תגית: הכרת הטוב

השבוע הפרשה פותחת בפרשיית הביכורים (כו, א-יא), מדוע היא לא צורפה באופן טבעי לפרשיות החגים שהוזכרו קודם לכן, בפרק טז, בין שבועות לסוכות?
פרי האדמה שאנו מצווים להביא כביכורים לירושלים  מבטא את ראשית היותנו לעם. בעצם הכניסה שלנו לארץ ישראל וההשתקעות בחיי העבודה ובחיי החומר, עלולים  הם להביא לפירוק השותפות הישראלית, ולראיית כל אדם כאדם לעצמו, ללא עבר וללא עתיד משותף. לכן, התורה בפרשייה זו מצווה אותנו לבוא לפני ה' להודות ולהתפלל, ובתפילתו האדם רואה עצמו כחלק מהיסטוריה גדולה ומשותפת ע"י הכרת הטוב והודיה. כמו כן, הפרשה מתארת לנו כי בכדי לזכות בברכות עלינו לקיים את המצוות בשמחה-
"(יא) וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ–וּלְבֵיתֶךָ:  אַתָּה, וְהַלֵּוִי, וְהַגֵּר, אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ." (דברים כו)

הרב שניאור אשכנזי מרחיב- כשמקיימים מצוות בהידור אבל עם אנחה וצער ללא אנרגיות, אנו נענשים מעצם ההתנהלות הזו שלנו. כנראה שזו הסיבה לכך שאנו כל הזמן בהודיה על כל צעד ושעל מהבוקר עד הערב, "ברוך אתה ה'… ברוך אתה ה'…" מסתבר שהודיה אחת, רק בראש השנה, איננה עושה את העבודה. הכרת הטוב הראשונה מתחילה במצוות הביכורים, בבחירת הפירות הראשונים והמובחרים והעלתם לירושלים, "סלינו על כתפינו" בשמחה ובהתלהבות. נתינת תרומה לכוהנים כביטוי להוקרה על כל הטוב שזכינו בו. כיום למשל, במקום קורבן תודה אנו מגיעים לבית הכנסת בכדי לברך הגומל.

אז מה רעיון של מצוות הביכורים? עד היכן מגיעה מצוות הכרת הטוב?

מבהיר הרב אשכנזי, למעשה, אנחנו חושבים שאנו מודים רק לה' אבל אנו בעצם מודים לכל מי שגמל לנו טובה, ואפילו לדומם, לחפץ, שלא מרגיש ולא מגיב. דוגמא לכך מתבטאת כבר במכת הדם במצרים, כשאהרון הוא זה שמכה על היאור, כי משה שניצל ע"י היאור לא יכה במי שעזר לו.  ובכל זאת שואל הרב, מדוע הנטייה שלנו להתרכז במה שלא עובד ופחות במה שכן השגנו ובטוב שיש לנו? הרי יש לנו כל כך הרבה על מה להודות, ובכל זאת אנו ממוקדים ונואשים מבעיה אחת, שהופכת להיות מוקד העניין. מדוע איננו רואים שהחיים שלנו מלאים בפלאי פלאות, גם אלו שסובלים, עדיין יש הרבה טוב שעוטף (בריאות, אוכל, ילדים, משפחה, בית, חברים וכו'). מסתבר, אומר הרב, שאנו מתוכנתים לא לראות את הטוב שיש לנו, זה לא שאנו שוכחים, או חלילה כפוי טובה, אלא יש כוחות אדירים שכובלים אותנו להתמקד דווקא ברע, במה שמעיק עלינו. למה? מדוע נשקע במקום להמריא?
עונה הרב שניאור אשכנזי,
סיבה ראשונה- היא השרדותית. אנו מתוכנתים לזהות סכנות ולא הצלחות. רוב האנרגיה שלנו מכוונת למצוא סכנות בכדי שנציל את עצמנו. פספוס של הצלחה לא מאיים עלינו כמו פספוס של סכנה שיכול להביא לסוף שלנו. לכן, רוב האנרגיה שלנו מכוונת למצוא ולזהות סכנות. מה לא טוב? מה מאיים עלינו? טרדות כמו, איך נצליח בעוד מספר שנים לרכוש השכלה גבוהה, לקנות בית, לגדל ולחתן ילדים וכו, כל אלו ועוד מאיימים עלינו. במקביל, את העובדה שהיום למשל יש הכנסה מסודרת, קורת גג, וסה"כ טוב, אנו מתקשים לראות ולחוות.

סיבה שנייה- אנו מתוכנתים להתלהב מדברים חדשים. אין לנו את התכונה של לחגוג דברים קיימים. מה שאנו משיגים לא מייצר נחת, וגם אם כן זה לטווח זמן קצר. רכישת טלפון חדש למשל מובילה למחשבה של הרכישה הבאה, מעודכנת ומשודרגת יותר. מדוע נבראנו כך? בכדי שנברא, נתפתח ונתקדם, לא נשב על זרי הדפנה אלא נשאף לעלות מדרגה ולצמוח. הבעיה שהרצון להתקדם עם כל מה שכרוך בו מסיחה את דעתנו ממה שכבר הצלחנו להשיג.

והסיבה השלישית- היא שאנו לא רוצים להכיר טובה, מדוע? כי המילה 'תודה' מקטינה אותי. כשאני אומר תודה, אני בעצם מודה שנזקקתי לעזרה של איש מקצוע, חבר, משפחה וכו'. אני מודה שאני חייב למישהו, וחלק מההצלחה שלי למעשה מיוחסת עכשיו גם למישהו אחר. הדבר שאנחנו הכי שונאים זה להיות חייבים, ולהודות שלא השגנו הכל בעצמנו. האדמור הזקן מוסיף שהמילה 'הודאה' יש לה כפל משמעות בעברית, הודאה מלשון הודיה, הכרת הטוב וגם הודאה מלשון הודאה ב'אשמה', הודאה בכוונה של הכנעה. כל הכרת הטוב כרוכה בהרכנת הראש, הודאה בכך שאנו זקוקים לעזרה ולא יכולים לעשות הכל בעצמינו, זקוקים להכוונה, ומודים בכך שאנו מוגבלים. ולכן, המשמעות היא שבטבעי אדם מוכוון לפספס את הטוב שבחיים שלו; במילים אחרות, לחיות חיים בתחושה שאין לנו, שחסר לנו, שאנחנו צריכים להגיע ליעד הבא בכדי לחוות הצלחה, טוב ונחת.

אז מה עושים בכדי לפתח לנו את הכרת הטוב?
הרב אשכנזי מסביר- עלינו לחגוג את ההצלחות הגדולות, ומתוכן נצליח לשנות את המשקפיים שיאפשרו לנו לראות גם את ההצלחות הקטנות. לכל אחד מאתנו יש רגעים כאלו שאנו מבינים שהחיים שלנו מתנה, כמו חולה שנתרפא. ועלינו לחגוג את הרגעים הללו, לחגוג את ההבנה שהחיים האירו לנו פנים, שהצלחנו, שהחיים טובים אלינו. ומתוך אותם רגעים גדולים ומאירים נצליח לראות גם את הרגעים הקטנים. הם יסייעו לנו להתגבר על הצורך וההסחה לראות את ההישג הבא במקום לראות ולחוות את ההישג הקיים. ההבנה שנטענו והצמחנו פירות זה לא ברור מאליו, וזוהי מהות מצוות הבאת הביכורים. התשומת לב שלנו למה שכבר השגנו היא שתאפשר לנו לראות את כל הטוב שיש לנו, ותפתח בנו את הכרת הטוב וההודיה.

מצוות הביכורים באה לחנך אותנו, כמו גם הברכות השונות לפני אכילה ושתייה, זהו ביטוי הכרת הטוב בעקביות ובשוטף שיכול לשנות לנו את הראש, ולפתח תודעה לכל הרגעים הטובים שמלווים אותנו בכל רגע גם כשהצבנו כבר יעדים חדשים. והציווי לעשות זאת בשמחה הוא זה שיביא למאור פנים, נותן עזרה ראשונה לאחרים, ומביא להרחבת התודעה והוקרת הטוב שבחיינו. וכך גם נתמלא באנרגיות טובות, מחודשות לעשייה טובה מצמיחה ומקדמת.

שבת מבורכת 🙏🏼💞

"גם על ידי השמחה יכולין להחיות אדם אחר. כי יש בני אדם שיש להם ייסורים גדולים ונוראים, רחמנא לצלן, ואי אפשר להם לספר מה שבליבם. והם היו רוצים לספר, אך אין להם בפני מי לספר ולהשיח עמו את כל אשר עם לבבם, והם הולכים מלאים ייסורים ודאגות, וכשבא אדם עם פנים שוחקות יכול להחיות אותם ממש. ולהחיות אדם אינו דבר ריק, כי הוא דבר גדול מאוד." (שיחות הר"ן, מג, רבי נחמן מברסלב)

אבל כיצד אני מתמלא באהבה ובטח באהבה שאינה תלויה בדבר? כל שכן בעוצמות המתוארות לעייל… ?

אחד הכלים הידועים הוא "ואהבת לרעך כמוך”-

הרב אברהם גריינמן – מפרט- "זה אומר – לאהוב את עצמי עם השם יתברך, ואת אותה אהבה להביא לזולת. לאהוב את עצמי כמו שהשם שם אותי ברגע זה, עם כל התכונות שלי והחוויות שלי וההישגים שלי, ולאהוב את זה שלידי כמו שהשם שם אותו ברגע זה, עם כל התכונות שלו והחוויות שלו וההישגים שלו!

התכונות, והחוויות וההישגים הם עיצוב חיצוני גרידא לאני האמיתי, וכאשר אני לומד לזהות את האני האמיתי, שהוא עצם הטוב, אני מתמלא באהבה אליו, ואת התפיסה הזאת אני מעביר מול כל יהודי באשר הוא, כאשר אני מזהה את התוך הפנימי שלו בתור עצם הטוב ואת ההתנהגות שלו בתור עטיפה חיצונית בלבד."

ומאחר שחיבור הוא “דו צדדי”, לכן עוד לפני שאתה בודק האם אתה מחובר לזולתך באמת או מתנגד אליו, תבדוק – האם אתה מחובר לעצמך או מתנגד אליך, כי אם אתה אוסף התנגדויות מהלך, איך אפשר להתחבר אליך?!

בשביל להתחבר, לאהוב ולהיות אהוב – צריך ללמוד לוותר על התנגדות. וההתנגדות הראשונה שצריך לוותר עליה היא ההתנגדות שלי לעצמי.

לקבל באהבה את מי שאני עכשיו ואת מה שאני עכשיו, גם את מה שעדיין לא מדויק בי. מה שאני עכשיו זה מה שצריך להיות, וזה בסדר! זו המציאות שהשם יתברך ייעד לי, נכון לרגע זה, כדי שמכאן אתקדם לצעד הבא שלי.

התורה קוראת לזה במילים פשוטות: “ואהבת לרעך – כמוך”. אהוב את עצמך, ומשם סלולה הדרך לאהבת הזולת."

כלי נוסף שמתאר הרב שניאור אשכנזי הוא הכרת הטוב שבחיינו, הטבע שלנו אגואיסטי, כפוי תודה, ולא פעם אנו לא יודעים ליהנות מהטוב שמצוי בחיינו. חז"ל מזכיר לנו להוקיר על כל הטוב, שעל פי השקפת התורה, הכרת הטוב צריכה להיות מושרשת באדם, לא רק כלפי בורא עולם ואנשים, אלא כלפי כל דבר, לחי לצומח ואף לדומם.. בכל בוקר, כשאנו קמים ופוקחים עיניים אנו אומרים- "מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך", "תפילת שמונה-עשרה" הנאמרת מספר פעמים ביום מסתיימת  בברכות הודאה (הודיה). בנוסף יש לנו את ברכת המזון וברכת הנהנין, ברכת "שהחיינו", ברכת הגומל למי שחייו ניצלו ועוד.
כל העשייה וההתנהלות שלנו במהלך היום נובעת מההודאה על כוחות החיים שניתנים לנו, שממש לא מובנים מאליו. היהדות רואה בהודיה את אחד מערכי היסוד שלה, והיא נחשבת לערך עליון שחוצה דורות.

אז מדוע אנו מתקשים להוקיר? מדוע אנו לא זוכרים לומר תודה?

• כי אנו נוטים להפוך את המצוי לשגרה, למובן מאליו, אנחנו מדברים רק על החידוש שבחיינו לא על המובן מאליו.
• כי כל אמירת תודה היא סוג של הכנעה, (הודאה, הודיה) ואנחנו לא אוהבים להרגיש שאנו חייבים למישהו, שמישהו אחר עשה לנו טובה, לכן לא פעם נעדיף לטשטש את הטובה.
• כי הנטייה הטבעית שלנו היא להתמקד במקומות בהם ההשוואה היא לא לטובתנו. וככול שאנו מתמקדים יותר במה שחסר לנו, כך אנו מושכים עוד מהמחסור הזה, ומנציחים אותו, וכך גם מקשה עלינו להכיר תודה על מה שיש לנו.
• כי אנשים רבים חשים שחייהם רצופים בקשיים. שאין להם מזל, ולכן אין להם על מה להוקיר תודה.
• כי יש אנשים שחושבים שהכרת התודה היא נחלתם של אנשים מאמינים, שיש להם למי להודות (לאלוקות או לכוח עליון). לתפיסתם, כל מה שיש להם הגיע בעבודה קשה, התמדה וכישורים, ואף אחד לא שלח להם "מתנות" או ניסים מלמעלה, כך שאין להם על מה, או למי להודות.

אבל למעשה כשאנו מעצימים את הטוב שיש בחיינו ומציפים אותו, כמו למשל בכל לילה לפני השינה נזכרים במשהו טוב שקרה היום, ומבקשים גם מילדינו לשתף ולומר תודה, זה כבר מציף את התודעה שלנו בטוב. וזו המטרה שלנו, לנתק את עצמנו מתוך ההסתכלות של הדברים המובנים מאליהם ולהתחיל, בצורה מודעת, לפתח חשיבה שיוצאת מתוך נקודת הנחה שאף אחד לא חייב לנו כלום. ברגע שנצליח להיות מודעים כלפי כל דבר שעושים למעננו, גם נתחיל להגיב לו על ידי הכרת תודה.

מחקרים רבים בפסיכולוגיה חיובית, מוכיחים שהכרת תודה, היא אחד מהכלים היעילים להגברת תחושת האושר, הסיפוק והשייכות שלנו, מעורר שמחה פנימית ובכך מאפשר לנו לאהוב אהבה שאינה תלויה בדבר פשוט כי טוב לנו.
הכרת הטוב תורמת לבריאות, למערכות יחסים טובות יותר, לשקט נפשי; הופכת את כל מה שלקחנו עד כה, כמובן מאליו, לדבר יקר ערך.

אם נחפש על מה להודות, תמיד נמצא עוד דברים שניתן להודות עליהם, כפי שאם נחפש על מה להתלונן – תמיד נמצא גם עוד תלונות. אין ספק, הכרת תודה דורשת מאתנו אימון והטמעה, לסגל לעצמנו הרגל, שפשוט ישדרג לנו את החיים.

הרגל של הכרת תודה, יתמקד על "מה שיש "ולא על מה שחסר בחיינו. ככל שנחפש יותר מה להעריך ויותר על מה להודות, כך נמצא ש-יש הרבה טוב בחיינו, ונוכל למשוך עוד ממנו. הכרת תודה, איננה טריטוריה של אנשים מאמינים בלבד. המדע חקר וחוקר בערך הרב של הכרת התודה על איכות החיים שלנו. אם אינכם מאמינים באלוקות, בכוח עליון, תמיד ניתן להודות ליקום, למזל, לטבע, לאנשים, לחי לצומח או לדומם. ולזכור גם את עצמנו להוקיר- אחרי הכל, אנחנו השורש שמשך אליו את אותם דברים שעליהם אנחנו מוקירים תודה.

ממחקרים שנעשו, מסתבר שהתודה, משפיעה לטובה, לא רק על מי שמקבל אותה. היא מועילה לא פחות, גם לתחושת העצמי של מי שמודה. נמצא שאנשים שהתאמנו בהכרת תודה יומיומית, העלו את רמת האושר שלהם משמעותית והם זכו לתמיכה גדולה יותר מהסביבה, בשל ההשפעה החיובית של התודה על הנותן ועל המקבל, הגישה וההסתכלות שלהם על מצבים ואירועים השתנתה, הדימוי העצמי שלהם השתפר, ובאופן טבעי רמות הלחץ והחרדה שלהם, ירדו.
תרגול קבוע, תורם לתחושת אופטימיות ותקווה, לחיזוק הביטחון העצמי ולתחושת הסיפוק והאושר האישי. הכרת תודה מעוררת ומעצימה את שמחת החיים, הטוב והאהבה שבחיינו, וכך הציווי בפרשה שלנו השבוע על לאהוב נראה לפתע אפשרי, נגיש, בריא, מקדם ומחבר.

מי ייתן ונצליח להכיר תודה וטובה על כל מה שיש בחיינו, ונצליח להגביר ולחזק את האהבה שלנו לכל דבר ודבר כפי שמצווה עלינו בפרשה זו. אמכי"ר.

שבת מבורכת❤

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.