חומש דברים- פרשת ניצבים- כאשר הלב והפה שווים

Image by Gordon Johnson from Pixabay

השבוע שוב מקבלים בני ישראל אזהרה לשמור על בריתם עם ה', לעמוד בפני פיתויי העבודה הזרה ולהישמר מגאווה ואנוכיות. בתחילת הפרשה אף מוזכרת קללת הגלות שתחול על עם ישראל אם ילכו ויעבדו אלוהים אחרים. יחד עם זאת, הפרשה מדגישה כי חיי הערבות ההדדית, לקיחת אחריות וסולידריות קרובים מאוד לליבנו. זוהי פרשה קצרה ומקסימה המחברת אותנו היישר אל הלב, הדיבור והמעשים. משה רבנו מעצים כל אחת ואחד מאתנו, ותולה בנו את האפשרות לבניית עולם טוב יותר.
 עניינה של הברית היא יצירת עם. ועם מורכב ממעמדות שונים מחוטב העצים ושואב המים ועד ראשי השבטים. מן הדור הנוכחי, ומן הדורות הבאים, וכולם כולם נכללים בברית.

מסביר הרב מרדכי וולנברג-
"פרשת השבוע נפתחת במילים "אתם ניצבים": "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם. ראשיכם שבטיכם, זקניכם ושוטריכם, כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך, מחוטב עציך עד שואב מימיך." (דברים כט, ט-י).
הפרשנים מסבירים כי המילה ניצבים פירושה "עומדים איתן". פסוק זה מלמדנו כי עמידתנו האיתנה מותנית בכך שכולנו נעמוד יחד. כל אחד מאתנו, מן המכובד והנשגב ועד לפחות ולנקלה, יש לו תפקיד משלו ופוטנציאל שרק הוא יכול להגשים.
בפרקי אבות אומרת המשנה "איזהו עשיר השמח בחלקו". במקום לדאוג מדוע איננו נמצאים בנעלי האחר, משימתנו היא להגשים את הפוטנציאל שלנו, בסיטואציה בה אנו נמצאים כעת. אנו חייבים לדעת כי אף אם אדם – או דבר – עשויים להיראות חסרי משמעות, הרי כל אחד ואחת מאתנו תורמ/ת לתמונה השלמה והכוללת בדרכו שלו. כדי "לעמוד איתן" כעם, אנו זקוקים לתרומתו של כל אחד.
הרב אריה לוין (הידוע בכינוי "הצדיק מירושלים") אמר פעם לרופא "הרגל של אשתי כואבת לנו". ניתן להחיל את הרעיון על הקהילה כולה. כאשר אחד סובל, על האחר להרגיש את הכאב ממרחקים. כאשר מתרחש אירוע כלשהו בארץ רחוקה, הוא משפיע עלינו ועל חיינו.
לא קיימים "אנחנו והם". כל דבר הפוגע בהגינות ובקדושת חיי האדם, שהם אבני היסוד שלנו, משפיע על כולנו, בין אם אנו מעורבים בכך אישית או לא. כדי שנוכל להגשים את הפוטנציאל שלנו כקהילה, על כל אחד מאיתנו להשלים את משימתו. אם אדם אחד סובל או מושפע בדרך זו או אחרת מדבר-מה, זה משפיע על כולנו."

אנו מצויים ימים ספורים לפני ראשיתה של שנה חדשה. זוהי תקופה של הרהורים וחשבונות נפש. הרהורים על העבר, חרטה ותשובה ובעיקר – קבלה לעתיד. כנגד הרהורים אלו, באה התורה בפרשה השבוע, " ניצבים", אותה אנו קוראים תמיד בסמיכות לראש השנה ואומרת: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא, לֵאמֹר: מִי יַעֲלֶה לָּנוּ  הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא, לֵאמֹר: מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד:  בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל).

יש המפרשים כי פסוקים אלו מתייחסים לקיום המצוות והתורה, ויש המסבירים כי פסוקים אלו מכוונים למצוות התשובה, ומבקשים לומר כי התשובה על מעשינו ומחשבותינו היא לגמרי אפשרית, ברת השגה ובכוחותינו. מי שבאמת חש בליבו את גודל ערך התשובה ומתמלא ברצון כל כך עז לתיקון ולשיבה אל עצמו, שום דבר לא יעצור אותו מלהגיע אל מבוקשו. למעשה, תכלית דברי התורה בפרשה שלנו השבוע מציבה כל אחד ואחת מאתנו מול האתגר האישי כפרטים, ומול האתגר הלאומי והרוחני, בפרט עתה, כאשר אנו עומדים בפני בחירות נוספות, תוך אמונה בדברי משה רבנו על כך שקרוב אלינו הדבר וביכולתנו לעשותו.  כמה קל עבורנו בראש השנה להתרכז בחזרה בתשובה האישית שלנו, בשיבה אל עצמנו, ולשכוח שבמקביל אנחנו גם חלק מהכלל והעמידה איתן שלנו עוצמתית יותר כאשר אנו עושים זאת יחד.

יתכן ומצויה פרשנות נוספת בשיתוף של הרמטכ"ל כוכבי אשר נשא דברים בשבוע חדשנות מבצעית בין-לאומית. הוא סיפר על אביו ז"ל אשר נפטר בשיבה טובה לפני כ -3 שבועות: "אנחנו בערב ראש השנה, ערב יום הכיפורים ואני מרשה לעצמי להגיד בפורום הזה, ואני באופן ספציפי נמצא בתקופה שגורמת למחשבות והרהורים כאלה ואחרים, אז אבא שלי היה אבא שלי הפרטי אבל בכל זאת מותר לי ואולי אפילו נכון שמשהו אחד ממה שלמדתי ממנו אציע גם לכם".  "אבא שלי נהג לומר תמיד אני לא אדם דתי אבל ירא שמים, והמושג ירא שמים הוא לא פחד מהשמיים, המושג ירא שמים הוא מושג עמוק נורא שבשפתי שלי, בפרשנות שלי, ירא שמים זה אדם שהמוסר הוא הדבר הראשון שמגדיר אותך. אבא שלי היה ישר כמו פלס, כשאחד הקבלנים גמר לעבוד אצלי בבית, הוא שאל אותי איך אתה משלם לי כמו כולם או כמו אבא? אני אמרתי לו נראה לי כמו אבא.  ואני אומר את זה בערב ראש השנה וזה זמן טוב לכולנו למחשבות. המשרתים בצה"ל באופן בסיסי זה אנשים ישרים ואנשים מוסריים ואנשים טובים ובכל זאת יש לנו מעת לעת חריגות ומעידות, וכשאני אומר 'לנו' זה עד אחרון החיילים וגם בקצונה, ושנשתדל כמצוות ההשתדלות להיות אנשים מוסריים, וטובים בין אם אתה קורא לזה יראי שמים או בשם אחר."

כמה פשוט היה לאבא של כוכבי או בכלל לכולנו לעשות מה "שכולם עושים" ולשלם כמו כולם, אבל הוא בחר לעמוד מול הזרם, ולהתייצב איתן ובדבקות עם ערכיו.
הפרשה קוראת לנו לטרוח ולהתאמץ בכדי להצליח להטיב את דרכנו לצד האמונה ולא לחכות לנס. הפרשה מבהירה את חשיבות, השפעת ועוצמת ההשתדלות בחיינו. וכך מסיימת הפרשה עם הבחירה שבידנו, " (יט) הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ–הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים–לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ." (דברים ל). החיים ניתנו לנו, ועדיין עלינו לבחור בהם כל פעם מחדש באמצעות מימוש ייעודנו, והשיבה לחלק האלוקי שבנו.

שבת שלום ושנה טובה, בריאה, שמחה ושופעת אהבה💞

פרשת בחוקותי- ל"ג שמח

תמונה מאת CHUTTERSNAP ב- Unsplash

החומש הקודם, שמות, הסתיים במשכן עטוף בענן ובתוכו כבוד ה', ומשה רבנו נותר מחוץ לאוהל מועד. השבוע אנו מסיימים את קריאת חומש ויקרא. הספר מבטא את המעבר מעולם החול של האדם אל מחוזות הקדושה של ה'. לכן, פרק א' בחומש ויקרא פתח עם הזמנה של ה' אל משה לבוא אל הקודש. האדם נדרש לייצר קדושה בתוך חייו, "קדושים תהיו".
ועתה, לקראת סיום החומש – ה' אומר לנו- "(ג) אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ;… (יא) וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי, בְּתוֹכְכֶם; " (ויקרא כו). "אם" מלשון בקשה לבחירה נכונה- 'הלוואי בחוקותי תלכו', לשון תחנונים, כמאמר רז"ל. ממש כפי שהורה רוצה בטובת ילדיו, תכליתו היא להטיב עימנו. אומר ה', לא אתם תבואו אל המשכן אלא אני אבוא אליכם, לא משכן עטוף בענן אלא שכינה שורה בתוך העם.

אלא שאז מגיעה ההתראה של "(טו) וְאִם-בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ" (ויקרא כו), במילים אחרות, מה יקרה אם תבחרו אחרת? הפרשה מזכירה לנו את הבחירה החופשית שבידנו. היא פותחת בקריאה לברר ממה ואיך אנו חקוקים במסע חיינו? חקיקה משמעותה יצירת הכלי המורכב משני חלקים. החלק החיצוני שלנו, אותה התבוננות והבנה שאנו מצויים בעולם עם חוקים וכללים וכל אחד ואחת מאתנו הינו חלק מאותו מארג גדול. כן, כולנו רקמה אנושית אחת חיה. והחלק הפנימי, החקיקה הפנימית שהיא הכמיהה שלנו לחיבור, לתחושת שייכות, להשראה, לגילוי המימד האישי והייחודי של כל אחד ואחת מאתנו.

ומה אם כן בין פרשת בחוקותי לחגיגות ל"ג בעומר הערב? אנו מצויים בנקודת ציון משמעותית בספירת העומר, למעשה עברנו כבר שני שליש מהדרך.. מסביר את התשובה הרב אבישי אלבוים-
"החלוקה בין שני השלישים הראשונים של הספירה לשליש האחרון, איננה רק חלוקה כמותית כי אם חלוקה איכותית… עשר הספירות של הקבלה, כמו בעשר המכות, מחולקות לשלש ושבע. קבוצת שלש הספירות הראשונות: הכתר, החכמה והבינה, הן ספירות המחשבה; בעוד שבע הספירות התחתונות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות, מייצגות את המידות המגלות את פעולת ה' בעולם.
גם ימי ספירת העומר, המהווים הכנה למתן תורה בחג השבועות, היום הגדול בו נפגשו שמים וארץ וירדה תורה לעולם, בנויים משני שלבים. הראשון נמשך מחג פסח עד ל"ג בעומר והשני מתחיל בל"ג בעומר ונמשך עד לחג שבועות. בספרי החסידות מבואר שימי הספירה, ארבעים ותשעה הימים, הם כמניין "לב טוב" (32+17). במשנה במסכת אבות מסופר על רבן יוחנן בן זכאי שביקש מחמשה מגדולי תלמידיו שיבחרו תכונה אחת, שהיא החשובה ביותר לאדם, ובלשון המשנה: "אמר להם: צאו וראו איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם". מכל ההצעות שקיבל בחר רבן יוחנן את זו של רבי אלעזר בן ערך: "לב טוב".
במסורת היהודית נקבעו ימי הספירה, עד ל"ג בעומר, כימי אבלות על תלמידי רבי עקיבא שמתו בתקופה זו. סיבת פטירתם הייתה "על שלא נהגו כבוד זה בזה". התיקון אם כך הוא בהוספת אהבה וכבוד בין איש לרעהו. ואכן את שלושים ושניים הימים שקודם לל"ג בעומר אנו מקדישים ללב, לאחדות שיש בינינו. מי שיש לו לב טוב הרי הוא טוב לכל אדם וחי בשלום עם כולם. "ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל גדול אמר ר' עקיבא וזו  ההכנה הנדרשת מאתנו לקראת קבלת התורה.
בשלב הבא, השליש האחרון של ימי הספירה מוקדש לעיסוק המעשי בטוב. התורה נמשלה לטוב מפני שהיא מטיבה את אורחותינו, כמאמר חז"ל: "אין טוב אלא תורה שנאמר 'כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו'". העיסוק בטוב מבלי להעביר אותו לפסים מעשיים הוא טוב חסר. שני שלבי הספירה מדגימים מהלך שלם של תיקון הלב ולאחר מכן הבאתו לידי ביטוי בחיים."

התורה מבקשת להטביע בנו ולהנחיל לנו לדורות את ערכה של אהבה ללא תנאי. חייבים להודות שעצם קיומנו עם כל קורות עמנו ומציאות חיינו בארץ ישראל, מדינתנו הריבונית, משקפים נס חי פועם יומיומי שמעיד על השגחה. וכל אותם ערכים כמו, האהבה, הכבוד, והרגישות דורשים מאתנו השקעה וזיכוך המידות מתוך סובלנות, הכלה, ומחיקה של התחשבנויות. בנוסף, ההטמעה של אותם ערכים חייבת לקבל ביטוי מעשי ע"י ראיית האחר ותחושה עמוקה של אכפתיות. המכלול הזה הוא הביטוי לקדושה.
הערב, כאמור אנו מציינים בשמחה את יום הספירה של ל"ג בעומר, היום שבו פסקה מגפת המוות של 24 אלף תלמידי רבי עקיבא. בקיצור, ספירת העומר תכליתה לסייע לנו להיות אנשים טובים יותר בעולם מתוקן יותר.

לקראת סיום פרשת 'בחוקותי' כתוב, "(מב) וְזָכַרְתִּי, אֶת-בְּרִיתִי יַעֲקוֹב; וְאַף אֶת-בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת-בְּרִיתִי אַבְרָהָם, אֶזְכֹּר–וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר" (ויקרא כו). למרות ההתנייה כביכול בתחילת הפרשה , "אם בחוקותי", יש הבטחה אלוקית להמשכיות הקשר. במילים אחרות, עם כל אמירת הקללות והמעידות, הפרשה מסיימת עם נחמה והבטחה על הגאולה שמשמעותה הבטחה ליצירת מרחב שבו כולנו נרצה לחיות, אם רק נשאל שאלות, נערער על הקיים נרדוף צדק, נדרוש שלום, ונפעל למען יצירת האחדות. מרחב שבו נדע להאיר פנים אחד לרעהו, וליצור מערכות הרואות את האדם, ומיטיבות עם האדם. שנזכה לעולם המעורר להשראה לטוב. אמן כן יהי רצון.

חג שמח, שבת שלום, וחזק חזק ונתחזק❤️

לעילוי נשמת מירה בת סולי. יהי זכרה ברוך🙏🏼

פרשות ניצבים וילך- ההכרח בבחירה

Image by Pete Linforth from Pixabay

הפרשה השבוע נקראת תמיד בשבת שלפני ראש השנה, וביום שני הקרוב, כ"ה באלול, הוא יום בריאת העולם. בימיו האחרונים, משה רבנו עסוק בלהתוות דרך לעם ישראל ולהזהירו: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע"(דברים ל', ט"ו). רבים כתבו על החיבור שבין הפרשה לימי תשרי, וביטוי לכך מצוי בפסוק י"ט בספר דברים פרק ל׳:

"הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ–הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים–לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ."

איך אפשר לצוות מישהו שכבר חי- לחיות? המשנה אומרת "שֶׁעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצָר, (וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹלָד), וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי," אז היכן הבחירה פה? כלומר יש חיים שכביכול נכפו עלינו אבל בשביל לחיות אותם באמת, מסביר הפסוק, צריך לבחור בהם. אז מה המשמעות של "ובחרת בחיים"?  נראה כמו ציווי לבחור בחיים, וההסבר לכאורה- כדי שנחיה שאחרת למה התוספת: "למען תחיה"?

רבי מנדלי מקוצק אומר: שיהיו חיים בשביל הטוב, ולא להיפך: לא שתהיה עושה מעשים טובים כדי שתחיה אלא שתחיה כדי לעשות מעשים טובים! ההבנה שאנו חיים למען מטרה מסוימת, בשאיפה תמידית, ולא חיים ללא תוכן וללא ייעוד. אם כך, הציווי לחיות הוא לא כדי שנחיה, אלא טמון כאן רמז לכיוון עמוק יותר לחיים.

אומנם נכפה עלינו להיות מי שאנחנו- גנטיקה, מנת משכל, נטיות, תכונות וכו' אך התורה באה ואומרת לנו שעצם הבחירה המודעת שלנו בחיים ובמה שיש לנו מעצימה ומעניקה להם חיות שמבטאה את הרצונות שלנו. הבחירה היא שמרחיבה לנו את האפשרויות הקיימות. כשאנו בוחרים אנו כבר לא עומדים חסרי אונים ומצומצמים, אלא אנו לוקחים בעלות, ויוצקים לתוכה חיות שמניעה אותנו. יש הרבה אנשים "חיים" שהם "מתים"- כי הם מתנהלים על אוטומט, "מה שיוצא אני מרוצה" ונוטים לעיתים גם להימנע מלבחור. בנוסף, כמה פעמים בחיינו אנו חושבים על רעיונות גדולים, על תוכניות גדולות בחיים, אידאולוגיות שישדרגו את חיינו, קובעים חוקים והלכות שיתקנו את חיינו אך מתוך העיסוק בדברים אנו שוכחים את החיים מסביבנו.

המסר המרכזי הוא הציווי המוסרי שעל אדם לחיות על פי תפיסת עולמו שבו הוא הקברניט של חייו, אדון לגורלו, הוא שמכריע הכרעות מרכזיות ונושא באחריות להן בעצם בחירת דרכו. נראה כי הפסוקים מחזקים שהתנאי לדרך הטובה הוא בעצם- לעשות את מה שאנו בוחרים ולעשות מכל הלב. זה ציווי נפלא וחשוב – לעשות את הטוב במסירות מתוך הנעה פנימית, כפי שכתוב "בפינו ובלבבנו".

שמעון פרס ז"ל נהג לומר כי "אופטימיים ופסימיים מתים אותו הדבר – הם רק חיים בצורה שונה."  לצירוף – "ובחרת בחיים" יש שתי משמעויות עיקריות:
1) התייחסות לקדושת החיים בעצם הבחירה שלנו בהם.
2) בחירה בחיים ראויים ומשמעותיים – החיים שאותם נרצה לחיות, החיים שלנו, המבוססים על ערכים, מוסר, אמונות, התבוננות, מחויבות ואחריות שיכוונו את חיינו הפרטים ויהוו מפתח להתעוררות ולצמיחה שעל פיהם תתנהל החברה, המדינה והעולם כולו.

לחלקנו נראה שהבחירה ב"חיים" היא בחירה טבעית, כמעט אינטואיטיבית. אבל הבחירה בחיים היא בחירה שעלינו לעשות, כלומר להכריע בה, ולתת לה ביטוי בעשייה. הבחירה מחנכת אותנו לקחת אחריות.  חווית החיים שניתנו לי ולא בחרתי בהם יוצרת התנהלות חיים הישרדותית. בעוד שבחירה בחיים שניתנו לי נחשבת ביהדות- "חיים". הבחירות שלנו כאמור הם ביטוי לרצונות שלנו בין במודע או לא במודע.

במסורת היהודית נחשבים הימים שבין ראש חודש אלול לבין יום הכיפורים כימים של חשבון נפש אישי וציבורי. מסביר הרב יאיר שטראוס- "הרצון הוא הדבר המשפיע החזק והעוצמתי ביותר שפועל בעולם… לכן עיקר התיקון והקלקול נמצא בתחום הרצון, כח הבחירה אנושי נמצא ברצונות שאותם בוחר האדם לחוות באישיותו. הצד הטכני של מעשי האדם הוא בעל חשיבות שולית וזניחה ביחס לרצונות האדם, שם נמצא עיקר הפעולה שלו על החיים והמציאות ושם עיקר התהליכים הפסיכולוגים שפועלים לטווח ארוך ויציב באמת."

זה הזמן לבחון האם הבחירות שעשיתי משקפות את הרצונות האמיתיים שלי. מטרת ברור הרצונות היא להביא לקיומו של אדם טוב יותר, ועולם טוב יותר.

שנצליח לבחור ולהחיות את חיינו תוך ברור הרצונות שלנו. שנשכיל לכוון ולזכך את הרצונות שבנו כי ככל שאדם בונה בתוכו רצון חיובי והרמוני הוא משפיע על החברה שסביבו ובעקבות כך על כל האנושות ועל כל המציאות כולה. אמכי"ר.

שבת שלום ❤️

פרשת ראה- נפש בהמית ונפש אלוקית

Image by Gerd Altmann from Pixabay

הפרשה השבוע פותחת ב- "(כו) רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם–הַיּוֹם:  בְּרָכָה, וּקְלָלָה." (דברים יא') משה רבנו פונה לעם בלשון יחיד, פניה אישית לכל אחד ואחת 'לראות' ולא לשמוע, מסביר המחנך אלכס גליקסברג, "הפסוק פותח במילה "ראה", ולא "שמע". משה המנהיג מגדיר במדויק את ראית המציאות ללא כחל וסרק, וללא שום פרשנות סובייקטיבית: אתה רואה שיש טוב ויש רע בעולם", והאחריות היא עלינו לבחור בדרך הברכה. הפרשה מבהירה לנו שמצוות התורה מעניקים לנו כלים מוסריים שמפתחים את החמלה על כל משמעויותיה, את הכבוד לזולת, את אהבת החיים, את הכבוד להורים ולאחר, את היכולת להבחין באמת בין הטוב לרע. הבחנה חיונית לחוסן הרוחני של החברה היהודית ושל עם ישראל ככלל, המשפיעה על היכולות הצבאיות, הכלכליות, המדיניות ובטח החברתיות.  

מסביר ד"ר יחיאל הררי (בספרו ״לנצח כל רגע מחדש, שיחת נפש עם בעל התניא״), "ההיגיון הדתי הנפוץ אמור להיות ברור. לאדם יש יצר טוב ויצר רע, שני כוחות הפועלים על נפשו. הציפייה ממנו היא שיתחבר ליצר הטוב תוך התגברות על היצר הרע. כיצד הוא אמור לעשות זאת? על ידי לימוד תורה וקיום המצוות. ככל שהוא יתאמץ יותר, הוא ישתפר ויתעלה… האם תהליכי העבודה העצמית אכן פועלים כפי המתואר? מתוך הגותו של רבי שניאור-זלמן אפשר להסיק, כי גם האדם שבוחר לשמור תורה ומצוות נאבק על משמעות ותוכן, על הבנת תפקידו בעולם והבנת המהלך של ההיסטוריה. מתוך זווית זו, עלינו לחפש, לשאול שאלות, לחקור, לבדוק, כי הם חלק משמעותי במחשבה היהודית. תהליכים אלה אינם כרוכים בהתייצבות אוטומטית מתחת לאלומת האור…

כיצד מנתח בעל התניא את הדואליות שהוא מאתר בבני האדם? ומה לגבי תופעות רווחות המשקפות אי הלימה בין עמדות ערכיות שהאדם מכריז שהוא מאמץ ורוצה לאמץ לבין התנהגותו בפועל… ניכר כי האדם מגלה בתוכו תנודות קיצוניות בין רצון לתת לרצון לקבל, בין שחרור וחיפוש אחר הטוב והאמיתי לבין חרדות קיומיות משתקות… ההבדל בין שני יצרים, יצר טוב ויצר רע, לבין שתי נפשות הוא משמעותי. היצרים מושכים את האדם לשני כיוונים, לצד הטוב או לצד ההפוך… אולם מלחמת נפשות היא מושג יותר עמוק ופנימי. שתי נפשות הן שני סוגי הכרה וזהות נבדלים, כאשר לכל אחת מהן יש "אישיות" שלמה הבוחנת את העולם וחווה את החיים בצורה שונה לגמרי. קיומן של שתי נפשות הנאבקות זו בזו מלמד שהמאבק איננו בין טוב ורע אלא זהו מאבק על מהותו וזהותו של האדם… הדרך להתגברות על העצבות, הכעס, התאוות והעצלות, כרוכה בעבודה, בהכנות, באימונים. אי אפשר לנצח מבלי להיות לוחם מאומן…

העבודה הפנימית לפי בעל התניא, לעולם אינה מסתיימת… תיאור מאבק הנפשות נושא עמו שתי בשורות עיקריות הרלוונטיות לחיי היומיום. הבשורה האחת העולה מהבנת המורכבות של הטבע האנושי, אמורה להסיר מהאדם מתחים מיותרים. האדם אינו צומח בצורה לינארית מבחינה רוחנית וערכית. יש בקרבו שתי נפשות הנאבקות ביניהן. כתוצאה מהמאבק, האדם חווה טלטלה פנימית. לעתים הוא מגביה רום, מתרומם ממצבו ושואף להעניק לסביבתו. כעבור זמן הוא עשוי להתרסק מבחינה פנימית וכתוצאה מכך גם לקפוץ את לבו וידו. הידיעה שכך בנויה הנפש, מובילה להכרה שהמטוטלת הפנימית היא חלק מטבע הבריאה. האדם איננו אשם בקרבות המתחוללים בתוכו. הידיעה שרובנו איננו מושלמים וגם לא נוכל להיות, אמורה להקל על האדם. אמנם המעמסה על כתפיו גדולה והציפיות גבוהות, אך אפשר לקבל בהבנה את הנפילות. אפשר לדחוק את האדם לממש את הפוטנציאל האינסופי הטמון בו, אך לא להתאכזב מנפילותיו. בסופו של דבר, משימת החיים היא להיאבק ולנצח. כולנו יכולים להגביה רום, להיות טובים יותר, אוהבים יותר. אבל אם אנחנו מתעוררים ומגלים לפתע שאנחנו לא ממש כאלה, או שהורינו אינם כאלה, האכזבה אינה צריכה לנפץ בעבורנו את עולם האמונה…

מאבק הנפשות מעיד על הפוטנציאל האנושי, ומלמד את האדם שיש לו היכולת להיחלץ מהקשיים והמהמורות הנפשיים-פנימיים והחיצוניים שמולם הוא ניצב. האדם יכול להתעלות מעל נטיותיו הגשמיות לממד גבוה יותר…"

" זה לעומת זה עשה אלקים" כותב הרב אשלג (הקדמה לספר הזוהר י'), ברכה וקללה הן הידיעה כי יש טוב ויש רע, והתביעה מכל אחד ואחת מאתנו – כלפי עצמנו וכלפי הסביבה שלנו – היא להבין שבידנו הבחירה איך וכיצד נגיע ליעד? בדרך של "ברכה" וטוב או בדרך של "קללה" ויסורים. בשבועות האחרונים, כל ההתארגנויות החברתיות של תרומת המענקים, חלוקת מזון, סיוע לקשישים וכו' הם דוגמא לבחירה ב'ברכה', ללקיחת יוזמה ובחירה להטמיע טוב. זו הדרך ליצור פלטפורמה שמאפשרת לחיות יחד עם כל השוני והייחודיות של כל אחד ואחת; פלטפורמה שמביאה לצמיחה, הפרייה, ובעיקר הבנה שיש מקום לכולם אם רק נגלה יותר צניעות ורגש לזולת, "ראה", גם את "האחר", ונדע לעשות מקום.

בסוף היום, זו הבחירה שלנו. הברכה והקללה. איזו חברה נבחר להיות? איך נברך ונבורך?

שבת שלום❤️

❤️

פרשת דברים- צמתים בחיינו

Image by PixxlTeufel from Pixabay

השבוע התחלנו את החומש האחרון, ספר דברים, שהוא נאום משה שהחל בא' בשבט והסתיים בז' באדר, יום פטירתו של משה. נאום של 37 ימים. משה נואם לעם על האירועים והחוקים העיקריים מארבעת הספרים הקודמים בתורה. לכן, ספר דברים נקרא גם משנה תורה, כלומר, "חזרה על התורה". במשנתו של הרבי מליובאוויטש מוזכר שחז"ל מסבירים כי בארבעת הספרים הראשונים כתב משה את כל מה שקיבל מה', ובספר דברים משה אומר זאת "במילים שלו". אפשר להבחין כי ארבעת הספרים הראשונים נכתבו בגוף שלישי (וידבר ה' אל משה לאמר…") ולעומת זאת, בספר דברים שומעים את קולו של משה בגוף ראשון ("ויאמר ה' אליי…" וכו').  
החזרה על הדברים משמעותית להבנתנו שעם ישראל היה מוכרח לעבור מהפך מהיותם עבדים שהמציאות הקיומית היומיומית הינה השרדותית, למסע המפרך במדבר, ועד לנאום הצוואה הרוחני של משה. מתברר שתיאוריית הצרכים של אברהם מאסלו שמתארת צרכים אוניברסליים המשותפים לכל אחת ואחד והמניעים של כל אחד מהצרכים, מתממשת בעצם גם בעם שלם. לעם ישראל יש מעין סולם צרכים המתחיל במדרגה התחתונה של הקיום הפיזיולוגי של עם ועד המדרגה העליונה הגבוהה ביותר של מימוש רוחני של עם. רק כשרמה מסוימת של צורך מסופקת, האדם או העם פונה להגשמת הרמה הגבוהה הבאה במעלה.

ובכל זאת, מה ההבדל בין רשימת המסעות שמתוארת בפרשה הקודמת, "מסעי", לנאום משה בפרשת דברים שמדבר שוב על המסע במדבר?
בפרשת מסעי ניתנת לנו רשימה גיאוגרפית, תחנות במסע, ואילו בפרשת דברים משה מדבר בהרחבה על האירועים המשמעותיים שהעם עבר. לכולנו יש צמתים משמעותיים בחיים, והשאלה האמיתית היא האם הצלחנו לקבל החלטה נכונה באותה צומת אליה נקלענו? ומהי בכלל החלטה נכונה? מה מניע אותנו בבחירה? החרדה, הפחד, קול התבונה וקולה של הנפש? האם אנו זקוקים להבהרה נוספת היכן אנו נמצאים בכדי להגיע אל המקום שהלב מכוון אליו?

הקושי בקבלת ההחלטה קשור למשמעות שלה ולהשפעה המהותית על חיינו. אי הוודאות לגבי השלכות ההחלטה שלנו מאתגרת אותנו בבחירה, בפרט כשאיננו יכולים להעריך מה יקרה בדיוק בעתיד בעקבות ההחלטה שלנו. מהו המסלול שישפר את איכות חיינו ויהפוך אותנו לאנשים מאושרים ושלמים יותר? סימני השאלה והבלבול פוגשים אותנו בצמתים כמו: בחירת מקצוע, בן זוג, המעבר מזוגיות להורות, משבר גיל, הרצון/צורך להגשים חלום שעם השנים מתרחק, עזיבת הילדים את הבית ועוד. במקומות הללו נחווה לעיתים קרובות מאבקים פנימיים על מה הדרך ה"נכונה" לי ביותר.

מסביר הרב מרדכי וולנברג, "בתחילת פרשתנו משה מזכיר לבני ישראל את דברי ה': "רב לכם שבת בהר הזה. פנו וסעו לכם…" (דברים א', ו'). ההר המדובר הוא הר סיני, המקום בו התרחשה ההתגלות האלוקית הגדולה ביותר בהיסטוריה. ולמרות זאת אמר לנו ה' "הייתם פה מספיק, תתקדמו הלאה"!
אנו צריכים תמיד להיות מוכנים לזוז קדימה, להמשיך לשלב הבא. לקחת מה שיש לנו ולהניע אותו קדימה. כיצד עלינו לנווט את עצמנו דרך הבלבול והמבוכה של חיי היום-יום? כיצד אנו יכולים להשתמש בניסיון חיינו?
בחור צעיר נסע מירושלים לגליל. הוא הגיע לצומת וגילה לחרדתו, כי השלט המראה את ארבעת כיווני הצומת לערים השונות נפל. עכשיו עמד ותהה באיזו דרך יהיה עליו ללכת כדי להגיע ליעדו. מה יעשה?
הוא ידע מאין הגיע – מירושלים. על ידי כך שסידר את השלט באופן שהחץ לירושלים הצביע על הדרך שממנה הגיע, הוא הבין באיזה דרך עליו ללכת כדי להגיע למחוז חפצו.
זהו המפתח. תזוזה קדימה היא חיונית. אך כדי לעשות זאת נכון עלינו להבין מאין הגענו. התורה היא ניסיון החיים הקולקטיבי שלנו. המורשת וההיסטוריה שלנו הם שלטי ההדרכה שלנו. אם נשתמש בהם בתור נקודת התחלה, כשאנו יודעים מאין הגענו, נוכל להגיע למטרתנו בדרך הנכונה, בלי לתעות או ללכת לאיבוד…"

נזכרתי בדברים ששמעתי פעם מד"ר יחיאל הררי, כדי לדייק את הבחירה שלנו ולמזער את החרדה והלחץ שיכולים להיות נלווים בתהליך עלינו למקד את החשיבה ואת תהליך הבחירה למה שרלוונטי באותו רגע נתון, ולא להתפזר לאינסוף הנתונים שבחיינו. עלינו להקשיב ללב ולתת למוח להוביל אותו. וחשוב שנזכור שזו הבחירה הכי טובה שיכולנו לעשות בנתונים הקיימים באותה נקודת זמן.

משה לא זכה להיכנס לארץ המובטחת למרות גדולתו ומסירות נפשו לעם ישראל. ובכל זאת, בכל הצמתים בחייו משה מייצר את תשתית ההנהגה שתוביל ותנחה את העם בארץ ישראל ע"י פועלו האישי כמנהיג, בדרך שבה הוא מספר את קורות העם, ובדרך שבה הוא מציג את המצוות המוטלות על העם הנכנס לארץ.
אומר נשיא המדינה, ראובן ריבלין- "ספר דברים, בו אנו פותחים כעת, הוא ספר של מעבר, של פרידה והתחדשות. לכל אורך הספר אנו נפרדים מדמותו האגדית, המיתית כמעט, של משה, של המנהיג. כאז כן עכשיו, מנהיגות אמתית, מנהיגים אמתיים, אינם נמדדים בריכוזיות יתר, אלא דווקא באמון אותו הם נותנים. עם ישראל סומך על מנהיגיו, אך ראוי שגם המנהיגים יסמכו על העם, וישכילו להבין שעל אף שקשה להם לעתים להאמין – הם לא יישארו לנצח, ומורשתם תישאר אך ורק אם יישארו אחריהם מנהיגים איכותיים."

משה מזכיר לכולנו את כל אותם צמתים משמעותיים שכולנו חווים ועוד נחווה, ושכל אחד ואחת מאתנו מנהיג בחייו את עצמו ואת הסובבים אותו. מי ייתן ונצליח להתפתח ולצמוח מהצמתים שבחיינו. אמכי"ר.

שבת שלום💓

פרשת בלק- ההונאה העצמית

Image by Comfreak from Pixabay

השבוע בחומש במדבר בפרשת בלק מספרים לנו תחילה על ניסיונותיו של בלק להזמין את בלעם לקלל את ישראל ועל האתגרים שעובר בלעם בדרכו אל בלק. ובחלקה השני של הפרשה מספרים לנו על ניסיונותיו של בלעם לקלל את בני ישראל.

בלעם בדרכו לממש את העסקה שסגר עם בלק מתמודד עם האתון שלו שמתנהגת באופן מוזר. היא סוטה מהדרך, נצמדת לגדר ומוחצת את רגלו ואף נעמדת ומסרבת לזוז. וכשבלעם מכה אותה בפעם השלישית האתון שלו מתחילה לדבר בלשון בני האדם. וכל זה קורה משום שהיא רואה את מלאך האלוהים המאיים וחרב בידו והוא, בלעם, איננו רואה.

אז מה העניין עם האתון? יתכן והאתון היא ביטוי למה שמתחולל בנו בנבכי הנפש. מסבירה רבקה נאמן, פסיכולוגית, "נאמר שבלעם יוצא לדרכו כשהוא רוכב לבטח, במחשבה מודעת שהוא הולך למלא את דבר האלוהים, לברך את בני ישראל במקום לקללם. אך חלק בתוכו יודע, נקרא לחלק הזה – האתון, שהוא עלול להתפתות לבלק. ההשלכות של החטא הזה ידועות – עונש כבד מצד האלוהים. בנפשו של בלעם מתחוללת סערה גדולה, מאבק בין שני חלקי הנפש – החלק שרוצה להתפתות, והחלק שמבין את משמעות המעשה, את חומרתו ואת עונשו. בלעם מפעיל את מנגנון ההדחקה. הוא מסתיר מעצמו את הידיעה שהוא עלול להתפתות. הוא "מעוור" את עצמו ואינו רואה את מלאך האלוהים הניצב בדרך. הדחקה היא מונח פרוידיאני. הפילוסוף הצרפתי סארטר דיבר על מנגנון אחר שנובע מתפיסת עולם שונה שאינה מניחה חלוקה כל כך חדה בין מודע ולא מודע – ההונאה העצמית. לדבריו, האדם יודע להסתיר מעצמו את המשמעות האמיתית של מעשיו כאשר הוא לא שלם איתם… גם בלעם מפעיל מנגנון של הונאה עצמית המאפשרת לו לדחות את הקץ ולהימנע מההכרעה בין שתי האפשרויות. הוא יכול ליהנות ממסע שקט יחסית, כי הוא אינו הולך להיענות לפיתוי, אך גם אינו מתכוון לוותר עליו. הוא מסתיר מעצמו את הקונפליקט. אך האתון, החלק הפנימי שבתוכו אינו מאפשר זאת. הוא מסיט אותו מהדרך, הוא מציב מכשולים בדרכו. ולבסוף החלק הזה אפילו מצליח לבטא את עצמו במלים. האתון פוצה את פיה ומתחילה לדבר. כמו בטיפול נפשי, הדיבור, השימוש במלים עוזר להביא את המודחק או את המוכחש אל המודעות, וכך ההכרעה נעשית בצורה מודעת, האדם שולט בחלקי הנפש השונים שלו ולא הם שולטים בו. האתון מציבה את בלעם בפני הקונפליקט השלם ואילו המלאך נותן לו להמשיך בדרכו. אין מנוס, בלעם הוא זה שיצטרך לקחת את האחריות על ההחלטה הזו ולהכריע."

בתוך כל אחד ואחת מאתנו יש בלעם. יש לנו צדדים חיוביים וצדדים שליליים, לבלעם יש צד שרוצה לשמוע בדבר ה' ויש בו גם צד שרוצה לקלל בלי קשר לרצון ה'. יש בו צד שמעדיף לשתוק ולהישאר בביתו, ונראה כי יש בו גם צד שמעוניין לצאת לדרך אפילו להרחיק לכת ולנאום. קונפליקטים שכולנו מתמודדים וחווים בחיינו.
המאבק הוא בד"כ רצונו של האדם כנגד עצמו! הם נובעים מההתמודדות שלנו לבחור נכון. יש דבר כזה לבחור נכון? איך בוחרים? במקום ללמוד מניסיונם של אחרים לא פעם אנו מתעקשים להתנסות בעצמנו.

מסביר הרב סטפן בארס- "כל החיים הם החלטות. אם אדם רוצה לבחור במשמעות עמוקה יותר בחיים, זה יעמוד מאחורי כל דבר שיקרה לו. אם הוא משתוקק שיהיו לו יותר נכסים, אז זה מה שיסביר את מהלך חייו. הבעיה היא שהרבה אנשים לא בדיוק הבהירו לעצמם מה הם רוצים מהחיים. אולי הם אומרים שהם רוצים "משמעות", אבל יחד עם זה, הם לא מעוניינים לוותר על ה"נוחיות". רבים עשויים להבין שמשפחה וחברים הרבה יותר חשובים, אבל הבחירה האמיתית שלהם היא כסף. זה לא אומר שלמי ששואף למשמעות אין כסף, אבל בהחלט הרבה יותר קשה להשיג משמעות… כשבעדיפות הראשונה שלך נמצא כסף.
חיינו הם תוצר של חלומותינו… מי שלא הבהיר לעצמו מה הוא בוחר (או שאינו בוחר כלום באופן מודע), חי חיים של חוסר מטרה בולט והעדר כיוון (כמו לעלות על רכב ופשוט לנסוע מבלי לדעת מה היעד אליו אנו רוצים להגיע). ודאו שהחלומות שלכם יניבו את החיים שבהם אתם חפצים באמת. אחרת, אתם עלולים להתעורר יום אחד ולגלות שחלומכם התגשם… אבל החיים הם סיוט.

הלקח מבלעם הוא חריף. כמה איום כשמוליכים אדם על נתיב חלומו – רק כדי לגלות שזה היה הנתיב הלא נכון לחיים שהוא באמת כל כך רצה. זה כמו ילד שחולם לקבל מפתח לחנות הממתקים, ואינו מבין שהוא יסבול יותר כאבי בטן וכאבי שיניים, מאשר סך כל ההנאה מהזלילה הפראית."
מוסיף הרב בארס- "האם אנחנו בטוחים כל כך שהחלומות שלנו הגיוניים יותר? בחנו את החלומות שלכם, ואת בחירותיכם. בדקו היטב היטב אם הם יספקו לכם את מה שאתם רוצים באמת. מכיוון שבסופו של דבר, אנחנו לא בוחרים איך לחיות, אנחנו חיים את מה שבחרנו." שנצליח לבחור חלומות שיסייעו לנו להתפתח, לצמוח, ולממש את היכולות שלנו תוך השפעה והעצמה של הסביבה כולה. אמכי"ר.

שבת מבורכת💞

פרשת נח- האם האמירות שלנו משפיעות?

Image by Alexas_Fotos from Pixabay

האם ההטפות, המאמרים, האמירות החוזרות שלנו באמת עובדות? האם הם משפיעות על הבחירות ועל הדרך שבה אנחנו ואו אחרים חיים את חייהם? מישהו בכלל קורא את מה שאני שולחת, או מייחס לכך חשיבות? האם ילדיי מפנימים ומושפעים ברמת הבחירות שהם עושים מהאמירות שלי?
הרב יוסי גולדמן תיאר זאת פעם- "…הרב סידני כץ ז"ל השווה פעם את סיכויי ההצלחה של דרשה לסיכוייו של אדם העומד על בניין מגדל עזריאלי וזורק למטה כדור אקמול, שמישהו למטה ברחוב שבדיוק יש לו כאב ראש יתפוס אותו! ובכל זאת, אנו ממשיכים לנסות."

הרב גולדמן ממשיך- "בהפטרה השבוע, הנביא ישעיהו קורא למבול עליו מסופר בפרשת השבוע בשם "מי נוח". ע"פ חכמנו, הסיבה לכך היא בחלקו של נח בגזירת המבול. מדוע הייתה זו אשמתו? הרי נאמר לנו שנח- האיש הצדיק בדורו?" כנראה, יש אומרים, שהמבול נקרא על שמו כיוון שלכאורה הוא לא טרח והתאמץ, לפחות ע"פ הפשט, להפך את גזירת המבול, ע"י השפעה וגרימת מהפך של סגנון החיים המושחת של בני דורו. הוא אכן בנה את התיבה, אך האם נוח פנה לאלו שמעולם לא ראו את התיבה שלו? האם הוא זעק לבני דורו כי יום הדין מתקרב ובא?" על פניו, נראה כי נוח הסתפק בבנייה הממושכת של התיבה (120 שנה).
מסביר הרב יוסי גולדמן- "חז"ל חלוקים בדעותיהם ביחס למידת צדיקותו של נוח. אמנם התנ"ך קורא לו צדיק, אך הכינוי הזה מוגבל על ידי המלה הבאה שבכינויו, "בדורותיו". החכמים נחלקו האם הוא אכן היה צדיק באופן אובייקטיבי, או רק בהשוואה לבני דורו הרעים. לכמה צדיק היה נחשב אילו היו משווים אותו לאדם צדיק באמת, כמו אברהם? …האם אנו תוצרים של סביבתנו?״

נח הוא זה שמתחיל בתיקון עולם, ב'התקנת' תוכנה משודרגת יותר. בעצם בניית התיבה, כל ההכנות המתוארות ולבסוף השהייה בה. ואכן, לאחר המבול נוצר עולם חדש ומתוקן, אלא שמאחר ולאדם יש בחירה, בכוחו של הטבע האנושי להמשיך ולהשחית. כלומר, בכל רגע נתון אנו בוחרים ויכולים להשפיע.

משתמע שמאז ימיו של נוח, זוהי שליחותו ומשימתו של כל אדם להשפיע טוב, גם במקומות שנדמה לנו שאנו איננו נשמעים. מוסר, מצפון, ההבחנה בין טוב ורע- כשאנו מבססים אותם על המערכת הערכית של התורה והמצוות שקיבלנו ברור לנו שיש לכל אחת ואחד מאתנו מחויבות כלפי הזולת ולא רק כלפי עצמנו. לא ניתן להתחמק מהאחריות המוסרית שלנו לפעול למען הדבר הנכון והטוב – ולהצביע על מה ששגוי ואין לעשותו.

פרשת נוח מחזקת אותי להמשיך להעביר את המסרים בהם אני מאמינה, בין באמירה, בכתיבה או כל עשייה אחרת. אני מאמינה שהם נשמעים גם אם הם לעיתים נטמעים באיטיות…  אחרי הכל, התקשורת הזו היא שתוביל למעורבות קהילתית ערכית וחברתית, היא שיכולה להעניק תחושת ערך ומשמעות, תחושת שייכות לקהילה, לחברה ולמדינה ואחריות כלפיהן. כך גם נזכה להיות שותפים בעיצובה ובבנייתה של החברה. אמכי״ר.

שבת שלום❤

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, סיגלית חיה בת רבקה, עמית אמנון בן יעל, גפן בת הדס, הילי בת יעל, אביעד משה בן רחל שמחה ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

הפטרת פרשת כי תבוא- אור גדול!

Image by Colin Behrens from Pixabay

"(א) קוּמִי אוֹרִי…" (ישעיהו ס') כך מתחילה ההפטרה, שתי מילות ציווי של פעולה, לקום ולהיות אור! ישעיהו קורא לנו לקום, להתעורר ולהבין שאנחנו, כל אחד ואחת מאתנו הוא אור. לא לחכות לחילוץ, למישהו אחר שיושיע, שיעשה עבורי, אלא אני, עצמי, מקור האור, טמונים בי הכוחות הנדרשים, ואז ממילא האור יופץ סביב, כפי שמתאר ישעיהו בהפטרה- לא עוד זריחה (שאחריה שקיעה) אלא אור יקרות קבוע, שלא מתמעט ולא מסתלק. לכולנו הזכות והיכולת להגיע לשלווה ולאושר פנימי. לכולנו יש בחירה חופשית והאחריות על חיינו ועל יצירת מציאותנו. הבחירה נותנת לנו את תחושת השליטה, את הביטחון והאמונה.
השבוע היו בחירות, קיבלנו הזדמנות להשפיע. ואכן, תוצאות הבחירות שהיו לפני 5 חודשים ב-9 לאפריל 2019 היו שונות מתוצאות הבחירות השבוע, (ב-17 לספטמבר 2019), ביטוי ממשי לכוח הבחירה שבידנו והיכולת להשפיע.
במקומות שיש לנו אפשרות לבחור ולהשפיע עלינו לזכור שזו ממש מתנה, וממש לא מובן מאליו. לעיתים, המחשבה כבר מבטלת את העשייה כי 'מי אני, ואיך בכלל בכוחי לייצר מציאות אחרת', לא פעם, הנטייה שלנו לחרוץ את הדין לפני שעשינו או ניסינו בפועל. יש לנו נטייה להקשיב לכל הקולות האלו אצלנו פנימה ולקולות מבחוץ שאומרים לנו 'אין טעם' 'חסר סיכוי', 'חבל על הזמן והכוחות'. בעוד עצם הבחירה נותנת לנו את ההזדמנות של לפחות לנסות ולייצר מציאות אחרת.
ברגעים אלו חלק ממשפחתנו היקרה נמצא בפולין, בטיול שורשים, ואנחנו זוכים לקבל תיעוד. הם היו באושוויץ והמשיכו לבית קברות בטרנוב שם הם ראו אלפים של מצבות בחלקן שבורות ומוזנחות… אחרי שעות של חיפוש הקבר של הסבא רבא, הקבר שלו נמצא ושל עוד שניים מהמשפחה, אין לתאר את ההתרגשות. התפילה המשותפת שלנו (דורות ההמשך), בסמוך לקברי המשפחה, שחיו בתקופה שבה ליהודים רבים נלקחה הבחירה, היא תזכורת- שלהם לא הייתה הזכות לבחור ממשלה יהודית ועוד במדינת ישראל.
מעניין לראות שב-1949 שיעור ההצבעה היה 86.9, לגמרי 'קומי אורי', ובבחירות האחרונות, השבוע, שיעור ההצבעה עמד רק על 69.4 – מה השתנה? מה גורם לנו לוותר על זכות הבחירה? ולמה אנשים לא הולכים להצביע?
אלו חלק מהשאלות שחוקרים במדעי המדינה מנסים לפצח. אחת הסיבות זו מידת המודעות, השכלה וכמה אתה לומד בתהליך הסוציאליזציה שלך במהלך חייך שמדובר בדבר חשוב. אם הסבירו לך שזה חשוב בילדותך, אז סביר להניח שתלך להצביע כבוגר. אפילו נתנו לנו יום שבתון שבו המשק מושבת, כדי להמריץ אותנו לקום ולבחור. ויש כמובן שיקולים שקשורים בתודעה, כלומר במידת האמון שאנו רוכשים כלפי המערכת. לעיתים, שיעורי הצבעה נמוכים מבטאים חוסר אמון במערכת. ואם נקדיש לזה רגע, כשיש פחות מ-50 אחוז של מצביעים (נכון להיום, שכיח יותר בהצבעות לרשויות מקומיות) יש בעצם פגיעה בקווים של הדמוקרטיה האידיאלית, כי למעשה המיעוט קובע בשביל הרוב".
אני מאמינה שמלבד הנכסים שנשאיר אולי מאחורינו מה שיוותר זה איך התנהגנו לאחרים לאורך הדרך, כמה טוב הצלחנו להפיץ בעולם, ומה שווה המילה שלנו. 'אלול' זהו חודש שבמהלכו עורכים "חשבון נפש" ומסכמים את אירועי השנה החולפת כדי להשתפר לקראת בוא הימים הנוראים. אנו מקבלים הזדמנות לבחון את הבחירות שעשינו השנה, גם הפאסיביות שבהן…
ויקטור פראנקל, רופא נוירולוג ופסיכולוג יהודי שהיה אסיר במשך שלוש שנים באושוויץ, בספרו “האדם מחפש משמעות” מסביר שהנאצים לקחו מהאסירים הכול: את הרכוש, את הכבוד, הרעיבו והשפילו אותם. אבל דבר אחד לא יכלו לקחת מהם: וזה את חופש הבחירה. הם לא יכלו לשלוט בנפשו של האדם. כלומר, אומר פראנקל, גם במצבי קיצון האדם יכול לבחור. יכול לבחור לדמיין שהוא במקום אחר, יכול לבחור לאהוב, יכול לחפש משמעות וכו'.
במילים אחרות, זו תמיד הבחירה שלנו. “אכלו לי שתו לי”, להיעלב, לכעוס, לראות את החצי המלא…וכו' כל אלו בחירות שלנו.. נכון שאנחנו לא יכולים לבחור בכל רגע נתון את האירועים שבחיינו, אבל אנחנו בהחלט יכולים לבחור איך להתייחס ולהתמודד איתם. מי ייתן ונטיב לבחור, ונצליח לממש את 'קומי אורי'. אמכי"ר.
שבת מבורכת💞

חג מתן תורה- חג שבועות- הצמתים שבחיינו!

במוצ"ש הקרוב נחגוג את חג שבועות ונבחר מחדש לקבל את התורה. הספירה שלנו מתחילה מיציאת מצרים- לידתנו כעם – וממשיכים למנות את הימים עד לשבועות, היום החמישים. הספירה הזאת מציינת תקופת שינוי מהותי לאומי. התורה מתארת את יציאת מצרים כהוצאת עם מתוך עם. ועדיין, בתוך 50 יום בלבד הגענו למצב המרומם שאפשר לנו לקבל את התורה כאיש אחד בלב אחד. לא היינו מיליונים אלא פשוט אחד. כך גם ספירת העומר מתחילה בקרבן העומר, קרבן שעורים פשוט, אוכל שמתאים בעיקר לבהמות, ומסתיימת בקרבן מיוחד של לחם, מזון אנושי, שמציין את הגעתנו כעם לדרגת קיום חדשה. התורה פונה לכל אספקט בחיים, ומספקת הדרכה לכל הנסיבות האפשריות. חג מתן תורתנו הוא בכדי להבהיר ש"אין לעסוק בתורה בלא גמילות חסד" (עיון יעקב) שהרי התורה היא תורת חסד, ולימוד לבדו אינו מספיק, הגדולה בלימוד הוא מימושו בפועל, בעולם שלנו, בעולם העשייה.
תהליך ההתפתחות מאומה חדשה לאומה בוגרת, משתקף גם בסיפור רות אותו אנחנו קוראים בשבועות. רות היא נסיכה מואבית שנישאה ליהודי. כשבעלה נפטר, רות הצעירה יכולה לחזור אל עמה ולהפוך ל"כוכבת" בעלת רקע מלכותי. למרות כל הסיבות ההגיוניות שהיו לרות לחזור להוריה ולביתה, היא דבקה בעיקשות בנעמי, בחמותה היהודייה, ועמדה בנחישות על רצונה להתגייר ולקבל את היהדות, למרות הניסיונות של נעמי להניא אותה מכך. רות הצטרפה ליהדות כשהיא חסרת פרוטה, וכשחברתה היחידה היא חמותה. בצומת משמעותית זו של חייה- רות בוחרת ב-משפחה, ב-עם, ב-דרך חיים, ב-אמונה; בחירה שמביעה מסירות נפש, נאמנות, צניעות, ואומץ. רות הופכת לסמל החסד. הבחירה שלה השפיעה לטווח הרחוק- בחירה שהובילה בסופו של דבר לשושלת המלכות היהודית ממנה יצא דוד המלך.
לכולנו יש צמתים בחיים שהם לא רק נקודות על ציר הזמן- איזה מקצוע נבחר? עם מי נבחר להתחתן? בחירת החברים והסביבה ועוד. אלו מקומות שבהם אנחנו עוצרים ועורכים חישוב מחדש בוויז של חיינו. הגדולה שלנו מתבטאת כשהפחד, האגו והדרמה הם לא אלו שמנהלים אותנו אלא הרצון לחיות חיים מלאי משמעות וערכיים. חיים בהם נוכל להעריך ולהעז מחדש בכדי שנצליח לממש את עצמנו במרחבים השונים של חיינו.
לעניות דעתי, רות מתזכרת אותנו שחיינו הינם אוסף של צמתים שבמהלכם אנו בוחרים. בחירות שבסופו של דבר ישפיעו, יבנו את אישיותנו ויעצבו את חיינו. בנוסף, רות ממחישה לנו שאת לימוד החסד והרוח בסופו של דבר יש לממש בעשייה שלנו.
השבוע נפטרה אשת הנשיא, נחמה ריבלין, ביום הולדתה, נכתב עליה ש- "בלי יחסי ציבור וללא מצלמות נגעה אשת הנשיא שהלכה לעולמה בכל מי שהיה זקוק למילה טובה: חיילים בודדים, נפגעות תקיפה מינית, משפחות שכולות ובעלי מוגבלויות", היא הייתה אישה צנועה, בגובה העיניים ואשת חסד. בעלה, הנשיא ראובן ריבלין ספד לה-
"אף פעם לא רצית להיות באור הזרקורים, אבל הבנת שכאשת נשיא המדינה יש לך תפקיד, וקיבלת אותו על עצמך. ובכל זאת החלטת לעשות את המוטל עלייך לא כ'אשת נשיא המדינה', אלא מתוך החלטה לזרוע, להשקות ולגדל את מה שבאמת צריך טיפול כזה, מסור ויודע. ובחרת – לתמוך בילדי החינוך המיוחד. לעמוד תמיד לצדן של נשים, מבלי להיות פמיניסטית מופגנת. לטפח יוצרים ואמנים. ערבים ויהודים היו בעיניך קודם כל אנשים, ועם זאת לא הייתה ציונית ממך. ומתוך הבחירות שלך ועם המעשים שלך עלתה כפורחת גינת האוהבים והאוהבות שלך."

כן יהי רצון שנזכה להטיב לבחור, לממש ולחיות חיים משמעותיים, שנתפתח, נצמח, נרגיש ונראה את האחר ונזכה להיות כאיש אחד בלב אחד.

חג שבועות שמחJ

 מוקדש לעילוי נשמתה של נחמה ריבלין ז"ל יהי זכרה ברוך

הפטרת פרשת ויקהל- משכן כלים ומקדש!

השבוע אנו קוראים את הפטרת ויקהל בספר מלכים א' פרק ז'; זהו אחד מפרקי בניית בית המקדש ע"י שלמה המלך; פרק נוסף שמלווה את קריאת פרשיות המשכן בספר שמות. הפטרה זו מצטרפת בכך להפטרות תרומה ופקודי. מסביר הרב משה ליכטנשטיין- "אחד ההבדלים הבולטים שבין תיאור המקדש לבין תאור המשכן הינו היחס שבין המשכן לבין כליו. כל הקורא את פרשת תרומה מבחין בכך שהתורה מעמידה את הכלים במוקד. מיד לאחר הצווי הפותח במצווה הכללית "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", באים בהרחבה פרשיות הארון, השלחן והמנורה כיישום המצווה. רק לאחר גמר תאור הכלים, מתחילה מצוות בנין המשכן עצמו. אף בהמשך, פרשיות מזבח הנחושת, הזהב והכיור חוזרים ותופסים מקום נכבד… אף מבלי להיכנס לדיון ההלכתי הנרחב בדבר היחס המדוייק שבין המשכן לכלים, ברי לכל מי שקורא את פרשת תרומה ופרשת ויקהל שהכלים הינם מרכיב מרכזי במקדש.
לעומת זאת, הכתובים בספר מלכים מתנבאים בסגנון אחר. המנורה, השלחן והמזבח תופסים מקום מינורי לחלוטין בתאור המקדש בירושלים, ואפילו תפקיד ומעמד הארון מוצנע בהרבה לעומת ספר שמות. לשם המחשה, נציין שהצווי על המנורה והשלחן במשכן נמשך במשך שמונה עשרה פסוקים רצופים (שמות כ"ה:כ"ג-מ) ותאור עשייתו בפרשת ויקהל לוקח עוד חמשה עשר פסוקים בעוד ספר מלכים מקדיש לשני הכלים הללו שלשה פסוקים בלבד (מלכים א ז:מ"ח-נ). הכתובים הללו, הכלולים בהפטרתנו, נבלעים במסגרת תאור כללי למדי ואינם זוכים לפרשה בפני עצמם או לחשיבות עצמאית. במלים אחרות, בספר שמות – הקירות משמשים כמעטפת לכלים שהם לב המקדש, ואילו בספר מלכים, הבנין עצמו הוא העיקר ואילו הכלים נועדו למלא את הבנין… משמעות הענין הוא שהבנין איננו אמור למלא תפקיד פונקציונלי כמעטפת לכלי הקדש שבתוכו אלא שהינו בעל משמעות סמלית ומוקד רוחני בפני עצמו, ועל כן ישנה חשיבות רבה לקשטו ולהדרו בפני עצמו.
המסקנה העולה מכל זה הוא שבבנין המקדש שונתה המתכונת הקיימת מן המשכן ונעשה שינוי מגמה משמעותי המתרגם לבנין גדול, רב מימדים, המעוטר במתכות יקרות, קירות מגולפים, קישוטים מעובדים להפליא וכלים גדולים ומרובים… כל זה עומד בניגוד גמור למשכן שבמדבר, שהיה מבנה ארעי ומתפרק, גגו היה אהל וממדיו היו צנועים הרבה יותר. כמדומה, שאין זה רק הבדל אסתטי אלא גם מבטא חוויה רוחנית אחרת. המשכן משדר תחושה של אינטימיות בין האדם למקום, מעין קיטון קטן, חביב ונעים, בו האדם יכול להתיחד עם אלוקיו… תכליתו איננו להיות סטרוקטורה המשדרת כוח ועצמה כלפי חוץ אלא לבטא את הזיקה שבין האדם למקום…
סיכומו של דבר, בין משכן למקדש קיימים הבדלים משמעותיים: האחד משדר אינטימיות וצניעות, בעוד השני מבטא כוח ועצמה; האחד מדגיש יותר את מידת האהבה ואילו השני מבליט את מידת היראה; האחד פונה פנימה ומכוון כלפי ישראל בלבד ואילו השני משקיף גם החוצה לכלל האנושות. לכן, במשכן הבנין הינו פונקציונלי ופשוט ואילו במקדש הבניה היא מונומנטלית ואמנותית.
סוף דבר, ההפטרה מציגה בפנינו את מודל המקדש בירושלים, כשונה מן המשכן שהיה במדבר, ובדרך זו מציגה בפנינו חזון רוחני של עצמה ותפארת שהינו אלמנט הנעדר מן המשכן הקומפקטי ונייד."
במשך 40 שנות הנדודים של עם ישראל במדבר המשכן שהיה זמני ונייד מילא את תכליתו שהוא יצירת הקשר והחיבור של עם ישראל כפרטים וכעם עם השכינה, תוך דגש על העבודה הפרטית שבין אדם למקום. במילים אחרות, לימוד והטמעת חשיבות הפנימיות כשהמוקד הוא כלי המשכן, הכלים להטמעת השכינה בעם ישראל ובמחנה. התהליך במדבר הוא גילוי השכינה והאלוקות בכל אחד ואחת מאתנו. בעוד בניית המקדש בארץ ישראל הוא תיקון לחיצוניות, קידוש החומר. לעם ישראל כבר אין את העמוד ענן שיגן עליהם וינחה אותם, אין את המן שכלכל אותם, אלא בכניסתם לארץ ישראל הם עוברים מעולם רוחני לעולם מעשי וחומרי. ולכן, שלמה המלך בונה בניין רב מימדים ומרשים, בניין בית המקדש, המעוטר בקישוטים מופלאים וכלים גדולים ומרובים. על פי המהר"ל מפראג, בית המקדש לא היה עוד מבנה גדול וחשוב, אלא מבנה בעל מהות אלוקית שתרם לשלמות העולם כולו, מה שסייע לדבקות של בני אדם בקודש וברוחניות הצרופה. תפקידו ותכליתו של המקדש בארץ ישראל הוא כמובן פנימה אבל גם החוצה לכלל האנושות. בניין בית המקדש מהווה את המסגרת הכי מושקעת שיש עם תשומת לב לכל הפרטים האפשריים, ושבו למעשה חבוי הפוטנציאל להעצמת ומימוש האור האינסופי שבנו; בית המקדש מאפשר לנו, לעם ישראל, למלא את ההיכל באור. כלומר, הבחירה מצויה בידנו, ברצונות שלנו, בסדר עדיפויות שלנו, ובערכים שלנו; הבחירה במה נמלא את אותו מרחב עצום ומפואר, ושלא נחטא חלילה למהות והפנימיות אותה הטמענו במשכן במדבר.

חני וינרוט ז"ל כתבה בהקשר לפרשה השבוע- " בואו נשמור על הבית שלנו יפה, גדול, נעים כך שיהיה ראוי להכיל את הרוח שלנו." מי ייתן ונצליח לבחור בטוב ובמטיב, ולהיות אור לנו, לסביבתנו ולגויים. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך💞
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.