תגית: גלות

השבוע הפטרת "כי תצא" שממשיכה את נבואות הנחמה לישראל, והיא החמישית מ"שבעה דנחמתא". גם היא, ככל 7 ההפטרות של "שבעה דנחמתא", לקוחה מספר ישעיהו, והפעם- פרק נ"ד פס א'-י'. הפטרה זו הינה מן ההפטרות הקצרות ביותר שישנן, אך היא נחשבת כיחידה שלמה ומשמעותית של נחמה.
הדימוי המרכזי של ההפטרה הוא דימוי העקרה. מסביר הרב משה ליכטנשטיין, "שני גורמים שונים מונחים ביסוד צרת הגלות – הסבל בהווה וחוסר התקווה לעתיד."
הרב מדגיש שמדובר בשני עניינים שונים; כי יתכן שתהא מציאות של סבל נורא בהווה, אך יחד עם זאת יש תקווה לעתיד כי השיפור במצב הנוכחי מובטח. אבל ייתכן גם מצב הפוך, שההווה כשלעצמו איננו קשה, ואין כרגע סבל אקוטי, אך העתיד נראה כחסר תוחלת, ללא שום אור בקצה המנהרה, וזה אומר הרב ליכטנשטיין גורם ליאוש קשה.במילים אחרות, "עיקרה של נבואת "רני עקרה" באה להתמודד עם היאוש וחוסר התקווה לעתיד הנולדים במציאות של גלות ובזה היא מתמקדת.
הכלי לכך הוא המטאפורה של העקרות. שורש בעייתה של העקרה הוא בחוסר התקווה לעתיד. כמובן שיש רגעים קשים מנשוא בהווה, אותם חווים כל זוג הסובל מבעיות של פוריות; ברם, שורש הענין הוא בכך שאין להם תקוה לעתיד… העם בגלות משול לעקרה.
קיימים מצבים רבים בהיסטוריה היהודית לדורותיה, בהם ישראל בגולה אינם סובלים מייסורים או מדיכוי ואין הגויים חפצים להרגם… מציאות היסטורית המכונה בימינו "גלות בארצות הרווחה", וזאת הן מן הזווית הכלכלית והן מן הזווית המדינית. וכבר היו דברים מעולם. ואולם, ייאושה של העקרה הרואה עתיד לשכנותיה בעוד היא במצב של "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי", לעולם מבטאת את הקיום היהודי של אורך הגלות. גם בתוך הרווחה, ישראל חשים שאין להם עתיד כעם וכ-לאום… לא הקושי בהווה, אלא הידע שאין עתיד הוא המעיק על העקרה שלא ילדה ועל ישראל בגלותם.
ממשיך הרב ליכטנשטיין, "…הסבל של העקרה בהווה כאמור נגרם מכך שאין לה עתיד. לכן, ברגע שהעתיד הופך להיות מוחשי, עוד בטרם הוא מגיע, כבר ההווה הופך להיות נעים ובכך הנחמה. פניית הנביא לעם להרחיב את האהל ולחזק את מיתריו, יוצרת כבר עכשיו נחמה לעם הנמצא בגלות, עוד בטרם ישוב לארץ. משל למה הדבר דומה, לזוג עם בעיית פוריות שהרופא אומר להם לקנות רהיטים לחדר ילדים כי בעייתם פתירה; כבר מעכשיו, עולמם השתנה מבלי היכר, עוד הרבה לפני שהילד ייוולד, היות והעתיד כבר התהפך אף אם טרם התממש."
הנביא ישעיהו מבין שההבטחה על "מהפך גאולה" זקוקה לגיבוי של הבטחה נבואית בדבר התמדתה וקביעותה. לכן, הנביא וה' מבטיחים לגולים השבים ארצה שזוהי ברית עולם אמיתית. הפטרה זו היא ממש מופת לנחמה ועידוד. יש תאור התרבותם, התרחבותם ושמחתם של בני ציון, תאור רחמיו של ה' על עמו, ואת ברית העולם הכרותה ביניהם. העיר ירושלים שהייתה בשפלותה תיבנה בפאר, והיא תכונן בצדקה ואויביה לא יוכלו לה.
בהקשר הזה של הצורך העז בתקווה, מספר הכתב רונן טל, "פרופ' בן קורן, אונקולוג, שהגה ומוביל תוכנית מיוחדת שמטרתה לתת תקווה גם לחולים הקשים ביותר, אלה שזמנם קצוב. והוא עושה זאת תוך שימוש באמצעים הכי פשוטים: הקשבה, דיבור בגובה העיניים, כבוד אנושי בסיסי וחמלה" ממש כמו בנחמות של הנביא ישעיהו. מסביר פרופסור בן קורן- "…הרבה אנשים לא מבינים באמת מה זאת תקווה. אבל זה הערך הכי אנושי שקיים. תקווה היא צורך אנושי גדול יותר אפילו מאהבה. אנשים יכולים לחיות בלי אהבה, אבל לא יכולים לחיות בלי תקווה. אצל בעלי חיים יש מודלים של אהבה, אבל אין אצלם מודל של תקווה. והסיבה לכך שתקווה לא קיימת אצל בעלי חיים היא שתקווה קשורה לעתיד, להסתכלות קדימה. ובמילים אחרות, לסימון מטרות בנות יישום".
התקווה היא שתעורר אצלנו מוטיבציה, אופטימיות ואמונה למימוש אותו חלום וחזון.
מאחלת לכולנו בפתיחת שנת הלימודים ורגע לפני הבחירות שתהא בליבנו תקווה מעוררת השראה, אמונה ואופטימיות לעתיד טוב ומטיב. אמכי"ר.
שבת שלום❤

הפטרת פרשת בא היא בספר ירמיהו פרק מ"ו (פסוקים יג-כח).
גם השבוע ההפטרה עוסקת במפלת מצרים בידי צבא נבווכדנאצר והיא משלימה את נבואת יחזקאל שקראנו בשבוע שעבר, בהפטרת פרשת וארא.
הנביאים ירמיהו ויחזקאל ניבאו באותו זמן, לפני חורבן הבית, בעוד שירמיהו פעל בארץ ישראל, יחזקאל ניבא בבבל.

בשנת 605 לפנה"ס, נלחמו מצרים ובבל על ירושת האימפריה האשורית הקורסת. הקרב התנהל על גדות נהר פרת. הגלגל מתהפך בעולם ונבוכדנאצר, מלך בבל, מכריע את צבא מצרים. הנביא ירמיהו מתאר זאת בשיר הלל לנפילת מצרים-
"(יג) הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל-יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לָבֹוא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל לְהַכֹּות אֶת-אֶרֶץ מִצְרָיִם… (כד) הֹבִישָׁה, בַּת-מִצְרָיִם; נִתְּנָה, בְּיַד עַם-צָפוֹן. (כה) אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הִנְנִי פוֹקֵד אֶל-אָמוֹן מִנֹּא, וְעַל-פַּרְעֹה וְעַל-מִצְרַיִם, וְעַל-אֱלֹהֶיהָ וְעַל-מְלָכֶיהָ; וְעַל-פַּרְעֹה–וְעַל הַבֹּטְחִים, בּוֹ. (כו) וּנְתַתִּים, בְּיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם, וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל, וּבְיַד-עֲבָדָיו;" (ירמיהו מו')

בפרשת השבוע אנו קוראים שפרעה מתרצה ומשחרר את בני ישראל ממצרים לאחר המכה העשירית, מכת בכורות. ואילו בהפטרה אנו קוראים על כניעתה של מצרים לבבל, ועל ישועת ישראל העתידית המובטחת. בסוף ההפטרה יש ממש פנייה ישירה לעם ישראל-
"(כז) וְאַתָּה אַל-תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וְאַל-תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁעֲךָ מֵרָחֹוק וְאֶת-זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקֹוב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד: (כח) אַתָּה אַל-תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם-ה' כִּי אִתְּךָ אָנִי כִּי- אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדַּחְתִּיךָ שָׁמָּה וְאֹתְךָ לֹא-אֶעֱשֶׂה כָלָה וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ:"

ההפטרה מסיימת בהבטחה שבני ישראל יעמדו גם הם לדין על עוונותיהם ולא יחמקו, ויחד עם זאת ישנה הבטחה של קיבוץ גלויות והבטחה שאומות העולם יכלו, ועם ישראל יוותר. במילים אחרות, מעצמה – גדולה וחזקה ככל שתהיה, היא איננה נצחית, וה' נמצא שם להושיע את עם ישראל.
לרוב אנו מבחינים בקלות בדברים הטובים שקורים לנו בחיים, ובטח מרגישים אותם. לעומת זאת, כשאנו חווים מקרים וחוויות קשות, מאתגר לנו מן הסתם להבחין בחיובי שבהם. זה בדיוק מה שקורה לעם ישראל, בתהליך שה' מעבירם בכדי להוציאם מעבדות לחרות פיזית ותודעתית. כשמשה ואהרון ניגשים לפרעה ומבקשים ממנו לשחרר את בני ישראל, הם נתקלים בסירוב חוזר ונשנה, יותר מזה נראה שבתחילת הדרך הכל נעשה גרוע יותר, ומצבם של בני ישראל מתדרדר, פרעה מוסיף על עבודתם הקשה, אבל למעשה, כל ההתרחשות הזאת מהווה רק חלק מהמסע שעובר עם ישראל, זהו מסע שבסופו בני ישראל יוצאים ממצרים בעזרת נסים גדולים ואדירים, כפי שגם מתואר בהפטרה מפלתה המוחצת של מצריים- משמעותם: שהלא יאומן הופך לאמין בהחלט. זוהי נקודת אור משמעותית עבורנו, גם כשנראה לנו שהחיים שלנו בירידה, עלינו לזכור ולהפנים שדווקא כשנראה שהכי קשה, פעמים רבות דווקא אלו הרגעים שלפני השיפור הגדול.
מי ייתן ונצליח לגייס סבלנות, ביטחון ואמונה בכדי לזכות ולראות את המהלך כולו, ובכדי שנצליח לחוות גם את הטוב שבקשיים הבאים עלינו לטובה. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

השבוע לפרשת שמות יש שלוש הפטרות שונות לגמרי בשלושה ספרי נביאים שונים.
ההפטרה לפי מנהג אשכנז היא בספר ישעיהו כ"ז ו- כ"ח יג (בתוספת שני פסוקים מפרק כ"ט)
ההפטרה לפי מנהג הספרדים היא בספר ירמיהו מפרק א' א – ב' ג
וההפטרה לפי מנהג התימנים היא בספר יחזקאל ט"ז א-יד
הפיצול הזה בהפטרות, שלש עדות שקוראות בשלשה נביאים שונים, הוא די נדיר בשבתות השנה. יחד עם זאת, הוא עצמו ביטוי לתופעת הפירוד והפיזור, שזהו ביטוי מובהק לגלותו של עם ישראל, ופרשת שמות היא למעשה פרשת הגלות.

בכל ההפטרות מוזכרת תחילתו של עם ישראל במצרים באופן כלשהו. ע"פ מנהג הספרדים כאמור קוראים בתחילת ספר ירמיהו משום הדמיון שיש בין סירובו של משה רבינו לשליחות, לסירובו של ירמיהו הנביא, "אלא, אומר הרב יהודה שביב זצ"ל, שמשה סירב לשליחות של גאולה ואילו ירמיה סירב לשליחות נבואית על חורבן הארץ. ואולי עניין הפרשה מתבטא גם בפסוקי הסיום של ההפטרה: זכירת ה' את אהבת הנעורים של ישראל – "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"… שני הדברים שהם בשלב של 'תכנון' בפרשתנו."
מנהגם של התימנים, להפטיר כאמור מנבואת יחזקאל (טז), ממשיך הרב שביב "בעקבות האמור ברמב"ם, המדברת על מצבו של העם בראשיתו ("ביום הולדת אותך"), ראשית שהיתה במצרים. שם התיאור הוא פיוטי נבואי, לעומת התיאור הפרוזאי שבפרשה."

בחרתי להתמקד השבוע בהפטרה ע"פ מנהג אשכנז, אבל ראשית ברצוני לשתף שבסוף שבוע שעבר נפטר הרב יהודה שביב בגיל 77. ספריו ומאמריו הרבים הינם תרומתו הגדולה שהעניק לכולנו, וכמו שהוא מלווה אותנו כל שבוע במאמריו על ההפטרות, כך הוא ימשיך ללוות אותנו עוד שנים רבות כפי שכבר למדנו ב'פרשת ויחי', בשבוע שעבר, שצדיקים במיתתם קרויים חיים. אמש בצער רב נפטר גם המחנך והמורה האהוב ראובן (שפי) שפיגל.
פועליהם ומעשיהם של המחנך ראובן (שפי) שפיגל והרב יהודה שביב זצ"ל ימשיכו ללא ספק להשפיע גם הרבה לאחר מותם. יהי זכרם ברוך.

ההפטרה ע"פ מנהג אשכנז שבספר ישעיהו-
כבר בהתחלה אנו תוהים מדוע בפרשה שעוסקת בענייני הגלות בחרו להפטיר בנבואת ישעיהו שעוסקת בגאולה? הרב יהודה שביב זצ"ל מסביר- "אין זאת, כי אם הגלות והגאולה כרוכים זה בזה. הגלות היא אמצעי לעיצוב העם לצורך גאולתו, אך גם דרך לפזר את העם בין הגויים כדי לאפשר את גאולת תבל כולה לעתיד לבוא… לאמר, אין גלות וגאולה חזיונות מנותקים זה מזה, אלא כרוכים זה בזה; הגאולה צומחת ועולה מתוך הגלות. אופי גלות מצרים עצמה, מעיד על עניין זה. שכן, לעומת גלויות אחרות מאותן 'המובטחות' בתורה, שלגביהן נאמן הכלל "מפני חטאינו גלינו מארצנו", הרי גלות מצרים אינה בחינת עונש (ניכר הדבר שגזירה עליונה מלפני שנים רבות, היא שהביאה לגלות ולשעבוד, כמפורש לאברהם בברית בין הבתרים). על כרחך, אין היא אלא חלק מתוכנית בניית העם ועיצובו לקראת השלמתו. " הרב יהודה שביב זצ"ל מציע רעיון נוסף-
"בפרשה מודגש כמה וכמה פעמים עניין גאולת העם, אבל בתמונות גאולת העתיד, המצוירות ע"י הנביאים, ובעיקר בספר ישעיהו, יש גם קטעים של גאולת עולם; עם ישראל אינו נגאל לבדו, אלא העולם כולו עתיד להיגאל עימו. הזיקה שבין שתי הגאולות באה לידי ביטוי כבר בפסוק הראשון בהפטרה-
" (א) הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל וּמָלְאוּ פְנֵי־תֵבֵל תְּנוּבָה׃" )ישעיהו פרק כז)
מהפרי הישראלי יימלאו פני תבל כ ו ל ה תנובה. גאולתם של ישראל תניב בשורת שחרור ופדות לעולם כולו. מסתבר, שהזיקה בין ישראל לדרי תבל כולה נוצרה בגלויות השונות. פיזורם של ישראל לבין האומות יש בו גם תועלת, שהרי זה יוצר קשר בלתי אמצעי בין בני ישראל לשאר גויי הארץ, ואף כשישובו בני ישראל לארצם, וישתרשו בה מחדש ויעלו ציץ ויעשו פרחים ופירות, לא יישמרו אלו רק לבני ישראל, אלא יביאו את ניחוחם לעולם כולו."

…למרות שרב היקפה של גאולת עתיד והיא חובקת עולמות, אין היא מתייחסת רק לכלל, אלא יש בה התייחסות פרטנית לכל אחד ואחד – " (יב) … וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃" (ישעיהו כ"ז).

לסיכום, פסוקי הפתיחה ושני פסוקי החתימה נותנים לנו תמונת גאולה, גאולה שתתרחש ביום ההוא, כלומר, לעתיד לבוא. אבל אומר הרב שביב זצ"ל "פרשתנו פרשת גלות היא וקשה לראות כיצד יתאימו לה פסוקי גאולה?
אפשר ודווקא מזה הטעם נקבעה הנבואה כהפטרה לפרשתנו, כדי להתבונן ולראות אף בה תמונת גאולה. ואכן, מתוארת תמונת גאולה ע"י הקב"ה באוזניו של משה (בפרשת שמות) – " (ח) וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם, וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן-הָאָרֶץ הַהִוא, אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ " (שמות ג'); … "( יז) וָאֹמַר, אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם, אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי, וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי–אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ. " (שמות יז').

במילים אחרות, הגלות היא כנראה תחנה הכרחית בדרך לגאולה. ויתכן שזה גם ההסבר לסמיכות שיש לנו בין יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות. אנו מתחילים עם יום השואה, עוברים ליום הזיכרון ומסיימים בחגיגות עצמאות. אבל ושמחה חובקים יחד. מאז שהאדם הראשון אכל מעץ הדעת טוב ורע, הם משמשים בערבוביה בעולמנו. אי אפשר להתהלך בעולם מבלי לפגוש את שניהם… הטוב והרע, שני הפכים שהולכים יחד. למעשה, רק שני חלקים הפוכים יוצרים אחד שלם, יוצרים איזון, מאפשרים אחד את השני, ולכל חלק יש תפקיד משמעותי במשוואה הזו.
אסיים עם שיתוף של אורי אורבך-
" נסעתי אחרי מונית עם רמקול על גגה בשכונה ירושלמית, מאלו שמודיעים לציבור על הלוויה הקרובה או אוספים תרומה למישהו שצריך ניתוח דחוף בחו"ל. זה מה ששמעתי: "הלוויתה של מרת זאת וזאת תצא מבית הכנסת לב שמח…" הלוויה מבית כנסת לב שמח? חייכתי מתחת לשפמי ונסעתי מהורהר."
מי ייתן ונצליח למנף את הקושי בחיינו למדרגה גבוהה ומטיבה, ולהוות דוגמא אישית ומורי דרך בתחום הרוחני והמוסרי, לנו, לסביבתנו ולעולם כולו. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה, ולעילוי נשמתם של ראובן שפיגל ויהודה שביב זצ"ל.

הפטרת פרשת ויצא הינה בסוף ספר הושע (פרק י"א פסוק ז' ואילך). בהפטרה זו מוזכרים אירועים מחיי יעקב הקושרים את ההפטרה לפרשה אבל מטרתו העיקרית של הנביא הושע היא תוכחה לממלכת ישראל בשנים שלפני חורבנה, אז מה בכל זאת הקשר ליעקב אבינו?
סיפוריו של יעקב עם רחל, לאה ולבן מקבילים ליחסו של עם ישראל ל-ה' ולאומות העולם. פרשת ויצא פותחת " (י) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה." (בראשית כח') כותב ר' לוי יצחק מברדיטשוב (קדושת לוי, ד"ה ויצא יעקב), ש"באר שבע" הכוונה למקום של שפע גדול. יעקב יוצא מהבית, מהנוחות, מהטבע שלו, איש תם יושב אוהלים, עוזב את המקום שבו ה' מתגלה לאברהם, ליצחק וליעקב "וילך חרנה". יעקב הולך למקום שיש בו חרון אף, למקום אחר, מקום זר שבו מתגלה יעקב כרועה ומגדל צאן, לא עוד "יושב אוהלים". כל ההליכה של יעקב היא סימן לבנים, כך יקרה גם בעתיד לצאצאיו, לעם ישראל, כפי שמתואר בהפטרה, עם ישראל יצא מארץ ישראל וילך לגלות, עם כל הצער והיגון, הסבל והיסורים, ואז יתברר שכל הצער והייסורים שיש לישראל קשורים בחיבור הרוחני; צרת ישראל היא צרה עליונה, צרת השכינה.
בפרשת ויצא יעקב מצוי במצוקה רגשית ונפשית, הוא בבדידות מוחלטת, מה שמוביל אותו, יש להניח לנדור נדר ל-ה'- " (כ) וַיִּדַּר יַעֲקֹב, נֶדֶר לֵאמֹר: אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. (כא)* וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל-בֵּית אָבִי; *וְהָיָה יְהוָה לִי, לֵאלֹהִים. (כב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה–יִהְיֶה, בֵּית אֱלֹהִים; וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן-לִי, עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ." (בראשית כח')
יעקב אבינו מבטיח לשוב לא"י אז מדוע נשאר יעקב 22 שנה בגלות? הרי עבור רחל ולאה התחייב לעבוד 14 שנה בסה"כ, מדוע לא שב לארץ לממש את נדרו והבטחתו? ומה מעורר בסופו של דבר את יעקב לחזור לארץ? הרב רונן נויבירט מסביר כי התעשרותו והצלחתו של יעקב בבית לבן עוררה את קנאתם של בני לבן… ואז-" (ב) וַיַּרְא יַעֲקֹב, אֶת-פְּנֵי לָבָן; וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ, כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם." (בראשית לא') במילים אחרות, בעתיד הביטוי לכך יהיה התעשרות היהודים והאנטישמיות שהתפתחה בעקבות ההצלחה והתעשרות שלהם מחוץ לגבולותיה של ישראל. אבל גם זה לא גורם ליעקב לקום, לעזוב ולשוב לארץ ישראל. רק כשהוא מקבל את הציווי האלוקי המפורש- " (ג) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-יַעֲקֹב, שׁוּב אֶל-אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ; וְאֶהְיֶה, עִמָּךְ… ( יג) אָנֹכִי הָאֵל, בֵּית-אֵל, אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה, אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר; עַתָּה, קוּם צֵא מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת, וְשׁוּב, אֶל-אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ." (בראשית לא') הוא יוצא לממש את הבטחתו ואת נדרו. כך מתאר הנביא הושע בהפטרה- ממלכת ישראל הולכת ונחרבת, עם ישראל מרד ובגד בקב"ה שהרעיף עליהם אהבה, כמו אב שמגדל ומטפח את ילדו, אבל בני ישראל התרחקו והתנתקו מכל השפע שהרעיף עליהם ה' לטובת עבודה זרה. הושע הנביא מדבר על קיום תופעת "כוחי ועוצם ידי"; נבואתו של הושע היא נבואת תוכחה אך בהפטרה זו הוא מכניס גם את מוטיב הנחמה, הגאולה ואהבת ה'.

הושע מזכיר לנו כי "בני ישראל" הם למעשה בניו של ישראל, הלא הוא יעקב אבינו, ובעוד ספר בראשית מתאר אותו כאִישׁ תָּם ויֹשֵׁב אֹהָלִים, הושע הנביא מתאר אותו: "בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים. וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ…". הרב אורי כהן מבהיר- "יעקב מתגלה לנו כבעל מידות לכאורה סותרות, אבל למעשה הן משלימות זו את זו: מצד אחד יעקב "איש תם יושב אהלים" ומצד שני חכם בכל ענייני גידול הצאן, ומגלה פקחות וערמומיות הן כנגד לבן והן כנגד עשו; מצד אחד בורח מלבן ומשתמט מעשו, ומצד שני מוכן גם למלחמה – מעטים כנגד רבים…" התקווה של עם ישראל הם רחמיו של ה'. ישנו מהפך מכעס לחמלה. זוהי נבואה המתייחסת לאחרית הימים, בהם ישובו עשרת השבטים לארץ ישראל כי ה' מצוי בתוך עם ישראל. ראשית תהא החזרה לארץ ישראל, הגשמיות שבתהליך, והשלב השני בגאולה הוא ההתעוררות הרוחנית של עם ישראל, מה שמקביל להשלמתו של יעקב את נדרו כשהגיע בסופו של דבר לבית אל והקריב שם מזבח ל-ה'. ההתמהמהות של יעקב לשוב לארץ ישראל כפי שהבטיח, יש מפרשים האומרים שהיא מקבילה להתמהמהות של כל היהודים שעדיין מצויים בגולה.
הרב זלמן ברוך מוסיף- "ומעשה אבות סימן לבנים (תנחומא לך לך, ט), מהקשר בין לבן ליעקב אנו גם לומדים על היחס שבין ישראל לאומות העולם. זהו המצב הכללי של האומה הישראלית בכל הדורות. מצד אחד יש קשר בין יעקב ללבן, הקשר הוא קשר משפחתי וגם קשר כלכלי. אך מצד שני יש מתח ומורכבות. כך בכל הדורות. עם ישראל מחובר עם כל העמים ומצד שני נמצא במתח בין העמדות ובין הדעות…" והלוואי ונצליח לגשר ולמלא את ייעודנו נאמנה, ולחיות בשלום ובאחווה בעמנו ועם אומות העולם. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לשלומם וביטחונם המלא של כל תושבי הדרום ורצועת עזה שנאלצים להיות בקו הספיגה תקופה כה ארוכה וממושכת, ולרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

 

הפטרת פרשת לך לך נקראת בספר ישעיהו (פרק מ' פסוק כז ועד פרק מ"א פסוק טז). בפרשת לך לך אנו פוגשים לראשונה את אברהם אבינו; הרב יהודה שביב מסביר שפרשת לך לך- "ראשיתה בצווי ה' אליו להינתק מעברו המשפחתי והגיאוגרפי וסופה בציווי ה' אליו לקבוע בבשרו אות האמור להפריד בינו ובני ביתו לבין הסובבים אותו – ברית מילה. ובתווך-המון פרטים ואירועים מחייו, מאותם שיש להם משמעות לדורות, בחינת: 'מה שאירע לאבות סימן לבנים' "….
כלומר, דרך הנבואה היא לא להרחיב ולדבר על האבות אלא עניין הנבואה הוא להתייחס לדור של הנביא ולדורות הבאים. הדיבור על האבות הוא בבחינת חיזוק ועידוד, ולכן נבואת ישעיה מזכירה את אברהם אבינו- "זרע אברהם אהבי" (מא, ט)…"
יהודה שביב ממשיך- "ההליכה המתמדת היא המאפיינת את המתואר אודותיו בפרשה, שכולה עומדת בסימן לך-לך, בסימן הלוך ונסוע, ואף לקראת סופה פונה אליו ה' בקריאה להיות הולך "התהלך לפני והיה תמים" (יז, א). והוא אמור לשמש כמין תמרור לבניו אחריו, להיות אף הם "קוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפו" (מ, לא).
כפי "שאברהם הוא מהלך תדיר וכדרך שבניו אחריו קרויים להיות מהלכים תדיר, כן גם בחירתו של אברהם …. היא תדירית. ואף זרעו נבחר תדיר, כפי שאומרת הנבואה: "ואתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך זרע אברהם אהבי בחרתיך ולא מאסתיך" (מא, ח-ט).
דוד נתיב, מרצה לתנ"ך, מבהיר שבעצם פרשת השבוע עוסקת בפעילותו הנמרצת של אברהם, והיא מקבלת ביטוי בהפטרה שעוסקת בפעילותם של עם ישראל.
"אברהם, אב המון גויים, קרא בשם ה', הנגלה אליו וכורת עימו ברית. הוא פעיל ומעורב בעשייה רבה: במצרים, בכנען ומול מלכי ארצות הפרת והחידקל. הוא זכה להערכה רבה מצד מלכי ירושלים וסדום. הוא "אב המון גויים" ומביא דבר ה' אליהם.
כך גם בני בניו, עם ישראל, מגלמים את דרך אברהם, אבי האומה. בהפטרה בא לידי ביטוי פן זה. ואף שעם זה צועד אלפי שנים על במת ההיסטוריה, הוא ימשיך במרוצתו: "ירוצו ולא יגעו, ילכו ולא ייעפו".
דברי העידוד שהשמיע ישעיהו הנביא לעם ישראל באו לחזקו בשעה קשה, השעה שהם מצויים בה, שעת הגלות.
ובמילים אחרות, ההפטרה אומרת לנו שהברית שנכרתה בפרשת השבוע עם אברהם אבינו, תעמוד לאורך כל הדורות כולם.

ההפטרה שקוראים בשבת פרשת נח היא בספר ישעיהו (פרק נ"ד ותחילת פרק נ"ה), נראה שהקשר בין הפרשה להפטרה ברור: בפרשה מסופר על נח, על שחיתותה של האנושות ועל הברית בין ה' לאנושות כולה, ובהפטרה מדובר ב"מֵי נֹחַ", ב"בְּרִית עוֹלָם" (ישעיהו נה, ג), ו" יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ, וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו; (ישעיהו נה, ז)
בהפטרה מזכיר הנביא ישעיהו את השבועה שנשבע ה' "(ט) כִּי-מֵי נֹחַ, זֹאת לִי, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי-נֹחַ עוֹד, עַל-הָאָרֶץ-…" (ישעיהו נ"ד), הרד"ק הסביר 'מי נח' כמו 'בימי נח'. הסיבה שבגללה המבול נקרא "מי נח" היא כישלונו של נח לנסות להשפיע על דורו. יחד עם זאת, לאחר המבול הביאו מעשיו של נח לכריתת ברית של ה' עם נח וכל הדורות הבאים אחריו, ברית שהבטיחה שלעולם לא יהיה יותר מבול שיחריב את העולם.
העובדה שנח לא ביקש רחמים על דורו ועל עולמו היא שזוקפת את המבול לחובתו. אומנם צדיק תמים היה, אבל נח לא עמד במבחן הנאמנות לדור. מתוך הפרשה נראה כאילו גזירת חורבן שנגזרה על העולם כבר אי אפשר לשנותה. נח לא פעל למניעת המבול הצפוי, כמו הגלות הצפויה שלא נמנעה. וההפטרה רומזת לכך שיש מפתח ביד צדיק הדור לבטל את הגזירה. ותכלס, אם לאחר המבול הביאו מעשיו של נח לכריתת ברית שהבטיחה שלעולם לא יחזור המבול, יש להניח שהיה בכוח תפילתו של נח לעכב, אם לא לבטל, את הגזירה. הנביא מדבר על הגאולה העתידה, שלאחריה כבר כולנו מובטחים ששוב לא תבוא גלות, כפי שהובטחו נח ובניו ששוב לא יבוא מבול לעולם.
המקובלים מסבירים ש"תיבה" היא אומנם ספינתו של נח, אבל תיבה משמעותה גם מילה. כל אחד מאתנו רוצה לבנות תיבה – לבנות את החיים הטובים ביותר שאפשר עבור עצמנו ובני משפחותינו. ובכל זאת, באותה העת אנחנו מחויבים להשתמש בכוח התיבות, כוח המילים, כדי להגיע, להרגיש ולגעת בזולת, במילים אחרות, להשפיע עליהם. נכון שכולנו טרודים, שאובים ועסוקים בשוטף, מה שנקרא בטרדות היום, פרנסה, ילדים, בריאות וכו' אבל לנח ניתנו 120 שנה להקים את התיבה שלו. כך גם לנו ניתנות 120 שנים – משך חיים מלאים – לעשות בדיוק את אותו הדבר.
ההפטרה מדגישה את הכוח שניתן לבני האדם להעביר את רוע הגזירה של הגלות, כמו זו של המבול. כמו כן, היא עוסקת בהתפשטות ישראל לכל קצווי העולם, כמשקל נגד לרצונם של בני דור הפלגה להתאחד בבניית מגדל בבל ולמרוד ב-ה'.
הפטרת פרשת נוח מורכבת למעשה משתי נבואות נחמה של ישעיהו העוסקות בהבטחה לגאולה עתידית הניתנת לעם הנמצא בעומק הגלות ושתיהן גם פותחות במטאפורה המתארת את מצבם של ישראל בגלות.
העולם הרי הושמד בגלל הרוע שהתפשט על פני הארץ—רוע, שמשמעותו כי אין תקומה לחברה שבה נעדרים יחסי אמון וחמלה. הנביא רומז לסכנה מחודשת כשהוא מפציר בעם להתרחק מעושק ודרכים רעות, שאז "וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עוֹלָם חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים" (ישעיהו, נה3). כשנדמה שהכל מתפרק לנו מול העיניים, אנו יכולים לגמרי לבחור שלא להתייאש, ואפילו לקבל ולהכיל את האתגר המחייב אותנו לקום ו"לאסוף את השברים". קשה זה עדיין אומר אפשרי, וזה מה שבחר לעשות נח הצדיק, אך כאמור רק בקרב בני משפחתו הקרובים.
ע"פ תורתו של הר' אשלג, כדי שחברה תהא מאושרת כולנו חייבים להבין שהטוב שלנו תלוי בזה שיהיה טוב לאחרים. כלומר, אם לא יהיה טוב לאחרים, גם לנו בסופו של דבר, לא יהיה טוב. לרוב החשיבה הרווחת היא: מה אכפת לי אם יש לשכנים שלי אוכל או אין להם אוכל, אם פונה אלינו מישהו ברחוב בבקשה כלשהי לרוב אנו חשדנים ומרגישים רווי טרדות. והמחשבה היא- 'אני אדאג לעצמי, שלי יהיה טוב, ושגם האחר ינהג כך,' זו ראייה שמובילה לפירוד ובסופו של דבר לחברה שהבדידות היא מאפיין דומיננטי בה.
הבחירה היא שלנו- לקחת אחריות – למען עצמנו, למען המשפחה שלנו, אבל גם למען החברה שלנו, למען העולם של כולנו.
שנצליח לבנות לנו תיבה מכילה, שלווה, שמאפשרת לנו להיטען בתוכן ובאנרגיות טובות שכשנצא מהתיבה יהיו לנו כוחות מחודשים לעשייה ולהשפעה טובה ומטיבה על הסביבה כולה. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, רבקה בת תמרה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, וסיגל בת שרה בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.