השבוע מתחילים לקרוא את ספר דברים, הספר החמישי מבין חמשת ספרי התורה, והוא מסכם את הנאמר בארבעת הספרים הקודמים. 40 שנות נדודים במדבר הגיעו לסיומן, ובני ישראל עומדים בפתח הארץ המובטחת, ומתכוננים לכניסה לארץ כנען. עיקרו של ספר דברים הוא נאום הפרידה של משה רבנו שמסקר-
*אירועים משמעותיים שחווה עם ישראל בנדודיו במדבר.
*מצוות התורה שקיבלו וחשיבותם.
*מחויבות עם ישראל.
בנוסף, משה נותן להם הנחיות לחיים בארץ. ברגעי הפרידה של משה מעם ישראל נראה שזהו הזמן לחשבון נפש, לסקור את ההישגים והכישלונות ולהתוות דרך ותוכנית לעתיד, לכיבוש הארץ וישובה.
משה מכנס את כל העם ופותח בדברי תוכחה אבל ברמיזה בלבד. רש"י כותב שכל אחד מהמקומות מזכיר מקום בהם חטאו אך משה רבינו איננו נכנס לפרטי הדברים, "בערבה" – ערבות מואב שם התפתו והלכו אחרי בנות מואב ועבדו עבודה-זרה. "מול סוף" – כשים סוף לפניהם ומצרים מאחוריהם לא בטחו בה' וזעקו- "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר?". "חצרות" – מקום מחלוקת קורח. "די זהב" – חטא עגל הזהב.
בפרשה משה מזכיר להם כיצד החליט לעשות סדר במערכת המשפטית. הוא מינה שופטים שיסייעו לו בשפיטת והנהגת העם כולו. שופטים אלו נצטוו לשפוט בדרך הצדק ובדרך הישר.
הוא מזכיר להם את חטא המרגלים. רצון בני-ישראל לשלוח מרגלים לבדוק את הארץ ואת העם היושב בה לפני הכניסה אליה. וסופו בהסתת העם והפחדתו ע"י רוב המרגלים (הגזרה לא כללה את כלב בן יפונה ויהושע בן-נון, שני המרגלים שדיברו בעד הארץ המובטחת) שלא האמינו שהם יוכלו לכבוש את הארץ מידי יושביה. בעקבות זאת, העם, הדור שיצא ממצרים, נענש בכך שהוא לא זוכה להיכנס לארץ המובטחת, והמסע במדבר הופך ל- 40 שנה, עד להחלפת הדור.
משה מזכיר להם את האירועים שקרו עם העמים היושבים בגבולות הארץ, בעבר הירדן המזרחי (בימינו, ירדן וסוריה). כיצד הקיפו ולא יצאו למלחמה עם בני עשו, ארץ אדום. וגם עם מואב ועמון, בני לוט, לא נלחמו בשל הקרבה ההיסטורית בין העמים. לעומת זאת, משה מציין כיצד הם נלחמו וניצחו בקרב נגד שני מלכי האמורי: סיחון מלך חשבון ועוג מלך הבשן. אזור זה, בעבר הירדן המזרחי ניתן לבני שבט ראובן, שבט גד ולחצי שבט מנשה על-פי בקשתם וקיום הבטחתם בהמשך להלחם בחזית הקרב על הארץ כשהם עומדים בראש כוח החלוץ.
בסיום הפרשה משה מחזק את יהושע, תלמידו וממשיך דרכו, ומעודדו לקראת הכניסה לארץ ; "(כא) …עֵינֶיךָ הָרֹאֹת, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם לִשְׁנֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה–כֵּן-יַעֲשֶׂה יְהוָה לְכָל-הַמַּמְלָכוֹת, אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר שָׁמָּה. (כב) לֹא, תִּירָאוּם: כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם." (דברים ג')
השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה. המשך שבוע טוב🌼
פרשת עקב- גבולות חברים גבולות!
פרשת עקב מתארת את מנגנון השכר והעונש. האם התכוון משה רבינו לומר לנו שאם נתנהג יפה נקבל שכר ואם לאו, ה' יעניש אותנו? מה הרעיון של מנגנון השכר והעונש? עם ישראל ממש בפתח ארץ ישראל והנושא שבחרתי השבוע הוא לא הגבולות הגיאוגרפים של ארצנו אלא הגבולות בחיינו. למה גבולות? מה מטרתם של גבולות בחיינו? האם אנו יודעים ומסוגלים להציב לעצמנו גבולות, ויותר מזה האם אנו עקביים או מעגלים פינות?
כולנו לעניות דעתי נסכים שיש זהות בצורך להצבת גבולות לילדים וגם למבוגרים, אחרי הכל בכל מבוגר יש ילד/ה; זהו אותו עולם רגשי שלנו שנותר רגיש, זקוק לאהבה ובטחון, זקוק לתחושה טובה ואותנטיות. והשבוע הפרשה שלנו נותנת לנו גבולות! משה רבינו שממשיך את נאום הפרידה שלו מבני ישראל מסביר בבהירות, ממש נותן טיפ עסקי, שאם נדע להציב ולעמוד בגבולות הניתנים לנו, החוקים והמצוות, חיינו יהיו טובים ומטיבים יותר, השכר מובטח. יש ממש תיאור של הזכות וההבטחה בקיום המצוות במילים מעשיות, חיבור ממשי של הרוחניות עם הגשמיות, "(ח) וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם–לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ, וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה, לְרִשְׁתָּהּ. (ט) וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם–אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ…. (יג) וְהָיָה, אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֺתַי, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם–לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וּלְעָבְדוֹ, בְּכָל-לְבַבְכֶם, וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם. (יד) וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ, יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ; וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ, וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. טו וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ, לִבְהֶמְתֶּךָ; וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ…" (דברים יא')
יש אומרים שהעיקרון החשוב ביותר להצבת גבול הוא שהצד השני יוכל להבין היטב מהו הגבול, מדוע הוא שם ושהגבול הזה לא מאיים עליו ולא נועד לפגוע בו, ולכן, הוא מצריך אמון הדדי של המחנך והחונך. בחיים שלנו אנחנו רואים וחווים שגבולות נמצאים בכל מקום. כילדים כל הזמן שמים לנו גבולות, לא לאכול יותר מדי ממתקים, לא לחזור יותר מדי מאוחר, והילדים מחכים להיות גדולים כדי שיוכלו להשתחרר מהגבולות האלה. אבל גם כשגדלים מגלים שאמנם אף אחד לא מגביל אותנו מתי לחזור, או כמה ממתקים לאכול אבל יש גבולות אחרים משיקולים אחרים- מי שאוכל בלי גבול נהיה שמן ומעלה את הסיכון לבעיות בריאותיות, ומי שחוזר מאוחר הביתה לא מצליח לקום לעבודה ומסתכן שיפטרו אותו…וכך אנו מגלים שלכל דבר יש גבול. בסוף היום, החיים עצמם הם מוגבלים.
אחד החלקים הכי מאתגרים בתפקיד ההורות, הוא הצורך לעיתים להיות קשוחים, ולהתעקש שהילדים ירכשו כללים וילמדו גבולות. בפרשה זו מנגנון השכר והעונש של ה' מולנו, זהה למנגנון ההורים שמציב כללים וגבולות להתנהגות של ילדיהם, וזה לא משום שהם לא אוהבים אותם, להיפך! הם רוצים לעזור להם להיות הכי טובים שאפשר, ושיהיה להם הכי טוב שאפשר.
המילה גבולות ישר מעוררת את התחושה של הגבלה, צמצום, מגבילים את החופש שלנו, אבל לא פעם בפרט בעידן השפע בו אנו חיים הגבולות הללו מכוונים אותנו למקום אחר, יותר טוב, יותר ממוקד, מאפשרים לנו להתעלות מעל המשוכה, להתגבר, להשתפר, ויתכן שאותו גבול שהוא עצירה חיצונית אפילו מכוון אותנו יותר פנימה, למצוא את האושר, הנחת שלנו שלא תלויים במשהו חיצוני לנו, ולמעשה מצויים בנו פנימה. במילים אחרות, אותם גבולות יכולים למעשה לשחרר אותנו🤓
גבולות בריאים מאפשרים לנו עצמאות במחשבה ובפעולה, בריאות פיסית ורגשית; הם מאפשרים לנו להיות בהתקשרות עם אחרים מבלי לאבד את הזהות האישית שלנו, הייחודיות, או עצמאותנו. הצבת גבולות היא הכרחית. גבולות בריאים מגינים ושומרים על הערך העצמי, מאפשרים מערכות יחסים בריאות, ומאפשרים לנו לעשות בחירות שקולות ומקדמות. הווטסאפ למשל הוא דוגמא למרחב שבו אין גבולות, ואנחנו כל הזמן מוצפים במחשבות של אחרים, מסיח את הדעת ומפריע לנו להתכנס, להתרכז ולהתמקד, וזה הופך את התפקוד שלנו לפחות יעיל ואפקטיבי.
קראתי פעם שהורות, בשפת המקצוענים, היא כמו משענת של כיסא, וילדים אוהבים להישען על משענת שהיא יציבה. כי כשהמשענת גמישה, בכל פעם שהילד דוחף, המשענת נוטה לאחור, ולילד לא ברור שיש לו על מה להישען.
גבולות הן מלשון גב – מקנים תחושת יציבות וביטחון לנו ולילדינו. הגבולות המתוארים בפרשת עקב הם החוקים והמצוות שנתן לנו, לעם ישראל, משה רבינו כולל התזכורות לקיום אותן מצוות שהם התפילין על ראשנו והמזוזות בפתחי ביתנו, פתחים שבהם אנו חולפים בשכיחות גבוהה. אנחנו לא אוהבים את ההתניה בין ההבטחות הטובות לבין תוצאותיהן. כלומר, 'במידה ונלך בדרך המצווה יהיה לנו כך ואם לא – לא'. אבל אין אדם בוגר שאינו מבין שכדי להרוויח, להתקדם ולצמוח צריך להשקיע, להתגבר ולהשתדל, ולא פחות חשוב צריך הכוונה, שגם ברגעי החולשה שלנו שבהם אנו נוטים לוותר לעצמנו, וגם לנוכח השפע והפיתויים המרובים, הגבולות יסייעו לנו להתמקד ולהתקדם בנתיב שבו אנו רוצים להלך.
החיים צופנים בחובם שינויים רבים. עולם ללא גבולות הוא עולם של תוהו ובוהו. עולם שבו הילדים וגם מבוגרים חשים בלבול ופחד, ולא ברור להם מה מצפים מהם ובמה שגו. ולאלו הסקרנים שבנינו עולם ללא גבולות יכול להוות סכנת נפשות של ממש.
הילדים גדלים ומתבגרים, יכולותיהם וצורכיהם משתנים, ולכן זה מצריך מאתנו ההורים עמדה בהירה, ברורה ועקבית של הגבולות המוצבים. אותו שכר שמתאר משה רבינו לקיום אותם גבולות, מצוות, הוא אותו משוב חיובי וחיזוקים שכולנו זקוקים להם כדי לשמר ולפרגן להתנהגות ולהתנהלות שלנו כפרטים ובטח כחברה בריאה וצומחת, ולהיפך.
כלומר, השכר על המצוות, הינו סיוע לאדם כדי שיתמיד בקיומן של המצוות. ואסיים בדבריו של הרב אייל ורד בפירושו של השפת אמת-
"כל עיניין המצוות איננו רק הביצוע, בוודאי לא הביצוע שרק רוצה להיפטר מהחיוב או ביצוע על מנת לקבל שכר- גם הוא אינו רצוי כאן בספר דברים. השכר אינו הנושא, ואפילו המצווה עצמה אינה הנושא. הנושא הוא האהבה." האהבה שבעצם יכולה לצמוח דרך אותם המעשים המיוחדים הללו שנקראים מצוות, ובכך פרשה זו היא המשך טבעי שנותן מענה לציווי שקיבלנו כבר בפרשה הקודמת, הציווי לאהוב.
שבת מבורכת❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
רעיון נוסף ע"פ חב"ד והחסידות-
"נאמר ב'תניא' (פרק ל"ז): "הגורם שכר המצווה היא המצווה בעצמה". כך גם לגבי העונש מובא הפסוק "תייסרך רעתך" כהוכחה לכך שהעונש הוא פועל-יוצא מהחטא עצמו. כלומר, לתורה ולמצוות יש תכונה של השפעה על מציאות העולם במובן של שכר או של עונש: אם מקיימים את המצוות, הן עצמן מולידות ומביאות שכר; ואם אין מקיימים אותן, מוליך עצם החטא לתוצאות שליליות, לעונש."
שבת שלום😍
פרשת ואתחנן- להתחנן?
משה מתחנן להיכנס לארץ, אבל הוא מבין ומפנים שהוא כבר לא יזכה להיכנס לארץ המובטחת, למרות זאת הוא ממשיך בנאומו לפני שנפרד מעם ישראל, הוא דואג ואוהב את עם ישראל ללא רבב… לכולנו יש רגעים בחיים שאנו מציבים יעד לארץ שנראית לנו ע"פ כל קנה מידה מובטחת לנו, ובשלב מסוים אנו מבינים שהתכניות השתנו ולמרות התכנון הקפדני, הציפיות, הכוונה והרצון לא נממש ולא נגיע לאותה ארץ מובטחת.
- כיצד אנו מתמודדים כשאנו מבינים שלא נגיע לאותה ארץ מובטחת?
- מדוע ה' מחמיר כל כך עם משה רבינו ולא נענה לתחנוניו אחרי מסע כה ארוך של מסירות נפש שעשה עם עם ישראל בדרכו לארץ ישראל?
- תחנוניו של משה פונים לה' אך גם אלינו, לעם ישראל ולדורות הבאים- שנזכור, שנלמד, שנשנן, נעביר הלאה ושנפעל ע"פ החוקים והמצוות שניתנו לנו טרם הכניסה לארץ; משה רבינו חושש שההתיישבות בארץ עלולה להשכיח מאתנו מאיפה באנו ואת המורשת שלנו, והשאלה היא האם אנו נענינו לתחנוניו של משה רבינו?
ברגע של פסק זמן, אתנחתא, מעניין לבחון כיצד אנו מתמודדים ברגעים שעלינו להרפות ולשחרר כי עשינו כל שביכולתנו ומאותו רגע התוצאה כבר לא בידנו… האם אנו מתמלאים תסכול, כעס, מתכנסים וכד' או מתעלים כמו משה וממשיכים למלא את שליחותנו נאמנה?
משה רבינו שבתחילת דרכו מעיד על עצמו כמגמגם, ולא איש של דברים מסיים את חייו בנאום אחד ארוך ועוצמתי שהוא ספר דברים כולו, מסירותו לעם ישראל מתבטאת גם בנאום זה. משה כאמור חושש שעם ישראל יתבסס בארץ ישראל ויתמקם, והנוחות תגרום לו לשכוח את ה' ואת כל המצוות שקיבל עליו, וחלילה יעבוד בעבודה זרה. הוא חושש מההשפעה של הסביבה.
משה רבינו מבקש מהקב"ה לסלוח על שני חטאים: האחד למחול לעם ישראל על חטא העגל, והשני למחול לו על חטא מי המריבה ולהכניסו לא"י. מדברי חז"ל, עם ישראל שילם מחיר כבד, בעיקר בשל חטא העגל וגם בשל חטא המרגלים, במשך דורות רבים לאחר מכן. למעשה הקב"ה אומר למשה כי לא ייתכן שבנ"י קיבלו את עונשם מתו במדבר, ולא זכו להיכנס לארץ ישראל ואילו הוא, משה רבינו, מנהיגם הדגול, שחטא ייכנס אל הארץ. לא יתכן שמנהיג שמוביל את עמו ובזמן שהוא מנהיגם, הם חוטאים בחטאים חמורים, והוא לא ייענש על כך בעצמו? האם בסופו של דבר, המנהיג איננו נושא באחריות המעשים של עמו? גם כיום כשישנם מחדלים בצבא למשל, הבירור והענישה היא גורפת גם למפקדים הבכירים שלא בהכרח נכחו בשטח בעת המעשה. כלומר שהסיבה שמשה רבינו איננו זוכה להיכנס אל ארץ ישראל איננה כאמור רק בשל חטא מי המריבה אלא גם ובעיקר משום שעם ישראל תחת הנהגתו, חטא בחטאים חמורים ולא זכה להיכנס אל ארץ ישראל.
ולגבינו? מה דעתכם? האם תחנוניו של משה אלינו נענו?
בתחילת שבוע, ביום ראשון, צום תשעה באב, עסקנו בנושא של שנאת ואהבת חינם. שואל הרב שלמה אבינר מהי אהבת חינם? ומסביר שזו אהבה חינם שאינה תלויה בדבר, אינה מותנית בדבר, כפי שנאמר באבות ה טז- "כל אהבה שאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם", אנו אוהבים אחד את השני, מפני שאנו עם אחד, משפחה אחת. "אהבת חינם אין פירושה, טשטוש האמת וההבדלים הקיימים בין אדם לרעהו, היא איננה מפריעה לראות בעיניים פקוחות את השלילה ולהילחם בה. אדרבה, מתוך אהבה, יש להיאבק נגד כל שלילה, מתוך דאגה אמתית לעם ישראל ומתוך רצון לתיקון חברו, ולא מתוך שנאה ונגיעה אישית. אדרבה, יש להיות חמוש בעין טובה, להכיר בזכויותיו ובמעלותיו של כל אדם ושל כל זרם. "אדרבה, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם".
ואף אם נגיע למצב כזה שנפריז במידה זו, אין לנו לחשוש: מוטב ניכשל באהבת חינם מאשר בשנאת חינם. "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה".
השבוע בפרשת "ואתחנן" אנו מצווים לאהוב, והשבוע אנו גם חוגגים את חג האהבה, ט"ו באב. כל החיים אנו מחפשים לאהוב ולהרגיש נאהבים, כיצד אפשר לצוות על אהבה? ומהי האהבה הראויה? משה רבינו אומר לנו השבוע אל תנהגו רק כעבדים שעושים את רצונו של ה' אלא גם תאהבו את ה' ושימו לב לעוצמות- "(ה) וְאָהַבְתָּ, אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ." (דברים ו')
לאהוב משמעותו להתחבר, אהבה בגימטרייה שווה למילה אחד, ויתכן שאחת הסיבות לשם הפרשה "ואתחנן" נובעת מההבהרה שהאהבה שאנו מצווים בה היא איננה תלויה בדבר, למרות ואע"פ שמתחנן משה ולא נענה, מסירותו לעם ישראל היא ללא עוררין, חכמינו מסבירים שאנו מתפללים וכי לתפילה יש כוח אך אין זו תכנית כבקשתך, לא תמיד המענה שיתקבל יהיה בזהות עם מה שקיווינו וביקשנו- ולכן, עלינו לשמר ולחזק את האמון והאהבה שבנו.
בפרשה אנו מצווים לאהוב במדרגה גבוהה מאוד, חז"ל מסבירים שאת האלוקות יש לאהוב בכל מצב בחיינו-
בכל לבבך- שני ב', שני לבבות, לאהוב בשני יצרנו, יצר טוב ויצר רע
בכל נפשך- לאהוב גם אם המשמעות היא נטילת חיים בלית ברירה. רבי עקיבא הוא דוגמא לאדם שקיבל על עצמו למות מתוך מסירות נפש.
ולבסוף "בכל מאודך"- מספר פרשנויות-
- בכל ממונך שיש אדם שחביב לו ממונו יותר מגופו, לכן, הדגש גם בממונו על האדם לעבוד את ה'. ממון בגימטרייה זה צום. אדם צריך לצום, כלומר למנוע את עצמו מדברים שנפשו מתאווה להם. וזה חלק מאהבת ה', לוותר למען ה' על דברים שאנחנו מתאווים אליהם.
- פירוש נוסף, בכל מידה ומידה שמודד לך, אפילו כשנופלים עלינו חס ושלום גזירות קשות וייסורים גדולים, צריך לקבל זאת באהבה, מתוך אמונה שהכל לטובתנו, והייסורים מזככים אותנו.
הרב שניאור אשכנזי מבהיר ע"פ רש"י שהרבה אנשים מוכנים למות על קידוש השם ולא לחיות על קידוש השם כי זה הרבה יותר קשה, לחיות על קידוש השם מצריך מאתנו עבודה מתמשכת.
פרשת מטות-מסעי- כוח הדיבור במסע שלנו-
הרב דוד אגמון מטיב לתאר את פרשות מטות-מסעי, "שתי הפרשות חותמות ומסכמות את חומש 'במדבר' ומגלות לעינינו את תמונת ההשגחה על כל מסעות חיינו עם דגש על הבחירה החופשית הניצבת בפנינו בכל מסע ומסע."
בפרשת מטות משה רבינו מלמד אותנו איך לדבר, חשיבותה וכוחה של כל מלה שאנו מדברים, שכל התחייבות או שבועה שלנו עלינו לקיים. כזכור כתוצאה מההכאה של משה רבינו במטהו על הסלע, הוא לא זוכה להיכנס לארץ ישראל, בפרשות אלו הוא מלמד את כולנו איך לדבר, שלפעמים צריך מטה, אך ההשתדלות שלנו צריכה להיות מיטבית בדיבורנו כך שלא נזדקק למטה.
מבהיר הרב דוד אגמון- "מטה זה מלשון הטיה. המטה מייצג את הכח להטות את פני המציאות לטובה או חס ושלום להפך. בתוך כל אחד מאתנו יש ראש מטה שמנהיג אותנו בפנימיות. מאוד קל לראש המטה הזה ישר להכות, אך עלינו ללמוד איך לנהוג עם המטה בתבונה. בין אם זה נוגע להנהגה פנימית, לחינוך ילדים או לקשרים עם הסביבה. אנחנו נדרשים שהמטה ישמש להנהגה טובה ושהדיבור שלנו יהיה דיבור של אהבה ויפעל את כל מה שצריך לפעול, גם בלי הצורך במטה. לשם כך, עלינו ללמוד היטב את אומנות הדיבור מהתורה. אנו בסיומו של ספר 'במדבר' פה כבר טמונה ההתחלה של ספר 'דברים'. ספר 'דברים' הוא השיא של יכולת הדיבור האנושית. אלה הדברים הטהורים אשר דיבר משה אל כל בני ישראל, ברגעים האחרונים של חייו. פרשת 'מטות' עוסקת בדיני נדרים ושבועות. בדיוק בעניין זה אנו רואים עד כמה חשוב דיבורו של אדם, עד איפה מגיע כח הדיבור של האדם למעשה. אומר הרב שליט"א, אדם ע"י דיבורים יכול להפוך מציאות בפועל, ממש לשנות את העולם בו הוא חי… השבועות והנדרים הם למעשה גבולות שבעזרתם אנו מטים את כח החיים לכיוון מסוים הרצוי לנו."
בפרשה השנייה, מסעי, מתוארים 42 מסעות שלנו כעם וכפרטים. הרב אייל ורד מביא בספרו, 'אל שפת האמת', את פירושו של ר' יהודה אריה לייב אלתר-
"מסעי בני ישראל המתוארים בפרשה בצורה כל כך מפורטת מהווים בשביל ה'שפת אמת' משל למסע חיינו. מסע החיים של כל אחד ואחד מאתנו, מיום הלידה ועד מאה ועשרים.
המסעות מתוארים בצורה כפולה: "מוצאיהם למסעיהם" מצד אחד, ומצד שני "מסעיהם למוצאיהם". מה פשר כפילות זו?
סוד הכפילות נעוץ בכך שבכל מסע נפגשים בנקודת מוצא חדשה. המסעות מתקדמים, אבל בכל פעם פוגשים אתגרים חדשים, התמודדויות חדשות. המסע של אתמול נהפך לנקודת המוצא של היום, וממנה יש לנוע קדימה. מה שהיה חידוש מרעיש אתמול הפך לשגרה של היום, שדורשת מסע חדש שיפרוץ וייקח אותם הלאה. המסע הוא בלתי פוסק. זהו מסע חיינו הדורש מאתנו להתקדם כל העת, לחפש ולבקש אתגרים חדשים, לפרוץ שוב ושוב את הגבולות של עצמנו….
אך בין המסעות יש חניות. רש"י בסוף ספר שמות אומר שהחניה נחשבת לחלק מן המסע. תפקיד החנייה הוא ליצור תהליך של הפנמה. כלומר, שהמדרגה החדשה תהפוך לחלק מאתנו, תהיה לנו לטבע שני או ראשון, ותאפשר לנו לחפש אתגר חדש, לאחר שאתגר המסע הראשון כבר הוטמע היטב בתוכנו…
מ"ב המסעות הם בעצם מ"ב שלבים בחיים של כל אחד מאתנו. בדרך, בחיפוש, במשמעות. לא לחינם דרשו החכמים שמ"ב מסעות אלו הם כנגד התפילה הידועה "אנא בכוח גדולת ימינך תתיר צרורה", תפילה שיש בה מ"ב מילים בדיוק."
פרשות אלו הן תזכורות חשובות עבורנו, הדיבור שלנו משפיע על המעשים שלנו. כפי שכבר ציינו, בספר החינוך נאמר, 'כי אחרי המעשים, נמשכים הלבבות.' החיים שלנו כאמור מסע מתמשך הדורש מאתנו להתקדם, להשפיע טוב ולצמוח. מי ייתן ונצליח בהנהגה הפנימית שלנו ובהנהגה שלנו עם הסביבה לתקשר ולהתחבר באמצעות דיבור מקדם ובונה שמוביל למעשים טובים ומטיבים. אמכי"ר
שבת שלום😍