Photo by Frank Albrecht on Unsplash
השבוע פרשת תולדות, הפרשה השישית בספר בראשית. הפרשה הקודמת, חיי שרה, סיפרה על נישואי יצחק ורבקה.
פרשת תולדות מתמקדת בחייהם המשותפים של יצחק ורבקה. לאחר שנים רבות שבהן רבקה הייתה עקרה- נולדים להם התאומים, עשו ויעקב, שנאבקו כבר בבטנה של רבקה והמשיכו להיאבק גם לאחר לידתם.
בהמשך, מתארת לנו הפרשה שיש שוב רעב בארץ ישראל וכמו בימי אברהם, יצחק יורד דרומה אל אבימלך, מלך פלישתים, בדרכו למצרים. אך, הפעם ה' אומר ליצחק לא לרדת למצרים, אלא להישאר בארץ ומברך אותו בכל הברכות שברך את אברהם.
יצחק עושה חייל ותבואתו מניבה מאד. אך, הפלשתים כל כך מקנאים בו שהם סותמים את כל בארות המים שחפר אברהם, ואבימלך מחליט לגרש את יצחק – "(טז) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ, אֶל-יִצְחָק: לֵךְ, מֵעִמָּנוּ, כִּי-עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ, מְאֹד." (בראשית כו')." יצחק בוחר לחפור מחדש את בארותיו של אברהם אבינו למרות העימותים עם הרועים המקומיים, הפלישתים.
בימים אלו אנו נלחמים שוב את אותה מלחמת האבות, המלחמה כנגד הפלישתים, שהחמאס והפלשתינאים אימצו את שמם. המלחמה מתרחשת אף באותו איזור, בארץ הפלישתים, שהיא ברצועת עזה. השבוע בפרשה, הפלישתים סותמים את הבארות שחפר אברהם ואילו יצחק מגלה וחושף אותם מחדש. הפרשה מבטאת את אחיזתו האיתנה של יצחק בארץ. פרשת תולדות מתחילה למעשה עוד מפרשת לך לך, כשאברהם בוחר בסופו של דבר להתיישב בחברון, מרכז הארץ, והוא מתבשר על לידתו של יצחק, ממשיך דרכו.
אז מי הם הפלשתינאים? מסביר ד"ר מאיר סיידלר,
"מקור השם "פלשתינה" לחבלי ארץ ישראל קדום מאוד. זכויות היוצרים לכינוי זה רשומות על שמו של אבי ההיסטוריונים הרודוטוס, שחי במאה ה-5 לפני ספה"נ. הרודוטוס, לפי עדותו, ביקר במישור החוף של ארץ ישראל (בעזה ובאשקלון), ושם נודע לו על הפלשתים שהתגוררו באזור ונבוכדנצר מלך בבל הגלם זמן לא רב לפני כן עם יהודי הארץ. מכאן השם שנתן לחבל ארץ זו: פלשתינה. השם פלשתינה שימש בהמשך שם חלופי לארץ ישראל כולה, כך כינו אותה גם הבריטים בימי המנדט, "פָּלֶשְׂתִינָה (א"י), ותושביה, שקיבלו אזרחות ארץ ישראלית, כונו "פלשתינאים. ערביי ארץ ישראל כונו "ערבים פלשתינאים", ויהודי ארץ ישראל כונו "יהודים פלשתינאים".
…המונח "עם פלסטיני" כמציין את ערביי ארץ ישראל מופיע לראשונה בשנת 1964 באמנה הפלסטינית של אש"ף. אם כן, שלא כעמים האחרים שגיבשו את זהותם הלאומית במהלך מאות רבות, העם הפלסטיני נולד פתאום, על הנייר. זאת ועוד, הלאומיות הפלסטינית נולדה למעשה מהסכסוך הערבי–ישראלי. יוצא שהפלסטינים חייבים את קיומם הלאומי לציונות. כאשר טענה גולדה מאיר שאין דבר כזה עם פלסטיני היא עוררה התנגדות עזה, אולם דבריה מצאו אישור בלתי צפוי אצל זוהייר מוחסיין, אחד מבכירי אש"ף. בשנת 1977 התפרסם בעיתון ההולנדי Trouw ריאיון עם מוחסיין שבו הוא מודה בפה מלא: "אנחנו פלסטינים מסיבות פוליטיות בלבד" (הריאיון פורסם ביום 31 במרץ 1977 בעמוד 7 למטה)." משתמע מכך, שכל מי שגר באותה העת, יהודי או ערבי כונה פלשתינאי. בעצם, הפלסטינאים הערבים הינם למעשה פליטים ממדינות ערב.
השבוע בפרשה שלנו, כאמור, הפלישתים סותמים את בארות המים שהם מקור החיות, בעוד יצחק אבינו מגלה וחושף את אותם מקורות חיים. ממש כמו החמאס שהחל בתקיפה אכזרית שהפתיעה אותנו ב-7/10 וביצע פשעי מלחמה מחרידים, טבח והשליט מוות בכל מה שנגע, כך נהגו גם שותפיהם, אזרחים פלסטינאים שבחרו להמשיך עם אותם זוועות וטרור, וכך גם נהגו הפלישתים כאשר סתמו ואטמו את בארות המים, החיים.
הרב שבתי סבתו מבהיר,
פרשת תולדות מקדישה מקום נרחב לבארות המים שחפרו עבדי יצחק אבינו. ולמעשה, מתעוררות השאלות הבאות:
מהו המסר שהתורה מעבירה לנו בתיאור בארות המים בחייו של יצחק?
מה משמעות השמות אשר קרא להן, ומדוע היה חשוב לחזור ולקראן בשמות אשר קרא להן אברהם?
אנו עדים לריב קשה שהתחולל בין רועי גרר הפלישתים לבין רועי יצחק, בשאלת הבעלות על בארות המים. אפשר להבין את הוויכוח בין רועי גרר לרועי יצחק למי שייכים המים, אך אי אפשר להבין את מעשה הפלישתים לבארות שחפר אברהם אבינו.
"וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר"(בראשית כו, טו).
מה הפריע לפלשתים לשאוב מים מן הבארות אחרי מותו של אברהם? מדוע לסתום את הבארות ולמלא אותם בעפר? אין ספק שזה היה ביטוי לשנאה עזה. מה מקורה של שנאה זו? האם היא תוצאה של קינאה בלבד?
את התשובה נמצא בפסוק הבא:
"וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו (פסוק יח)".
השמות שניתנו לבארות, הם אלו שהיו לצנינים בעיני הפלישתים. מדוע?
…הם היו מוכנים לוותר על מי שתייה מתוקים ובלבד ששמות הבארות לא יתנוססו לתפארה. כעת ברור מדוע התעקש יצחק להעניק לבארות המשוחזרות את אותם שמות בדיוק אשר נתן להם אביו. מתחולל מאבק קשה, שעל פניו הוא ויכוח בשאלת הבעלות על הבארות: "וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם (בראשית כו, כ)". אולם עמוק עמוק בתודעתם של הפלישתים, הייתה פה שִׂנאה עזה לכל מה שהבארות הללו יצגו ולשם ה' המתנוסס עליהם…"
החמאס וגם פלסטינאים רבים אינם מכירים בזכות הקיום של העם היהודי ולבטח לא בארץ ישראל. למעשה, פעילותו היחידה של יצחק שהתורה מתארת בפירוט מסוים היא חפירת הבארות שבה עסק. מסופר לנו איך הוא פתח מחדש את הבארות שאברהם חפר לראשונה, ומובא תיאור מפורט של סדרת הבארות שהוא עצמו חפר, על השמות שנתן להן ועל מאבקיו להחזיק בשליטה עליהן.
אברהם, אבי האמונה, חפר בארות אלו כאמצעי הישרדות וברכה בארץ. על ידי פתיחתם מחדש, יצחק מחזיר לעצמו את הירושה הרוחנית שלו, ומזכיר לנו את החשיבות של הערכה ושמירה על השורשים הרוחניים שלנו. התעקשותו של יצחק בחפירת בארות, למרות ההתנגדות, היא עדות לאמונתו ולסבלנותו. כך, גם אנו ממשיכים 'לחפור בארות' , במחיר אנושי יקר וכואב אנו מטהרים ומנקים את עזה מכל הטרור, האלימות, והשנאה ששוררת שם.
לאחר ששיקם את בארות אביו אין יצחק מסתפק בבארות אביו בלבד, אלא הוא מוסיף עליהם בארות גם משל עצמו: "ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים". יצחק ממשיך את בארות העבר ומוסיף עליהם בארות משלו. כך גם אנו צריכים לנהוג עם העבר המפואר שלנו להמשיך אותם אבל גם להוסיף עליהם משלנו לפי צורך השעה והדור.
אסיים עם דבריה של מרים פרץ: "ממשיכה לשיר גם כשקוברים"–
"שישמע חמאס אני מסוגלת לשיר, ובמשפחות השכולות עוד ישירו וירקדו. אנחנו כאן כיוון שהכוח שלנו הוא לא בכמות הטנקים או המטוסים שיש לנו, הכוח שלנו הוא בחיים שלנו. אנחנו ממשיכים לחיות, אנחנו ממשיכים לשיר, ואנחנו ממשיכים לרקוד גם כשקוברים את בנינו. פרעה לא יכול לנו, היוונים והגרמנים לא יכלו לנו. גם לא חמאס ולא חיזבאללה.
העם הזה נלחם רק על דבר אחד: על הבית שלו, על זכותנו לשיר, לרקוד, לשמוח, לטייל ,לשחות בים, לחיות חיי חירות בארץ הזו.""
המחיר הוא כואב, כבד מנשוא. מיטב בנינו ובנותינו קיפחו את חייהם במערכה על ביטחונה של המדינה. 'במותם ציוו לנו את החיים'. זו איננה קלישאה, אלא עובדה היסטורית. רק בזכות מסירות נפשם המרגשת של חיילי וחיילות צה"ל הקדושים, אנו חיים כאן היום. סיפורי הגבורה של מלחמות ישראל הם חלק בלתי נפרד ממורשת ישראל. הם הגיבורים שלנו. ודור ההמשך איננו נכנע, הוא ממשיך להילחם בגבורה ובאומץ כדי להשיג את עצמאותנו, ולהעביר הלאה את אותה מורשת מעוררת השראה.
שבת של שלום ובשורות טובות❤️
לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל". יהי זכרם ברוך.
ולרפואתם המלאה של כל החיילים/החיילות והפצועים/הפצועות, ליציאתם לשלום ולחזרתם לשלום של כל חיילים/חיילות צה"ל, לשובם המלא והבריא של כל החטופים במהרה בימינו, ולביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.
נכון לציין כי עם כל האתגרים, ייחודו של צה"ל ברוחו וגישתו. צה"ל אימץ, נוסף על הוראות הדין, גם קוד אתי הידוע בכינויו "רוח צה"ל". בין השאר, נקבע בו העיקרון הגדול של "טוהר הנשק", לאמור:
"החייל ישתמש בנשקו ובכוחו לביצוע המשימה בלבד, אך ורק במידה הנדרשת לכך, וישמור על צלם אנוש אף בלחימה. החייל לא ישתמש בנשקו ובכוחו כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים ובשבויים, ויעשה כל שביכולתו למנוע פגיעה בחייהם, בגופם, בכבודם וברכושם."
לשמור על צלם אנוש זה הכרח, ועדיין, עלינו לשאול את עצמנו, כפרטים וכחברה, בעת מלחמה, האם זה מוסרי לסכן את חיילנו?