תגית: תפילה

הפרשה הקצרה ביותר מכל פרשות השבוע היא פרשת וילך, ופעמים רבות היא נקראת יחד עם פרשת ניצבים. בשנים שהיא נקראת בפני עצמה, השבוע למשל🤓, היא נקראת בבית הכנסת בשבת שבין ראש השנה ויום הכיפורים, המכונה גם בשם "שבת שובה."
ההפטרה הנאמרת בשבת זו נפתחת במילים "שובה ישראל!" זו הפטרה הקוראת לעם ישראל לשוב לבורא העולם בלב שלם. לפיכך, שבת זו קיבלה את השם 'שבת שובה'. זו שבת מיוחדת אותה כדאי להקדיש לשיבה אל ה'אני' האמיתי שלנו, החיבור לה'.
מסבירה נחמה ליבוביץ שכל הנביאים קוראים לישראל לתשובה, אבל לא כהושע הנביא הקורא- "שובה ישראל" ומלמד את ישראל מה לומר. כדבריה- " מלמדם מה יפייסו על עצמם." ככתוב- "(ג) קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים, וְשׁוּבוּ אֶל-יְהוָה; אִמְרוּ אֵלָיו, כָּל-תִּשָּׂא עָוֺן וְקַח-טוֹב, וּנְשַׁלְּמָה פָרִים, שְׂפָתֵינוּ." (הושע, פרק י"ד) במילים אחרות, דברו איש אל רעהו, תתייעצו ותשוחחו כיצד לעשות תשובה, ובקשו בדיבור 'שפתינו' (ע"פ המדרש התפילה שהחליפה את הקורבנות) את ה' לזכור את הטוב שיש בנו.
ביהדות קיים המושג- "רצוא ושוב" שהוא ביטוי לתנועה בנפש האדם. מסבירה עליזה בן דוד- "הפירוש הפשוט של המונחים "רצוא ושוב" היא התקדמות ועליה (רצוא) אל מול נסיגה וירידה (ושוב). באדם קיימת תשוקה לעלות ולהזדכך, אולם החומר, היצרים והתאוות מושכים אותו למטה. האדם נע ונד בין שני קטבים אלו, והדבר משפיע גם על מצב רוחו (להיות ב"היי" או ב"דאון")."

עליזה בן דוד מתארת שלוש דרגות עיקריות ב"רצוא" וב"שוב", בעליה של האדם אל מול הירידה-

"הדרגה הראשונה היא "שוב לאחור" והיא מתייחסת אל מי שמצד אחד עולה, אולם לאחר מכן נרתע ונסוג לאחור כמעט כמו באינסטינקט. במילים אחרות: קיים פער מוחלט בין התנהגות האדם כשהוא ב"רצוא" (בעליה וההזדככות) ל"שוב" (הנפילה לתאוות והיצרים), אולם האדם לא מודע לפער. אפשר לראות זאת אצל אנשים שמתנהגים בפרהסיה בצורה אחת, אולם בפרטיות ועם הקרובים אליהם בצורה אחרת. בחוץ הם מצטיירים כדמות מבינה, מכילה, עדינה ומתחשבת, אולם עם הקרובים להם הם עצבניים, כעסנים ואפילו אלימים. הדבר שמייחד אנשים במדרגה זו היא העובדה שהם אינם ערים לפער בהתנהגות שלהם עצמם. הם מטפחים תדמית מושלמת שמשרתת אותם כלפי חוץ, אבל כשהם לבדם הם נכנעים ליצר, לתאווה, לכעס ולחוסר היכולת לדחות סיפוקים. אין שום קשר בין איך שאותם אנשים מצטיירים כלפי חוץ, ובין מה ומי שהם באמת."

הדרגה השנייה היא "שוב למקום". במדרגה זו נמצא האדם שמודע לפערים שקיימים בין התדמית למהות שבו, ובין ה"רצוא" וה"שוב", ולכן הוא שואף לתקן את עצמו. הוא עושה זאת באמצעות בניית כלים, התמדה בעבודת המידות, התגברות על תאוות ויצרים, היכולת לדחות סיפוקים ועוד. בצורה זאת הולך ומצטמצם הפער שבין ה"רצוא" וה"שוב". כשאדם שכזה חווה נפילה הוא מבין כי מדובר בביטוי המעיד על כך שהוא עוד לא בנה כלי למדרגה אליה הוא שואף. הוא איננו מתייאש מהכשלון, אלא אדרבה ממשיך לעבוד ולנסות. נפילה אצל אדם שכזה היא תמיד למקום יותר גבוה מזה שאליו הוא נפל בפעם האחרונה.

הדרגה השלישית והמתוקנת ביותר היא "שוב לאחד" והיא מדרגת הצדיק, כלומר אדם המכיר בכך שתנועת ה"שוב" היא לא "ירידה" או "נפילה" אלא הדרך להביא מהאור האלוקי אל תוך החומר, בבחינת זיכוך החומר (אנו בני אדם ועיקר העבודה שלנו היא בעולם הזה). היכולת של הצדיק לחבר בין עולם הרוח לחומר מבלי שהוא עצמו מתקלקל, מבטאת אחדות.

שלושת המדרגות הללו מסודרות גם לפי שלושת כללי עבודת המידות שקבע הבעש"ט: הכנעה, הבדלה והמתקה. מדרגת 'שוב לאחור' היא ביטוי של "כניעה" ("הכנעה") גמורה של האדם לעולם החומר ששולט בו. דרגת 'שוב למקום' היא ביטוי למצב שבו אדם מבדיל ("הבדלה") בין רע לטוב, בין מהות לתדמית, ולכן הוא מסוגל לגלות את מקומו האמיתי ולעבוד בכדי להתקדם. מדרגת 'שוב לאחד' שבה מורידים אלוקות אל החומר, היא "ההמתקה", מצב מתוקן שבו אדם רכש את המידה שהוא עמל עליה ולכן הוא לא מתפעל יותר מהחומר, ואפילו מסוגל לתקן אותו. כך נעשית כל המציאות אחת (גם בעליה וגם בירידה)."

התשובה היא תהליך של פיוס המזמין את כולנו לבחור ולמצוא את הערוץ שיאפשר לנו להתפלל בכנות, ביושרה, ובאהבה. זהו ערוץ שמאיר ומגדיל את היופי שסביבנו. מי ייתן ונצליח לעלות במדרגות, לזכך את החומר, לאזן אותו עם עולם הרוח, ולחזור בתשובה אל עצמנו, אל שורש נשמתנו. אמכי"ר.
שבת שלום🥰

לרבים מאתנו- הקורבנות מזוהים מיידית עם עבודת אלילים ו"פולחנים פרימיטיביים".רעיון הקורבנות אומר הרמב"ן הוא המחשה מזעזעת שמערערת את כוחות הנפש שבנו כדי לחנך את עצמנו. כלומר חיי הבהמה שהוקרבה עבורנו בכדי שנוכל לחיות ולכפר על חטאינו הוא מעשה שמרעיד את הנפש, זהו ביטוי לגודל ההקרבה שעלינו לעשות מתוכנו, עלינו להקריב משהו ממנהגינו, הרגלינו, ורצוננו. גודל ההקרבה הוא עצום, השימוש רק במילים ודבר שפתיים לא מספק, עלינו לערער את הנפשות ואת הלב למה שעלינו להקריב בתוכנו בכדי לתקן. ובכל זאת, עדיין קשה לעיכול. כשאני קוראת את מצוות הקורבנות המזעזעות את הנפש לכל הדעות, אני מתקשה לדמות כיצד נהגו כך בעבר, סוג של טקס פגאני, אכזריות בלתי נתפסת, אבל אז אני רואה את הפרסומת להמבורגרים ולמסעדת הסטייקים החדשה שנפתחה… שלא לדבר על מעיל העור, ומגפי עור אופנתיים על לוח מודעות ענקי… בלתי נמנע אלא לשאול-  האם קורבנות הינם שונים משחיטה? הרי בשני המקרים אוכלים ומשתמשים בבשר הבהמה, כל ההבדל הוא שאיננו רואים את הבהמות נשחטות. הקרבת קורבן היא שחיטה כשרה של בהמה, רק שיש בה תכלית של כפרה, ואו הודיה.
לכן, עלינו להבדיל בין עולם המיתולוגיה היוונית למשל לבין הדת היהודית. מטרתם של הקורבנות הפגאניים בעולם המיתולוגי הייתה לפייס את האלילים הגשמיים. מדובר באלילים, שהייתה להם כביכול שליטה מאד מוגבלת על תחום מאד מסוים של המציאות. כל אל היה "זקוק" למשהו אחר ובני האדם היו יכולים להימנע מזעמם של האלילים, על ידי מתנות שהעניקו להם.
הרב שרגא סימונס הטיב לתאר, "כל אדם מורכב משני חלקים – מהגוף הפיזי שלו ומהנשמה הרוחנית שלו. כל אחד מהחלקים הללו שואף להתקיים ולקבל את ה'מזון' הראוי לו, אך כל אחד מהם משיג את 'מזונו' בדרכים שונות לגמרי. הגוף מחפש אחר נוחות פיזית וסיפוקים מיידיים: מזון, שינה, עושר וכבוד. הנשמה מחפשת אחר תענוגות נצחיים ובעלי טווח ארוך יותר, כגון משמעות, אהבה, מעשים טובים וקרבה ל-ה'. מטרתן של כל המצוות שבתורה, היא לכוון אותנו אל עבר "ההנאות הרוחניות" של הנשמה שלנו…"  כי כשהגוף מצליח להשתלט ולנהל אותנו, התוצאה היא התרחקות משמעותית מנפשנו וממי שהיינו רוצים להיות.
מאז חורבן בית המקדש, התפילות מחליפות את הקורבנות, כי הן הדבר שהכי מאפשר לחוות קרבה, לכפר ולתקשר את מה שבליבנו.  התפילה בימינו מקרבת את האדם לבוראו כמו הקורבן. התפילות וההקרבה שלנו- של תאוות, רגשות ורצונות למען האחר הם שמנתבים את כוחות הנפש שבנו למקום של צמיחה, וכפרה על החטא.מי ייתן ונצליח להתפלל, לעורר את הנפשות שלנו, לייצר את האיזון הנכון בין הגוף לנפש בכדי שנרגיש ונחווה קרבה ואהבת חינם כאיש אחד בלב אחד.  אמכי"ר. 
שבת מבורכת!

בפרשת השבוע שלנו מופיע תיאור ארוך ומפורט ביותר של הלכות הקרבת הקורבנות, ואופן הקרבת הקורבנות בבית המקדש. ללא ספק, ספר ויקרא מעורר שאלות חשובות ומטרידות-
• מדוע היו מקריבים קורבנות, שוחטים בהמות ושורפים אותם על המזבח, והאם הקב"ה צריך קורבנות?
• האם זה לא מזכיר את עבודת האלילים שהיו מקריבים להם זבחים ?
• אם אני רוצה לכפר על עוונותיי למה שלא אבקש סליחה, אתוודה, אצום, אתתפלל וכד' מדוע עלי להביא בע"ח חיים ולהקריבם בעבור חטאיי?
• כיצד בע"ח מכפר עלי?
כאשר אנו חושבים על בית המקדש – היינו מצפים שהטקסים המתוארים שם יהיו יותר רוחניים ויותר נעימים לעין ולנשמה! היהדות מלמדת אותנו שהראשונים להקריב קורבנות היו בניו של האדם הראשון – קין והבל. גם נח הקריב קורבנות והוא היה אבי כל האנושות כולה.
יותר מזה, כשאנו נזכרים ביחס המיוחד, שמעניקה היהדות לבעלי החיים, כמו האיסור הכללי של התורה לגבי 'צער בעלי חיים', ורשימה שלמה של מצוות הכוללת הוראות רבות שמטרתה להגן על שלומם ורווחתם של בעלי החיים. לדוגמא: כשרואים חמור שנושא על גבו משקל עצום, אנו מחויבים לפרוק מעט מהמשא הזה, בכדי להקל עליו, אסור להעביד בעלי חיים בשבת, אסור לנו להתקין מחסום על פיה של בהמה בזמן עבודתה בכדי שלא נמנע בעדה לאכול במהלך המאמץ הגדול שהיא משקיעה, ועוד.
אז מדוע היהדות בכל זאת נוקטת בשיטה של הקרבת קורבנות בעלי-חיים בעבודת בית המקדש?

נסיעה בזמן לאחור תחשוף שבתרבויות הקדומות הקרבת קורבנות, הבאת מנחות וניסוך יין הייתה כנראה משותפת לכל העולם העתיק, ישנם מספר סוגים של קורבנות שהיו נפוצים מאוד ומותאמים לפי דרגת החשיבות של הטקס- קורבנות אדם, בעלי חיים, דברי מאכל ופרחים. כפי שעולה מעדויות שונות, טקסים בהם הקריבו קרבנות אדם היו נהוגים בכל התרבויות האליליות הקדומות, עם הזמן, תודה לאל טקסים אלה הלכו ונהיו נדירים. בכל מקרה, התורה שלנו אוסרת להקריב בני אדם באיסור חמור, של "לא תרצח". בספר מורה נבוכים חלק ג פרק לב מסביר הרמב"ם בהקשר זה שהיינו כולם עובדי עבודה זרה, כנראה שאחרי כל כך הרבה שנים במצרים אימצנו הרגלים חזקים שהוטמעו וקשה אם בכלל לשנותם, ולכן בתוך עולם ההרגלים שאימצנו הדרך שנותרה הייתה להטמיע הרגל אחר בתוך אותו עולם הרגלים קיים; כלומר, להמשיך בהקרבת הקורבנות אבל לתכלית שונה לגמרי, תכלית שתנתב את כוחות הנפש שלנו לשינוי, צמיחה וכפרה.
לאור המתואר, הקורבנות מזוהים מיידית עם עבודת אלילים ו"פולחנים פרימיטיביים".
רעיון הקורבנות אומר הרמב"ן הוא המחשה מזעזעת שמערערת את כוחות הנפש שבנו כדי לחנך את עצמנו. כלומר חיי הבהמה שהוקרבה עבורנו בכדי שנוכל לחיות ולכפר על חטאינו הוא מעשה המרעיד את הנפש, זהו ביטוי לגודל ההקרבה שעלינו לעשות מתוכנו, עלינו להקריב משהו ממנהגינו, הרגלינו, רצוננו וכו, גודל ההקרבה הוא עצום, השימוש רק במילים ודבר שפתיים לא מספק, עלינו לערער את הנפשות ואת הלב למה שעלינו להקריב בתוכנו בכדי לתקן.
ובכל זאת, קשה לעיכול, אבל אם אותנטיות אז עד הסוף, כשאני קוראת את מצוות הקורבנות המזעזעות את הנפש לכל הדעות, ומתקשה לדמות איך כך נהגו בעבר, אפילו מכנה זו פרימיטיביות, וטקס פגאני, אכזריות בלתי נתפסת, אני לפתע חושבת ונזכרת בארוחת הערב שאכלתי עם ילדי… המבורגרים! ומתבוננת בנעלי העור החדשות… בלתי נמנע אלא לשאול- האם קורבנות שונים משחיטה? בשניהם אוכלים את בשר הבהמה, כל ההבדל הוא שאיננו רואים את הבהמות נשחטות. שחיטה והקרבת קורבנות זהות, בשני המקרים שוחטים את הבהמה, צולים אותה על האש, ואוכלים אותה. הקרבת קורבן היא שחיטה כשרה של בהמה, רק שיש בה תכלית של כפרה, ואו הודיה.
אנו חייבים להבדיל בין עולם המיתולוגיה היוונית לבין הדת היהודית. מטרתם של הקורבנות הפגאניים, הייתה אכן לפייס את האלילים הגשמיים. מדובר באלילים, שהייתה להם כביכול שליטה מאד מוגבלת על תחום מאד מסוים של המציאות. כל אל היה "זקוק" למשהו אחר ובני האדם היו יכולים להימנע מזעמם של האלילים, על ידי מתנות שהעניקו להם.
בניגוד לכך, ביהדות הקורבנות שאנו מכירים אינם מוקרבים לטובתו של הקב"ה כמו כל מצווה אחרת שאנו מקיימים; כל המצוות הן עבורנו, עבור הצמיחה וההתקדמות האישית והסביבתית שלנו. הרי הקב"ה הוא כל יכול ולא חסר לו דבר. המצוות מלמדות אותנו איך להשתמש בעולם הגשמי, החומרי והגופני – לקדש אותו ולרומם אותו. קרבן זו מילה הנתפסת כחולשה, וותרנות, וכו'. למעשה, המילה קרבן היא מלשון קרבה, להתקרב. אנו חוששים להתקרב כי בכדי להתקרב עלינו להקריב, להתגמש ולוותר. עלינו לברר ולבחון מה השני צריך ורוצה. לוותר משמעותו להקריב משהו מרצונותיי, הרגליי ותאוותיי, להתעלות ולא למהר לכעוס, לדחות סיפוקים ולא לאכול למשל כל מה שאני רואה ובא לי ללא הבחן ובזלילה. כולנו מוכנים להקריב ולתת בתנאים שלנו ולא של האחר, הקושי הוא להתגבר על הטבע שלנו, חוסר הסבלנות, קפדנות, שיפוט ופרשנות, כעס, ולהיות מסוגל להקריב את מה שבתוכנו ובנו למען האחר.
הרב שרגא סימונס הטיב לתאר, "כל אדם מורכב משני חלקים – מהגוף הפיזי שלו ומהנשמה הרוחנית שלו. כל אחד מהחלקים הללו שואף להתקיים ולקבל את ה'מזון' הראוי לו, אך כל אחד מהם משיג את 'מזונו' בדרכים שונות לגמרי. הגוף מחפש אחר נוחות פיזית וסיפוקים מיידיים: מזון, שינה, עושר וכבוד. הנשמה מחפשת אחר תענוגות נצחיים ובעלי טווח ארוך יותר, כגון משמעות, אהבה, מעשים טובים וקרבה לקב"ה. מטרתן של כל המצוות שבתורה, היא לכוון אותנו אל עבר "ההנאות הרוחניות" של הנשמה שלנו…"
יחד עם זאת, כשהגוף מצליח להשתלט ולנהל אותנו, התוצאה היא התרחקות משמעותית מנפשנו וממי שהיינו רוצים להיות.
מאז חורבן בית המקדש, התפילות מחליפות את הקורבנות, כי הן הדבר שהכי מאפשר לחוות קרבה, לכפר ולתקשר את מה שבליבנו. התפילה בימינו מקרבת את האדם לבוראו כמו הקורבן. התפילות וההקרבה שלנו של תאוות, רצונות וכד, למען האחר הם שמנתבים את כוחות הנפש שבנו למקום של צמיחה, גדילה, וכפרה על החטא.
מי ייתן ונצליח להתפלל, לעורר את הנפשות שלנו ולהקריב מתוכנו למען האחר, ליצור את האיזון הנכון בין הגוף לנפש בכדי שנרגיש ונחווה קרבה ואהבת חינם כאיש אחד בלב אחד. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רחל בת לאה, רבקה בת תמרה, משה בן חנה רבקה, אברהם לייב בן חיה סאסל, ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.