעה באב אנו קוראים את קינתו של ירמיהו במגילת איכה: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס" (איכה א, א).

מסביר לנו הרב משה ליכטנשטיין-
"להבנת מחלוקתם, עלינו לעמוד על המרחק העצום שבין שני המושגים המוצעים: תוכחה וקינה. התוכחה נועדה להוכיח לאדם את טעותו, להסביר לו את ההפרש שבין הדרך הנכונה ללא נכונה, להחזירו למוטב ולהביאו להתנהגות הולמת. הנביאים הוכיחו את ישראל על מנת שייטיבו את דרכיהם ועלילותיהם, ומצווה על כל אדם מישראל להוכיח את חברו. אמור מעתה, המושג האופרטיבי העומד ביסוד התוכחה היא התשובה. המבט הבסיסי הוא אופטימי, היות שהוא מניח שהאדם מסוגל להשתנות מחטאיו בהווה. בדרך זו, העונש ימנע והחורבן לא יבוא. יתר מכן, לא רק בנוגע לעתיד יש אופטימיות אלא אף ביחס לעבר, שהרי אם התוכחה תצליח, אף חטאי העבר לא יחייבו את העם גלות, כי התשובה תפעל את פעולתה וזדונות ייהפכו כזכויות.
הקינה, לעומתה, היא פסימית מיסודה. אין היא באה להחזיר את האדם בתשובה אלא לבכות עמו על מר גורלו ולקונן עליו. ביסודה עומדים הבכי והייאוש אל מול מציאות שבלתי ניתנת לשינוי או לתיקון… מושג היסוד העומד בבסיס הקינה איננה תשובה אלא אבלות… לאמיתו של דבר, אף לאחר החורבן, ניתן לגשת לאירוע מזווית האבל על מה שאבד ואיננו, וניתן להשתמש בלקחי העבר על מנת לשוב בתשובה בהווה.

נקודה זו הודגשה ע"י הרמב"ם בהלכה ידועה המגדירה את מטרות הצומות:"יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב"."
ויתכן שזו הסיבה שמגילת איכה מסתיימת במילים-
…"(כא) הֲשִׁיבֵנוּ יְהוָה אֵלֶיךָ ונשוב (וְנָשׁוּבָה), חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם…" (איכה ה') אמכי"ר.

שבת שלום וצום (נדחה ליום א') קל ומועיל ❤

הפטרת פרשת בהר היא בספר ירמיהו פרק ל"ב (פסוקים ו'-כ"ז). עיקר הפרשה הוא להבהיר שהחורבן אכן בפתח ולאחריו הגלות שתגיע אבל יש חיים גם לאחר מכן, ובני ישראל ישובו לארצם.
ירמיהו מקבל נבואה שחנמאל, בן דודו, עומד לבקש ממנו שיקנה ממנו שדה בענתות. ואכן כך היה. חנמאל מגיע, וירמיהו נענה להצעה למרות שאין בה שום הגיון כלכלי. אחרי הכל, מי קונה שדה כשהוא יודע (וירמיהו הנביא יודע) שהחורבן מתקרב והגלות בפתח?
ירמיהו מבין שמדובר בעסקה משפחתית אך הוא מבין שיש פה גם מעשה סמלי, ולכן לאחר שביצע את הרכישה כדין, הוא מוסר את שטר המכירה, 'ספר המקנה', למשמרת אצל עוזרו, ברוך בן נריה, לעיני כל הקהל שהיה בחצר המטרה, "כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת" (ירמיהו לב, פסוק טו).
המעשה אומנם בוצע, אך דעתו של ירמיהו לא נחה. הוא פונה לה' בתפילה מהולה בתלונה, ומבקש להבין מה ההיגיון בצו שקיבל: "הִנֵּה הַסֹּלְלוֹת בָּאוּ הָעִיר לְלָכְדָהּ וְהָעִיר נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים הַנִּלְחָמִים עָלֶיהָ… וְאַתָּה אָמַרְתָּ אֵלַי… קְנֵה לְךָ הַשָּׂדֶה בַּכֶּסֶף וְהָעֵד עֵדִים"? (ירמיהו לב, פסוקים כד-כה).
ה' משיב- "הִנְנִי נֹתֵן אֶת הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד הַכַּשְׂדִּים וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וּלְכָדָהּ" (ירמיהו לב, פסוק כח), עונש על בגידתם המתמשכת, אבל העונש, שהוא החורבן והגלות הוא רק שלב במסע: "כִּי כֹה אָמַר ה' כַּאֲשֶׁר הֵבֵאתִי אֶל הָעָם הַזֶּה אֵת כָּל הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת כֵּן אָנֹכִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר עֲלֵיהֶם… שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ… בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּבִסְבִיבֵי יְרוּשָׁלִַם… כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּתָם נְאֻם ה'" (ירמיהו לב, פסוקים מב-מד). ה' מסביר לירמיהו את פשר הציווי לקנות את השדה- הציווי הזה הוא פתח של תקווה. זהו גם הקשר לפרשת בהר, שבה מצוין חוק הגאולה, גאולת קרקע, (ויקרא כה, פסוקים כה-לד) אחד מחוקי הנדל"ן המקראיים שנועדו לשמר את נחלת המשפחה והשבט. ע"פ החוק הזה, כשאדם נאלץ למכור את שדהו, מוטלת החובה על קרוב משפחתו לקנות ממנו את השדה, ובכך להשאירו בחזקת המשפחה.
כלומר, המסר של ההפטרה מציין שאומנם דינן של ממלכת יהודה ואפרים נחרץ, אך העם הזה, בני ישראל, ימשיך את חייו במהדורה חדשה, על אותה אדמה שניתנה לאבותם לעתיד לבוא: " (לז) הִנְנִי מְקַבְּצָם מִכָּל־הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם בְּאַפִּי וּבַחֲמָתִי וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַהֲשִׁבֹתִים אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהֹשַׁבְתִּים לָבֶטַח׃" (ירמיהו לב)
אומנם עברו עלינו ימי גלות בבל, ובאו ימי בית שני עם עצמאות מוגבלת, משעבוד לפרס עברנו לפטרונותה של יוון, וממנה לרומא. חורבן הבית השני שלח את היהודים לגלות חדשה, ארוכה וממושכת. כעת אנחנו בעיצומו של הניסיון השלישי לבנות את עצמנו באותו בית שהנחילו לנו אבותינו, אך לא פעם מתגנב לליבנו חשש שהנה הכול חוזר על עצמו, והשיעור שלנו עדיין לא נטמע. אין פוליסת ביטוח למדינת ישראל, והמשמעות היא שאנחנו נושאים באחריות למימוש ההבטחה האלוהית לחיי העם בארץ.
וכמו שצוין בפרשת השבוע, פרשת בהר, במצוות היובל אנו מצווים להחזיר את הקרקעות לבעליהן הראשונים, ובמקביל אנו מצווים כפי שהזכרנו בהפטרה עם הנביא ירמיהו ובן דודו, לרכוש את האדמה. המסר הוא- שהמדינה, הארץ, היא לא שלנו, אלא היא רק ברשותנו. כבר בהר סיני הובהר לכולנו שעלינו להיות ראויים, לנהוג ביושר, בצדק, ובחמלה- בין אדם לחברו, לאמץ ערכים, תרבות, שפה וחינוך ראויים, ככתוב-"(כג) וְהָאָרֶץ, לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת–כִּי-לִי, הָאָרֶץ: כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם, עִמָּדִי… (לט) וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד וְדֶרֶךְ אֶחָד לְיִרְאָה אוֹתִי כָּל־הַיָּמִים לְטוֹב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם׃" (ירמיהו לב). לעזרתנו מגיע ספר ויקרא שעוסק כולו בפרטי הקדושה, "(יד) אַל-תּוֹנוּ, אִישׁ אֶת-אָחִיו…" (מו) וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו, לֹא-תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ." (ויקרא פרק כה) וכו'. אלו הקודים וההוראות הפעלה שהמקום הזה מחייב בכדי שנהיה ראויים לארץ הזו. אמכי"ר.🇮🇱❤

ההפטרה היא בספר ירמיהו (פרק ז' פסוק כא ועד פרק ח' פסוק ג' ופסוקים כב וכג בפרק ט')
זוהי אחת מהפטרות התוכחה הקשות ביותר של ירמיהו. דוד נתיב מסביר-
"הנורמות שהיו מקובלות בפולחן האלילי, מסבירות את אחת הסיבות להתנגדות העזה שיש בתורת ישראל לעבודה הזרה. פרשת צו פונה אל הכהנים ומדריכה אותם בעבודת הקרבנות השגרתיים, בצד העבודה המיוחדת שהתבצעה בשבוע הראשון של הפעלת המשכן. ההפטרה, הלקוחה מספר ירמיהו, עוסקת בהבנה הנכונה של עבודת הקרבנות.
נבואה זו נאמרה, כנראה, בימי המלך יהויקים. בימיו נחתמה גזירת החורבן. התנהלותו האנושית הקשה נגד העם, בצד שגשוג מחודש של העבודה הזרה ורדיפת נביאי ה', לא הותירו הרבה אפשרויות. ירמיהו נסה בכל כוחו לשכנע את העם לתקן את דרכו, ושרטט לפניהם לאן מובילה המציאות המעוותת בה חיו.
היעד, בשלב זה, היה למזער את עוצמת החורבן הממשמש ובא. הנבואות הקשות שהשמיע על העתיד המר, בצד הביקורת שמתח על התנהלות המלך יהויקים, הביאו לרדיפת ירמיהו ולהגבלת פעילותו (צווי הגבלת תנועה ומעצר בית, כלא, צינוק, איום בגזר דין מוות). יהויקים הביע בפומבי את זלזולו המוחלט בתוכן דברי הנבואה והאזהרה שהשמיע ירמיהו.
ההפטרה מתארת את תוצאות התנהלות המלך והעם – החורבן המר, תוך הדגשה שקרבנות המובאים למקדש בהשקפת עולם פולחנית-אלילית לא יוכלו לשמש "תעודת ביטוח" נגד החורבן, גם של המקדש.
אז מה בעצם הרעיון?
תופעת קרבנות האדם, שנחשבה לשיא פולחני של מאמיני האלילות, הייתה שיא התיעוב בעיני ה' והפכה לגורם מרכזי בעונש החורבן.
גם קרבנות בעלי חיים לא היו יעד ומטרה בפני עצמם. הם נועדו לעורר ולזעזע את האדם, כדי לגרום לתיקון, תשובה והתקרבות לה'.
העיקר הוא: ההתנהגות הראויה שתצמח מעבודת הקרבנות. הנוהג בדרכים מעוותות ודבק בהם, ומתייצב במקדש עם קרבנות – הוא כ"טובל ושרץ בידו". הוא מוסיף בכך חטא על פשע.
בשני פסוקים של נבואת ירמיהו, שנוהגים לחתום בהם את ההפטרה, מובאת אמירה זו: "(כב) כֹּה אָמַר יְהוָה אַל־יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל־יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל־יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ׃ (כג) כִּי אִם־בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי־בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם־יְהוָה׃" (ירמיהו פרק ט')"
כלומר, הקורבנות אינן המטרה אלא האמצעי וגם אז יש לבחון את ההתנהגות וההתנהלות שלנו- האם הם, אותם מעשים ותפילות, מצמיחים ומקרבים אותנו אחד לרעהו? ירמיהו רואה בעיניו הנבואיות כיצד הקלקולים המוסריים מערערים את יסודות הקיום. דעת ה' היא איננה הידיעה שיש ה', אלא תחושת אלוהות שיש בלבו של המאמין, תחושה פנימית. לפגוש אלוהות משמעותו היא לפגוש טוב ומטיב. האלוהות היא מלאת חסד ורחמים, וחווית פגישה עם האלוהות מביאה בהכרח לתחושת חסד ואהבת הבריות.
הרב אביה הכהן מוסיף, "מהות האלוהות היא חסד, לפיכך, אדם שחווה חווית אלוהות בהכרח יבוא לידי עשיית צדקה וחסד. ירמיהו חי בעולם בו יש מקדש חי ותוסס ובו כוהנים ונביאים, אולם ירמיהו חש שהעיקר חסר מן המקדש – תחושת אלוהות הממלאת את הלב, והמעשים הרעים הם תוצאה של אי ידיעת ה'. הלב חסום ואטום, ואינו פותח עצמו לתחושה של דעת אלוקים. אנשי דורו של ירמיהו ידעו בשכלם שיש אלוהות, והם קיימו מצוות שונות, אולם האלוהות לא חיה בליבם, והם לא ידעו אלוהות, ומכאן שורש לכול הרעות המתוארות…"
מי ייתן ונצליח לכוון בכוונה מלאה וטובה מהשכל ומהלב בתפילתנו ובמעשינו לצמיחה ולהתקרבות. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך 💐השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה, בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

הפטרת פרשת בא היא בספר ירמיהו פרק מ"ו (פסוקים יג-כח).
גם השבוע ההפטרה עוסקת במפלת מצרים בידי צבא נבווכדנאצר והיא משלימה את נבואת יחזקאל שקראנו בשבוע שעבר, בהפטרת פרשת וארא.
הנביאים ירמיהו ויחזקאל ניבאו באותו זמן, לפני חורבן הבית, בעוד שירמיהו פעל בארץ ישראל, יחזקאל ניבא בבבל.

בשנת 605 לפנה"ס, נלחמו מצרים ובבל על ירושת האימפריה האשורית הקורסת. הקרב התנהל על גדות נהר פרת. הגלגל מתהפך בעולם ונבוכדנאצר, מלך בבל, מכריע את צבא מצרים. הנביא ירמיהו מתאר זאת בשיר הלל לנפילת מצרים-
"(יג) הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל-יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לָבֹוא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל לְהַכֹּות אֶת-אֶרֶץ מִצְרָיִם… (כד) הֹבִישָׁה, בַּת-מִצְרָיִם; נִתְּנָה, בְּיַד עַם-צָפוֹן. (כה) אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הִנְנִי פוֹקֵד אֶל-אָמוֹן מִנֹּא, וְעַל-פַּרְעֹה וְעַל-מִצְרַיִם, וְעַל-אֱלֹהֶיהָ וְעַל-מְלָכֶיהָ; וְעַל-פַּרְעֹה–וְעַל הַבֹּטְחִים, בּוֹ. (כו) וּנְתַתִּים, בְּיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם, וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל, וּבְיַד-עֲבָדָיו;" (ירמיהו מו')

בפרשת השבוע אנו קוראים שפרעה מתרצה ומשחרר את בני ישראל ממצרים לאחר המכה העשירית, מכת בכורות. ואילו בהפטרה אנו קוראים על כניעתה של מצרים לבבל, ועל ישועת ישראל העתידית המובטחת. בסוף ההפטרה יש ממש פנייה ישירה לעם ישראל-
"(כז) וְאַתָּה אַל-תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וְאַל-תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁעֲךָ מֵרָחֹוק וְאֶת-זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקֹוב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד: (כח) אַתָּה אַל-תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם-ה' כִּי אִתְּךָ אָנִי כִּי- אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדַּחְתִּיךָ שָׁמָּה וְאֹתְךָ לֹא-אֶעֱשֶׂה כָלָה וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ:"

ההפטרה מסיימת בהבטחה שבני ישראל יעמדו גם הם לדין על עוונותיהם ולא יחמקו, ויחד עם זאת ישנה הבטחה של קיבוץ גלויות והבטחה שאומות העולם יכלו, ועם ישראל יוותר. במילים אחרות, מעצמה – גדולה וחזקה ככל שתהיה, היא איננה נצחית, וה' נמצא שם להושיע את עם ישראל.
לרוב אנו מבחינים בקלות בדברים הטובים שקורים לנו בחיים, ובטח מרגישים אותם. לעומת זאת, כשאנו חווים מקרים וחוויות קשות, מאתגר לנו מן הסתם להבחין בחיובי שבהם. זה בדיוק מה שקורה לעם ישראל, בתהליך שה' מעבירם בכדי להוציאם מעבדות לחרות פיזית ותודעתית. כשמשה ואהרון ניגשים לפרעה ומבקשים ממנו לשחרר את בני ישראל, הם נתקלים בסירוב חוזר ונשנה, יותר מזה נראה שבתחילת הדרך הכל נעשה גרוע יותר, ומצבם של בני ישראל מתדרדר, פרעה מוסיף על עבודתם הקשה, אבל למעשה, כל ההתרחשות הזאת מהווה רק חלק מהמסע שעובר עם ישראל, זהו מסע שבסופו בני ישראל יוצאים ממצרים בעזרת נסים גדולים ואדירים, כפי שגם מתואר בהפטרה מפלתה המוחצת של מצריים- משמעותם: שהלא יאומן הופך לאמין בהחלט. זוהי נקודת אור משמעותית עבורנו, גם כשנראה לנו שהחיים שלנו בירידה, עלינו לזכור ולהפנים שדווקא כשנראה שהכי קשה, פעמים רבות דווקא אלו הרגעים שלפני השיפור הגדול.
מי ייתן ונצליח לגייס סבלנות, ביטחון ואמונה בכדי לזכות ולראות את המהלך כולו, ובכדי שנצליח לחוות גם את הטוב שבקשיים הבאים עלינו לטובה. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

ההפטרה שקוראים בשבת פרשת נח היא בספר ישעיהו (פרק נ"ד ותחילת פרק נ"ה), נראה שהקשר בין הפרשה להפטרה ברור: בפרשה מסופר על נח, על שחיתותה של האנושות ועל הברית בין ה' לאנושות כולה, ובהפטרה מדובר ב"מֵי נֹחַ", ב"בְּרִית עוֹלָם" (ישעיהו נה, ג), ו" יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ, וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו; (ישעיהו נה, ז)
בהפטרה מזכיר הנביא ישעיהו את השבועה שנשבע ה' "(ט) כִּי-מֵי נֹחַ, זֹאת לִי, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי-נֹחַ עוֹד, עַל-הָאָרֶץ-…" (ישעיהו נ"ד), הרד"ק הסביר 'מי נח' כמו 'בימי נח'. הסיבה שבגללה המבול נקרא "מי נח" היא כישלונו של נח לנסות להשפיע על דורו. יחד עם זאת, לאחר המבול הביאו מעשיו של נח לכריתת ברית של ה' עם נח וכל הדורות הבאים אחריו, ברית שהבטיחה שלעולם לא יהיה יותר מבול שיחריב את העולם.
העובדה שנח לא ביקש רחמים על דורו ועל עולמו היא שזוקפת את המבול לחובתו. אומנם צדיק תמים היה, אבל נח לא עמד במבחן הנאמנות לדור. מתוך הפרשה נראה כאילו גזירת חורבן שנגזרה על העולם כבר אי אפשר לשנותה. נח לא פעל למניעת המבול הצפוי, כמו הגלות הצפויה שלא נמנעה. וההפטרה רומזת לכך שיש מפתח ביד צדיק הדור לבטל את הגזירה. ותכלס, אם לאחר המבול הביאו מעשיו של נח לכריתת ברית שהבטיחה שלעולם לא יחזור המבול, יש להניח שהיה בכוח תפילתו של נח לעכב, אם לא לבטל, את הגזירה. הנביא מדבר על הגאולה העתידה, שלאחריה כבר כולנו מובטחים ששוב לא תבוא גלות, כפי שהובטחו נח ובניו ששוב לא יבוא מבול לעולם.
המקובלים מסבירים ש"תיבה" היא אומנם ספינתו של נח, אבל תיבה משמעותה גם מילה. כל אחד מאתנו רוצה לבנות תיבה – לבנות את החיים הטובים ביותר שאפשר עבור עצמנו ובני משפחותינו. ובכל זאת, באותה העת אנחנו מחויבים להשתמש בכוח התיבות, כוח המילים, כדי להגיע, להרגיש ולגעת בזולת, במילים אחרות, להשפיע עליהם. נכון שכולנו טרודים, שאובים ועסוקים בשוטף, מה שנקרא בטרדות היום, פרנסה, ילדים, בריאות וכו' אבל לנח ניתנו 120 שנה להקים את התיבה שלו. כך גם לנו ניתנות 120 שנים – משך חיים מלאים – לעשות בדיוק את אותו הדבר.
ההפטרה מדגישה את הכוח שניתן לבני האדם להעביר את רוע הגזירה של הגלות, כמו זו של המבול. כמו כן, היא עוסקת בהתפשטות ישראל לכל קצווי העולם, כמשקל נגד לרצונם של בני דור הפלגה להתאחד בבניית מגדל בבל ולמרוד ב-ה'.
הפטרת פרשת נוח מורכבת למעשה משתי נבואות נחמה של ישעיהו העוסקות בהבטחה לגאולה עתידית הניתנת לעם הנמצא בעומק הגלות ושתיהן גם פותחות במטאפורה המתארת את מצבם של ישראל בגלות.
העולם הרי הושמד בגלל הרוע שהתפשט על פני הארץ—רוע, שמשמעותו כי אין תקומה לחברה שבה נעדרים יחסי אמון וחמלה. הנביא רומז לסכנה מחודשת כשהוא מפציר בעם להתרחק מעושק ודרכים רעות, שאז "וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עוֹלָם חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים" (ישעיהו, נה3). כשנדמה שהכל מתפרק לנו מול העיניים, אנו יכולים לגמרי לבחור שלא להתייאש, ואפילו לקבל ולהכיל את האתגר המחייב אותנו לקום ו"לאסוף את השברים". קשה זה עדיין אומר אפשרי, וזה מה שבחר לעשות נח הצדיק, אך כאמור רק בקרב בני משפחתו הקרובים.
ע"פ תורתו של הר' אשלג, כדי שחברה תהא מאושרת כולנו חייבים להבין שהטוב שלנו תלוי בזה שיהיה טוב לאחרים. כלומר, אם לא יהיה טוב לאחרים, גם לנו בסופו של דבר, לא יהיה טוב. לרוב החשיבה הרווחת היא: מה אכפת לי אם יש לשכנים שלי אוכל או אין להם אוכל, אם פונה אלינו מישהו ברחוב בבקשה כלשהי לרוב אנו חשדנים ומרגישים רווי טרדות. והמחשבה היא- 'אני אדאג לעצמי, שלי יהיה טוב, ושגם האחר ינהג כך,' זו ראייה שמובילה לפירוד ובסופו של דבר לחברה שהבדידות היא מאפיין דומיננטי בה.
הבחירה היא שלנו- לקחת אחריות – למען עצמנו, למען המשפחה שלנו, אבל גם למען החברה שלנו, למען העולם של כולנו.
שנצליח לבנות לנו תיבה מכילה, שלווה, שמאפשרת לנו להיטען בתוכן ובאנרגיות טובות שכשנצא מהתיבה יהיו לנו כוחות מחודשים לעשייה ולהשפעה טובה ומטיבה על הסביבה כולה. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, רבקה בת תמרה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, וסיגל בת שרה בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

מחר, ביום שאחרי ראש השנה, מתקיים צום גדליה, אחד מארבעה צומות שקבעו חכמים והנביאים על חורבן הבית, חורבן העם והמקדש. על כל שלב של החורבן נקבע צום.
בעשירי בטבת החל המצור על ירושלים; בשבעה עשר בתמוז הובקעה חומת העיר ירושלים; בתשעה באב חרב בית-המקדש; ובא' בתשרי רצח ישמעאל בן נתניה (מקבוצת קנאים יהודים שראתה בגדליה בן אחיקם בוגד ומשתף פעולה עם האויב. הם גם כעסו גם על כך שלא היה ממשפחת המלוכה) את גדליה בן אחיקם שמונה על-ידי מלך בבל לשלוט על שארית הפליטה שנותרה ביהודה (גרעין קטן, ששרד בארץ, ואליו החלו להתקבץ היהודים אשר ברחו והתפזרו בארצות השכנות). רציחתו של גדליה גרמה להגליית שארית הפליטה והחורבן היה מוחלט.
העובדה שיהודי רצח יהודי, העמיקה את גודל החורבן, וכל זה קרה דווקא בימים של תשובה, בעשרת ימי תשובה. רצח גדליה הביא להרס של שארית הקיום היהודי בארץ, סיום ההתיישבות היהודית בארץ ישראל למשך שנים רבות.
צום גדליה נמשך מעלות השחר ועד צאת הכוכבים, והוא תזכורת רלוונטית וחשובה לכולנו גם היום. אחרי הכל, בליל י"ב בחשוון תשנ"ו, 4 בנובמבר 1995, בכיכר "מלכי ישראל" בתל אביב בתום עצרת תמיכה בהסכמי אוסלו נרצח ראש הממשלה שלנו, ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין. יגאל עמיר ירה בו כי התנגד למדיניותו של רבין ולהסכמי אוסלו. רצח פוליטי שמגמתו לזעזע את המשטר הקיים, או להחליף את השלטון.
הרב יובל שרלו הטיב להסביר במאמרו מתוך אתר ישיבת ההסדר פתח תקווה-
"הצומות לא נועדו לחפירה ארכיאולוגית בעבר ההיסטורי. הם נועדו כדי להרכיב את האירוע ההיסטורי על עינינו בשעה שאנו מתבוננים אל אתגרי ההווה.
נורות האזעקה שהודלקו ברצח גדליה מהבהבות גם היום, בעומדנו לקראת הכרעות קשות ביותר העומדות לפתחנו. המודעות שלנו לכך שהמאבק הבלתי מתפשר על עמדותינו בנושאים החשובים הנראים לנו כחשובים ביותר, עלול למוטט את הקרקע כולה תחת רגלינו, ולהביא לחורבן, הוא הלקח היותר חשוב מרצח גדליה, והוא כל כך אקטואלי."
יהי רצון שתהא השנה הזאת שנת אהבת חינם וסובלנות. שנה שבה נצליח לתקן, לבנות, לחדש, ולהטמיע שכולנו חלקים נצרכים וחשובים של הפאזל הלאומי. אמן כן יהי רצון.

גמר חתימה טובה וצום קל ומועיל❤