חומש דברים- פרשת ניצבים וילך- בחירה מודעת וחופשית

אנחנו בשנה לא מעוברת, לכן, השבוע בספר דברים קוראים שתי פרשות, פרשת "ניצבים", ופרשת "וילך".
"ניצבים" ממשיכה את נושא חידוש הברית בין בני ישראל לה'. בפרשה זו מדגיש משה רבנו שהברית חלה על העם כולו כיחידה אחת, ובו בזמן גם על כל פרט ומשפחה שבו. משה מבהיר לעם, כי התורה ניתנה לכולם, לדור הנוכחי וגם לדורות הבאים.
משה רבנו ממשיך ומסביר שמצוות התורה הן 'לא בשמים ולא מעבר לים' כי הן קרובות לטבע האדם, ובידו לשמרן- במחשבה, בדיבור ובעשייה. והוא מדגיש את חופש הבחירה בין הטוב והרע שניתן לנו, לעם ישראל, ככתוב- "(טו) רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע." (דברים ל') וההמלצה כמובן היא לבחור בטוב – "(יט)וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים–לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ." (דברים ל'). קצת תמוה, אנחנו צריכים שהתורה תצווה עלינו לבחור בחיים בכדי שנחייה? האם יש אדם שפוי, אדם בריא בנפשו שבחר או יבחר במודע ובכוונה תחילה במוות (להוציא כמובן את אויבנו הארורים המקדשים את המוות)?

בפרשות ניצבים-וילך, המסר המרכזי שמודגש הוא חשיבות הבחירה החופשית והאחריות האישית שלנו להתמודד עם המציאות, והבחירות שלנו. התורה קוראת לנו לקבל החלטה מודעת לחיות, ולא רק מתוך כוח האינרציה, אלא מתוך בחירה, היותנו נחושים ובתודעת חיים. זה לא מובן מאליו.
בפרשת וילך, משה מודיע לעם שהוא קרוב למותו, ושלא הוא יוביל אותם אל הארץ המובטחת. במקום זאת, יהושע בן נון ינהיג את העם. משה מחזק את יהושע ומעודד אותו ואת העם להיות חזקים ואמיצים לקראת הכניסה לארץ ולמלחמות הצפויות שם.
פרשות ניצבים וילך משלבות בין קריאה לברית מחודשת לבין חילופי מנהיגות. הן מציגות למעשה את המתח בין קושי להתקדמות ואת החשיבות של בחירה נכונה, במיוחד במצבים מאתגרים. המיקוד הוא בבחירה מודעת בחיים מתוך תודעת תכלית והכוונה, יחד עם האופן שבו התורה קוראת לנו לקחת אחריות על הבחירות והמעשים שלנו. במקרים רבים אין אנו יכולים לבחור את הסיטואציה שאיתה אנו מתמודדים אך ביכולתנו לבחור את אופן ההתמודדות.
הציווי "ובחרת בחיים" מדגיש את הצורך לבחור בחיים מלאי משמעות, חיים מוסריים ומכווני מטרה. בפועל, רבים מאתנו נתקלים בהתמודדויות, אתגרים, ומעכבים שמובילים לוויתור על חלומותינו ויעדינו. התורה מתארת את הברירה בין קללה לברכה, בין מוות לחיים, ומכוונת אותנו לבחור תמיד בחיים – לא חיים של אינרציה או הישרדות, אלא חיים שמובילים למשמעות נצחית.

אם נבחן זאת בהקשר למלחמות והאתגרים הקשים שכולנו חווים, בפרט בשנה האחרונה, ניתן לראות שההתגברות על האתגרים הפיזיים והנפשיים שקולה להחלטה לבחור בחיים בכל רגע נתון. כמו במלחמות פיזיות, גם במלחמות היומיום – מול קשיים, סימני התנגדות או תחושת זמניות – התורה אומרת לנו לבחור לא לוותר. המוות, במובן הפילוסופי והתורני, מייצג את ההפקרות, את איבוד הכיוון והערכים.
הנפש היא נצחית, והיא שמניעה אותנו להמשיך, גם כאשר הגוף החומרי נתקל במכשולים זמניים. הבחירה "בנצח", היא הבחירה במציאת המשמעות העמוקה מעבר לאתגרים הרגעיים, באותם רגעי חיים קטנים שבהם אנו נדרשים לראות את המהות שמניעה אותנו קדימה.

הרמב"ם מבהיר שהבחירה החופשית היא יסוד מוסרי שקיים בכל אדם, והיא זו שמבדילה את האדם משאר הברואים. האדם יכול לבחור בין טוב לרע, בין צדק לעוול, והוא נושא באחריות מלאה על בחירותיו. כך מחדד הרמב"ם, ב-  "הלכות תשובה" פרק ה, הלכה א:
"רשות לכל אדם נתונה. אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק – הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע – הרשות בידו."
התורה קוראת לנו לקחת אחריות מלאה על כל בחירה שאנו עושים, על הבחירות האישיות והקולקטיביות. כל בחירה שאנו עושים, הן כיחידים והן כעם, משפיעה על מהלך חיינו וגורלנו. ברגעים הקשים ביותר, כאשר נדרשת התקדמות או שינוי, דווקא אז חשוב להפעיל את ההכרה המודעת לבחור בדרך הנכונה, ולבחור בחיים במלוא מובן המילה.

באופן זה, פרשות ניצבים וילך מזכירות לנו שאנו עומדים תמיד בצומת דרכים בין ייאוש לתקווה, בין ויתור לעשייה, בין חיים למוות – לא רק פיזי, אלא גם רוחני. הבחירה בחיים היא, אם כן, בחירה בהתפתחות, בהתקדמות, באומץ להמשיך גם מול קשיים, וביכולת להפיק הנאה ומשמעות בכל רגע ורגע. כשאנו בוחרים לחיות מתוך תודעה כזו, אנו מגלים שהחיים עשירים הרבה יותר ממה שחשבנו. וכפי שהרב נריה זצ"ל אמר: "אנשים כל כך מתאמצים להוסיף שנים לחיים שלהם, במקום להוסיף חיים לשנים שלהם."

פרשות ניצבים וילך מזכירות לנו לא רק את הבחירה האישית שלנו בחיים, אלא גם את המחויבות להמשיך את דרכם של אלו שנפלו ו"ציוו לנו את החיים". בקריאה הזו אנו נדרשים לקחת את הערכים, המסירות והאומץ של הדורות הקודמים – ולהפוך אותם למעשים של חיים, צמיחה ואחדות. הבחירה בחיים אינה רק עבורנו, אלא גם עבור עתיד הדורות הבאים.
שתהא לכולנו שנה של שלום, צמיחה וביטחון, שנה שבה נזכה כולנו לחזור ולהשיב הביתה בשלום את כל החטופים, המפונים והחיילים בריאים בגוף ובנפש, שנזכה גם להשיב את כל הגופות, ולמרות השנה שטלטלה את נפשנו בעוצמה, שנצליח לבחור לחיות חיים מלאי משמעות ושמחה. שתהיה לנו שנה של אחדות וחוזק, ושנצליח להתגבר על כל האתגרים שלפנינו כפרטים, משפחות, וכאומה. שנה טובה ומטיבה! אמכי"ר.

שבת של בשורות טובות 🇮🇱💞
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.

פרשת וזאת הברכה- האצלת סמכויות

Photo by Austin Distel on Unsplash

הפרשה האחרונה בקריאת חמשת חומשי התורה היא- פרשת וזאת הברכה, והיא חותמת את ספר התורה; היא שונה מכל פרשה אחרת בכך שהיא איננה צמודה לשבת אלא לחג – שמחת תורה. ובעצם, סיימנו קריאה נוספת של התורה.
בשמחת תורה, כדי להתחיל רשמית את סבב הקריאה החדש, מתחילים אותו מיד עם סיום קריאת הפרשה האחרונה, "וזאת הברכה".  הקריאה המחודשת מחברת את ההווה והעתיד שלנו יחד עם העבר, עם מה שכבר חלף. התורה מסייעת לנו לזכור מאיפה באנו, היכן אנו נמצאים, ומדייקת אותנו לאן אנו הולכים. פרשת 'וזאת הברכה' היא תזכורת למימוש ייעודנו ותכליתנו בעולם.
ואכן, משה רבנו מסיים את נאום הפרידה שלו מעם ישראל תוך האצלת סמכויות מלאה ליהושע המנהיג, ממשיך דרכו, ולבני ישראל. מסתבר שהנטייה שלנו, בני האדם, עוד מימים ימימה, לחפש אחראים "אחרים". זה פשוט, נוח ונעים יותר להטיל את האשמה על אחרים, על ה'… רק לא אנחנו. השאלה והברור שצריך להדהד לנו כאשר המצב איננו כשורה הוא- "היכן נמצא האדם?" "אייכה?" ומי באמת נושא באחריות?

ד"ר דניאל גוטליב מסביר,
״כמדי שנה אנו נדרשים בתקופה זו של ר"ה  ועשרת ימי תשובה למהותה של התשובה. תהליך של חשבון נפש הינו תהליך קשה וכואב. שלא כמו דברים אחרים – נעימים בחגי תשרי, כמו נוי הסוכה או הידור האתרוג הנראים כלפי חוץ, חשבון הנפש מתרחש עמוק בתוך הלב והוא נבחן, בסופו של דבר, רק על ידי בוחן כליות ולב.
אחד מאבני היסוד של תהליך של חשבון הנפש והחזרה בתשובה היא אחריות אישית. אנחנו אמנם מדברים רבות על החשיבות של אחריות אישית, על ערכה בחיי היומיום ועל חיוניותה אצל המנהיגות, אולם אחריות זו אינה תמיד בהישג יד. לא בכדי מספרת לנו התורה כי חטאו השני של האדם הראשון – לאחר שאכל מפרי עץ הדעת, היה אי לקיחת אחריות על מעשיו וניסיון לגלגל אותה על אשתו. גם אם האישה, נשאה חלק באשמה, עדיין היה על האדם לבחור האם לחטוא, ובוודאי לא להאשים לאחר מעשה, את חוה.
האחריות האישית שלנו מתחילה בכך שאין אנחנו מתחמקים ממה שאנחנו אמורים לדעת. בדיוק לעניין הזה מכוונת התורה בתחילת פרשת "האזינו" שם השמיים והארץ הנצחיים נקראים להיות עדים נאמנים על אשר צוו בני ישראל לבל יבוא מי מהם – גם אחרי 10 דורות – ויגיד "לא שמעתי, לא ידעתי, לא הייתי שם…"
 אבל אין די בכך שאנחנו יודעים. נוח לנו לעיתים להתעלם מהאמת או להמציא לעצמנו הצדקות גם כשמדובר במעידה. זהו חלק מהטבע האנושי המהווה מכשול. אנחנו אוהבים את עצמנו ולכן נוח לנו לעשות לעצמנו הקלות בחיים. נעים ונוח הרבה יותר להטיל את האשמה על אחרים. הדבר חוסך מבוכות, בושות ואת הצורך לשאת באחריות. בציבוריות הישראלית אנו עדים, לא פעם, לאירועים חמורים שבהם מנהיגים מגלגלים את האשמה האחד לפתחו של האחר. ביפן, לצורך ההשוואה, תרבות שכזו איננה קיימת. אין חזרה בתשובה של ממש ללא לקיחת אחריות. האדם לא יכול באמת להתחרט על משהו שהוא אינו באמת מאמין שהוא עשה.
הסגולה של לקיחת אחריות והיכולת להודות בטעות, ועוד בפומבי, מוצאת לעצמה ביטוי גם בפרשת "וזאת הברכה" שם מסביר רש"י את קדימות יהודה על פני ראובן בקבלת הברכה בכך שהודה בפומבי על חטאו, לעומת ראובן שעשה כן בצנעה.
האדם נדרש לקחת אחריות על מעשיו ולא לסמוך על זכות אבות או זכות בנים. העבודה שבלב של הימים הנוראים ותהליך החזרה בתשובה העומד במרכזו, מתחילה עם ההכרה ולקיחת אחריות ורק משם מגיעה לחרטה ולקבלה לעתיד. וזאת האמת."

משה רבנו קורא לנו ליטול אחריות. כפי שמסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל, הרי כשלא נותר לנו את מי להאשים תמיד אפשר להאשים את אלוהים. מצד אחד אנו רוצים שתהיה לנו בחירה חופשית, מצד שני ההשלכות לבחירה חופשית לא תמיד משרתות אותנו. משה רבנו מזכיר לנו שהבחירה החופשית מגיעה יחד עם לקיחת אחריות אנושית.

מרחיב על כך הרב ד"ר יונתן זקס,
"ה' נתן לנו את ארץ ישראל, אבל אנו נצטרך לכבוש אותה בעצמנו. הוא נתן לנו את האדמה הטובה, אבל אנו צריכים לקום ולעשות מעשים: לחרוש, לזרוע ולקצור. הוא נתן לנו גוף, אבל אנו צריכים לקיים אותו ולרפא אותו. ה' הוא אבינו; הוא ברא אותנו והעמיד אותנו על מכוננו. אבל הורים אינם יכולים לחיות את חיי ילדיהם. הם יכולים רק להראות להם, בחינוך ובאהבה, איך נכון לחיות. ועל כן, אם יום אחד הדברים לא יהיו כשורה, אל תאשימו את ה'. לא הוא שהשחית דרכו, אלא אתם… זוהי אתיקת האחריות של התורה. מעולם לא הושמעה הערכה מחמיאה יותר למהותו של האדם. מעולם לא הואצל תפקיד נכבד יותר על בני תמותה בשר ודם. יש דתות הרואות את בני האדם כמושחתים עד העצם, כמוכתמים בחטא קדמון, כמי שבלי ברכת הא־ל לא יהיה בידם להגיע אל הטוּב. לא כן סבורה היהדות. היא גם איננה רואה את הדת ככניעה עיוורת לרצון הא־ל. יש אמונות הגורסות כך. לא אמונתנו… אנחנו מאמינים שהננו עשויים בצלם אלוהים, חופשיים כשם שאלוהים חופשי, יצירתיים כשם שהוא יצירתי; אמנם בקנה מידה קטן לאין סוף, ובמידה מוגבלת — ועדיין: בכל מרחביו המהדהדים של היקום, האדם הוא הנקודה היחידה שבה ההוויה מודעת לעצמה, צורת החיים היחידה שבכוחה לעצב את גורלה: בוחר, ועל כן חופשי, ועל כן אחראי. היהדות היא קריאתו של אלוהים לאחריות. ..
אנו מאמינים כי אנו מוגדרים לא באמצעות האירועים הפוקדים אותנו, אלא על פי תגובתנו להם; ותגובה זו, מצדה, נקבעת על פי הפרשנות שאנחנו נותנים למה שקורה לנו. אם נשנה את צורת החשיבה שלנו — ובכוחנו לעשות זאת, בזכות הגמישות של המוח — נוכל לשנות את הרגשתנו ואת אופן פעולתנו. הגורל אף פעם איננו סופי. גזרות רעות עלולות להיות, אבל תשובה, תפילה וצדקה מעבירות אותן. ומה שאיננו יכולים לעשות לבדנו בכוחנו לעשות ביחד, שכן אנו מאמינים כי "לא טוב היות האדם לבדו". מתוך כך פיתחו היהודים את מוסר האשְמה— המנוגד למוסר היווני, מוסר הבושה. מוסר של אשמה מבחין בחדות בין האדם לבין המעשה, בין החוטא לבין החטא. היות שמעשינו אינם מגדירים אותנו לגמרי, יש בתוכנו גרעין שנשאר זך — "אלוהיי, נשמה שנתת בי טהורה היא" — ועל כן, יהיו מעשינו רעים כאשר יהיו, תמיד נוכל לחזור בתשובה ולהיטהר… כוח זה של תקווה, הצומח בכל מקום שאהבתו של ה' וכפרתו מעמידים חופש ואחריות אצל האדם, הוא אשר הפך את היהדות לכוח מוסרי בעיני כל מי שלבו פתוח ועיניו בראשו.
אבל תקווה זו, אומר משה בלהט הצורב בנו בכל פעם שאנו חוזרים אל דבריו, תקווה זו איננה נולדת מעצמה. דרוש עמל כדי לזכות בה. הדרך היחידה להשיגה היא לא להאשים את אלוהים. הוא איננו מושחת. הפגם מצוי בנו, ילדיו. אם אנו שואפים לעולם טוב יותר, אנחנו צריכים ליצור עולם זה. ה' מלמד אותנו, מראה לנו את הדרך, סולח לנו כשאנו כושלים ומרים אותנו כשאנו נופלים, אבל את העולם הטוב יותר עלינו לבנות בכוחות עצמנו… בני האדם הראשונים איבדו את גן העדן כאשר ניסו לברוח מאחריות. עולמנו ישוב להיות כגן עדן מקֶדם רק אם נישא באחריות ונעשה לאומה של מנהיגים, שכל אחד מהם מכבד את השונים ממנו ומפַנה להם מקום…
התעלומה הגדולה מכולן איננה אמונתנו באלוהים אלא אמונתו של אלוהים בנו. ולוואי ותנסוך בנו אמונה זו כוחות להישמע לקריאתו של ה' לאחריות, ולהיחלץ לרפא אחדים מפצעיו של עולמנו: עולם כואב ובכל זאת עולם מופלא" אמן כן יהי רצון.

ואכן, בכל בוקר, אנו מקבלים תזכורת בתפילה הראשונה כאשר אנו רק מתעוררים, תפילת "מודה אני", ”מוֹדֶה (מוֹדָה) אֲנִי לְפָנֶֽיךָ מֶֽלֶךְ חַי וְקַיָּים. שֶׁהֶֽחֱזַֽרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְחֶמְלָה. רַבָּה אֱמֽוּנָתֶֽךָ׃” המסיימת עם "רבה אמונתך", והכוונה- אמונה בנו, ובכל אחד ואחת מאתנו.

 שבוע טוב וחג שמח🥰

פרשת בא- האם יש לנו בחירה חופשית?


ספר החינוך מסביר שפעולה חיצונית-גופנית מעוררת אצל האדם את מחשבת הלב. ההתמודדות הרגשית של פרעה היא נושא מרכזי בפרשה שלנו. רגע אחד הוא רוצה לשחרר את עם ישראל, ורגע אחר הוא מתחרט. חכמים רבים עסקו ועוסקים בשאלה האם לפרעה הייתה בכלל בחירה חופשית? אחד ההסברים מבהיר שהבחירה החופשית מצטמצמת ככל שאנחנו בוחרים ברוע. כלומר, בהתחלה כל אחד ואחת מאתנו חופשי לבחור, אבל אם נתמיד בבחירות רעות – היכולת לבחור אחרת פשוט מצטמצמת עם הזמן. מי שבוחר ללכת בנתיב של מעשים רעים מאבד מהרגישות והעדינות שלו, המצפון והיצר כבר לא נאבקים כמו פעם. כך גם פרעה שהמשיך בדרך האכזריות והרשע – הרחמנות הלכה ונעלמה ממנו.
אנו מעצבים את האישיות שלנו מהפעולות המעשיות שאנו בוחרים לעשות בעבודה, בכיתה, במסיבה, בכנס… ובעיקר ממה שאנו בוחרים לעשות בשוטף, ביומיום- הספרים שאנחנו קוראים, החברים שאנחנו בוחרים, אורח החיים שלנו, התזונה שלנו, כיצד אנו נוהגים, משוחחים… תאכלס, כל פעולה שלנו, משפיעה על מי שאנחנו ומגדירה אותנו. הפעולות הללו משנות את המהות שלנו, משפיעות על המחשבות והרגשות שלנו.
במילים אחרות, יש לנו בחירה, אבל ככל שאנחנו מתמידים לבחור בדרך שלילית מסוימת, הדרך החיובית מתרחקת בכל פעם עוד קצת… כי האופי שלנו, מצב הרוח, התכונות, הגישה והרגישויות – מעוצבים על ידי אותן פעולות היומיום שלנו.
אכן מאתגר לעקוב אחר השפעותיהן של רוב הפעולות שלנו אבל בסוף היום אנחנו מדברים על מי אנחנו רוצים להיות? ובאיזו דרך אנו רוצים להלך? לכן גם חיוני שנבחן את הערכים השונים שאימצנו וההשפעות השונות של מעשינו כדי שנהפוך לאנשים חושבים יותר, רגישים יותר, מודעים יותר ולמצפוניים יותר… וכך נצליח לייצר כולנו יחד עולם טוב, מחובר ומודע יותר. אמכי"ר.
שבת מבורכת❤

פרשת תולדות- שני כוחות!

 

בחירה חופשית מצריכה ששני הכוחות הללו, עשו ויעקב, יתקיימו בנו. עצם ההפעלה והמינון של מימוש כוחות אלו זו עצם הבחירה החופשית שלנו!
תורת החסידות והקבלה מסבירים שעשו ויעקב הינם שני כוחות הפועלים בתוכנו, בנפש שלנו. לא פעם אנו רוצים לדחוף לשינוי במישור הכלכלי, החברתי, האישי וכו׳ ואנו חווים קושי לייצר את ההתקדמות בחיינו. מה שנדרש מאתנו הוא לייצר מהפכה תודעתית, לגלות את הטבע האמיתי שלנו ושל היקום בו אנו חיים ולפייס בין יעקב ועשו המצויים בתוכנו בכדי שנצליח לעבור למציאות טובה יותר.
הקבלה מלמדת אותנו שאנו נולדים אגואיסטים והעבודה והתכלית שלנו היא להפוך למשפיעים, אלטרואיסטים. להתגבר על היצר הרע (רצון עצמי=רע) שבתוכנו ולקדם ולממש את היצר הטוב שקיים בכל אחד ואחת מאתנו. הרב דוד אגמון מסביר-
" נראה כי דוקא פרשה זו נותנת לנו דרך, כח וחיזוק, לפעול, לשנות, ולהפך את כל מה שזקוק להיפוך בחיים שלנו ושל כל עם ישראל.
אנו בתחילתו של חודש כסלו, שהוא החודש החשוך בשנה, חורף, הלילות ארוכים והימים קצרים, דוקא עכשיו באה התורה ומזכירה לנו את היכולת להפך דברים. כפי שעשו המכבים, ברגע החשוך ביותר, גילו את האור הגדול והניסי, הדליקו את אור החנוכה. זה נקרא, 'יתרון האור מהחושך', שיש יתרון לאור דוקא בגילוי שלו מתוך החושך."
חודש טוב ומבורך💞

צום ט' באב- תשעה באב- במוצש הקרוב ויום ראשון י' בטבת-

ביז' בתמוז החלו ימי בין המיצרים, ימי אבל שמסתיימים בתשעה באב שהוא יום חורבן בית המקדש בעקבות שנאת חינם.
גל יהודה בעל- הנס, יזם ואיש היי טק, תיאר את יום תשעה באב כמקפצה רוחנית, "החיים שלנו עמוסים, השגרה שלנו צפופה וקשה לנו למצוא רגע אחד לעצור. רוב האנשים לא עוצרים בחיים לראות איפה ניתן להשתפר ברמה האישית ולאן הולכים חייהם. אם תשאלו כל אדם איך הוא ברמה האישית, המוסרית, הנפשית, הוא יגיד שיש לו את השריטות שלו אבל בגדול הוא בסדר ובמצב טוב יותר מהממוצע. משעשע לראות שהרוב המוחלט יחשבו כך☺תשעה באב נועד לתת לנו זמן ספציפי בשנה להתבונן בעצמנו מזווית שונה ומיוחדת."
אהבת חינם, או לחילופין, שנאת חינם, ביטויים שהפכו להיות כה שגורים שהם מובנים בדרך השכל אך לא מורגשים דרך הלב. שנאת חינם הכוונה לא רק לפעולות מעשיות נגד הזולת, לעשות מדורות, להצית אש, להשמיץ, לאיים, להחריב אלא גם התייחסות אדישה וחוסר אכפתיות שבין אדם לחברו. הכל מותר! זו סיבה מספיק טובה לגרום לנו לפתח הבנה של מושגים אלו גם באמצעות הרגש דרך הלב, כבר נאמר שברגע ניתן לבנות וברגע ניתן להרוס.
בהמשך לפרשת דברים השבוע, תוכחה מתוך דאגה ואכפתיות לזולת, שואל הרב יוני לביא מי רוצה להשתנות?!
"כדי להשתמש בכלי של תוכחה באופן מוצלח, לבנות ולא להרוס, חשוב להקפיד על כמה כללים.
ראשית, ביקורת היא מלשון 'ביקור'. לפני שמבקרים בבית דופקים על הדלת. בודקים האם אפשר להיכנס ואנחנו אכן רצויים כאן עכשיו. כמובן שגם אחרי שנכנסנו אנחנו זוכרים שאנחנו בבית זר. לא בטוח שאנחנו מכירים את כל חדרי הבית וכל פינותיו, וייתכן שיש דברים חשובים שנעלמים מאתנו. ההשלכות יהיו התנהלות עדינה, ענווה וזהירה, עם דגש על העיתוי ועל הצורה בה נאמרים הדברים.
שנית, כלל ה"חמש על אחד", כדי שביקורת תתקבל היא חייבת לבוא במינון נכון. על כל הערה ביקורתית חייבות להימנע לפחות חמש הארות חיוביות, מחמאות ופרגונים. רק כך יש לזה סיכוי להתקבל… שלישית, מקבל הביקורת חייב להיות בטוח באלף אחוזים שאתה באמת אוהב אותו, איכפת לך ממנו ואתה רוצה בטובתו. שהדברים מגיעים מן המקום הנקי, משולל האינטרסים, וחף משמץ של התנשאות, נקמנות וציניות (דרך אגב, אם אני עצמי נגוע בעניין הזה, ייראה קצת מוזר להעיר על זה לאחרים, לא?).
ודבר אחרון, לא 'לחפור'. אמרת פעם ופעמיים? יצאת ידי חובה. תשאיר לצד השני את זכות הבחירה האם לקבל או לא. האחריות היא שלו לטוב ולרע, והוא גם זה שישלם את המחיר עליה.
אף אחד לא מסמפט את הטיפוס של "מבקר המדינה". זה שעל כל דבר יש לו מה להעיר ולהגיד. אנשים אוהבים ומעריכים את מי שאוהב אותם, רוצה בטובתם, ולפעמים מאיר את עיניהם על דברים שנסתרים מאיתם."
טרי וינברג, פסיכולוגית, מסכמת-
"ימי בין המיצרים וט' באב, הימים הללו חולפים ועוברים ואדם לא תמיד זוכר את חופש הבחירה בין הטוב והרע, בין החיים והמוות, בין הקללה לברכה, ונותן דרור לרגשותיו ויצריו. אדם יכול במחי יד להרוס אדם אחר, להחריב את ביתו ואת עולמם של ילדיו. בית המקדש איננו, אך את בית המקדש הפרטי שבתוכנו ואת השכינה שכל כך רוצה לשכון בינינו, בידינו להקים ולקיים מדי יום ביומו. ואולי זה כל מה שהוא מבקש מאתנו היום, יום ט' באב: תהיו טובים עם עצמכם, תהיו טובים לזולת, אל תחריבו את עולמי, אז אוכל לשוב ולשכון ביניכם, בתוך בית מקדשי. "
שנזכה לבנות את בית המקדש הפרטי שבתוכנו, לבחור בטוב, לקיימו מידי רגע ברגע, ולהרבות באהבת חינם. אמן כן יהי רצון.
 צום קל ומועיל💖

פרשת בא- האם לפרעה הייתה בחירה חופשית?

במהלך הפרשות האחרונות שקראנו כתוב במספר מקומות, "ואני אקשה את לב פרעה" כלומר, נראה שלפרעה לא היו ממש ברירות כי כתוב בפירוש שהקב"ה הקשה את ליבו. משה ממשיך ודורש מפרעה לשחרר את העם מעבדות לחירות, ופרעה גם כשנענה בחיוב מתחרט ואינו משחרר. הרב סטפן בארס כותב- "הסוציולוגיה טוענת שהאדם הוא תוצר של סביבתו. היהדות אומרת שהאדם הוא תוצר של מעשיו."
ספר החינוך מסביר:
"דע, כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם אם טוב ואם רע. ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ומתוך שלא לשמה בא לשמה. ובכוח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות… כי ידוע הדבר ואמת שכל האדם נפעל כפי פעולותיו". (ספר החינוך, מצווה ט"ז)
המשמעות היא שפעולה חיצונית-גופנית מעוררת אצל האדם את מחשבת הלב.
כלומר ההתמודדות הרגשית של פרעה היא נושא מרכזי בפרשה. כאמור רגע אחד הוא רוצה לשחרר את עם ישראל, ורגע אחר הוא מתחרט. חכמים רבים עסקו ועוסקים בשאלה האם לפרעה הייתה בכלל בחירה חופשית? אחד ההסברים מבהיר שהבחירה החופשית מצטמצמת ככל שאנחנו בוחרים ברוע. כלומר, בהתחלה כל אדם חופשי לבחור, אבל אם הוא מתמיד בבחירות רעות – היכולת לבחור אחרת פשוט מתמעטת עם הזמן. מי שבוחר ללכת בנתיב של מעשים רעים מאבד מהרגישות והעדינות שלו, המצפון והיצר כבר לא נאבקים כמו פעם. כך גם פרעה שהמשיך בדרך האכזריות והרשע – הרחמנות הלכה ונעלמה ממנו. סיוון רהב מאיר מטיבה לתאר- "…מקריאת הפסוקים רואים בפירוש את הבדלי התפיסה ביניהם (בין משה לפרעה). "לכו נא הגברים ועבדו את ה'", אומר פרעה. כלומר, הוא מסכים שהגברים בעם ישראל ייצאו ממצרים, רק לכמה ימים, כדי "לעבוד את ה'" ולחזור. משה רבנו מתייצב נגדו בפסוק חשוב, ואומר כך: "ויאמר משה: בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו… כי חג ה' לנו". יש פה ביטוי לחלק מהתפיסה המהפכנית שמשה רבנו מנסה ללמד את פרעה, ואת בני ישראל, וגם אותנו הקוראים: התורה היא של גברים ונשים, ושל צעירים ומבוגרים. יש חלק ומקום לכל חלקי העם, כולם חלק מהסיפור הזה. הפרשנים לאורך הדורות מדגישים בעיקר את הבאת הילדים אל המעמד הזה, ורואים בפסוק הזה תזכורת לכך שהחינוך ביהדות מתחיל כבר מגיל אפס."
אנו מעצבים את האישיות שלנו מהפעולות המעשיות שאנחנו עושים בעבודה, אבל גם ממה שאנו בוחרים לעשות בשוטף- הספרים שאנחנו קוראים, החברים שאנחנו בוחרים, אורח החיים שלנו, התזונה שלנו, כיצד אנו נוהגים, משוחחים… כל פעולה שלנו, משפיעה על מי שאנחנו… ומגדירה אותנו.
הפעולות הללו משנות את המהות שלנו, משפיעות על המחשבות והרגשות שלנו. במילים אחרות, יש לנו בחירה, אבל ככל שאנחנו מתמידים לבחור בדרך שלילית מסוימת, הדרך החיובית מתרחקת בכל פעם מחדש. כי האופי שלנו, מצב הרוח, התכונות, הגישה והרגישויות – מעוצבים על ידי אותן פעולות היומיום שלנו.
אכן מאתגר לעקוב אחר השפעותיהן של רוב הפעולות. אבל בסוף היום אנחנו מדברים על מי אנחנו רוצים להיות, ובאיזו דרך אנו רוצים להלך, ולכן חיוני שנבדוק בזהירות את הערכים השונים וההשפעות השונות של מעשינו כדי שנהפוך לאנשים חושבים יותר, למודעים יותר ולמצפוניים יותר..
מי ייתן ונבחר בנתיב של הטוב כך שידבק בנו, ושנזכה לראות גם את הטוב שבקושי עוד בימינו. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך🌺
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רבקה בת תמרה, ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל,
ולהצלחתו ולפדיונו המהיר של משה בן רבקה.