פרשת ויגש פותחת ב-
(יח) " וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי…" (בראשית מד)
" רבי יהודה אומר: "הגישה למלחמה, כנאמר (שמואל ב, ז): "ויגש יואב והעם אשר איתו למלחמה".
רבי נחמיה אומר: "הגישה לפיוס, כנאמר (יהושע יג): "ויגשו בני יהודה אל יהושע לפייסו".
וחכמים אומרים: "הגישה לתפילה", כנאמר (מלכים א, ח): "ויגש אליהו". (מדרש רבה בראשית צג, ו).
בשיחה זו נראה שהכל היה כלול- יהודה התפלל בסתר ליבו לקב"ה שיצליח בפנייתו אל המושל. היו בהן מלות פיוס, להרגיע את רוחו הסוערת והזועמת של המושל המצרי המוזר, ובנוסף נחישות ההחלטה להילחם עד הסוף על חייו וחירותו של בנימין.
כלומר, יהודה החליט להילחם. להילחם בכל כוחו למען חירותו של אחיו בנימין, למרות שאשמתו של בנימין כביכול הוכחה. עתה, הכל תלוי במוצא פיו של יהודה שפותח בנאום ארוך, הארוך ביותר בספר בראשית, נאום שכולו פיוס ורצון לבקוע את מעטה הקשיחות של המושל המצרי, ולמצוא נתיבות אל ליבו. יהודה משתף אותו בכל השתלשלות המאורעות עד לאותו רגע. כולל התנהגות המושל איתם, את חשדותיו והתנכלויותיו (פסוקים יח-כט). לאחר מכן, הוא מתאר את ההשלכות, את סכנת המוות המרחפת על ראש האב הזקן, יעקב, שעדיין מתאבל על בנו יוסף שנעלם, שאם גם בנה השני של רחל, בנימין, לא ישוב לביתו (פסוקים ל-לב) הוא לא ישרוד. ולבסוף, מציע יהודה למושל את ההצעה הבאה:
"(לג) וְעַתָּה, יֵשֶׁב-נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר–עֶבֶד, לַאדֹנִי; וְהַנַּעַר, יַעַל עִם-אֶחָיו. לדכִּי-אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל-אָבִי, וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי: פֶּן אֶרְאֶה בָרָע, אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת-אָבִי." (בראשית מד)
זו נקודת השיא. יהודה מוכן להיות עבד עולם, בתמורה שאחיו הקטן ישוחרר. (וזאת, למרות שלכאורה הוכח שבנימין פשע, ובמקרה כזה נקי יהודה מהבטחתו). אכן, המדרש רואה במעשהו זה של יהודה את הפסגה. הנכונות לשאת בסבל האיום של העבדות. סבל של יום יום, שעה שעה, רחוק מהבית ומהמשפחה.
כשאנו מרגישים ש"סידרו אותנו", אנו נוטים להגיב בכעס, או לעיתים נדמה לנו שאין לנו ברירה אלא לוותר ולקבל את המצב כמו שהוא. השבוע הפרשה מראה לנו שלמעשה קיימת דרך שלישית. כשיהודה היה נחוש להחזיר את אחיו בנימין הביתה לאביו, יעקב, הוא עמד באומץ רב בהחלטתו תוך עיקשות ודבקות במטרה, אבל יחד עם זאת הוא נותר רגוע והתייחס למושל, יוסף, בכבוד. שיעור חשוב בכיצד לעמוד על זכויותינו בלי לעורר מריבה ואנטגוניזם.
ואז, דקה לפני "הפיצוץ", ברגע השיא של הדרמה-
יוסף ראה, יוסף שמע יוסף הרגיש ויוסף הבין-
האחים הביעו חרטה בכל נימי נפשם על שחטאו כשמכרו אותו לעבד לפני שנים רבות. במקביל, יהודה בנאומו מוכן עתה למסור את נפשו למען חירותו של בנימין – האחים הוכיחו ללא ספק שהם עשו תשובה שלמה. ולכן, זהו הזמן שבוחר יוסף להתגלות לפניהם. הגיעה העת שיבינו מדוע עד כה נהג עימם כך.
רגע השיא הגיע… יוסף מסיר את ה"מסכה" מעל פניו ומתגלה לאחיו –"… (ג) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי; וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ, כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו. ד וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו גְּשׁוּ-נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ; וַיֹּאמֶר, אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתִי, מִצְרָיְמָה. (בראשית מד)
הייתה זו הכרזה מדהימה, ברגע השיא של המשבר בין יוסף לאחיו, ולאחר המונולוג של יהודה. האווירה בפגישה זו הייתה קשה מנשוא, המתח היה בשיאו. האחים הובאו אליו – כמסופר בפרשה – מוכים ומובסים. לכאורה אשמת בנימין הוכחה מעל לכל ספק, הרי באמתחתו נמצא גביע הכסף, גביע המושל. לכן, כשיוסף עצמו לא יכול לשאת את הרגשות שעולים הוא קורא: "הוציאו כל איש מעלי!", כדי שאחיו לא יתביישו, ורק כשנשארו לבדם, באינטימיות, פנה אליהם ואמר: "אני יוסף, העוד אבי חי?"
נשמתם של האחים כמעט פרחה… – "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו".
אומר הרב משה גרילק "זהו סיפור השבוע… אנו קוראים אותו בפעם המי-יודע-כמה. גדלנו על ברכיו מגיל הינקות, ואין בו כל חידוש, גם כשנעבירנו לבנינו הלאה, נלמדנו כפי שנכתב, בתוספת פרשנות זו או אחרת. יתירה מכך, לו היינו ניצבים שם בארמון, בעת המעמד המרגש של איחוד המשפחה מחדש; לו היינו עיתונאים, המסקרים את החדשות בארץ הנילוס, היינו מעבירים "סקופ" זה לאנושות כולה, כל עיתון בשפתו ובדגשיו – וזהו.
כשאדם מגלה – בוקר בהיר אחד – שטעה בכל מהלך חייו – הוא חש בושה צורבת שאינה נותנת מנוח. במיוחד, כשנשוא הבושה (במקרה זה יוסף) עומד מולו, ובעצם נוכחותו מסיר מעליו את כל מחלצות התירוצים, ההסברים והתיאוריות השקריות, שבהם הצדיק את מעשיו עד היום. שם, בארמון, עמדו האחים ומול עיניו הבוכיות של יוסף, חשו עצמם עירומים ומבוזים בעיני עצמם…
העוקב אחר הפרשיות "מקץ-ויגש" יודע, שהאחים, ברדתם למצרים, היו נבוכים מאוד. הם לא קלטו את פשר התנהגותו המוזרה של המושל על הארץ. מדוע הוא מאשים, דווקא, אותם בריגול? מדוע מגלים הם את הכסף ששילמו בעד התבואה בתוך שקי התבואה הקנויה? מדוע רוצה המושל לראות את בנימין, דווקא? מדוע עורך הוא להם משתה מלכותי? וכיצד השתלשלו הדברים, שדווקא בנימין, שהתחבב על המושל, הוא שגנב את הגביע? הם חשו שהם נקלעו אל תוככי טירוף-מערכות מוחלט, שאין ממנו מוצא, ובעיקר טירוף מערכות ללא פשר.
אולם, בהישמע המלים: "אני יוסף" – סרו כל השאלות בבת אחת. הם לא נזקקו להסבר התנהגותו. שתי המלים הללו הרימו את המסך, ופתרו את התעלומה כולה. לפתע – הבינו הכל.
אז מה עוד ניתן להפיק מסיום מרגש זה?
אכן, איש אמונה מסדר-גודל של "החפץ חיים" (רבי ישראל מאיר הכהן מראדין – מענקי הרוח בדור שלפנינו, נפטר ב-1934) הצמיחו לו שתי מילים אלה כנפי תקווה מגביהת עוף. וכך אמר:
"גם אנו, כאחי יוסף, מתרוצצים על פני תבל זו נבוכים, מלאי שאלות כרימון. ההנהגה האלוקית אינה מובנת לנו כלל. מדוע צדיק ורע לו ורשע וטוב לו? מדוע שולט הרע בעולם? מדוע עם ישראל סובל? (ואנו נוסיף לשאלות אלו את השאלות על השואה.) ועוד ועוד. אך מה שברור הוא, שביום הגאולה, כשתישמע מקצה העולם ועד קצהו בשורת אמת: "אני ה' לא שניתי" (ירמיה ו) – יורם הפרגוד, וייעלמו כל השאלות כלא היו. נבין את הכל רטרואקטיבית מתוך הפרספקטיבה החדשה שתוענק לנו – ממש כאחי יוסף", סיים ה"חפץ חיים" את דברי נחמתו."