תגית: אהרון הכהן

Photo by Matt Paul Catalano on Unsplash

השבוע פרשת שמיני שהיא הפרשה השלישית בספר ויקרא. הפרשה מתחילה ב- "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל…" (ויקרא, ט').
הפרשה מתארת את היום השמיני, יום חנוכת המשכן, יום ההכתרה. זהו אירוע משמעותי ומרגש. בניית המשכן הושלמה, ומתחילה עבודת הקורבנות והכוהנים. טקס המילואים של אהרון ובניו מסתיים ביום השמיני, עם הקרבת קורבנות. והאות לסליחה הגמורה על חטא העגל מתקבל כאשר אהרון ומשה מברכים את כל העם, וכבוד ה' נראה אל כולם.
ללא ספק, הקרבת הקרבנות מתנהלת בחרדת קודש ובדיוק מופתי. תחילה, הכל מתנהל כשורה, אהרון דבק בפרטים ובציווים שקיבל משה מה'. והוא עולה למזבח לברך את עם ישראל את ברכתו המיוחדת שכולה אהבה וביטוי לשליחותו ככוהן גדול. אהרון נושא את כפיו, מברך, אך האש שהובטחה לרדת מן השמים- לא באה. ידיו של אהרן נותרות באוויר, יש להניח, במבוכה.

מסביר הרב צחי להמן,
"בפרשת השבוע מקבל משה את ההודעה מריבונו של עולם כי חנוכת המזבח תהיה בראש חודש ניסן. לקראת התאריך המיועד, ה' מצווה את משה כיצד לבנות את המשכן וכיצד לקדש אותו, כיצד להלביש את אהרן ובניו וכיצד לקדש אותם ואלו קרבנות צריך להביא ביום מיוחד זה. בהגיע היום המיועד, כאשר משה, אהרן ובניו, הזקנים וכל העדה כבר עומדים מוכנים ומשה מצוה על אהרן להתחיל בסדר הקרבת הקרבנות, אהרן לפתע מהסס.
הפסוק אומר: "ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עלתך וכפר בעדך ובעד העם ועשה את קרבן העם וכפר בעדם כאשר צוה ה'" (ויקרא ט, ז). אוזנם הרגישה של חז"ל שמעה את הצורך של משה לומר לאהרן "קרב אל המזבח", וממילים אלו למדו כי אהרן התעכב. ברגע הגדול של כניסתו לתפקיד הכהן הגדול, אהרן לפתע קופא. מדוע? מה קרה? מה מעכב אותו?
רש"י, על בסיס דברי חכמים במדרש, מספר כי "היה אהרן בוש וירא לגשת". הפרשנים מסבירים שברגע כניסתו של אהרן לעבודות הכהונה הוא נזכר בחלקו בחטא העגל, ולכן פחד והתבייש למלא את תפקיד הכהן הגדול. פעמים רבות ברגעים גדולים צפים בנו החסרונות שלנו. הם מעוררים סימני שאלה על היכולת למלא את התפקיד ומערערים את הביטחון הנדרש כדי להצליח. אהרן שואל את עצמו האם הוא ראוי למלא את תפקיד הכהן הגדול; האם הוא ראוי להיות מי שיביא סליחה וכפרה לעם ישראל; האם השכינה אכן תשרה במשכן ובישראל כאשר הוא השליח המקריב את הקרבנות שזהו מטרתם?
ממשיך רש"י במקום ומספר לנו כי משה אמר לו: "למה אתה בוש? לכך נבחרת!". ר' אפרים מסדילוקב, נכדו של הבעל שם טוב, מביא מסורת בשם סבו לפיה משה אמר לאהרן שהבושה הזו, בדיוק בגללה הוא נבחר לתפקיד.
הפחד והבושה שיש לאדם ברגע בו הוא נכנס למלא תפקיד עלולים להיתפס בעיניו או בעיני אחרים כביטוי לחוסר התאמה ואולי אף עדות לכך שהתפקיד "גדול עליו". אהרן ומשה מלמדים אותנו שמסקנה זו לא תמיד נכונה. פחד ובושה עשויים לבטא גם הכרה בגודל התפקיד והאחריות. בעיקר הם מלמדים כי התפקיד הרם לא מסמא את עיני האדם מחסרונותיו ומגרעותיו, כי אם, מקנים לו מודעות המסייעת לו להישאר בתודעת שליחות.
אמנם לעיתים יש גם מי שמפחד ומתבייש למלא תפקיד משום שהוא באמת לא ראוי לו. נשאלת השאלה כיצד ניתן להבחין בין בושה ופחד שכאלה לבין אלו המלמדים דווקא על כך שהאדם ראוי?
על שאלה זו עונה ה"שפת אמת" ואומר כי בושה ופחד ראויים אינם מפחיתים את האנרגיה החיובית והחיוניות שיש לאדם, לכן כאשר הסביבה תעודד אותו למלא את התפקיד הוא יקבל אותו על עצמו כפי שאהרן נענה לאמירתו של משה "לכך נבחרת". אולם אם הבושה והפחד מערערים את האדם והוא מרגיש חסר בטחון למרות פניית הציבור אליו לקבל את התפקיד, זהו סימן לכך שהוא באמת איננו ראוי לו. אשרי הציבור שמנהיגיו ממלאים את תפקידם מתוך מורא ובושה ראויים."

בשבועות האחרונים, מהדהדת ברחובות בדומיננטיות ובעוצמה רבה הקריאה- "בושה" "בושה". מכל עבר, כולם, עושים בקריאה זו שימוש שוב ושוב. בושה הוא רגש שאמור לגרום לתחושה לא נעימה כאשר אדם סבור שעשה מעשה שלא מקובל בעיניו או בעיני הציבור, מעשה שהוא בניגוד לנורמות המקובלות. ל"בושה" יש תפקיד.  
וכך יתכן חש אהרון כאשר האש משמיים לא יורדת אל המזבח. אהרן יורד מהמזבח ונכנס לאוהל מועד יחד עם אחיו, משה רבנו. האחים, אהרון ומשה, יוצאים מאוהל מועד, ועולים יחד אל המזבח. הפעם, שניהם יחד נושאים את ידיהם ומברכים, ואכן- מגיעה האש ואוכלת את הקורבנות שעל המזבח. העם שנכח וראה, הריע. ברגע המכונן הזה, יתכן כי האש המובטחת משמיים הייתה זקוקה לנוכחות ושיתוף הנהגת שני האחים יחד על המזבח.

השבוע אנו גם חוגגים את שביעי של פסח, היום השביעי והאחרון של חג הפסח, שחל ב- כ"א בניסן. ביום זה, על פי מסורת חז"ל, אירעה קריעת ים סוף. לסיפור עצמו, כידוע יש מסר משמעותי לחיים שלנו. הם מזכירים לנו שיצירת חיבור וקרבה דווקא עם מי ששונה מאתנו, יכול לאתגר כקריעת ים סוף. זוהי מעין הזמנה לחיות חיים של התבוננות, של התפתחות, של ראיית האחר, ושל צמיחה. מי יתן ונצליח להקהיל ולכנס את הדומה והשונה יחד, כקהילה אחת, קשובה ומאוחדת, שבוחנת את ערכיה, מבררת מה מניעה אותה, מייצרת דיאלוג בונה, ומוודאה שכולנו אכן ממלאים את תפקידנו מתוך מורא, בושה וענווה ראויים המקדמים ומשדרגים אותנו כפרטים וכחברה. אמן כן יהי רצון.

חג שמח ושבת שלום🌷💞

השבוע פרשת תצווה, הפרשה השמינית בספר שמות, והיא פותחת בפנייה למשה רבנו "(כ) וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…" (שמות כז') אך ללא אזכור שמו. זו למעשה הפרשה היחידה בחומשים שמות, ויקרא, ובמדבר שלא מוזכר בה שמו של משה כלל.
פרשת תצווה ממשיכה את ציווי בניית והקמת המשכן, ותיאור התפקידים של הכוהנים. בנוסף, מתוארים כל פרטי הלבוש המיוחדים של הכוהנים. בגדיו של אדם משפיעים עליו, ולכן הכהן צריך לעטות עליו בגדי קודש נכבדים ומפוארים. לפיכך, הלבשת הכהן בבגדים מיוחדים מלמדת על הכבוד והחשיבות שהתורה מייחסת לו.

מודל המנהיגות הרצוי– מפרט הרב אברהם קנאי,
"במבט ראשון ושטחי, אין בפרשת "תצווה" מסר רלוונטי לחיינו בכלל, ולתחום המנהיגות בפרט. הפרשה עמוסה בפרטים על בגדי הכוהנים בעת עבודתם במשכן ועל תהליך חניכתם לעבודה. מה לכל זה ולחיים במאה ה- 21? מה לזה ולמנהיגות? אולם, עיון מעמיק חושף מסר מהותי על מודל המנהיגות הרצוי בתחום הדתי, הפוליטי והעסקי; ולמעשה לכל תחום בו נדרש השילוב בין "מנהיגות מעצבת", כזו המובילה את המונהגים לעבר חזון, לבין התייחסות ואכפתיות מהמונהגים כאנשים.
התורה מפרטת שמונה בגדים שהיו לאהרן, הכהן הגדול. שני הבגדים הראשונים המוזכרים בפרשתנו הם האפוד והחושן. האפוד נלבש כשצמוד אליו, מעליו, רכוס החושן. החושן היה לוח ובו משובצים שנים עשר אבנים טובות. על כל אבן היה חרוט שמו של אחד משנים עשר השבטים של עם ישראל… שמותיהם של בני ישראל חייבים להיות על לבו של אהרן, מבלי שתהיה אפילו מראית עין כאילו הסיח את דעתו מהם ולו לרגע אחד. החושן חייב להיות מוצמד ומהודק לאפוד במיוחד כאשר אהרן מתקרב אל ה', נכנס אל הקודש ועסוק בעבודתו המכפרת על עם ישראל כולו, על כל גווניו ושבטיו…
אהרון הוא האדם היחיד שנבחר להיכנס אל קודש הקודשים. במקביל אהרן הוא גם מי שמשכין שלום בין אדם לחברו. עם כל מעלתו הרמה וקרבתו הגדולה לקב"ה, הוא מתעניין באנשים, רגיש למצוקותיהם וקשוב למריבותיהם. אהרן ניחן לצד מעלותיו כאיש קודש, גם ביכולת לתווך ולהשכין שלום…
מחקרים מראים כי אינטליגנציה רגשית גבוהה מגבירה אפקטיביות ארגונית. אהרון ללא ספק ניחן באינטליגנציה רגשית גבוהה. המשנה מלמדת אותנו כי אינטליגנציה רגשית אמיתית, אינה נעשית לשם האפקטיביות הארגונית. רק אינטליגנציה רגשית העומדת בפני עצמה, תוביל, בסופו של דבר, לתוצאות גם ברמה המערכתית. אהבה פשוטה של הבריות, לא זו בלבד שאיננה סותרת דבקות בחזון ואת היכולת להוביל אליו. היא עצמה הגשמת החזון ודוגמא אישית ליישומו.
העובדה שאהרון לא שוכח לרגע את העם, גם בזמן היותו עסוק בעבודת הקודש, מבטאת את ענוותנותו. זהו מודל ההנהגה המשותפת, שבה אהבה נטולת אגו, כמו זו שהייתה בין שני האחים המנהיגים – משה ואהרון, מהווה מופת לכל העם. נקווה כי המודל המנהיגותי שפרשתנו ודמותו של אהרון מציבים לנו, יעורר בנו ובמנהיגנו השראה."

כיצד אהרן היה מגשר בין לבבות רחוקים? בימים אלו בפרט, מורגש חסרונו הגדול. ידוע כי מעלתו של אהרון הכהן הייתה הבאת שלום לכל אדם. בכלל, האחים, מרים, משה ואהרון, הציבו משמעות חדשה לגמרי ליחסים המשפחתיים. הנהגה משותפת, אכפתית ותומכת, כזו שרואה את טובתו של העם לנגד עיניה. שורש הקשר ביניהם עמד על ההכרה במעלות הייחודיות של כל אחד ואחת מהם. הם, בהנהגתם, ניצבים יחד ובשיתוף פעולה מלא.

פרופסור מירון ח. איזקסון מצטט את דברי הלל הזקן שאומר: ""הוי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה (פרקי אבות, א', י"ב). אהרוֹן נוֹתר בתודעתנו כסמל השלום…. לא כל אוהב שלום הוא גם רודף שלום ולא כל אוהב בריות מקרבן בהכרח לתורה, שאחרת לא היה צריך הלל לפרט את כל התכנים האלה. בדרך-כלל נוהגים לפרש אמירה זאת בקשר לסגולת אהרון להביא שלום בין אדם לחברו. לענ"ד קודמת לכך יכולתו לחיות בשלום עם אחיו ואחותו במסגרת המשימה הקשה של הנהגת ישראל…
העיסוק המתמיד בעבודת הקודש במשכן עלול להיות מקור להסתבכויות וחיכוכים. ידוע לכל אחד מעִמנו שעבודה ציבורית בכלל ועבודת "קודש" בפרט מעוררות לא פעם לא רק סיפוק גדול, אלא גם מחלוקות ותסכולים. לעתים קשה להאמין לוויכוחים הנשמעים סביב פעילות חינוכית ולימודית או בקרב הפעילים בבית-כנסת.  אהבת השלום של אהרון פירושה, שבאופן נוכח ותמידי הוא תופס את עבודת המשכן, כהשכנת שלום על העם. הוא נושא את גורל העם על לִבוֹ כחלק ממשאוֹ הרוחני ככהן הגדול…"

נראה כי תחום מיומנותו של אהרון היה גישור ופישור. מסתבר שאף אחד לא הצליח לחבר בין לבבות שבורים כמו אהרון הכהן. הוא גילה מסירות נפש למען קירוב הלבבות. כיום, ברחבי הארץ פועלים מרכזי גישור קהילתיים ופרטיים לפתרון מחלוקות ובעיות בדרך של הידברות והסכמה. הלוואי ונלמד לפתוח את הדלת להידברות.

כיצד מוסברת היעדרותו של משה מהפרשה?
אחד מההסברים מביא הרב שניאור אשכנזי ממדרשי תורה (הקדוש שלמה אנשתרוק מחכמי ברצלונה במאה ה-13), "משה זז הצידה בפרשה הזו, כדי להעניק את מלוא הכבוד והמקום לאהרן אחיו… וכיון שכך, אין מתאימה מהפרשה הזו כדי לדון באותה תכונה ייחודית שאפיינה את אהרן והעצימה את גדלותו אפילו לעומת אחיו, איש האלוקים, משה רבנו."

מוסיף הרב אשכנזי, "בכל הדורות אנחנו שואלים את עצמנו, מה אנשים רוצים? מה מניע אנשים לרוץ מהבוקר עד הערב? מה בעצם מבקש אדם מעצמו ומה הוא מצפה לקבל מבן הזוג שלו? יש אומרים שאנשים מחפשים הנאה, יש אומרים שאנשים מחפשים כוח, יהיה מי שיאמר שאנשים מחפשים כסף או איכות חיים. אך האמת העמוקה היא, שאנשים מחפשים הערכה. כל המרוץ להשגת עוצמה וכסף נועד להיות כיסוי כדי לגבש כבוד והערכה עצמית. אנשים רוצים להיות ראויים ונחשבים… כאשר אהרן שמע על שותפים שהסתכסכו או בני זוג שהתרחקו זה מזו, הוא לא היה עושה שום דבר מהטקטיקות המוכרות. הוא לא היה מנסה לרקום פשרה ביניהם או לערוך הסכם ממון שירצה את שני הצדדים, אהרן היה נוקט בפעולה אחרת לגמרי. הוא היה מפיץ דברי שבח והערכה הדדיים…
כאשר אדם שומע שהצד השני מעריך ואוהב אותו – כבר נפתרה חמישים אחוז מהבעיה. משום שמחמאה מחוללת אהבה. מחמאה היא הדבר שאנשים זקוקים לו יותר מכל ולכן היא הדרך הטובה ביותר לדלג על הפער בין אנשים ולחבר לבבות רחוקים. הענקת מחמאה לזולת, נושאת עוד מעלה עצומה: היא מניעה לפעולה ודוחפת לשיתוף פעולה הדדי… בלי הערכה אין אהבה, ובלי מחמאה אין קשר. אנשים מתחתנים בראש ובראשונה כדי לזכות בתמיכה רגשית ובקבלה ללא תנאי, אך השותפות בין בני הזוג הופכת להיות בעיקרה טכנית, בניהול הבית והילדים, ואילו הבסיס האמתי של הנישואים – הקשר הרגשי – נשמט הצידה. איך מתחילים להעצים? מאיפה מתחילים להעריך ולבטא שבח?"

מסתבר שהמקום הטוב ביותר הוא הכרת הטוב. יתכן שבהתחלה יהיה לנו מאתגר לפרגן; יהיה גם חשש שמא הפרגון מעיד כי אנחנו חייבים משהו למישהו, אבל, מוסיף הרב אשכנזי- "למעשה אין מחיר יקר מדי ליצירת קשר רגשי. אנשים שמתרגלים להחמיא ולשבח, הופכים בהדרגה את צורת החשיבה שלהם ולאט לאט הראש שלהם עובר לחפש דברים טובים לשבח עליהם. מאנשים נרגנים שאינם מרוצים מכלום, הם הופכים להיות טיפוסים מאושרים."

נראה כי כולנו זקוקים למלט, מסיים הרב אשכנזי. השימוש העיקרי של המלט הוא לריצוף אריחים, להדבקת לבנים. כלומר, מל"ט הינו קיצור ל-מילה טובה, וממש כמו בשיר של יעקב גלעד, "לא פעם זה קשה אבל לרוב מילה טובה מיד עושה לי טוב רק מילה טובה או שתיים לא יותר מזה". הלוואי ונשכיל ללכת בדרכיו של אהרון הכהן, המגשר הראשון שהביא שלום בן אדם לרעהו.

שבת שלום וחג פורים שמח ושופע מל"ט💞