פרשת ויקרא- כוחה של תפילה!

לרבים מאתנו- הקורבנות מזוהים מיידית עם עבודת אלילים ו"פולחנים פרימיטיביים".רעיון הקורבנות אומר הרמב"ן הוא המחשה מזעזעת שמערערת את כוחות הנפש שבנו כדי לחנך את עצמנו. כלומר חיי הבהמה שהוקרבה עבורנו בכדי שנוכל לחיות ולכפר על חטאינו הוא מעשה שמרעיד את הנפש, זהו ביטוי לגודל ההקרבה שעלינו לעשות מתוכנו, עלינו להקריב משהו ממנהגינו, הרגלינו, ורצוננו. גודל ההקרבה הוא עצום, השימוש רק במילים ודבר שפתיים לא מספק, עלינו לערער את הנפשות ואת הלב למה שעלינו להקריב בתוכנו בכדי לתקן. ובכל זאת, עדיין קשה לעיכול. כשאני קוראת את מצוות הקורבנות המזעזעות את הנפש לכל הדעות, אני מתקשה לדמות כיצד נהגו כך בעבר, סוג של טקס פגאני, אכזריות בלתי נתפסת, אבל אז אני רואה את הפרסומת להמבורגרים ולמסעדת הסטייקים החדשה שנפתחה… שלא לדבר על מעיל העור, ומגפי עור אופנתיים על לוח מודעות ענקי… בלתי נמנע אלא לשאול-  האם קורבנות הינם שונים משחיטה? הרי בשני המקרים אוכלים ומשתמשים בבשר הבהמה, כל ההבדל הוא שאיננו רואים את הבהמות נשחטות. הקרבת קורבן היא שחיטה כשרה של בהמה, רק שיש בה תכלית של כפרה, ואו הודיה.
לכן, עלינו להבדיל בין עולם המיתולוגיה היוונית למשל לבין הדת היהודית. מטרתם של הקורבנות הפגאניים בעולם המיתולוגי הייתה לפייס את האלילים הגשמיים. מדובר באלילים, שהייתה להם כביכול שליטה מאד מוגבלת על תחום מאד מסוים של המציאות. כל אל היה "זקוק" למשהו אחר ובני האדם היו יכולים להימנע מזעמם של האלילים, על ידי מתנות שהעניקו להם.
הרב שרגא סימונס הטיב לתאר, "כל אדם מורכב משני חלקים – מהגוף הפיזי שלו ומהנשמה הרוחנית שלו. כל אחד מהחלקים הללו שואף להתקיים ולקבל את ה'מזון' הראוי לו, אך כל אחד מהם משיג את 'מזונו' בדרכים שונות לגמרי. הגוף מחפש אחר נוחות פיזית וסיפוקים מיידיים: מזון, שינה, עושר וכבוד. הנשמה מחפשת אחר תענוגות נצחיים ובעלי טווח ארוך יותר, כגון משמעות, אהבה, מעשים טובים וקרבה ל-ה'. מטרתן של כל המצוות שבתורה, היא לכוון אותנו אל עבר "ההנאות הרוחניות" של הנשמה שלנו…"  כי כשהגוף מצליח להשתלט ולנהל אותנו, התוצאה היא התרחקות משמעותית מנפשנו וממי שהיינו רוצים להיות.
מאז חורבן בית המקדש, התפילות מחליפות את הקורבנות, כי הן הדבר שהכי מאפשר לחוות קרבה, לכפר ולתקשר את מה שבליבנו.  התפילה בימינו מקרבת את האדם לבוראו כמו הקורבן. התפילות וההקרבה שלנו- של תאוות, רגשות ורצונות למען האחר הם שמנתבים את כוחות הנפש שבנו למקום של צמיחה, וכפרה על החטא.מי ייתן ונצליח להתפלל, לעורר את הנפשות שלנו, לייצר את האיזון הנכון בין הגוף לנפש בכדי שנרגיש ונחווה קרבה ואהבת חינם כאיש אחד בלב אחד.  אמכי"ר. 
שבת מבורכת!


הפטרת פרשת ויקהל- משכן כלים ומקדש!

השבוע אנו קוראים את הפטרת ויקהל בספר מלכים א' פרק ז'; זהו אחד מפרקי בניית בית המקדש ע"י שלמה המלך; פרק נוסף שמלווה את קריאת פרשיות המשכן בספר שמות. הפטרה זו מצטרפת בכך להפטרות תרומה ופקודי. מסביר הרב משה ליכטנשטיין- "אחד ההבדלים הבולטים שבין תיאור המקדש לבין תאור המשכן הינו היחס שבין המשכן לבין כליו. כל הקורא את פרשת תרומה מבחין בכך שהתורה מעמידה את הכלים במוקד. מיד לאחר הצווי הפותח במצווה הכללית "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", באים בהרחבה פרשיות הארון, השלחן והמנורה כיישום המצווה. רק לאחר גמר תאור הכלים, מתחילה מצוות בנין המשכן עצמו. אף בהמשך, פרשיות מזבח הנחושת, הזהב והכיור חוזרים ותופסים מקום נכבד… אף מבלי להיכנס לדיון ההלכתי הנרחב בדבר היחס המדוייק שבין המשכן לכלים, ברי לכל מי שקורא את פרשת תרומה ופרשת ויקהל שהכלים הינם מרכיב מרכזי במקדש.
לעומת זאת, הכתובים בספר מלכים מתנבאים בסגנון אחר. המנורה, השלחן והמזבח תופסים מקום מינורי לחלוטין בתאור המקדש בירושלים, ואפילו תפקיד ומעמד הארון מוצנע בהרבה לעומת ספר שמות. לשם המחשה, נציין שהצווי על המנורה והשלחן במשכן נמשך במשך שמונה עשרה פסוקים רצופים (שמות כ"ה:כ"ג-מ) ותאור עשייתו בפרשת ויקהל לוקח עוד חמשה עשר פסוקים בעוד ספר מלכים מקדיש לשני הכלים הללו שלשה פסוקים בלבד (מלכים א ז:מ"ח-נ). הכתובים הללו, הכלולים בהפטרתנו, נבלעים במסגרת תאור כללי למדי ואינם זוכים לפרשה בפני עצמם או לחשיבות עצמאית. במלים אחרות, בספר שמות – הקירות משמשים כמעטפת לכלים שהם לב המקדש, ואילו בספר מלכים, הבנין עצמו הוא העיקר ואילו הכלים נועדו למלא את הבנין… משמעות הענין הוא שהבנין איננו אמור למלא תפקיד פונקציונלי כמעטפת לכלי הקדש שבתוכו אלא שהינו בעל משמעות סמלית ומוקד רוחני בפני עצמו, ועל כן ישנה חשיבות רבה לקשטו ולהדרו בפני עצמו.
המסקנה העולה מכל זה הוא שבבנין המקדש שונתה המתכונת הקיימת מן המשכן ונעשה שינוי מגמה משמעותי המתרגם לבנין גדול, רב מימדים, המעוטר במתכות יקרות, קירות מגולפים, קישוטים מעובדים להפליא וכלים גדולים ומרובים… כל זה עומד בניגוד גמור למשכן שבמדבר, שהיה מבנה ארעי ומתפרק, גגו היה אהל וממדיו היו צנועים הרבה יותר. כמדומה, שאין זה רק הבדל אסתטי אלא גם מבטא חוויה רוחנית אחרת. המשכן משדר תחושה של אינטימיות בין האדם למקום, מעין קיטון קטן, חביב ונעים, בו האדם יכול להתיחד עם אלוקיו… תכליתו איננו להיות סטרוקטורה המשדרת כוח ועצמה כלפי חוץ אלא לבטא את הזיקה שבין האדם למקום…
סיכומו של דבר, בין משכן למקדש קיימים הבדלים משמעותיים: האחד משדר אינטימיות וצניעות, בעוד השני מבטא כוח ועצמה; האחד מדגיש יותר את מידת האהבה ואילו השני מבליט את מידת היראה; האחד פונה פנימה ומכוון כלפי ישראל בלבד ואילו השני משקיף גם החוצה לכלל האנושות. לכן, במשכן הבנין הינו פונקציונלי ופשוט ואילו במקדש הבניה היא מונומנטלית ואמנותית.
סוף דבר, ההפטרה מציגה בפנינו את מודל המקדש בירושלים, כשונה מן המשכן שהיה במדבר, ובדרך זו מציגה בפנינו חזון רוחני של עצמה ותפארת שהינו אלמנט הנעדר מן המשכן הקומפקטי ונייד."
במשך 40 שנות הנדודים של עם ישראל במדבר המשכן שהיה זמני ונייד מילא את תכליתו שהוא יצירת הקשר והחיבור של עם ישראל כפרטים וכעם עם השכינה, תוך דגש על העבודה הפרטית שבין אדם למקום. במילים אחרות, לימוד והטמעת חשיבות הפנימיות כשהמוקד הוא כלי המשכן, הכלים להטמעת השכינה בעם ישראל ובמחנה. התהליך במדבר הוא גילוי השכינה והאלוקות בכל אחד ואחת מאתנו. בעוד בניית המקדש בארץ ישראל הוא תיקון לחיצוניות, קידוש החומר. לעם ישראל כבר אין את העמוד ענן שיגן עליהם וינחה אותם, אין את המן שכלכל אותם, אלא בכניסתם לארץ ישראל הם עוברים מעולם רוחני לעולם מעשי וחומרי. ולכן, שלמה המלך בונה בניין רב מימדים ומרשים, בניין בית המקדש, המעוטר בקישוטים מופלאים וכלים גדולים ומרובים. על פי המהר"ל מפראג, בית המקדש לא היה עוד מבנה גדול וחשוב, אלא מבנה בעל מהות אלוקית שתרם לשלמות העולם כולו, מה שסייע לדבקות של בני אדם בקודש וברוחניות הצרופה. תפקידו ותכליתו של המקדש בארץ ישראל הוא כמובן פנימה אבל גם החוצה לכלל האנושות. בניין בית המקדש מהווה את המסגרת הכי מושקעת שיש עם תשומת לב לכל הפרטים האפשריים, ושבו למעשה חבוי הפוטנציאל להעצמת ומימוש האור האינסופי שבנו; בית המקדש מאפשר לנו, לעם ישראל, למלא את ההיכל באור. כלומר, הבחירה מצויה בידנו, ברצונות שלנו, בסדר עדיפויות שלנו, ובערכים שלנו; הבחירה במה נמלא את אותו מרחב עצום ומפואר, ושלא נחטא חלילה למהות והפנימיות אותה הטמענו במשכן במדבר.

חני וינרוט ז"ל כתבה בהקשר לפרשה השבוע- " בואו נשמור על הבית שלנו יפה, גדול, נעים כך שיהיה ראוי להכיל את הרוח שלנו." מי ייתן ונצליח לבחור בטוב ובמטיב, ולהיות אור לנו, לסביבתנו ולגויים. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך💞
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

הפטרת פרשת תצווה- עבר הווה עתיד חוברים יחד!

הפטרת פרשת תצווה היא בספר יחזקאל פרק מ"ג (פסוק י' ועד סוף הפרק).
פרשת תצוה כמו בפרשה הקודמת לה, 'תרומה', עוסקת במשכן וכליו וגם הפטרתה משתלבת ברצף ההפטרות של ספר שמות העוסקות בנושא המשכן.
אז מה בכל זאת ההבדל?
בהפטרת פרשת תצווה אנו לוקחים הפסקה מהעיסוק בבניית בית המקדש הראשון (אליו נחזור בפרשות ויקהל-פקודי) ומתקדמים כבר לעבר בית המקדש לעתיד לבוא. הפטרתנו נמצאת בסוף ספר יחזקאל שעוסק בנבואות עתידיות על בית המקדש. חלק זה של ספר יחזקאל מתחיל מפרק מ' ועד סוף הספר. יחזקאל מנבא אותו ארבע עשרה שנה לאחר החורבן.
ההפטרה מתארת את מידות בית המקדש השלישי, ואת הטקס שיש לקיים ביום בו יחנכו את המזבח. טקס מיוחד זה יתקיים במשך שבעה ימים ורק בסופו עבודת בית המקדש תתנהל כסדרה. כפי שכתוב גם בפרשת תצוה על חנוכת המזבח שהיה במשכן, טקס שנמשך גם הוא במשך שבעה ימים.
עיקר ההפטרה עוסקת במזבח, ולא במקדש, לו היא מקדישה את עיקר תשומת לבה. וזה גם מה שמקשר בין ההפטרה לפרשה, שהרי חלק עיקרי מההפטרה (פסוקים י"ח-כ"ז) מתייחס לחנוכת המזבח, ובעצם מסמנים לנו בהצבת המזבח וחנוכתו שזהו מרכיב מרכזי בהשראת השכינה בקרב עם ישראל.
הרב משה ליכטנשטיין מביא הסבר נוסף על הקשר של הפרשה להפטרה – "…העיסוק בהפטרה זו בבית העתידי שטרם נבנה ולא בתיאור מקדש העבר שכבר נבנה יוצר גשר בין העבר ההווה והעתיד, בין המשכן במדבר והמקדש שנבנו ע"י משה ושלמה לבית האמור להיבנות לעתיד לבא, בין תיאור מציאות ותהליך שהתרחשו לבין חזון נשגב. בכך ההפטרה משתלבת היטב במהלך הסיום של פרשת תצוה העוסק בחנוכת המשכן ובמעבר מן נקודת הזמן במדבר לעבודה שתעשה בו לדורות ("אחת בשנה יכפר עליו לדרתיכם")."
שואל הרב יהודה שביב זצ"ל – "ומה היחס בין המשכן, בית המקדש הראשון ובית המקדש השלישי שייבנה לעתיד לבוא?"
ועונה- "בתרומה, גם בפרשה וגם בהפטרה שמענו על תפארת עבר, זו שבמשכן וזו שבמקדש ראשון. ואילו הפטרת תצוה מדברת בחזון שעדיין לא נתגשם. והרי זה מלמד שהעיסוק בענייני מקדש אינו רק בגדר התרפקות נוסטאלגית על הוד שחלף, אלא עיון ולימוד בדברים שיש להם משמעות אקטואלית והם צפויים ועומדים."
מסר חשוב שההפטרה השבוע מעבירה לנו הוא- הרלוונטיות, החיבור, הקשר החזק שיש לעתיד לבוא עם העבר וההווה של עם ישראל. זוהי קריאה לכולנו לזכור מהיכן הגענו, ומה שליחותנו, ובדרך למרות האתגרים ,לזכור את חשיבות התהליך שיוביל בסוף למימוש החזון הנשגב בעתיד. אני קוראת למסר הזה- אופטימיות ובשורות טובות. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך💞
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

הפטרת פרשת תרומה- קבע מול ארעיות!


ההפטרה מופיעה במלכים א' (פרק ה, כו' – פרק ו, יג') והיא מפרטת את המספר הרב של הפועלים, שגויסו לבניית בית המקדש הקבוע. 480 שנה לאחר יציאת מצרים, שלמה המלך אוסף פועלים רבים שכורתים עצים בלבנון, חוצבים אבנים מההרים, ומפורטות המידות המדויקות של בית המקדש הראשון. במקביל, הפרשה השבוע, "תרומה", עוסקת בהרחבה בבניית המשכן הארעי תחת מנהיגותו של משה רבנו במדבר. משכן זה הוא למעשה שורשו של המקדש שנבנה ע"י שלמה המלך בהר מרום הרים, ירושלים.
ובכל זאת, מספר הבדלים בולטים ביניהם, מסביר הרב יהודה שביב זצ"ל-
"במשכן שבמדבר הכל השתתפו, וכך כותב הרמב"ם: "והכל חייבין לבנות ולסעד בעצמם ובממונם, אנשים ונשים – כמקדש המדבר" (הלכות בית הבחירה, פ"א הי"ב). המשכן הוא מפעל עממי שהכל משתתפים בו, ואילו מקדש שלמה היה מפעל ממלכתי הנעשה במימון ובאמצעים ממלכתיים. הבדל נוסף עולה כבר מתחילת ההפטרה: "ויעל המלך שלמה מס מכל ישראל" (מלכים א, ה, כז) המימון והאמצעים אכן ממלכתיים, אך הנטל הוא נטל של מס על כלל אזרחי הממלכה, ואילו משכן שבמדבר יסודו ועשייתו בנדבת כל אחד ואחד, "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" … יסודו של הבית בנדבת הלב, אבל בהמשך כשהמצוה 'מתמסדת' ומקוימת ע"י העם בארצו, כבר יש צורך באלמנט של כפייה." שוני נוסף מוסיף הרב, "ואפשר שההפרש מוצא את ביטויו בשוני שבין "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" שבפרשה (שמות כ"ה, ח), לבין האמור בסוף ההפטרה "ושכנתי בתוך בני ישראל ולא אעזב את עמי ישראל". במדבר עדיין 'בתוכם', לשון ריבוי, בתוכו של כל אחד ואחד, ואילו במקדש 'בני ישראל', כחטיבה אחת, כעם."
במילים אחרות, דווקא לקראת בניית בית המקדש, בית קבוע, המתואר בממלכתיות, בעוצמה, ורוב עושר יש חשיפה גדולה יותר למעידה- לשכוח את המטרה שלשמה נבנה בית המקדש ולכן, מדגיש ה' בפני שלמה המלך,
"(יא) וַיְהִי דְּבַר-ה' אֶל-שְׁלֹמֹה לֵאמֹר: (יב) הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר-אַתָּה בֹנֶה אִם-תֵּלֵךְ בְּחֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי תַּעֲשֶׂה וְשָׁמַרְתָּ אֶת-כָּל-מִצְוֹתַי לָלֶכֶת בָּהֶם וַהֲקִמֹתִי אֶת-דְּבָרִי אִתָּךְ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל-דָּוִד אָבִיךָ: (יג) וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אֶעֱזֹב אֶת-עַמִּי יִשְׂרָאֵל:" (מלכים א, ו')
קיום, משמעות ותוכן יש לבית, כפי שמתאר הרב שביב זצ"ל, "רק אם אכן יהיה מקדש בליבו של המלך. וליבו הוא כליבם של ישראל, והרי זה מלמד שעיקר הדבר שתהיה שכינה שרויה בליבו של כל אחד מישראל. "
דברי ה' לשלמה הם בעיצומו של מפעל הבנייה לעודד את מעשיו אך בעיקר להדגיש שהבית איננו העיקר וגם בבית מפואר, לעולם לא יהיו כלים חומרים, חפצים, אבנים, וכו מטרה בפני עצמה כי אם אמצעי להשגת המטרה כמו גם במשכן הארעי, העיקר הוא ההליכה בדרך ה', ושמירת המצוות. המקדש הוא כלי לדרכה של תורה שכל נתיבותיה שלום, דרך של חסד. בית המקדש הוא מקום של משפט, חוק וצדק, מקום שמגן ותומך בחלשים מקום שבו העם יכול להקריב קורבנות ולהביא להשראת השכינה.
בבית המקדש כאמור אנו מצויים כחטיבה אחת, כעם, "(יג) וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אֶעֱזֹב אֶת־עַמִּי יִשְׂרָאֵל׃" (מלכים א, ו') שקוראת לערבות הדדית. מי ייתן בפרט היום, בעידן השפע, ונשכיל לצבור ולהשתמש בכסף, בנכסים, בחפצים וכו' בדרך ישרה והגונה כשאנו זוכרים שאלו הם רק אמצעים להשגת מטרות, חלומות והגשמה; אמצעי להפוך את העולם למקום טוב ומטיב יותר. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

שלח לך- הכירו את מצוות הפרשת חלה

 

המצווה מופיעה בפרשה שלנו, שלח לך, בספר במדבר, פרק טו, פסוקים יח'-כא':

"בבואכם אל הארץ.. והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה', ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה… מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה לדורותיכם."

מצוות הפרשת חלה היא אחת מ-613 המצוות שבני-ישראל מצווים בהן, נשים וגברים, אך היא אחת משלושת המצוות המיוחדות לנשים ובנות ('ח-נ-ה'= חלה- נידה (דיני טהרת המשפחה) – הדלקת נרות).

מדוע מפרישים חלה?

משום שבזמן שבית המקדש היה קיים, חלק קטן מהבצק היה ניתן לכוהנים שהקדישו את חייהם לעבודה בבית המקדש.

בנוסף למטרתה של הפרשת החלה כמתנה עבור הכהן, טמון במצווה זו גם רעיון נפלא של הכרת תודה והכרת הטוב.

חכמינו משווים בין בריאת האדם לאופן יצירת מזונו. האדם נברא על ידי הקב"ה על ידי עירוב ולישה של עפר במים, כפי שכתוב- "וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ב, ז), וגם החלה נוצרת ע"י עירוב ולישה של קמח ומים.

כיום בחלק של הבצק שאנו מפרישים לא עושים שימוש אלא שורפים אותו כסמל למעשר שניתן לכוהנים.