תגית: תשובה

"יהי רצון מלפניך אדוני אלוהינו ואלוהי אבותינו שירבו זכויותינו כרימון" 

חודש אלול חותם את השנה העברית. למעשה אין בחודש זה חגים או כל אירוע ייחודי. נראה כי סיום השנה מוקדש כולו להכנה שלנו לשנה הבאה. שנה חדשה זו הזדמנות עבורנו להתחיל מחדש, להציב יעדים חדשים להתקדמות ולצמיחה אישית. למה הכנה? בכדי להצליח במימוש היעדים החדשים עלינו להתכונן ולהיערך. אומרים שיש כל הזמן הזדמנויות, לכן, חיוני שכל הזדמנות תפגוש אצלנו מוכנות. אותה מוכנות ונחישות הן שיסייעו לנו כאשר יופיעו אתגרים בשגרת חיינו, אתגרים שינסו לשאוב אותנו חזרה להרגלים הישנים שלנו.
לכך נועד חודש אלול. בחודש זה מתחילים לומר סליחות. תכלית הסליחות איננה למלא את ליבנו בנקיפות מצפון לגבי המעידות שלנו, אלא להתמקד ולברר היכן טעינו, כך נוכל לממש את הרצון שלנו להיות גרסה טובה יותר של עצמנו.
מחר נחגוג את ראש השנה שהוא יום חג, ויחד עם זאת הוא גם יום דין. לכאורה פרדוקס, אדם שעומד למשפט בדרך כלל מתוח במיוחד, ואילו אנו חוגגים עם סעודות ואוירה חגיגית ומשפחתית. ההסבר לכך נעוץ בתכלית המשפט. מה הופך אדם לאדם? מה הופך אדם לצלם אלוקי? כשאנו נעמוד בקרוב לדין, המטרה היא להיטיב עמנו. ראש השנה נועד כדי לסייע לנו לעשות דין וחשבון, לבדוק את עצמנו, לשאת בתוצאות של מעשינו, ולבחון האם התקדמנו למקום טוב יותר? האם יש הבדל בין ה"אני" שבסוף שנה זו ל"אני" של תחילת השנה החדשה? הברור הזה מאפשר לנו לראות מה עשינו טוב ולשמר, וגם, היכן נתקענו, איפה החטאנו את המטרה, בכדי שנצליח לשפר ולקדם.
ורק אחרי שהתכוננו, ודייקנו את עצמנו ליעד מחודש ונכון, מגיע השלב של "החזרה בתשובה", השיבה אל עצמנו. וזה הזמן להדגיש- התשובה איננה הלקאה עצמית. אלא תשובה מלשון לשוב, ולחזור למקום הנכון, המקום המדויק, ולעלות על "דרך המלך".
מיד לאחר ראש השנה, השיא של ה"ימים הנוראים", עשרת ימי תשובה, והוא- יום כיפור. יום שבו ניתן להשיג כפרה, מחיקה, לוח נקי! אחרי שעברנו את התהליך המורכב של אלול, ראש השנה ועשרת ימי תשובה, מגיע יום כיפור כדי לחתום את התהליך באופן שהשינוי יתקבע בנפשנו. אנו צמים ומתנתקים מעולם החומר, ומתמקדים בתפילה, ברוח, רוב היום.

מסביר ראי"ה קוק,
"כששוכחים את מהות הנשמה העצמית, כשמסיחים דעה מלהסתכל בתוכיות החיים הפנימיים של עצמו, הכול נעשה מעורבב ומסופק. והתשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל האלוקים, אל נשמת כל הנשמות, וילך ויצעד הלאה מעלה מעלה בקדושה ובטהרה. ודבר זה נוהג בין באיש יחידי, בין בעם שלם, בין בכל האנושיות, בין בתיקון כל ההוויה כולה, שקלקולה בא תמיד ממה שהיא שוכחת את עצמה…" (אורות התשובה ט"ו, י').
הרב קוק ממשיך ומבהיר מהי יסודה של התשובה,
"אחד מהיסודות של התשובה, במחשבתו של האדם, הוא הכרת האחריות של האדם על מעשיו, שבא מתוך אמונת הבחירה החפשית של האדם. וזהו גם כן תוכן הוידוי המחובר עם מצות התשובה שמודה האדם שאין שום ענין אחד, שיש להאשימו על החטא ותוצאותיו, כי-אם אותו בעצמו. ובזה הוא מברר לעצמו את חופש רצונו ועוצם יכולתו על סדרי חייו ומעשיו…" (אורות התשובה טז, א)

לעמוד מול המראה ולהודות שנכשלנו זו לא משימה פשוטה. ועוד יותר מאתגר, להודות מול אחרים שמעדנו. תכלית הוידוי היא לאפשר התקדמות ושינוי. א_נשים רבים משכנעים את עצמם שזה מי שאנחנו ואין לנו כנראה שום סיכוי להשתנות. הרגע המכונן שבו אני עומד ולוקח אחריות הוא תחילת החופש. כך מתאפשרת יציאה מהשיעבוד לחסרונות שלי אל מרחבי התשובה האינסופיים.
במילים אחרות, דווקא האחריות מוציאה אותנו למרחבי חופש עצומים. כיצד אנו מתמודדים כשאנו טועים או נכשלים? הרב שניאור אשכנזי מבהיר כי לאדם יש יכולת רפלקטיבית להתבונן מבחוץ על עצמו, לקיים דיאלוג של פנים וחוץ. אחרי הכל, ההחלטות שלנו הן תוצר של הבחירות שלנו, ובכל רגע נתון אנו בוחרים. המשמעות- נטילת אחריות במקום האשמת אחרים בתוצאות של הבחירות שלנו. לכן, התשובה שלנו צריכה לבוא מבפנים, מהחלטה, מתחושת המיאוס שכשלנו ולא כי ננזפנו או נתפסנו. תשובה צריכה לבוא בזמן, מתוך התעוררות הלב ומהבחירה הפנימית שלנו, וההבנה שאנו לא מונחים במקום הנכון.

רי"ד סולובייצ'יק, על התשובה, (עמ' 45-44), 
"תשובה בעיני הרמב"ם היא מעין עבודה שבלב. זוהי מצווה שעיקרה אינו במעשים ובפעולות, אלא בתהליך הנמשך לעיתים על פני שנות חיים. תהליך שתחילתו בחרטה, ברגש אשמה… עד לתכלית שהיא התשובה עצמה. התשובה אינה קשורה במעשה אחד ומכריע, אלא צומחת וגדלה, צמיחה איטית וממושכת עד שמביאה את האדם למֶטָמוֹרְפוֹזָה, ואז לאחר שהשתנה ונעשה אדם אחר, מגיע מעשה התשובה. ומה מעשה התשובה? הווה אומר: הוידוי…
בהלכה, במעשה המצוות, הוא נותן את התשובה האובייקטיבית, המעשית, 'כיצד מתודין' וכו'. אך בכותרת, בהגדרת המצווה, הוא  מטעים את החוויה הפנימית שבתשובה… ואז, כאשר התשובה הבשילה די צרכה, כשיעשה תשובה – 'ויתודה'… התשובה עצמה  היא אפוא… כהרבה מצוות אחרות, כגון התפילה וכגון מצוות 'ואהבת לרעך כמוך'; גם זו היא מצוה הכרוכה בשורה של מעשים של חסד, עזרה לריע וכו' – אך מהותה באהבה עצמה, ברגש בלבד. "

כבר בבראשית, האדם האשים את האישה, קין האשים את הבורא, וראובן היה בעצם הראשון שנטל אחריות על מעשיו מתוך בחירה אישית,  ולא בגלל שנתפס. ההבנה שאני חטאתי זה גם המפתח שישחרר אותי ויאפשר לי להשתנות. כשאני מאשימה אחרים אני תלויה בהם, כבולה בבחירות והחלטות שלהם, ולהיפך, כאשר אני נושאת באחריות אני תלויה בבחירות, בהחלטות ובשינויים שלי. תשובה אמיתית זה לעמוד באומץ מאחורי החטא, הכישלון, והטעויות שלי. להסתכל פנימה ולהבין שאם חטאתי כנראה שיש משהו אצלי פנימה מקולקל, להבין את שורש הקלקול, ויחד עם זאת, באפשרותי לתקן ללא הלקאה עצמית אלא ע"י נטילת אחריות אישית שהיא תוצר של הבחירה החופשית, יסוד של התשובה.

מוסיף הרב שג"ר, שובי נפשי, עמ' 132
"...אחרי שהאדם מקבל את עצמו, הוא עשוי לקבל מוטיבציה חזקה לפעולה."
העבודה שלנו בחודש אלול היא למחוק את ההרגלים הפחות מוצלחים שלנו, ולהתחיל מחדש לקראת השנה החדשה הבאה עלינו לטובה. הבחירה החופשית זו עסקת חבילה המגיעה יחד עם נטילת אחריות על תוצאות המעשים והפעולות שלנו. בראש השנה אנו מקבלים הזדמנות לחדש ולשדרג את התוכנה שלנו, תיקון מלשון התקן משדרג. זוהי תזכורת חשובה- אם אני מאמין שאפשר לקלקל- להאמין שאפשר גם לתקן.

שנחתם כולנו לשנה טובה ומתוקה, לשנה של צמיחה והתקדמות, שנה של בשורות טובות ושמחה,
חג שמח ושבת שלום❤️🍯🍎

השבוע פרשת האזינו, ולא במקרה היא בסמוך ליום הכיפורים. ביכולתה של פרשה זו לעורר בנפש את צליל התשובה האמיתי, והעוצמתי ממקום של אהבה וחיבור. רוב הפרשה, כפי שנאמר למשה רבנו בפרשה הקודמת, הינה שירת האזינו, עדות לבני ישראל למה שעתיד לקרות אותם בדורות הבאים. תורת החיים של עם ישראל מוגשת בשירה שמעניקה הכשרת נפשית שונה. זו פנייה לרובד אחר בנפש, … "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לא, יט).

בשירה יש תיאור של כל מה שארע לעם ישראל בעבר, ומה שעתיד לקרות, תיאור העונש של הגירוש מארץ ישראל, הגלות הארוכה ולבסוף גם ההבטחה לגאולה השלמה. משה קורא לשמים ולארץ להיות עדים לדברי התוכחה ולאתגרים ולחזון הגאולה. דברי השירה נקראים בפתחה של שנה חדשה ולאחר חודש אלול, חודש של תפילה ותשובה, זמן שבו כל אחד מאתנו עושה חשבון נפש ושואף לשוב אל עצמו ולאלוקיו עם רצון לתקן ולהטיב את מעשינו בכדי לייצר דרך חדשה וטובה יותר.

הכתב גיא שלום אמיר מוסיף ואומר ש-
"… התורה דורשת הכנה והכשרה מוסרית, התורה עוסקת בממד החי והמתפתח של המציאות, באופן בו הקב"ה מתגלה באנושות דרך עם ישראל וההיסטוריה. תוכן זה דורש פתיחות אחרת בנפש מפני שהוא פונה לרצון וכוחות החיים של האדם.
השירה והפיוט פורטים את צליליהם על נימי הנשמה, יש בכוחן של מילים להפך את הרצון ולהביא את האדם להכרה חדשה. בפרשתנו, בוחרת התורה לתאר את תהליך ההיסטוריה של עם ישראל באופן שירי ופיוטי, בצורת זמר. השירה מבטאת ערגה טבעית של המשורר, היא מנביעה את מהותו ועצמיותו באופן הכי ספונטני וישיר. כמו השירה כך היא התשובה. היא באה לגעת ברובד עמוק הרבה יותר מהעולם המעשי. בדיוק כמו ששני אנשים יכולים לשיר את אותו שיר, האחד ישיר בשמחה והשני בכבדות, כך שני אנשים יכולים לעשות את אותו מעשה, אך האחד יעשה זאת מתוך חדוות חיים והשני בעצלות ועצבות. התשובה פונה אל עצם הרצון של האדם, היא מבקשת לחשוף בפניו את שירת החיים של המציאות. לא לעשות את המעשים הטכניים בלבד, אלא לשנות המרקם של המערכת הפנימית. השינוי המהותי הזה, סופו בשינוי העולם המעשי-חיצוני. כשם שהשירה מתעוררת קודם כל בנפשו של האומן ורק לאחר מכן מתבטאת במילים, תיבות ומנגינה.
פרשת האזינו הבאה בסמוך ליום הכיפורים מסוגלת לעורר בנפש את צליל התשובה האמיתי, זה שאינו ירא מעונש עתידי או מכל איום חיצוני אחר. היום הזה מבטא את הרצון האמיתי של האדם לאפשר לחייו לנבוע כשיר מפי מקהלה, כציור מידיו של האומן, וכאדם המאפשר לנפשו לחיות חיים נקיים… "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי". שירה זו דורשת להאזין לשירה הטבעית של עם ישראל, לעצמיות הישראלית השרה ומזמרת את גאולתה לאורך ההיסטוריה."

כוחה של שירה הוא הצד הרגשי והחווייתי הטבועים בה, בשירה יש את היכולת לשוב ולהזכיר לנו נשכחות, בייחוד בעיתות משבר. לכן, הגשת התורה בשירה הינה כערבות לכך שאכן היא לא תשכח ונצליח להטמיעה. למעשה, שירת האזינו מבהירה ומחזקת לנו את מצוות התשובה המוזכרת בפרשה הקודמת, 'פרשת נצבים', שאכן זוהי מצווה בת השגה- "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא …וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא… כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל' יא – יד, כדעת הרמב"ן המפרש ש"המצוה הזאת" היא מצוות התשובה).

לא נאמר כי זו מצוה קלה ופשוטה, אלא רק שהיא לגמרי מצויה בהישג יד.  הרב יהודה ברנדס מחדד, "הרב קוק ב"אורות התשובה" מלמדנו כי למרות הכל המצוה הזאת אכן לא בשמים. היא בפיך ובלבבך. אבל הלב, והמוח אמורים להתאמץ מאד כדי לברר איזו היא התשובה הנכונה והרצויה. לא להתפתות לפתרונות הקלים והזמינים, אלא להעמיק חקר, בחיים ובנפש. כדי להתקדם באופן משמעותי במקצוע הגדול הזה של התורה, במצות התשובה."
בתקופה זו כאמור אנו עסוקים בחשבון נפש, בברור הרצון שלנו ובתקווה לשינוי ושדרוג. אך באופן טבעי, אנו עסוקים בדברים הקרובים לליבנו ובאלו שמטרידים את מנוחתנו, ופחות קשובים לדברים שרחוקים מאתנו פיזית, רגשית והיסטורית. לכן, יעל טוויל, מנהלת חט"ב, מסכמת- "משה רבינו בדבריו מלמד שבכל דור יש לשמוע ולהאזין לדברי השירה ורק מתוך אותה ברית גורל המחוברת לאירועי העבר נוכל להבטיח ברית ייעוד וגאולה.
ייתכן כי שירת האזינו רומזת גם על האתגר למציאת איזון במישורים השונים: איזון בין מה שיאמר לבין מה שישמע, איזון וחיבור בין מחשבות למעשים, בין רוח לחומר ובין שמים וארץ.
בפתחה של שנה חדשה נתפלל שיהי רצון שגם אנחנו נדע לחבר בין שמים וארץ – בין החומר לרוח, בין הקרוב לרחוק ובין מחשבות ורגשות הלב לפעולות ולמעשים אותם נעשה. 'תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה'."  ושנצליח לעשות תשובה אמיתית מלאה וכנה אל שורש נשמתנו. אמן כן יהי רצון.

גמר חתימה טובה, צום קל ומועיל ושבת שלום💞

כותב ד"ר יורם יובל במאמרו- "הטוב, הרע והבחירה: על יצר לב האדם"- "בקרוב, עם אור אחרון או אחרי חשיכה, יעמדו מיליוני יהודיות ויהודים, ובהם רבים שלא יפקדו את בית הכנסת עד יום הכיפורים הבא, ויתפללו, או לפחות ישמעו, את תפילת “כל נדרי”. איך שלא הופכים אותה, תפילת כל נדרי היתה ונשארה תפילה בעייתית. האיש שהכניס אותה לראשונה לסידור התפילות שלנו, הרב עמרם גאון, כתב שאמרו עליה “שמנהג שטות הוא זה, ואסור לעשות כן”.
אז מה יש בה, בתפילה המוזרה הזאת, שמושך את הלב? מדוע אנו אוהבים אותה כל כך? ועוד חוזרים עליה שלוש פעמים, ליתר ביטחון? אולי כי היא נותנת לנו הזדמנות לעשות משהו שאנחנו מאוד אוהבים ורוצים לעשות: להתחרט. “כל נדרי” היא בעצם הבעת חרטה על נדרים ושבועות שנדרנו במהלך השנה שחלפה – “בכולהון איחרטנא בהון” – כלומר, אני מתחרט על כולם. וזאת הזדמנות שאסור לפספס, כי יש לנו כל כך הרבה על מה להתחרט.
מהי, בעצם, חרטה? הפסיכולוגים המחקריים מגדירים אותה כך: “חרטה היא רגש שלילי אותו אנו חווים כאשר אנו מבינים, או מדמיינים, שהמצב הנוכחי היה יכול להיות טוב יותר, לו היינו פועלים אחרת”. במילים אחרות, חרטה נובעת מן המחשבה “ומה אם…”; חרטה היא התוצאה של השוואה בין מה שיש עכשיו, לבין מה שהיה יכול להיות, “אילו רק…”
וזה אומר שעל מנת להתחרט דרושה לנו יכולת לחשיבה מופשטת, וגם דמיון מפותח, לדמיין בו את מה שהיה יכול לקרות ולא קרה. אולי לכן תינוקות וילדים קטנים חופשיים מחרטות, ואל התמימות הילדותית הזאת אנחנו נחזור ונתגעגע כל חיינו…
לחרטות שלנו עשויות להיות שתי תוצאות יקרות מפז: ראשית, הן יכולות לגרום לנו לנסות לתקן את מה שעשינו, וזה חלק חשוב ממה שאנו אמורים לעשות בימים הנוראים. ושנית, הן גורמות לנו להיזהר יותר בעתיד, ולבחור “נכון” בפעם הבאה.
אבל מה אם אין עתיד? מה אם מאוחר מדי? מה עם החרטות שיהיו לנו בסיומם של החיים, על ערש דווי, כאשר יגיע הזמן שלנו למות? ברוני וור היא אחות אוסטרלית שעבדה בהוספיס בית – שירות שניתן בעיקר לחולי סרטן סופניים, ומאפשר להם למות בביתם ולא בבית החולים… רבים מביניהם פתחו בפניה את סגור ליבם ושיתפו אותה בחוויות, במחשבות, ובעיקר בחרטות שלהם.
עד מהרה היא שמה לב לכך שרוב המטופלים הסופניים שלה התחרטו על אותם דברים. היא תיעדה את מה ששמעה מהם בבלוג, שהפך אחר כך לספר – “חמש החרטות השכיחות ביותר של הנוטים למות":
1. “הלוואי שהיה לי האומץ להיות נאמנ/ה לעצמי, ולא לציפיות של אחרים ממני”.
2. “הלוואי שלא הייתי עובד/ת קשה כל כך, ומבלה יותר זמן עם המשפחה”.
3. “הלוואי שהיה לי האומץ לבטא את רגשותי”.
4. “הלוואי שהייתי שומר/ת יותר על קשרים עם חברים מן העבר”.
5. “הלוואי שהייתי נותנ/ת לעצמי להיות מאושר/ת יותר”.
על כל אחת מן החמש האלה אפשר לכתוב ספר שלם. אני רואה אותן בעיקר כתמרור אזהרה המוצב בפנינו, תמרור שערכו רב מאוד: הן נותנות לנו רמזים כיצד ניתן לחיות את חיינו כך שנתחרט פחות כאשר יגיע הסוף, ויהיה מאוחר מדי.
אחד הדברים הבולטים בחרטות האלה של הנוטים למות, הוא העדרן המוחלט של חרטות על נושאים כספיים… כפי שכותבת וור, “כאשר אתה עומד מול מותך המתקרב, כל הפרטים החומריים של החיים הופכים לבלתי חשובים… בשבועות האחרונים לחיינו כל שנותר הוא אהבה ויחסים”. ואמנם, רבים מן המטופלים של וור בילו את השבועות האחרונים לחייהם בחיפוש החברים והחברות הישנים שלהם, בחידוש קשרים, בבקשות סליחה, ובפרידות.
מנקודת המבט הזאת, אולי יום הכיפורים הוא תזכורת לכך שיש לנו אחריות על עצמנו, על החיים שלנו, ועל המעשים שלנו כלפי אנשים אחרים. כפי שאמר רבי אלעזר בן עזריה (מסכת יומא, פרק ח’, משנה ט’), כמה מאות שנים לפני תפילת כל נדרי: “עבירות שבין אדם למקום [לאלוהים], יום הכיפורים מכפר; עבירות שבינו לבין חברו – אין יום הכיפורים מכפר, עד שֶׁיְּרַצֶּה את חברו”. במילים אחרות, אפילו אלוהים לא יכול למחול לנו על מה שעשינו לאחרים. כאן לא תעזור לנו תפילת כל נדרי, לא יעזרו הרהורי חרטה, וגם לא תרנגולי כפרות — אנו חייבים לבקש ולקבל את סליחתם של אלה שפגענו בהם. אין קיצורי דרך."

אכן, בעוד כמה שעות יתחיל צום יום הכיפורים ועימו המשך חשבון הנפש, הרהורי התשובה, וההתעוררות שלנו בפרט בימים אלו. האם אלו תהליכים שמונעים מפחד וחשש? או, האם נגזור על עצמנו תענית מתוך כוח ועוצמה והסתכלות בעין טובה על הטוב שבחיינו? השנה בפרט לאור מצב הסגר המתמשך בו אנו מצויים, אנו מקבלים הזדמנות לעבודה אישית וממוקדת, ואופציה לבחירה ברצון לבנייה, ולהתקדמות, בכדי שנוכל להנות ולממש את החסד ואת השפע שבחיינו. בתקווה שנקבל גם את הכוחות לתיקון ונצליח לחיות את חיינו ממקום שלם ומדויק יותר.  "תהא השעה הזו שעת הרחמים ועת רצון מלפניך." אמכי"ר.

גמר חתימה טובה וצום קל ומועיל

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, שושנה יוסלין בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

הכל מהתחלה? קוהלת כתב ש-"מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קוהלת א, ט), זוהי החזרה הנצחית שמחייבת את שני הקצוות- ההתחלה והסוף. השאלה היא האם למדנו כבר מהניסיון? האדם בקוהלת חי ללא אשליות ועם ההבנה שאנו חיים בעולם של אי וודאות יחד עם כל החזרתיות, כלומר, האדם פוגש אינסוף של קונפליקטים בחייו. בחודשים האחרונים כשהוירוס הנודע ממשיך להתפשט לכל עבר וממאן לעזוב, כולנו חווים את האי וודאות בכל עוצמתה. רבים מוטרדים מעתידתם הכלכלי, הבריאותי, הנפשי וכו', והתקופה מבלבלת ומאתגרת, מה יהיה בשנה החדשה שקרבה ובאה? אומר הרב דניאל יוסף אפשטיין שקוהלת מבהיר לנו שבעולם של אי וודאות אנו יכולים לבחור ב-
יאוש, כי לא ניתן להשיג אמת מוחלטת אחת, וזוהי מציאות שבה החזק מנצח ומוביל. מציאות שיכולה להביא לאיבוד אמונה כללי. או לחילופין-
אפשר לבחור להאמין שאין אמת מוחלטת וחד משמעית, והעוגן היחיד שמצוי הוא הזולת. זוהי אמת אמפירית מתוך הניסיון שלנו ושל אחרים, ההבנה שיש אמיתות פרגמטית שנלמדת מתוך ניסיון החיים שלנו.
מהי נקודת-המבט האנושית בתוך העולם? בימים אלו אנו מקבלים תזכורת שבתוך הנפש של כל אחד ואחת מאתנו מתחולל קרב פנימי- מצד אחד היאוש, הציניות, העדר ואובדן ערכים, מצד שני ההבנה שאנו לא באמת זקוקים לאמת המוחלטת כדי לעשות טוב בעולם. ניסיון החיים שלנו יחד עם הכוחות שקיבלנו הם שיסייעו בידנו להטות את הכף. אחרי הכל, לא מתפקידנו לפתור את הבעיות של העולם ולגלם דמויות של גיבורי על, כפי שכבר נאמר במשנה- "לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר…" לגמרי תזכורת לשיעור בגבולות היכולת האנושית וכח השפעתה. ועם זאת, למרות כל האתגרים המצויים מסתבר שאנו עדיין יכולים לפעול ולהשפיע הרבה טוב. נראה שקוהלת וויתר על האוטופיה והמילים הגבוהות, והמסר שלו אלינו שאסור לנו להיכנע לייאוש, אדרבא, עלינו להיאבק בו ולא ליפול לאדישות ולשיתוק רגשי. עלינו להיפגש עם הזולת וגם לאפשר לאנשים לגעת בנו, ועם כל ההגבלות כמו הסגר שקרב ובא, המפגש עם הסביבה הוא תמיד אפשרי. קוהלת קורא לנו לייחס חשיבות עליונה למה שנדמה לנו פחות ערך כי כל מחווה קטנה היא משמעותית. זהו שיעור בענווה, ללמוד לשחרר את עצמנו מהאמונה הכוזבת של אמת מוחלטת וקשוחה, ולראות ולהרגיש גם את הניצוצות של אמת.
קוהלת בהחלט יכול לסייע לנו בתקופה זו שבה אנו שואלים מה עם כל ההבטחות שהבטחנו לעצמנו בשנים שעברו, שיתכן שרק את חלקן קיימנו, וגם לא בהכרח במלואן? האם להמשיך ולהשלים משימות בהן התחלנו? להתחיל משימות חדשות? חברה שיתפה אותי שאי הסדר בביתה מוציא אותה משלוותה אבל היא לא מצליחה לגייס כוחות למיין ולהוציא מהבית את כל אותם פריטים מיותרים שמשרים תחושה של עומס ומחנק…
מה לגבי ההחמצות שלנו, והחסרונות שלנו, והבעיות המציקות לנו – איך להתבונן ולהתמודד? איך נזקק את הרצונות שלנו בתהליך התשובה בימים אלו?
ע"פ תורתו של בעל התניא- בידו של כל אדם לבחור את דרכו, את מעשיו, את הדברים שהוא משמיע והמחשבות שהוא חושב. זוהי בחירה שעולה מתוך מאבק בין ניגודים פנימיים וצריכה להתבצע כל רגע מחדש. כשבני האדם מנצחים את המאבק הנפשי, מכריעים את הנטיות בנפש, ומצליחים לחיות את הרגע, להיות נוכחים הם למעשה מתעלים מעל הטבע, מנווטים את המסע שלהם, ובכוח עבודת המידות מאפשרים את תהליך התשובה שיביא את השינוי.
הרב קוק מסביר ש- "התשובה ביסודה היא תנועה לשוב אל המקוריות, אל מקור החיים וההוויה העליונה בשלמותם… כששוכחים את מהות הנשמה העצמית, כשמסיחים דעה מלהסתכל בתוכיות החיים הפנימיים של עצמו, הכל נעשה מעורבב ומסופק. והתשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל האלוהים, אל נשמת כל הנשמות, וילך ויצעד הלאה מעלה מעלה בקדושה ובטהרה. ודבר זה נוהג בין באיש יחידי, בין בעם שלם, בין בכל האנושיות, בין בתיקון כל ההוויה כולה, שקלקולה בא תמיד ממה שהיא שוכחת את עצמה."
במילים אחרות, התשובה היא השיבה חזרה אל עצמנו. השגרה, המטלות, המחויבויות וכו' גורמים לנו לשכוח את עצמנו, במישור אישי, לאומי ואנושי, והקריאה היא לחזור למקוריות, לעצמיות שלנו. זוהי מהותה של התשובה. התשובה היא דחף פנימי שיש ביקום כולו שקורא לנו בימים אלו באמצעות השופר לשיפור ולתיקון, וכמו שיש חזרה בתשובה פרטית יש תשובה כללית. לעולם כולו.
העולם כולו, החברה האנושית, המוסר, הערכים והתרבות- כולם עוברים תהליך של תשובה, של תיקון ושל עילוי ממצב אחד למצב גבוה ושלם יותר.
שנתברך בשנה של בריאות, ברור וזיכוך הרצונות שלנו, שנצליח לחיות בנחת ואמונה בטוב גם בעולם של אי וודאות, שנהיה פתוחים לתגליות, לאפשרויות, ושנדע לממש אותם עם כל היכולות והמתנות שכבר מזמן גילינו שיש בנו. אמכי"ר
שנה טובה ושבת מבורכת🍎🍯🍏

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, שושנה יוסלין בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

הפרשה השבוע נקראת תמיד בשבת שלפני ראש השנה, וביום שני הקרוב, כ"ה באלול, הוא יום בריאת העולם. בימיו האחרונים, משה רבנו עסוק בלהתוות דרך לעם ישראל ולהזהירו: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע"(דברים ל', ט"ו). רבים כתבו על החיבור שבין הפרשה לימי תשרי, וביטוי לכך מצוי בפסוק י"ט בספר דברים פרק ל׳:

"הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ–הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים–לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ."

איך אפשר לצוות מישהו שכבר חי- לחיות? המשנה אומרת "שֶׁעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצָר, (וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹלָד), וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי," אז היכן הבחירה פה? כלומר יש חיים שכביכול נכפו עלינו אבל בשביל לחיות אותם באמת, מסביר הפסוק, צריך לבחור בהם. אז מה המשמעות של "ובחרת בחיים"?  נראה כמו ציווי לבחור בחיים, וההסבר לכאורה- כדי שנחיה שאחרת למה התוספת: "למען תחיה"?

רבי מנדלי מקוצק אומר: שיהיו חיים בשביל הטוב, ולא להיפך: לא שתהיה עושה מעשים טובים כדי שתחיה אלא שתחיה כדי לעשות מעשים טובים! ההבנה שאנו חיים למען מטרה מסוימת, בשאיפה תמידית, ולא חיים ללא תוכן וללא ייעוד. אם כך, הציווי לחיות הוא לא כדי שנחיה, אלא טמון כאן רמז לכיוון עמוק יותר לחיים.

אומנם נכפה עלינו להיות מי שאנחנו- גנטיקה, מנת משכל, נטיות, תכונות וכו' אך התורה באה ואומרת לנו שעצם הבחירה המודעת שלנו בחיים ובמה שיש לנו מעצימה ומעניקה להם חיות שמבטאה את הרצונות שלנו. הבחירה היא שמרחיבה לנו את האפשרויות הקיימות. כשאנו בוחרים אנו כבר לא עומדים חסרי אונים ומצומצמים, אלא אנו לוקחים בעלות, ויוצקים לתוכה חיות שמניעה אותנו. יש הרבה אנשים "חיים" שהם "מתים"- כי הם מתנהלים על אוטומט, "מה שיוצא אני מרוצה" ונוטים לעיתים גם להימנע מלבחור. בנוסף, כמה פעמים בחיינו אנו חושבים על רעיונות גדולים, על תוכניות גדולות בחיים, אידאולוגיות שישדרגו את חיינו, קובעים חוקים והלכות שיתקנו את חיינו אך מתוך העיסוק בדברים אנו שוכחים את החיים מסביבנו.

המסר המרכזי הוא הציווי המוסרי שעל אדם לחיות על פי תפיסת עולמו שבו הוא הקברניט של חייו, אדון לגורלו, הוא שמכריע הכרעות מרכזיות ונושא באחריות להן בעצם בחירת דרכו. נראה כי הפסוקים מחזקים שהתנאי לדרך הטובה הוא בעצם- לעשות את מה שאנו בוחרים ולעשות מכל הלב. זה ציווי נפלא וחשוב – לעשות את הטוב במסירות מתוך הנעה פנימית, כפי שכתוב "בפינו ובלבבנו".

שמעון פרס ז"ל נהג לומר כי "אופטימיים ופסימיים מתים אותו הדבר – הם רק חיים בצורה שונה."  לצירוף – "ובחרת בחיים" יש שתי משמעויות עיקריות:
1) התייחסות לקדושת החיים בעצם הבחירה שלנו בהם.
2) בחירה בחיים ראויים ומשמעותיים – החיים שאותם נרצה לחיות, החיים שלנו, המבוססים על ערכים, מוסר, אמונות, התבוננות, מחויבות ואחריות שיכוונו את חיינו הפרטים ויהוו מפתח להתעוררות ולצמיחה שעל פיהם תתנהל החברה, המדינה והעולם כולו.

לחלקנו נראה שהבחירה ב"חיים" היא בחירה טבעית, כמעט אינטואיטיבית. אבל הבחירה בחיים היא בחירה שעלינו לעשות, כלומר להכריע בה, ולתת לה ביטוי בעשייה. הבחירה מחנכת אותנו לקחת אחריות.  חווית החיים שניתנו לי ולא בחרתי בהם יוצרת התנהלות חיים הישרדותית. בעוד שבחירה בחיים שניתנו לי נחשבת ביהדות- "חיים". הבחירות שלנו כאמור הם ביטוי לרצונות שלנו בין במודע או לא במודע.

במסורת היהודית נחשבים הימים שבין ראש חודש אלול לבין יום הכיפורים כימים של חשבון נפש אישי וציבורי. מסביר הרב יאיר שטראוס- "הרצון הוא הדבר המשפיע החזק והעוצמתי ביותר שפועל בעולם… לכן עיקר התיקון והקלקול נמצא בתחום הרצון, כח הבחירה אנושי נמצא ברצונות שאותם בוחר האדם לחוות באישיותו. הצד הטכני של מעשי האדם הוא בעל חשיבות שולית וזניחה ביחס לרצונות האדם, שם נמצא עיקר הפעולה שלו על החיים והמציאות ושם עיקר התהליכים הפסיכולוגים שפועלים לטווח ארוך ויציב באמת."

זה הזמן לבחון האם הבחירות שעשיתי משקפות את הרצונות האמיתיים שלי. מטרת ברור הרצונות היא להביא לקיומו של אדם טוב יותר, ועולם טוב יותר.

שנצליח לבחור ולהחיות את חיינו תוך ברור הרצונות שלנו. שנשכיל לכוון ולזכך את הרצונות שבנו כי ככל שאדם בונה בתוכו רצון חיובי והרמוני הוא משפיע על החברה שסביבו ובעקבות כך על כל האנושות ועל כל המציאות כולה. אמכי"ר.

שבת שלום ❤️