פרשות אחרי מות קדושים בחומש ויקרא הן פרשות נפרדות, אך בשנים שהן אינן מעוברות, כמו השנה, קוראים אותן יחד. שמה של הפרשה "אחרי מות" מעיד על ההתייחסות שלאחר אירוע מות שני בני אהרון הכהן, נדב ואביהוא, שני כוהנים חשובים, שמסיבות שונות החליטו להקריב "אש זרה"- שה' לא ציווה אותם, ויצאה אש מלפני ה' ושרפה אותם למוות, כפי שמתואר בפרשת שמיני.
פרשת אחרי מות פותחת בהסבר ואזהרה על הטעות של בני אהרון הכהן, – "(א) וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן–בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-יְהוָה, וַיָּמֻתוּ " (ויקרא טז) כלומר, הפרשה פותחת בהבהרה מה אסור לעשות כדי שאירוע כזה לא יקרה חלילה שוב, וזו לשון האזהרה- "(ב) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ" (ויקרא טז) הקב"ה אוסר על כניסת הכוהנים והקרבת קורבן ע"פ רגש ורצון אישי, אלא הציווי הוא שהקרבת הקורבנות תיעשה רק על פי כללי התורה.
לאחר האזהרה הפרשה מתארת את המועד החשוב, יום הכיפורים, ואת הטקס של יום הכיפורים שבו נכנס הכוהן הגדול למקום הקדוש ביותר במקדש – קודש הקודשים. הפרשה מסבירה את תפקיד הכוהנים בבית- המקדש והמשכן באותה עת.
בנוסף, הפרשה מתארת את הקרבת פר החטאת שמביא הכוהן הגדול לכפרתו, ולכפרת בני ביתו, ואת הקרבת שני השעירים – 'שעיר לה' ושעיר לעזאזל', לכפרת חטאי ישראל. שני השעירים זהים זה לזה; התלמוד מסביר ששני השעירים הללו היו צריכים להיות זהים במראם, גודלם וערכם הכספי, ושרק על-פי גורל (המקובלים מסבירים שיש כאן משל לבחירה החופשית שלנו. בכל רגע נתון, יש לנו בחירה לעשות או לא-לעשות את הדבר הנכון), אחד מהם מוקרב על המזבח והשני נלקח למיתה במדבר. השעיר לעזאזל מובל על-ידי שליח מיוחד, לאחר שהכוהן סומך על השעיר את ידיו ומעביר את החטאים באופן סמלי אל השָׂעִיר לעזאזל, וכך מכפר בו את כל עוונות ישראל.
בנוסף, על ציווי עבודת הכהן ביום הכיפורים, מציינת הפרשה כי זהו יום תענית לכל ישראל, יום האסור במלאכה – שבת שבתון לכפרת עוונות. בסיומה פרשה זו מבהירה שאכן יש לבצע טקס זה פעם אחת בשנה ודווקא בעשירי לחודש השביעי. רש"י מבהיר שיום זה היה היום בו משה רבנו ירד מהר סיני עם לוחות האבן השניים. פרשה ראשונה זו נקראת ביום הכיפורים בתפילת שחרית.
בהמשך הפרשה לאחר הטקס המתואר מוזכרים חוקים שעוסקים בתחומים שונים – עניינים הקשורים לקורבנות, דיני שחיטת בעלי חיים, איסור גילוי עֲרָיוֹת ומעשֵׂי תועבה אחרים.
פרשת קדושים ממשיכה וכוללת דינים יסודיים רבים וחשובים, ולכן ה' אומר למשה שידבר ויעביר דינים אלו לכלל בני-ישראל. הפרשה פותחת בציווי הראשון לבני ישראל- "(ב) דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם–קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם." (ויקרא יט). כבר משמה של הפרשה ניתן להבין את מטרת הרשימה הארוכה של חוקים ומצוות המתוארות בפרשה, שחלקן קשורות לנושאים חברתיים שבין אדם לחברו וחלקן קשורים לנושאים שבין אדם למקום המבהירים לנו כיצד ניתן לקדש את עם ישראל.
כאמור בפרשה זו ישנם רבים מיסודי התורה, "(יג) לֹא-תַעֲשֹׁק אֶת-רֵעֲךָ, וְלֹא תִגְזֹל; לֹא-תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר, אִתְּךָ–עַד-בֹּקֶר. (יד) לֹא-תְקַלֵּל חֵרֵשׁ–וְלִפְנֵי עִוֵּר, לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל; וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אֲנִי יְהוָה. (טו) לֹא-תַעֲשׂוּ עָוֶל, בַּמִּשְׁפָּט–לֹא-תִשָּׂא פְנֵי-דָל, וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל: בְּצֶדֶק, תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ. (טז) לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ: אֲנִי, יְהוָה. (יז) לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ; הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ, וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. (יח) לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ,
וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ:" (ויקרא יט), ועוד.
השיעור מוקדש-לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, דוד בן מיכל, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, שושנה יוסלין בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
