תגית: גבולות

הפטרת פרשת שמיני מופיעה בספר שמואל ב' (פרק ו' א – יט).
בפרשת שמיני מופיע סיפורם של נדב ואביהו, בני אהרון, שבמהלך חנוכת המשכן הקריבו אש זרה במשכן וכתוצאה מכך נענשו ומתו. גם בהפטרת פרשת שמיני יש סיפור דומה, כשדוד המלך מבקש להעביר את ארון הקודש לירושלים, אחד מהאחראים על העברת הארון, איש בשם עוזה, שולח את ידו אל הארון ונענש אף הוא במיתה מן השמיים.
מסביר הרב משה ליכטנשטיין–
"הזיקה שבין הפטרת פרשת שמיני לפרשה ברורה למדי; מדובר בשני המקרים במוות טראגי של הקרבים אל הקודש, המקלקל את שמחת החנוכה שבמסגרתה מתרחש האסון. סיפור אחד מגבה את השני ומחזק את המסר על היראה הראויה בגישה אל הקודש… 
ההפטרה מתמודדת עם סוגיית מפגשו של האדם עם הקודש וביטוייו המוחשיים תוך כדי הנגדה למעשה נדב ואביהוא (בפרשה). נדב ואביהוא חוטאים בגלל אהבת ד' מתפרצת, המתעלמת ממידת היראה. דוד חוטא בחוסר איזון בין הששון והגיל על הבאת הארון לירושלים לבין היראה… דוד נכשל בהמעטת היראה, וניתן לראות מן הפסוק בדברי הימים, שדוד נוטל על עצמו את האחריות לטעות שנעשתה ומצביע על עצם שימת הארון על העגלה כשורש הבעיה. כידוע, מקרא מפורש אומר שמשא הארון איננו בעגלות אלא בכתף – "כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ"– וזאת מפאת קדושתו וייחודיותו של הארון.
דוד זוכה לתקן זאת בהעלאת הארון בפעם השניה שבה הוא משלב בין ריקוד לפני ה' לבין זבחים. חטאו של עוזה הוא התייחסות לארון כאל רהיט שיש לשמור על נשיאתו בעגלה ללא היראה הראויה… …מכנה משותף בסיסי עומד מאחרי כולם והוא ההתפרצות שאינה יודעת גבולות. חוויה דתית אקסטית, שיסודה באהבת ד' מתפרצת, המתעלמת ממידת היראה, כשהיא מחפשת פורקן וביטוי עצמי חסר מעצורים…  היחס בין הפרשה להפטרה נראה מובן מאליו – שני מקרים של מוות טראגי המתרחש בשיא שמחת החנוכה אשר בו הוא אירע."
בסופו של דבר, חטאם בשורה התחתונה שהם עשו דבר שלא צוו גם אם הם עשו זאת ממניעים נעלים. הרב ד"ר יונתן זקס מסביר, "הם היו 'מתלהבים', אנשים שמרוב להט דתי האמינו שהבורא מורה להם לנהוג בניגוד לחוקים ולמוסכמות.
הבאת אש זרה למזבח אולי נראית עבירה קטנה, אך בתחום הקודש גם מעשה לא־מורשה יוצר סדק במעטפת הכללים שעלול להתרחב לכדי שבר. ממש כמו שבכורים גרעיניים נדרשים נוהלי בטיחות מחמירים.
במוחנו פועלות שתי מערכות נפרדות. הפסיכולוג חתן פרס נובל דניאל כהנמן מכנה אותן "חשיבה מהירה וחשיבה אטית". המוח המהיר, המערכת הלימבית, משחרר רגשות, בעיקר בתגובה לפחד. המוח האטי, קליפת המוח הקדם־מצחית, הוא רציונלי, מחושב, ומסוגל לשקול השלכות לטווח ארוך ומהלכי פעולה חלופיים. הכפילות הזו אינה מיותרת ואינה מקרית. בלי תגובות אינסטינקטיביות לסכנה לא היינו שורדים. אבל בלי המוח האטי והמחושב היינו נופלים פעם אחר פעם להתנהגות הרסנית כלפי הסובבים אותנו וכלפינו עצמנו. אושרו של היחיד ושרידותה של התרבות תלויים באיזון העדין שבין שתי המערכות…
אש האמונה יכולה להבעיר – ויכולה להאיר.
להבעיר ולשרוף ולהיות אש־תופת כשמניחים לה להשתולל חופשית – או להאיר את חיינו ואת כבוד ה' כששמים אותה במסגרת ברורה. מן הסיבה הזו כוללת תורת ישראל דינים ופרטים מרובים כל כך. וככל שאנו מתקרבים לה', כך אנו זקוקים להם יותר."
כהורים אנחנו מקבלים אינספור עצות, תיאוריות ותורות איך נכון לגדל את ילדנו. כולנו רוצים להיות הורים טובים, שיכבדו אותנו אבל גם שיהיו חברים שלנו, שיעריכו ויאהבו אותנו ושידעו שאנחנו אוהבים אותם. אנחנו כועסים עליהם, אבל גם חוששים לא פעם שהם יכעסו עלינו. וככל שיש יותר ויותר תיאוריות, אנחנו מוצאים את עצמנו מבולבלים יותר ויותר ולא פעם עם רגשות אשמה. העולם הוא מקום עצום, עם אינסוף אפשרויות, אמיתות לא מובנות ובעיקר יש הרבה חוסר וודאות. והתפקיד שלנו, כהורים, כמחנכים, הוא לתת לילדינו את התחושה של מקום בטוח, לא עוד אתר כאוטי בעולם, אלא מקום עם סדר שניתן להשיגו באמצעות הצבת גבולות ועקביות. העובדה שהם יודעים שיש דברים שמותר ויש דברים שאסור עוזרת להם לחזות ולדעת מראש מה יהיו התגובות של הסביבה למעשים שלהם. חוקים ונורמות הם חלק אינטגרלי מהחיים שלנו; הם מסייעים לנו להסתגל בקלות יותר ולתפקד טוב יותר גם בעולם החיצוני, הפנמת כללים אלו מאפשרת לילדינו לפתח תחושת עצמאות ואחריות על מעשיהם וחייהם, ולבנות מערכות יחסים בריאות. 
מי ייתן ונצליח לעבוד ולתפקד מאהבה ויראה במידה הראויה והמדויקת, ללא הגזמה, במידתיות הראויה כך שאש האמונה תאיר ולא תבעיר את חיינו. אכי"ר.

שבת שלום ומבורך

השבוע פרשת מטות שהיא הפרשה התשיעית, ופרשת מסעי שהיא הפרשה העשירית והאחרונה בספר במדבר. בד"כ קוראים את הפרשות הללו יחד באותו שבוע בשנים שאינן מעוברות, בשנים שאין בהן אדר א' ואדר ב', כי אז יש פחות שבועות ויש צורך לצרף כמה פרשות לאותה השבת.
אנו כאמור בסופו של ספר במדבר, סופם של ארבעים שנות נדודים ארוכות וקשות והארץ המובטחת כבר לגמרי נראית באופק.
הפרשה פותחת בנדרים ושבועות, כלומר, ההתחייבויות שאנחנו לוקחים על עצמנו. משה מלמד את עם ישראל הלכות נדרים והפרתם, תוך הדגשה שיש משמעות לכל מלה שאנו מדברים, וכל התחייבות או שבועה שלנו עלינו לקיים.
בפרשות הקודמות ניסו המדיינים לפגוע בבני ישראל, והפעם בני ישראל יוצאים למלחמת נקמה בהם. המלחמה מסתיימת בניצחון בני ישראל ושלל רב נופל בחלקם של בני ישראל בעקבות המלחמה. בני ישראל הורגים את הזכרים, את חמשת מלכי מדיין ואת בלעם. ואת הנשים, ילדים, הבהמות, המקנה וכל רכושם הם לוקחים בשבי ובוזזים. משה כועס על מפקדי הצבא שהביאו למחנה את בנות מדיין, אותן נשים שהחטיאו את בני ישראל בפרשה הקודמת, אל המחנה. לכן משה מצווה להרוג את כל הנשים הבוגרות וכן את כל הזכרים. לאחר מכן, יש ציווי על היטהרות, טבילת הכלים והגעלתם בכדי להכשיר אותם. בהמשך, יש תיאור מפורט של כיצד יש לחלק את השלל והקדשת חלק ממנו לה', לכוהנים וללויים.
הפרשה הראשונה מסתיימת בסיפורם של שבטי ראובן גד וחצי משבט מנשה. לאחר שבני-ישראל כובשים את צידו המזרחי של הירדן, שהיה בו שפע של שטחי מרעה וכרי דשא, מבקשים ראובן וגד את רשותו של משה ליישב את השטחים הללו שהיו ראויים לגידול צאנם. תחילה מסרב משה, בעיקר לאור העובדה ששאר שבטי ישראל עומדים לפני מלחמה קשה וששניים וחצי שבטים אלו רוצים להתיישב בשקט ושלווה עם משפחתם וצאנם ולא לעזור לאחיהם. השבטים מבינים את כעסו של משה ובפעם השנייה שהם פונים אליו, הם מציעים– שהם, שבטי ראובן, גד וחצי משבט מנשה, שבחרו להתיישב בעבר הירדן המזרחי, לא יעזבו וייתנו לשאר השבטים להילחם לבד. למעשה, הם מציעים להשאיר את משפחתם וצאנם בעבר הירדן בעוד הם, הגברים, ייצאו בראש כוחות הצבא למלחמת כיבוש הארץ. משה נענה לבקשתם אך מזהיר אותם שאם לא יקיימו את הבטחתם, הם יקבלו חלק ונחלה בארץ כנען ככל שבטי ישראל.
לאחר מכן, פרשת מסעי שהיא הפרשה האחרונה העוסקת במסע בני ישראל במדבר סיני. פרשה זו הינה סיכום של המסע כולו, 40 שנה, וההכנות האחרונות לקראת הכניסה לארץ ישראל. בפרשה מופיעה רשימה מפורטת של התחנות בהן חנו בני ישראל במהלך המסע, מיציאת מצרים ועד נהר הירדן מול יריחו. בפרשה מופיעות סך הכל 42 תחנות. ברוב התחנות מוזכר רק שמה של התחנה, כשבתחנה שבה מת אהרון, בשנה הארבעים לצאתם מארץ מצרים, בראש חודש אב, מוזכר גם תקציר סיפור קורות בני ישראל באותה תחנה.
בהקשר להכנות לכניסה לארץ ישראל הפרשה מתארת גם את רשימת גבולות הארץ ורשימת מנהיגי ישראל בכניסה לארץ. עם סיום המסע וחניית בני ישראל בעבר הירדן מול יריחו למעשה מסתיימת תקופה ומתחלף דור. דור יוצאי מצרים הלך לעולמו וההנהגה עוברת לדור ילידי המדבר, והם אלו שיכניסו את בני ישראל לארץ ישראל.
משה רבנו כידוע לא זוכה להיכנס לארץ ישראל אך גורל עמו חשוב לו וכמנהיג מסור הוא דואג לכל הפרטים לפני מותו. ההכנות לכניסה לארץ נמשכות גם בשאר הפרשה, והציוויים לקראת הכניסה לארץ כוללים:
• ציווי על השמדת עבודת האלילים וכל הפסלים, ואו כל עבודה זרה בארץ ישראל
• יש תיאור של גבולות הארץ
• הארץ תחולק ל-12 חלקים, נחלה אחת לכל שבט, חוץ מלשבט לוי שיקבל 48 ערים.
• 6 מתוך 48 ערים אלו מיועדות לא רק ללויים אלא הן משמשות גם כערי מקלט לרוצחים בשגגה (מי שהרג אדם אחר בטעות, בלי שהתכוון לכך) בערים אלה ההורג-בטעות מוגן מפני כעסם ונקמתם של בני משפחתו של ההרוג.
• דיני רוצח בשגגה- התורה עושה אבחנה בין רוצח בכוונה תחילה, לבין הורג בשגגה.
• יש מינוי נשיאים לשבטים

ובסוף הפרשה, בהמשך לסיפור בנות צלפחד בפרשת פנחס, הפרשה הקודמת, מתלוננים בני שבט מנשה, שבטו של צלפחד, שהעברת הנחלה לבנות עלולה להוציא את הנחלה מחזקת השבט ע"י נישואים לבן שבט אחר. טענתם מתקבלת ומחייבת את בנות צלפחד, כמו גם בנות אחרות במצב דומה, להינשא לגברים מבני שבטן בלבד. ככתוב-
"(ח) וְכָל-בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה, מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ, תִּהְיֶה לְאִשָּׁה: לְמַעַן, יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ, נַחֲלַת אֲבֹתָיו. (ט) וְלֹא-תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה, לְמַטֶּה אַחֵר: כִּי-אִישׁ, בְּנַחֲלָתוֹ, יִדְבְּקוּ, מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." (במדבר לו)

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, דוד בן מיכל, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, שושנה יוסלין בת מזל, גל חיים בן פזית ציפורה, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
שבת מבורכת🌼

 

איך אפשר לשמור כל הזמן על כל החוקים?
התיאורים בפרשה דיי מלחיצים. ישנם פסוקים רבים וקשים המתארים את העונשים הצפויים לבני ישראל במידה ולא ישמרו על חוקי ה', ויקיימו תורה ומצוות. לאחר קריאת העונשים הצפויים לבני ישראל, נוצרת תחושה שאין לנו סיכוי להימלט מהעונשים הכבדים שיגיעו, למרות זאת בפרשה מובטח לנו שלמרות המעשים הקשים והחטאים באפשרותנו להפסיק את הקללות- איך?
והתשובה – אם עם ישראל ישוב מדרכו הרעה, יתחרט וישמור על חוקי התורה, מבטיח לו ה' לזכור את הברית שכרת אתם, ברית אבות, ויסלח להם. למרות זאת, כולנו יודעים שאין באפשרותנו לנהל ואו לשלוט בהרבה מתרחישי חיינו. אין משרד שבו אנחנו יכולים להתלונן, או לתבוע ממנו שנים מבוזבזות.
בפרשה זו אנו מקבלים תזכורת שבחיים יש תרחישי אסון ואתגרים, והתורה, מלשון הוראה, היא ספר הוראות רב תכליתי לחיים. התורה מציגה את תסריטי החיים וההשלכות לבחירות שלנו. פרשת "בחוקותי" (מלשון לחוקק ולהטמיע בתוכנו) אומרת לנו לקחת את החיים ברצינות בכדי להגדיל את הסיכויים שלנו לאושר ושלווה.
כל נושא העונש והשכר בתורה הוא תוצר של סיבה ותוצאה. ע"פ ספר החינוך המצוות נועדו עבורנו בכדי לאזן בין הגשמיות לרוחניות. למשל- מתן צדקה, לגמרי בשביל לחנך אותנו לפתח רגישות לאחר, להתחשב, ולצאת מהאגואיזם שלנו. והשבת? נותנת לנו פסק זמן מהמרדף השבועי שלנו לעבודה, לחומר ולכסף. השבת מאפשרת לנו להתפנות לעצמנו, למשפחה שלנו ולחברים. כלומר, המצוות מאפשרות לנו ללמוד, להתפלל, לעסוק ברוחניות ולממש בפועל את הלימוד ולא להישאב ולרדוף כל הזמן אחר החומר. המצוות נועדו בכדי לבנות אותנו, לבנות אדם מתוקן (מלשון התקנת תוכנה משודרגת). התורה היא החיים בעולם הזה, ומה שמניע אותנו בחיים אלו הם האהבה, כביכול השכר, והיראה, כביכול הפחד מהעונש.
כלומר, "אהבה ויראה הן, מטבען, שני רגשות שונים ומנוגדים. אהבה מעוררת תשוקה להתקרבות ולדבקות, ואילו יראה מעוררת רתיעה, פחד וריחוק. גם הדרכים לעורר רגשות אלה שונות זו מזו… אולם הרמב"ם כולל את שני הדברים יחדיו: "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים והגדולים וכו' ". גם בהמשך אנו רואים שאותה התבוננות מביאה הן לידי אהבה והן לידי יראה. כשהאדם מתבונן בגדולת ה' – "מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם יתברך". ומוסיף הרמב"ם: "וכשמחשב בדברים האלו עצמן – מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא ברייה קטנה שפלה". שתי התחושות הללו יכולות וצריכות לשכון בעת ובעונה אחת בלב כל אדם, ואין ניגוד ביניהן. כל אחד ואחד יכול להגיע לידי כך על-ידי לימוד וידיעה ועל-ידי התבוננות בדברים אלה. ועל-ידי עצם ההכרה בגדולת ה' ואהבתו ויראתו, מתקשר האדם עם הקב"ה ומצליח לדלג על המרחק האין-סופי שבין הנברא לבין בוראו."(הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך לד, עמ' 32)
הזוהר הקדוש אומר, שאהבה ויראה הן שתי "כנפיים" שבלעדיהן התורה איננה יכולה להתרומם, והאדם איננו עולה אל-על. כלומר, ישנם שני מרכיבים רגשיים הכרחיים בעבודת השם. כשאדם עושה פעולה מתוך רגש והבנה, 'הכנפיים' מתעוררות לחיים. כך גם בגשמי, אדם שיש לו מניע ומוטיבציה נראה מלא חיות וחיוניות, וכך גם מצווה שנעשית מתוך אהבה ויראה, המצווה מתעוררת לחיים.
אנו נלחמים בפחדים, ומעדיפים לא פעם להדחיקם, הם אינם נעימים, ולכאורה הם משתקים, מנטרלים, ומגבילים מהדברים שיש ללמוד להתמודד איתם. בהתבוננות בילדיי לא פעם אני רואה את היראה והקושי שהם חווים והאהבה העצומה שאני חשה כלפיהם מעוררת מיד את הרצון שלי לגונן עליהם. אבל אני מבינה שבכדי שהם יצמחו לגרסה היותר טובה שלהם, ההתמודדות עם הפחדים הללו היא הכרחית.
שני התנאים הללו של יראה וחיבה, הם הכרחיים לסלילת דרך לצמיחה והתפתחות והטמעת מסרים. ילד יתקשה להקשיב למבוגר שהוא איננו מכבד, וירא. גם מסרים של מבוגר שיש לו כלפיו רגשות שליליים, לא ימצאו נתיבות ללבו של הילד. ועל כך אמר רבי אלעזר הלוי: "היראה והאהבה, הן הכנפיים למצווה". תפקידנו כדמות לחיקוי, להתייחס ברצינות ולהוות דוגמא אישית ראויה.
יצירת מערכות יחסים, שבהם יש כבוד והערכה הדדיים, הן הכרחיות להצלחת חינוך הדור הצעיר. עלינו להקדיש מאמץ מיוחד להתייחסות, לאמון, לפתח הבנה לתהליכים של צדק, מוסר, אכפתיות והדדיות.
היראה והאהבה יחד הם מרכיבים חשובים בתפקיד ההורי שלנו לחינוך ילדנו. ילד צריך חום ואהבה שמתבטא לרוב במילים טובות, ומתן תשומת לב בדרכים שונות. זה מקנה לו תחושת בטחון עצמי, וחוסן נפשי כלפי הסביבה.
עלינו לפתח את היכולת שלנו לראות את הדברים הטובים של ילדינו, ולעודד אותם. כאמור, אין סתירה כלל בין אהבה ויראה. יש ביניהם יחסי גומלין משלימים וחיוניים; ניתן להרבות אהבה, ובו בזמן לשמור על יראה גדולה. כך יוצרים גבולות ברורים בחינוך הילדים, ואסור לנו לוותר להם כשהם חורגים מהגבולות. וילדינו מבינים זאת היטב. אני יכולה לנזוף על הבת שלי ששכחה לפנות את הכלים, וזמן קצר אחרי כן היא תבוא להתרפק עלי, ולקבל חיזוק.
אכן, סמכות הורית דורשת את שני הקווים – יראה ואהבה! היראה שומרת על האהבה.
האהבה היא הרגש הראשוני המצוי בטבעיות בנפשנו הבריאה כלפי סביבתנו, והיא רצון להתקרב אל האחר, להשפיע ולהעניק לו. בהמשך, מגיעה היראה ומאזנת את האהבה, היראה היא תחושת ריחוק, פחד שחש האדם כלפי האחר.
כך גם מערכת היחסים שלנו עם הבורא, כל המערכת של שכר ועונש בתורה הם ביטויים של אהבה ויראה בכדי שנצליח בתיקון עבודת המידות שלנו, ושנזכור-
"בן עזאי אומר, הוי רץ למצווה קלה ובורח מן העבירה, שמצווה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה, ששכר מצוה – מצוה, ושכר עבירה – עבירה". (פרקי אבות פרק ד', משנה ב')
במילים אחרות, עצם עשיית מצוות ה' כדי לעובדו, או ההנאה מקיום המצווה – היא השכר, שכר שכולו רוחני.
מי ייתן ונצליח לשלב את האהבה והיראה שבנו בעבודה לשם שמיים, ולהוות דוגמא אישית ראויה לילדנו שיגדלו, יתפתחו ויצמחו להיות אנשים טובים ואכפתיים ורגישים לסביבתם. אמכי"ר.

שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, רחל בת לאה, עופרי בת חיה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, לעילוי נשמתו של משה בן חנה רבקה, לעילוי נשמתה של אביבה בת מזל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

מהי אותה אש זרה שבניו של אהרון הקריבו לפני ה׳? מה היה החטא החמור שהם עשו במהלך חנוכת המשכן?

חכמנו העלו שאלה זאת כבר אלפי שנים ונתנו הסברים רבים. למשל, הרב שמשון רפאל הירש הסביר שהם הלכו אחרי הרגש ולא אחרי השכל. הקריבו אש בבית המקדש מבלי שצוו על כך.

בסופו של דבר, חטאם בשורה התחתונה שהם עשו דבר שלא צוו גם אם הם עשו זאת ממניעים נעלים. הרב ד"ר יונתן זקס מסביר, "הם היו 'מתלהבים', אנשים שמרוב להט דתי האמינו שהבורא מורה להם לנהוג בניגוד לחוקים ולמוסכמות.
הבאת אש זרה למזבח אולי נראית עבירה קטנה, אך בתחום הקודש גם מעשה לא־מורשה יוצר סדק במעטפת הכללים שעלול להתרחב לכדי שבר. ממש כמו שבכּורים גרעיניים נדרשים נוהלי בטיחות מחמירים.
שתי מערכות נפרדות פועלות במוחנו. הפסיכולוג חתן פרס נובל דניאל כהנמן מכנה אותן "חשיבה מהירה וחשיבה אטית". המוח המהיר, המערכת הלימבית, משחרר רגשות, בעיקר בתגובה לפחד. המוח האטי, קליפת המוח הקדם־מצחית, הוא רציונלי, מחושב, ומסוגל לשקול השלכות לטווח ארוך ומהלכי פעולה חלופיים. הכפילות הזו אינה מיותרת ואינה מקרית. בלי תגובות אינסטינקטיביות לסכנה לא היינו שורדים. אבל בלי המוח האטי והמחושב היינו נופלים פעם אחר פעם להתנהגות הרסנית כלפי הסובבים אותנו וכלפינו עצמנו. אושרו של היחיד ושרידותה של התרבות תלויים באיזון העדין שבין שתי המערכות.
החיים הדתיים, דווקא משום שהם מעוררים כמיהה ולהט, זקוקים במיוחד לגבולות ולכללים ולטקסים, לתדריך עבודה פרטני.
אש האמונה יכולה להבעיר – ויכולה להאיר.
להבעיר ולשרוף ולהיות אש־תופת כשמניחים לה להשתולל חופשית – או להאיר את חיינו ואת כבוד ה' כששמים אותה במסגרת ברורה. מן הסיבה הזו כוללת תורת ישראל דינים ופרטים מרובים כל כך. וככל שאנו מתקרבים לה', כך אנו זקוקים להם יותר."

כהורים אנחנו מקבלים אינספור עצות, תיאוריות ותורות איך נכון לגדל ילדנו. כולנו רוצים להיות הורים טובים, שיכבדו אותנו אבל גם שיהיו חברים שלנו, שיאהבו אותנו ושידעו שאנחנו אוהבים אותם. אנחנו כועסים עליהם, אבל גם חוששים לעיתים שהם יכעסו עלינו. וככל שיש יותר ויותר תיאוריות, הורים מוצאים את עצמם מבולבלים יותר ויותר ולא פעם עם רגשות אשמה. המטרה של גבולות בחיי הנפש – היא לתת לנו ולילדינו תחושת בטחון, ולהבהיר מה שייך ולמי.
העולם הוא מקום עצום, עם אינסוף אפשרויות, אמיתות לא מובנות ובעיקר יש הרבה חוסר וודאות. והתפקיד שלנו לעניות דעתי כהורים הוא לתת לילדינו את התחושה של מקום בטוח, לא עוד אתר כאוטי בעולם, אלא מקום עם סדר שניתן להשיגו באמצעות הצבת גבולות ועקביות. העובדה שהם יודעים שיש דברים שמותר ויש דברים שאסור עוזרת להם לחזות ולדעת מראש מה יהיו התגובות של הסביבה למעשים שלהם.
חוקים ונורמות הם חלק אינטגרלי מהחיים שלנו, ומהר מאוד כולנו לומדים שהעולם מורכב מחוקים ונורמות. ההפנמה של כללים אלו מגיל צעיר – מסייעת לנו להסתגל בקלות יותר ולתפקד טוב יותר גם בעולם החיצוני. הפנמת כללים אלו מאפשרת לילדינו לקחת אחריות על מעשיהם ולפתח תחושת עצמאות ואחריות לחייהם, ולבנות מערכות יחסים בריאות.
אסיים עם סיוון רהב מאיר –
"אני לא מבינה באומנות, אבל היצירה הזו – שהוצגה לאחרונה בביאנלה לאומנות יהודית עכשווית ב"היכל שלמה" בירושלים – גרמה לי לעצור מולה לכמה רגעים. האמנית רות שרייבר גזרה יותר מעשרים אלף דפי נייר בצורה של כפות ידיים, ולמעלה, כתובה עליהם ברכת כהנים: "יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך, יישא ה' פניו אלייך וישם לך שלום".
בפרשתנו, שמיני, אהרון הכהן מברך את העם לראשונה בברכה הזו, שתישמע מאז אינסוף פעמים ברחבי העולם, לא רק ב"ברכת כהנים" במהלך התפילה, אלא גם, כמו ביצירת האומנות הזו – מדי ליל שבת, בסעודה, כשההורים שמים את ידיהם על ראש ילדיהם, ומברכים אותם בפסוקים העתיקים האלה.
גובהה של היצירה יותר ממטר. היא מראה, דף אחרי דף, ברכה אחרי ברכה, איך הילדים גדלים וצומחים לנו מתחת לידיים משבוע לשבוע, ואיך מדור לדור אנחנו מעבירים את המילים האלה ומתפללים לברכה, שמירה, אור, חן ושלום." אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רחל בת לאה, רבקה בת תמרה, משה בן חנה רבקה, אברהם לייב בן חיה סאסל, ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.