חומש בראשית- פרשת ויחי- להשאיר חותם

השבוע פרשת ויחי. הפרשה השתיים עשרה והאחרונה בספר בראשית, והיא מספרת על ימיו האחרונים של יעקב אבינו. הפרשה פותחת- "(כח) וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה; וַיְהִי יְמֵי-יַעֲקֹב, שְׁנֵי חַיָּיו–שֶׁבַע שָׁנִים, וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה." (בראשית פרק מז) מתוך 147 שנותיו, חי יעקב את שבע-עשרה שנותיו האחרונות בארץ מצרים ליד יוסף בנו האבוד והאהוב.

פרשת ויחי, החותמת את ספר בראשית, עוסקת במוות- אך באופן מפתיע היא נקראת בשם החיים. לא “וַיָּמָת”, אלא וַיְחִי יַעֲקֹב. חז״ל עמדו על הסתירה הזו וקבעו: "יעקב אבינו לא מת" (תלמוד בבלי, תענית ה ע״ב). אין הכוונה כמובן להכחשת המוות הפיזי, אלא לאמירה עמוקה יותר: אדם חי כל עוד דרכו, ערכיו וקולו ממשיכים לפעול ולהדהד בעולם.

דווקא בשבע־עשרה שנותיו האחרונות, בגלות מצרים, הרחק מהארץ שהובטחה לו, יעקב חי חיים של נוכחות, תיקון והמשכיות. הוא אינו שוקע בזיכרונות או בחרדה מפני הסוף, אלא עוסק במה שחשוב באמת: העברת זהות, משמעות וברכה לדור הבא.

אחד הרגעים המכוננים בפרשה הוא ברכת אפרים ומנשה. יוסף מביא את בניו אל אביו מתוך רצון שיזכו לברכה מסודרת, היררכית, לפי הבכורה. אך יעקב משכל את ידיו. הוא מסרב לסדר הצפוי, ומלמד בכך עיקרון עמוק: ברכה איננה אישור למבנה קיים, אלא ראיית הפוטנציאל העתידי. אפרים, הצעיר, הוא זה שעתיד לגדול, ולכן הוא מקבל את יד ימין. הרשב״ם למעשה מסביר שאין כאן טעות ראייה, אלא הכרעה מודעת ומפוכחת. (רשב״ם לבראשית מ״ח- י"ח, י״ט, כ').

הברכה אינה חיזוי גורל, אלא אמירה חינוכית: אני רואה ומכיר אותך, את היכולות, והפוטנציאל שטמון בך, ואני מאמין שתהיה… אולי משום כך, דווקא ברכה זו הפכה לברכה הקבועה שאנו מברכים בה גם את בנינו- "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה לא כאבות האומה, לא כדמויות מיתולוגיות, אלא כאחים שגדלו יחד, ללא קנאה, בתוך מציאות מורכבת של גלות, ועדיין שמרו על זהות ושייכות.

הרעיון הזה מקבל עומק נוסף כשיעקב מברך את כל בניו. הברכות אינן אחידות ואינן “יפות וזוהרות” במובן השטחי. יש בהן ביקורת, עימות עם חולשות, וקריאה לדיוק. יעקב אינו מייפה את המציאות רגע לפני מותו; הוא בוחר באמת. זוהי אחריות הורית ומנהיגותית עמוקה: לא להוריש אשליה, אלא כיוון ממשי.

הרמב"ן מדגיש שהברכות משקפות את מהות האופי של כל אחד מהבנים, אך גם מכוונות לגורלם השבטי, הלאומי וההיסטורי, ותפקידם בעתיד האומה. (רמב״ן לבראשית מ״ט).

אף בקשתו של יעקב להיקבר בארץ כנען אינה רק עניין גיאוגרפי או רגשי. היא הצהרה זהותית: גם אם חיינו בגלות, שורשינו אינם שם. העתיד שלנו מתחבר למקום, לזיכרון, ולייעוד. יעקב מבין שכדי שעם לא ייטמע, עליו לדעת היכן ביתו- גם אם הדרך לשם עוד ארוכה.

לאחר מותו של יעקב, שב ועולה הפחד הישן של האחים: שמא יוסף ינקום. תגובתו של יוסף חותמת את ספר בראשית באמירה אמונית חדה ומפוכחת, שמחזירה לו את האחריות והבחירה על סיפור חייו:
“אַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה- אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה.” (בראשית נ', כ').
אין כאן טשטוש של העוול שנעשה לו, אלא החלטה מודעת שלא להתמקד באשמה, לא להיתקע בפגיעה, ולא לאפשר לעבר לנהל את ההווה והעתיד. חז״ל מדגישים שיוסף לא רק הכיר והכיל את האירועים בחייו, אלא המשיך לכלכל, לדאוג ולשאת באחריות גם לאחיו ואביו. (בראשית רבה ק, ט).

הרלוונטיות לימינו חדה וברורה. אנו חיים בעידן שבו סופים נחווים ככישלון, זקנה כהיחלשות, וברכה כמילים ריקות. פרשת ויחי מציעה מבט אחר: החיים נמדדים לא באורכם אלא במשמעותם, והעתיד נבנה גם באמצעות ברכה היוצאת מן הלב. ברכה שנולדת מהיכרות עמוקה, מאמון שנרכש לאורך זמן, ומהיכולת להעביר ערכים, כיוון ותקווה מדור לדור, דווקא ברגעי הסיום.

ויחי מלמדת שחיים שלמים הם חיים שיש בהם המשכיות. שאדם גדול אינו נמדד רק במה שבנה, אלא גם במה שהשאיר בידיהם ובליבם של הבאים אחריו.

שבת של שלום 💞
לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, ופנחס בן אסתר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.
אנו זוכרים ומוקירים את כל אלו שחרפו נפשם כדי שנוכל לחיות כאן בבטחה, ואת המשפחות השכולות ששילמו ביקר להם מכל. אנו מודים ומתרגשים על חזרתם של כל החטופים החיים הביתה, ומתפללים וזועקים לשיבתו של רן גואילי ז"ל, החטוף האחרון שגופתו עדיין מוחזקת בעזה.
בתקווה גם לשובם של כל החיילים לשלום בבריאות הגוף והנפש, ולכל הפצועים רפואה שלמה ומלאה. ובתקווה לפירוק החמאס וכל אויבנו מנשקם, ולסיום אמיתי של המלחמה. אמן כן יהי רצון.

ספר דברים- פרשת כי תבוא- "תכלה שנה וקללותיה – תחל שנה וברכותיה"

השבוע קוראים את פרשת כי־תבוא, השביעית בספר דברים, המכונה "פרשת התוכחה הגדולה". בפרשה זו מציבה התורה בפני עם ישראל את אחת התמונות הדרמטיות ביותר: מעמד הברכה והקללה. העם ניצב בפתח הכניסה לארץ, והתורה מציבה בפניו מראה חדה- אם ילך בדרכי ה', יזכה לברכה; אם יסטה מערכיו- הקללה תבוא בעקבותיו.
חז"ל קשרו את קריאת הפרשה למעבר בין שנה לשנה:
"עזרא תיקן לישראל שיהו קורין קללות… קודם ראש השנה… כדי שתכלה שנה וקללותיה" (מגילה לא ע"ב).
המטרה איננה ענישה, אלא טהרה וזיכוך- סיום שנה עם כל כובד משאה וקללותיה, ופתיחת דלת לשנה חדשה וברכותיה.

ובכל זאת, הקריאה בפרשה אינה קלה. רשימת הקללות קשה ומכאיבה: חולי, חורבן, פחד, גלות ואובדן. אך דווקא מתוך התוכחה הזו צמח הביטוי הנצחי: "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה"- קריאה פנימית להפוך את הכאב למנוף, ואת החושך לנקודת מוצא להתחדשות.
השנתיים האחרונות הפכו את מילות הפרשה למוחשיות מתמיד: מלחמות ופיגועים, חטופים ומשפחות שכולות, חוסר ודאות מדיני, כלכלי וחברתי. כל אחד ואחת מאתנו נושא עמו חוויות של שבר, חרדה ואובדן. נדמה שהקללות אינן טקסט עתיק אלא מציאות יומיומית של חוסר ביטחון, קרע פנימי ודאגה לעתיד ילדינו, חיילינו ושובם של כל החטופים.
ועדיין- הקריאה חדה וברורה: לא לתת לקללות להגדיר אותנו.

הפרשה פותחת דווקא במצוות של חיים ופריחה בארץ- הבאת ביכורים למקדש, סמל להשתרשות והודיה, ומצוות המעשרות המחייבות אחריות כלפי היתום, האלמנה והגר. שתי המצוות הללו מזכירות שהבסיס לחוסן הלאומי הוא שילוב של הכרת הטוב, ערבות הדדית ודאגה לחלש.
מכאן עולה חיבור ישיר למציאות העכשווית שלנו:
הכרת הטוב ואחדות לאומית- כמו טקס הביכורים, שמדגיש הכרת הטוב והחיבור לארץ, כך גם בתקופת מלחמה, יש חשיבות להכרה בחיבור העמוק שלנו לארץ ישראל ולערכי האחדות הלאומית. ניכר החוסן הלאומי, הקרבת הלוחמים והאזרחים והמחויבות ההדדית, המזכירים לנו את עקרונות ההודיה על קיומנו כאן.
ברכות וקללות תוצר של בחירה? הבחירות שלנו כחברה, השיח והמעשים הפנימיים, הם שקובעים את עוצמתנו מול האיומים מבחוץ.
התמודדות עם אתגרים– כמו אז, גם היום נדרשים חוסן נפשי וערכי, שמירה על מוסר וצדק כחלק מהניצחון.
שיקום העתיד– הברכה אינה מתבטאת רק בהישרדות אלא גם בשיקום ובבניית חברה מוסרית יותר, שמבוססת על ערכים של צדק, עזרה לזולת ואחריות הדדית.

במילים אחרות, המלחמה, כפי שמלמדת אותנו הפרשה, איננה רק פיזית אלא גם רוחנית. היא נבחנת לא רק בכוח הזרוע, אלא ביכולתנו לשמור על מוסר, על ערבות הדדית ועל אחריות משותפת. דווקא עכשיו נשמעת הקריאה ביתר תוקף: להיאחז בערכים- כי בהם טמון הניצחון האמיתי, היכולת להפוך חושך לאור, שבר לתקווה וקללה לברכה.

הקללות אינן גזירת גורל. הן משקפות תוצאות של בחירות אנושיות וחברתיות. התורה מציבה מראה: אם נלך אחרי אנוכיות, זלזול בחלש ושחיקה רוחנית- נביא חורבן על עצמנו. אך אם נבחר בחמלה, באחדות ובחיבור לערכים ולשורשים- הברכה בהישג יד. הברכות אינן תלויות בנס חיצוני, אלא בבחירה פנימית וחברתית. ודווקא מתוך החושך הזה מתרקמת קריאת הנפש: הגיע הזמן לסיים את השנה עם כל כובד משאה- ולהיפתח לאפשרות של התחלה אחרת, חדשה וטובה יותר.

תכלה שנה וקללותיה- כל מה שהכביד, פצע והכאיב- נזכור, ונניח מאחורינו.
תחל שנה וברכותיה- שנה של שיבה, של גאולה, של ביטחון, של בריאות ופריחה. אמן כן יהי רצון.

שבת של שלום 🇮🇱💞 

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

לעילוי נשמתו של הרב היקר והאהוב מיכאל מיוסט בן אסתר בינה. יהי זכרו ברוך.

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

חומש בראשית- פרשת ויחי- להשאר ב-יחד

Image by Tumisu from Pixabay

השבוע פרשת ויחי. הפרשה השתיים עשרה והאחרונה בספר בראשית, והיא מספרת על ימיו האחרונים של יעקב. יעקב מברך את כל בניו, מראובן ועד בנימין, כולל ילדיו של יוסף, אפרים ומנשה, כל אחד בברכה הייחודית לו. שבטי ישראל הינם התוצר של בני יעקב וילדיו של יוסף.
לאחר שיעקב מת, חוששים האחים שיוסף יתנקם בהם, מאחר והם האמינו כי יחסו הטוב אליהם נובע רק מכך שהוא לא רצה לפגוע ביעקב, אביהם, ולכן, עתה, הם אף מוכנים להיות לו לעבדים רק שיחוס עליהם. יוסף בוכה על שאחיו עדיין חושדים בו ועדיין חוששים מנקמתו, והוא מרגיע אותם, ומבטיח להם שימשיך לדאוג להם, גם לאחר שמת יעקב אביהם.
סיפור יוסף ואחיו עוסק בשאלה כיצד משפחה שחווה משברים מאתגרים נשארת יחד ולא מתפרקת? השבוע, בפרשת 'ויחי', סיפור יוסף ואחיו חותם את חומש בראשית, וזהו רגע המפנה של הספר. זוהי פעם ראשונה שמלחמת אחים לא מסתיימת בדחייה של אח ללאום אחר. השבוע הסיפור עוסק ביחסי האחווה בין האחים ללא מתח ומאבק לאומי. ואין מנוס אלא לשוב ולשאול לאור האירועים משני חיים שחווים האחים, כיצד יוסף הצליח לסלוח לאחיו, מהיכן מצא את תעצומות הנפש, ומה ארע שאפשר את הפיוס הזה?

נראה כי הפיוס התאפשר לאור ההבנה של יוסף ואחיו שהתמונה במציאות הרבה יותר רחבה. יהודה לוקח אחריות טוטאלית על קורות המשפחה, אחריות שלמה ונוקבת. בהמשך, לאחר פטירתו של יעקב אביהם, גם האחים מכירים במעשיהם הקשים כלפי יוסף אחיהם, והם אף, מציעים את עצמם להיות לו לעבדים. כתוצאה מההצעה הזו של אחיו, יוסף בוכה על חוסר האמון והמחשבה כי הוא לא באמת התפייס איתם עד הסוף, וזאת לאחר 17 שנים של שהות משותפת במצרים- "(כ) וְאַתֶּם, חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱלֹהִים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם-רָב." (בראשית נ') כלומר, יוסף איננו מסיר את אחריותם ממעשיהם- שחשבו עליו רעה, אך הוא מפנה את התבוננותם והתייחסותם לתמונה הרחבה יותר, לתפקיד שכל אחד ואחד מהם ממלא במסע שלהם. למשל, חלק מתכלית שליחותו של יוסף כולל את פרנסת משפחתו בשנות הרעב הכבד. יש פה כאב וזיכרון, והשאלה אם ניתן לבנות קומה גבוהה יותר, קומה שתתגבר על אותו כאב למרות הזיכרון הצורב, קומה המאפשרת חיבור מחודש.

בהתבוננות על סיפור יוסף ואחיו מורגש שכל השתלשלות האירועים עד הגעתם מצריימה נובעת מניתוקים בתקשורת. כך, גם אנו לעיתים בולמים איתותים רגשיים שעולים מתוכנו עקב שיקולים שונים המובילים לאי יצירת מפגשים אינטמיים ואותנטיים עם הזולת.
לדוגמה, לגיטימי וטבעי לחלוטין לכעוס על אדם שפגע בנו. יחד עם זאת, חשוב להבין מדוע אנו נשארים עם הכעס וכיצד הכעס "משרת" אותנו (התקרבנות, האשמה, סחטנות רגשית וכו'). ישנם מקרים בהם הדברים נראים לכאורה מוחלטים שאינם ניתנים לגישור, ואפילו מתעוררות שאלות וספקות ביחס לניתוק. לכן, חשוב לפתח יכולת לגמישות מחשבתית, שתאפשר לנו פתיחות ובחינת אפשרויות החיבור מחדש. לעיתים, עצם הניסיון עצמו להתפייסות, גם אם האחר אינו משתף פעולה אפילו מסרב, עדיין זה עשוי להיות מתכון לשחרור והקלה מאותו קונפליקט שיאפשר, בסופו של דבר, לצדדים להתקדם הלאה.

​מבקר המדינה, מתניהו אנגלמן, סיכם כי "ב-7.10 נפרצו גבולותיה של מדינת ישראל ומחבלי החמאס הארורים עשו ביישובי המדינה כבשלהם באין מפריע. אלפי אזרחי ישראל נטבחו, נפגעו, נאנסו ונחטפו והופקרו לגורלם בשמחת תורה. בהמשך, מאות אלפים מתושבי קווי העימות בדרום ובצפון שפונו מבתיהם הפכו לנזקקים ונפגעו מהעדר טיפול ממשלתי בעורף במועד הנדרש. זהו אירוע משנה מציאות ברמה הלאומית. המציאות שהייתה קיימת עד יום הטבח לא יכולה להימשך לאחריו…"

המציאות שקדמה לטבח מדברת על משבר חברתי עמוק, שנבע מתקשורת לקויה, חוסר אמון ובעיקר מפני שלא הצלחנו להגיע להסכמה על פרשנות המציאות. וכך כותב ד"ר רונן שובל- "מחנה הימין יכול לנצח – יש לו 64 חברי כנסת והוא יכול להעביר את הרפורמה המשפטית על אפה וחמתה של המחאה החברתית. מחנה השמאל יכול לנצח – יש לו את האליטות והוא יכול לקרוע את החברה הישראלית לגזרים כדי לסכל את הרפורמה המשפטית. השאלה ששני הצדדים צריכים לשאול את עצמם היא האם אנחנו רוצים להיות צודקים, ולנסות לנצח אחד את השני, או לחפש מודל של פשרה. האם נוכל להישאר חלוקים בדעות, אך לא בלבבות? לדאבוני, אם אחד הצדדים ינצח, הלבבות ייפרדו. וזה מחיר כבד מדי. מחיר שאיננו יכולים להרשות לעצמנו לשלם…"

כאמור, פרשת ויחי מציבה את ברכת יעקב לבניו במרכזה כאשר כל אחד מהאחים זוכה לברכה מיוחדת המדגישה את הגוון הייחודי לו ואת תרומתו למרקם הלאומי. הברכה היא איננה עניין אישי כי אם הצבת ייעוד שבטי עם תפקיד לאומי. יעקב אבינו מבקש ללמד את בניו, ששונות אישית ופיתוח ייחודיות אישית צריכים לשאוב את כוחם מהגרעין המרכזי, המשותף והמחיה את הכלל. יעקב אמנם מטיל על כל אחד מבניו תפקיד ייחודי, אך הוא גם מבקש מהם לשמר את ה-ביחד (המסורת, האמונה, האידיאלים והערכים).

במקומות שבהם אנו חווים חוסר יכולת לקבל שונות ולהכיל ייחודיות, נכון לשאול שאלות לגבי הנעשה בחיינו במרחבי ה- הורות, זוגיות, מערכת היחסים בין אחים, בין חברים, קהילה וגם אופן ההתמודדות האישית שלנו עם החיים.
אצל יוסף אנו פוגשים את הרצון לבאר ולהגשים חלומות, הגעגוע, הכעס, הצורך לחנך, ויחד עם כל זאת, יוסף ממוקד בשליחותו, ובהבנת חשיבות מימושה הגוברים על כל אותן תחושות אישיות.
בעת מאתגרת זו של מלחמה, ברוע ובאכזריות בלתי נתפסת, מחויבים אנו, יותר מתמיד, ליצירת שלום פנימי בתוכנו שיוביל ליצירת שלום גם בינינו, בין הרבדים השונים של עם ישראל. וזהו שיעור נוסף שאנו מקבלים מיוסף, אותיות פיוס, היכולת להתעלות, להאמין ולראות את התמונה הכוללת, המלאה.

וכך מחדד הרב שי פירון, "ספר בראשית נקרא גם ספר הישר. בספר זה אנו רוכשים דרכי הנהגה, מוסר ודרך ארץ.  לקראת סיומו של הספר, מבקש יעקב מבניו להקפיד על ה'יחד'. ומה אנו מבקשים מעצמנו?"

רבים מאתנו אוחזים בתפיסות השרדותיות שלא מאפשרות שיח או הקשבה. אך, למדנו על בשרנו כי כוחנו באחדותנו. לכן, היכולת לכבד אחד את השנייה ולהקשיב, הן שיאפשרו הקשבה מקרבת, ללא אגו או שיפוטיות. בנוסף, בענווה, היכולת להקשיב גם למה שלא נאמר, לטון שמחביא כאב, לתדר, לשפת הגוף ולמבט, מסייעת לתת מקום לאחר בפשטות על עצם הקיום של כל אחד ואחת מאתנו. וכן, יש מקום לכולנו.

שבת שלום ובשורות טובות💐

לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל" האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
ליציאתם לשלום ולחזרתם לשלום של כל חיילים/חיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות, לשובם המלא והבריא של כל החטופים במהרה בימינו, ולביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

פרשת בחוקותי- ל"ג שמח

תמונה מאת CHUTTERSNAP ב- Unsplash

החומש הקודם, שמות, הסתיים במשכן עטוף בענן ובתוכו כבוד ה', ומשה רבנו נותר מחוץ לאוהל מועד. השבוע אנו מסיימים את קריאת חומש ויקרא. הספר מבטא את המעבר מעולם החול של האדם אל מחוזות הקדושה של ה'. לכן, פרק א' בחומש ויקרא פתח עם הזמנה של ה' אל משה לבוא אל הקודש. האדם נדרש לייצר קדושה בתוך חייו, "קדושים תהיו".
ועתה, לקראת סיום החומש – ה' אומר לנו- "(ג) אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ;… (יא) וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי, בְּתוֹכְכֶם; " (ויקרא כו). "אם" מלשון בקשה לבחירה נכונה- 'הלוואי בחוקותי תלכו', לשון תחנונים, כמאמר רז"ל. ממש כפי שהורה רוצה בטובת ילדיו, תכליתו היא להטיב עימנו. אומר ה', לא אתם תבואו אל המשכן אלא אני אבוא אליכם, לא משכן עטוף בענן אלא שכינה שורה בתוך העם.

אלא שאז מגיעה ההתראה של "(טו) וְאִם-בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ" (ויקרא כו), במילים אחרות, מה יקרה אם תבחרו אחרת? הפרשה מזכירה לנו את הבחירה החופשית שבידנו. היא פותחת בקריאה לברר ממה ואיך אנו חקוקים במסע חיינו? חקיקה משמעותה יצירת הכלי המורכב משני חלקים. החלק החיצוני שלנו, אותה התבוננות והבנה שאנו מצויים בעולם עם חוקים וכללים וכל אחד ואחת מאתנו הינו חלק מאותו מארג גדול. כן, כולנו רקמה אנושית אחת חיה. והחלק הפנימי, החקיקה הפנימית שהיא הכמיהה שלנו לחיבור, לתחושת שייכות, להשראה, לגילוי המימד האישי והייחודי של כל אחד ואחת מאתנו.

ומה אם כן בין פרשת בחוקותי לחגיגות ל"ג בעומר הערב? אנו מצויים בנקודת ציון משמעותית בספירת העומר, למעשה עברנו כבר שני שליש מהדרך.. מסביר את התשובה הרב אבישי אלבוים-
"החלוקה בין שני השלישים הראשונים של הספירה לשליש האחרון, איננה רק חלוקה כמותית כי אם חלוקה איכותית… עשר הספירות של הקבלה, כמו בעשר המכות, מחולקות לשלש ושבע. קבוצת שלש הספירות הראשונות: הכתר, החכמה והבינה, הן ספירות המחשבה; בעוד שבע הספירות התחתונות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות, מייצגות את המידות המגלות את פעולת ה' בעולם.
גם ימי ספירת העומר, המהווים הכנה למתן תורה בחג השבועות, היום הגדול בו נפגשו שמים וארץ וירדה תורה לעולם, בנויים משני שלבים. הראשון נמשך מחג פסח עד ל"ג בעומר והשני מתחיל בל"ג בעומר ונמשך עד לחג שבועות. בספרי החסידות מבואר שימי הספירה, ארבעים ותשעה הימים, הם כמניין "לב טוב" (32+17). במשנה במסכת אבות מסופר על רבן יוחנן בן זכאי שביקש מחמשה מגדולי תלמידיו שיבחרו תכונה אחת, שהיא החשובה ביותר לאדם, ובלשון המשנה: "אמר להם: צאו וראו איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם". מכל ההצעות שקיבל בחר רבן יוחנן את זו של רבי אלעזר בן ערך: "לב טוב".
במסורת היהודית נקבעו ימי הספירה, עד ל"ג בעומר, כימי אבלות על תלמידי רבי עקיבא שמתו בתקופה זו. סיבת פטירתם הייתה "על שלא נהגו כבוד זה בזה". התיקון אם כך הוא בהוספת אהבה וכבוד בין איש לרעהו. ואכן את שלושים ושניים הימים שקודם לל"ג בעומר אנו מקדישים ללב, לאחדות שיש בינינו. מי שיש לו לב טוב הרי הוא טוב לכל אדם וחי בשלום עם כולם. "ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל גדול אמר ר' עקיבא וזו  ההכנה הנדרשת מאתנו לקראת קבלת התורה.
בשלב הבא, השליש האחרון של ימי הספירה מוקדש לעיסוק המעשי בטוב. התורה נמשלה לטוב מפני שהיא מטיבה את אורחותינו, כמאמר חז"ל: "אין טוב אלא תורה שנאמר 'כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו'". העיסוק בטוב מבלי להעביר אותו לפסים מעשיים הוא טוב חסר. שני שלבי הספירה מדגימים מהלך שלם של תיקון הלב ולאחר מכן הבאתו לידי ביטוי בחיים."

התורה מבקשת להטביע בנו ולהנחיל לנו לדורות את ערכה של אהבה ללא תנאי. חייבים להודות שעצם קיומנו עם כל קורות עמנו ומציאות חיינו בארץ ישראל, מדינתנו הריבונית, משקפים נס חי פועם יומיומי שמעיד על השגחה. וכל אותם ערכים כמו, האהבה, הכבוד, והרגישות דורשים מאתנו השקעה וזיכוך המידות מתוך סובלנות, הכלה, ומחיקה של התחשבנויות. בנוסף, ההטמעה של אותם ערכים חייבת לקבל ביטוי מעשי ע"י ראיית האחר ותחושה עמוקה של אכפתיות. המכלול הזה הוא הביטוי לקדושה.
הערב, כאמור אנו מציינים בשמחה את יום הספירה של ל"ג בעומר, היום שבו פסקה מגפת המוות של 24 אלף תלמידי רבי עקיבא. בקיצור, ספירת העומר תכליתה לסייע לנו להיות אנשים טובים יותר בעולם מתוקן יותר.

לקראת סיום פרשת 'בחוקותי' כתוב, "(מב) וְזָכַרְתִּי, אֶת-בְּרִיתִי יַעֲקוֹב; וְאַף אֶת-בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת-בְּרִיתִי אַבְרָהָם, אֶזְכֹּר–וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר" (ויקרא כו). למרות ההתנייה כביכול בתחילת הפרשה , "אם בחוקותי", יש הבטחה אלוקית להמשכיות הקשר. במילים אחרות, עם כל אמירת הקללות והמעידות, הפרשה מסיימת עם נחמה והבטחה על הגאולה שמשמעותה הבטחה ליצירת מרחב שבו כולנו נרצה לחיות, אם רק נשאל שאלות, נערער על הקיים נרדוף צדק, נדרוש שלום, ונפעל למען יצירת האחדות. מרחב שבו נדע להאיר פנים אחד לרעהו, וליצור מערכות הרואות את האדם, ומיטיבות עם האדם. שנזכה לעולם המעורר להשראה לטוב. אמן כן יהי רצון.

חג שמח, שבת שלום, וחזק חזק ונתחזק❤️

לעילוי נשמת מירה בת סולי. יהי זכרה ברוך🙏🏼

פרשת ראה- מה אנחנו באמת רואים?

הפרשה פותחת ב- "(כו) רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם–הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה." (דברים יא) הפנייה לבני ישראל עד כה הייתה ברבים כך גם בהמשך, שהרי הדברים מופנים לכלל עם ישראל, אז מדוע 'ראה' ולא 'ראו'?

השבוע גיליתי שהצטרפתי למועדון חולי הקורונה. לא נעים, כן, גם אני נפלתי לסטטיסטיקה. הסימפטומים הראשונים הזכירו שפעת- חום, נזלת, שיעול וכו'. וכמובן, השמועות והמראות השונים הוסיפו אינסוף מחשבות ותהיות לגבי מה הולך לקרות? עם תקווה שיסתכם ב-עשרה ימי בידוד בלבד. אז מה הצלחתי לראות?

מסביר הרב דוד אגמון-"הפרשה פותחת במילה 'ראה' וממקדת אותנו על כח הראיה בעבודה הרוחנית. איך אנחנו משתמשים בעיניים שלנו? מה אנחנו רואים? טלויזיה? חדשות? מציאות טובה? האם אנחנו רואים ברכה בחיינו? איך אפשר באמת לראות את הברכה? על איזה תדר מכוונות העיניים שלנו? כמו כן, כמה ממה שקורה מול העיניים שלנו אנחנו באמת רואים? שאלות שכל אחד מחויב להתבונן בהן, במיוחד השבוע.
הרב שיינברגר שליט"א מסביר דבר פלא, בעצם, מטבען, העיניים שלנו רואות מסוף העולם ועד סופו. הבעיה היא שהאדם אינו מודע לכח הראיה שלו. במציאות, אנחנו מודעים רק לחלק אפסי ממה שבאמת נמצא מול העיניים, משתמשים בחלק מצומצם מאוד מכח הראיה שלנו. אדם לא שם לב לדברים העוברים מול עיניו, הראש שלו במקום אחר. אדם יכול לקרוא פרק שלם בספר והמילים כאילו נקראות אבל הוא לא באמת רואה, מבין, את התוכן שלהן."

הפנייה היא ביחיד 'ראה' כי זו פנייה אישית לכל אחד ואחת מאתנו, יש לנו בחירה איך להשתמש בעיניים שלנו ולפתח את המודעות לכח הראיה שלנו. הראייה  שלנו מושפעת רק מהדברים שעברו מולנו והקדשנו להם את תשומת ליבנו, כל השאר מתפוגג.

קשה לאמוד מה ילד יום, ויחד עם זאת נראה שלפנינו תקופה נוספת של סגר, והלוואי ונתבדה. אז איך רואים את הברכה כשאנו למשל חולים בקורונה? אתמול היה לי התקף מפחיד של קוצר נשימה, כאבים וזרמים בגוף, סחרחורות, חום 39 ועוד כל מיני, בקיצור, תחושה של איבוד שליטה מה שהוסיף חרדה שרק החמירה את המצב. ואכן, אמבולנס פינה אותי לבית חולים. לאחר בדיקות וטיפול מסור, התייצבתי, והצלחתי לעמוד זקוף ואפילו ללכת, ממש חגיגה.
מה שראיתי אתמול מתוך חוויה אישית הם אנשים יקרים ואמיצים שמקריבים יום יום את עצמם במלאכת הקודש של הרפואה. ורשימת התודות ארוכה וכוללת את, הבת דודה האהובה, איה, והגיבורה שניהלה את מחלקת הקורונה בביח בחיפה, שהרגיעה, נתנה מידע, ועקבה במסירות, המזכירה במרפאה שלא וויתרה לי והשאירה אותי על הקו עד שהשיחה אכן עברה לרופאה, הרופאות דורית ופנינה שבזכותן הוזמן האמבולנס במהירות ויעילות, אחמד ממדא שפינה אותי, הרגיע, חיזק ונתן טיפים להתמודדות המאתגרת, לב שעשה לי את הבדיקות הנדרשות בסובלנות אין קץ, מורן האחות שהגיעה לסייע בנעימות, מוחמד הרופא שבא לבדוק והיה קשוב… ועוד אנשים רבים וטובים כמו הטכנאית שעשתה את הצילום חזה, האחות ששיחררה אותי הבייתה והנהג אמבולנס שהסיע אותי חזרה הבייתה. התרגשתי!!! לא מובן מאליו. כמוני היו עוד במחלקה, כל אחד בחדר נפרד ומטופל עם כל עומס העבודה סביב.

כולנו נזהרים (אני מקווה), לבושים בהתאם ובכל זאת, תקופה כה ארוכה שאנשי הרפואה שלנו מסתכנים יום יום ועושים את עבודתם קודש, כוחה של נתינה במלוא עוצמתה. תודה רבה לכל הצוותים הרפואים על המסירות, ההשקעה והעבודה הנאמנה עבורנו. ותודה לבעלי היקר, האמיץ והנחוש, ולילדי האהובים, ובכלל תודה מהלב לתמיכה של המשפחה והחברים מסביב. מאחלת לכולנו בריאות איתנה ובשורות טובות. שנזכה בפרט ברגעים היותר מאתגרים שלנו לראות את הברכה שבחיינו. אמן כן יהי רצון.

שבת בריאה ומבורכת💞🙋🏻‍♀️

פרשת ויחי- תקציר!

השבוע פרשת ויחי. הפרשה השתיים עשרה והאחרונה בספר בראשית, והיא מספרת על ימיו האחרונים של יעקב. הפרשה מתחילה- "(כח) וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה; וַיְהִי יְמֵי-יַעֲקֹב, שְׁנֵי חַיָּיו–שֶׁבַע שָׁנִים, וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה." (בראשית פרק מז)
מתוך 147 שנותיו, חי יעקב את שבע-עשרה שנותיו האחרונות בארץ מצרים ליד יוסף בנו האבוד והאהוב.
יוסף מביא בפני יעקב את בניו, אפרים ומנשה, כדי שיברכם, ויעקב מתייחס אליהם בברכתו כאילו היו בניו. וזו הברכה הידועה-(בראשית מ"ח טו):
"וַיְבָרֶךְ אֶת-יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד-הַיּוֹם הַזֶּה: הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ"
יוסף מנסה להזיז את ידי יעקב ששיכל את ידיו, והניח את ימינו על ראש אפרים ואת שמאלו על ראש מנשה ובירך אותם כי הוא חושב שהדבר נובע מראייתו הלקויה של הסב הזקן, יעקב, ולכן, הוא מנסה לתקן את מה שנראה כטעות. אך יעקב מסרב ומסביר שמנשה הוא אומנם הבכור והוא ראוי לברכה, אך אפרים יגדל ממנו ולכן הוא ראוי להתברך בימין.
ומפה מגיעה גם הברכה הפרטית שלנו, ההורים, לילדינו-
את הבנות אנו מברכים "ישימך אלוקים כשרה רבקה רחל ולאה", ואת הבנים אנו מברכים "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה"(בראשית, פרק מח', פס' כ')
ולבסוף, פסוקי ברכת כוהנים: "יברכך ה' וישמרך: יאר ה' פניו אליך ויחונך: ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום"

לאחר מכן, מברך יעקב את כל בניו, מראובן ועד בנימין, כל אחד בברכה הייחודית לו. בני יעקב וילדיו של יוסף- הם אלה שמהם נוצרו שבטי ישראל. בטרם מותו, חושש יעקב שהמצרים עובדי האלילים יהפכו את קברו למקום פולחן, והוא משביע את יוסף ובהמשך מצווה גם את כל האחים שיעלו את ארונו לקבורה במערת המכפלה שבארץ כנען. יוסף נשבע לקיים את הבטחתו.
לאחר שחונטים את גופתו של יעקב, מבקש יוסף מפרעה רשות לעלות לארץ כנען ולקבור את אביו, ופרעה מאשר זאת.
בטקס מרשים, מכבד, ועשיר יוצאים האחים עם כל עבדי פרעה וזקני ארץ מצרים לקבור את יעקב. מלכי כנען והאומות הסמוכות אף הם מצטרפים לטקס הלוויה ולאבל הכבד.
לאחר שיעקב מת, חוששים האחים שיוסף יתנקם בהם, מאחר והם חשבו כי יחסו הטוב אליהם נבע מכך שהוא לא רצה לפגוע ביעקב, אביהם. הם מספרים ליוסף שאביהם ציווה אותם לומר לו שעליו לסלוח להם והם אף מוכנים להיות לו לעבדים. יוסף בוכה על שאחיו עדיין חושדים בו ועדיין חוששים מנקמתו, והוא מרגיע אותם, ומבטיח להם שימשיך לדאוג להם, גם לאחר שמת יעקב אביהם. יוסף מבהיר לאחיו שהם חשבו עליו רעה אבל העובדה שנמכר הייתה מאת ה', חלק מהתכנית האלוקית, " לְהַחֲיֹת עַם-רָב." (בראשית נ', פסוק כ') ובכדי שהוא יוכל לפרנס את משפחתו בשנות הרעב הכבד.
בטרם נפטר, משביע יוסף את אחיו שבבוא היום כשצאצאיהם יצאו ממצרים ויחזרו לכנען, הם ייקחו עמם גם את עצמותיו לקבורה בכנען. יוסף מת בן מאה ועשר שנים.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, דוד בן מיכל, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼

פרשת ויחי- היעקב שבתוכנו


לכל אחד מאתנו יש פוטנציאל ייחודי לגדלות, שאליו נוכל להגיע אם נגלה את אותן תכונות מיוחדות והכישורים הייחודיים שמצויים בשורש נשמתנו – ויותר מזה אם נדע להשתמש בהם ולממשם.
כלומר, עולמנו הפרטי והייחודי נבנה לנו כפי כוחותינו וכישרונותינו. הברכה היא שנוכל לראות את עולמנו גודל ומתפתח במילוי מטרתו ושליחותו בעולם הזה. יעקב אבינו מבין שעליו להשמיע לבניו, לא את מה שהם היו רוצים לשמוע, אלא את מה שהם צריכים באמת. כפי שאמר החזון איש- "חובת האדם בעולמו, כל עוד הנשמה בקרבו, להשתדל להיות הולך וגדל" (החזון איש, אמונה וביטחון, פרק ג', כו')
בעצם, כל אחד צריך שיהיה לו יעקב פנימי כזה שיאמר לו מהן חזקותיו וחולשותיו, וידייק אותו לשליחותו ולמימוש ייעודו בעולם, כך שנוכל להבליט את התכונה הייחודית של כל אחת ואחד מאתנו. כולנו לא פעם מקשיבים לאותה הרצאה או קוראים את אותו מאמר, ובכל זאת כל אחד לוקח, מבין ומפנים רק את מה שקרוב לשורש נשמתו. ככה אנחנו יוצרים ומקבלים גוונים, ניגונים, וסגנונות, מה שנקרא- זרמים שונים וייחודים. הרי כל אדם הוא פרט בתוך כלל, ולכן נכון שכל אחד יקבל ברכה שכזו באופן יחידי וייחודי, לא רק ברכה ברמה של חלוקה לשבטים, הכלל. כולנו נצרכים על ייחודנו כדי ליצור את האחדות המיוחלת. סיוון רהב מאיר מוסיפה שהאחדות היא סביב היהדות, סביב המיטה של יעקב אבינו אבל כל אחד קיבל פירוש ע"פ הפרטיות שלו, כל אחד מאתנו קיבל את חלקו בתורה, ולכן נאמר "ותן חלקנו בתורתך."

פרשת תולדות- תקציר!

השבוע פרשת תולדות, הפרשה השישית בספר בראשית. הפרשה הקודמת, חיי שרה, סיפרה על נישואי יצחק ורבקה.
פרשת תולדות מתמקדת בחייהם המשותפים של יצחק ורבקה. לאחר שנים רבות שבהן רבקה הייתה עקרה- נולדים להם התאומים, עשו ויעקב, שנאבקו כבר בבטנה של רבקה והמשיכו להיאבק גם לאחר לידתם.
כבר מגיל צעיר יעקב ועשו מגלים אופי שונה, "(כז) וַיִּגְדְּלוּ, הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים." (בראשית כה') מתואר לנו גם הבדל ביחס ההורים כלפיהם, " (כח) וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב " (בראשית כה').
יום אחד חוזר עשו מן השדה עייף ורואה את יעקב מבשל נזיד עדשים. עשו מבקש מיעקב את הנזיד, ויעקב משיב שתמורת הנזיד הוא מבקש שעשו ייתן לו את בכורתו. ואכן, עשו העייף (שימו לב נאמר עייף לא רעב…:)) מסכים ועסקת החליפין מתבצעת. מיד לאחריה מתואר יחסו של עשו לבכורה- "(לד) …וַיִּבֶז עֵשָׂו, אֶת-הַבְּכֹרָה." (בראשית כה')
בהמשך, מתארת לנו הפרשה שיש שוב רעב בארץ ישראל וכמו בימי אברהם, יצחק יורד דרומה אל אבימלך, מלך פלישתים, בדרכו למצרים. אבל הפעם ה' אומר לו לא לרדת למצרים, אלא להישאר בארץ ומברך את יצחק בכל הברכות שברך את אברהם. והנה כפי שקרה עם שרה, אנשי גרר מתעניינים ברבקה.

יצחק כמו אביו, אברהם, נוקט באותה שיטה ומציג את רבקה אשתו, כאחותו. בהמשך התרמית מתגלה ואבימלך למרות שכעס על תרמיתו של יצחק, מצווה את אנשיו ועמו שלא לגעת ואו חלילה לפגוע ביצחק ורבקה.

יצחק עושה חייל ותבואתו מניבה מאד. הפלשתים כל כך מקנאים בו שהם סותמים את כל בארות המים שחפר אברהם, ואבימלך מחליט לגרש את יצחק – "(טז) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ, אֶל-יִצְחָק: לֵךְ, מֵעִמָּנוּ, כִּי-עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ, מְאֹד." (בראשית כו')."

יצחק חופר מחדש את בארותיו של אברהם אבינו, אך העימותים עם הרועים המקומיים ממשיכים, עד שבסופו של דבר יצחק מגיע לבאר שאין עליה מריבה וקורא את שמה רחובות (מלשון הרחיב ה' לנו).

מסיבות מדיניות ופוליטיות אבימלך חושש שעזיבתו של יצחק בתחושה של נרדף ומגורש היא טעות. לכן, הוא יוצא אליו ומבקש לפייסו ולכרות עמו ברית שלום, והשניים כורתים ברית שלום לדורות.
הפרשה גם מספרת לנו על נישואיו של עשו בגיל ארבעים, ושיצחק ורבקה לא היו מרוצים מבחירותיו של עשו.

בסוף הפרשה, מסופר לנו שיצחק מזדקן, והוא מרגיש שהוא מגיע אל אחרית ימיו. הוא מבקש מעשו לצוד לו ציד ולהכין לו סעודה גדולה שלאחריה הוא יברך אותו. רבקה שומעת את בקשתו של יצחק ואינה מוכנה לקבל זאת. לכן, היא קוראת ליעקב ואומרת לו להביא ליצחק אביו מטעמים שהיא הכינה בעצמה, ומלבישה את יעקב בבגדי עשו בכדי שיעקב יהיה זה שיקבל את הברכות מיצחק, אביו, שכבר כמעט ואינו רואה. רבקה לוקחת על עצמה את כל האחריות למעשה.
וכך, אכן הברכות מוענקות ליעקב. כשעשו חוזר אל אביו, הוא מופתע לגלות שיעקב גנב את ברכתו. הוא כועס כעס עצום, ומחליט שלאחר מות אביו יהרוג את האח הקטן שלקח לו גם את הברכות וגם את הבכורה.
רבקה מבינה את כוונות בנה הגדול, עשו, וממהרת לשלוח את יעקב לחרן, אל לבן אחיה, בטענה ששם ימצא אישה, בארץ הולדתה, בחרן, וכך ניצלים חייו של יעקב.
הפרשה מסתיימת בתיאור נשותיו של עשיו שאינן מוסכמות על הוריו.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, דוד בן מיכל, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼

פרשת כי-תבוא תקציר!

השבוע פרשת כי-תבוא שהיא הפרשה השביעית בספר דברים.

פרשת כי תבוא תמיד נקראת בסמוך לראש השנה והיא מכונה "פרשת התוכחה הגדולה" מכיוון שיש בה תוכחה רבה וממושכת הכוללת רשימה ארוכה של ברכות וקללות. התוכחה אינה ענין של עונש, אלא עניין של טהרה וזיכוך, כמו שמנקים היטב כלי לפני שמגישים בו מאכל או משקה כך אנו לקראת השנה החדשה; התוכחה היא בכדי לעורר אותנו לבחון ולנקות את מעשינו.

הפרשה פותחת בשתי מצוות, הנהוגות רק בארץ ישראל, 'מצוות התלויות בארץ'. המצווה הראשונה היא הבאת הביכורים למקדש; הביכורים הם הפירות הראשונים. כאשר אדם מביא את ביכוריו למקדש עליו גם לומר את 'מקרא ביכורים' שהוא נוסח קבוע המתאר בקצרה את סיפור עם ישראל- הירידה למצרים, השעבוד, ההצלה וההוצאה ממצרים על-ידי ה' והבאת עם ישראל לארץ. פרי הביכורים הוא סמל לתוצאה-ההשתרשות והצמיחה בארץ ישראל. הטקס מסתיים בהנחת פרי הביכורים במקדש, כהודיה והכרה על כל הטוב.

המצווה השנייה, היא תיאור של חלוקות בדיני המעשרות הנוהגים בשש השנים שנמנות בין שנת שמיטה אחת לבאה, השנה השביעית. מעשר מן היבול המופרש לבני שבט לוי, לגר, ליתום ולאלמנה.

הפרשה ממשיכה בתיאור שני טקסים שיש לקיים מיד לאחר הכניסה לארץ. הראשון הוא כתיבת דברי התורה על אבנים גדולות ומסוידות, ולאחר מכן יש ציווי לבנות שם (לאחר מעבר הירדן, בארץ) מזבח לה'. והשני, הוא 'מעמד הברכה והקללה' שיתקיים על שני ההרים מעל לעיר שכם: הר גריזים, שעליו חצי מהשבטים יאמרו את הברכות לכל עם ישראל, ועל הר עיבל, שעליו החצי הנוסף של השבטים יאמר את הקללות לכל בני ישראל, והעם יקבלו אותם במענה של- אמן. הברכות הן השכר על עשיית המצוות והקללות הן העונש על אי-קיומם.

הפרשה מסתיימת בסיכומו של משה רבינו. סיכום המאורעות שעברו על עם ישראל תוך דגש על העזרה שקיבל העם בכל שלב מה', ותיאור המחויבות של העם לשמור את המצוות, " ח וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת, וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם–לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן." (דברים כט')

פרשת ראה- תקציר!

 

השבוע פרשת ראה שהיא הפרשה הרביעית בספר דברים. הפרשה עוסקת בפירוט המצוות שעם ישראל יחויב בהם לאחר כניסתו לארץ, והיא פותחת באפשרות שניתנה לעם ישראל לבחור בין ברכה (קיום המצוות) לקללה (אי קיומן).
משה רבינו מודיע לעם ישראל, כי הוא כאמור נותן לפניהם את הבחירה של 'ברכה וקללה'. הברכה היא שכר על שמירת המשפטים, והקללה היא העונש על אי קיומם. בבואם לארץ, על הר גריזים (שבו תינתן הברכה) והר עיבל (שבו תינתן הקללה) יתקיים מעמד כריתת ברית של בני ישראל עם ה' על קיום המשפטים, המצוות.
ובהמשך מפורטים החובות והאיסורים של בני ישראל בבואם לארץ והם כוללים- השמדת העבודה הזרה מארץ ישראל, ריכוז עבודת ה' במקום אחד שייבחר בעתיד, העלאת הקרבנות והמעשרות, ומצוות סוציאליות הדואגות לחלשים בחברה. בני ישראל מצווים לגמול חסד ולעזור לזולת – דיני עבד עברי, שחרור העבדים, מצוות שמיטת כספים ומצוות הצדקה, ככתוב-
"(ז) כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן. (ח) כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ, לוֹ; וְהַעֲבֵט, תַּעֲבִיטֶנּוּ, דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ." (דברים טו')
  כמו כן, משה רבינו מזהיר מפני נביאי שקר, מציין את דיני עיר הנידחת (עיר שאנשיה פנו לעבודת אלילים), מנהגי אבלות, ונותן פירוט של החיות המותרות והאסורות באכילה; משה רבינו חוזר על חוקי הכשרות השונים.
הפרשה מסיימת כי על כל יהודי לעלות לרגל לבית המקדש, שלוש פעמים בשנה, פסח, שבועות וסוכות, אלו שלושת הרגלים, ימים של חג, שמחה והבאת קורבנות.