תגית: שירת הים

היום בערב שביעי של פסח, כ"א בניסן, שהוא היום השביעי והאחרון של חג הפסח. ביום זה חלה קריעת ים סוף ונוהגים לקרוא את שירת הים כי זהו היום שבו תהליך היציאה של בני ישראל ממצרים הסתיים. בחוץ לארץ מוסיפים יום שני של יום טוב והוא מכונה "אחרון של פסח".
שביעי של פסח איננו חג נפרד מחג הפסח, בניגוד לשמיני עצרת, המהווה חג עצמאי בסוף חג הסוכות, אלא הוא היום האחרון של חג הפסח בלבד. "וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם" (שמות יב, טז).
אחרי שחרור בני ישראל ממצרים, פרעה מתחרט ושולח פרשים לרדוף ולהחזירם למצרים. מיליוני בני ישראל ניצבים על שפתו של ים סוף, מי הים קרים, זרים ולא נראים מבטיחים בלשון המעטה, מאחוריהם חיל פרשים הרוצה להשיב אותם למצרים. בני ישראל במצוקה, ואז הים נבקע, בני ישראל עוברים בתוכו, וכשהמצרים בתוכו הים נסגר והם טובעים. יש שיגידו גאות ושפל, יש שאומרים בכלל לא קרה, יש אומרים נס משמיים, וע"פ הקבלה האדם שהוא עולם קטן- בתוכו מתרחש הכול. כל מה שיש בעולם, הכול בתוך האדם. והתורה ניתנה לנו כדי לסייע לנו לברר ולתקן את התכונות שבתוכנו, את הרצונות, הכוונות והמחשבות.
מצרים היא אומנם מקום גרוע, אך מוכר וידוע וכוחו של הרגל על כל המשתמע… לעזוב אותו ולהתקדם הלאה, קדימה, אל עבר הלא נודע, החלטה לא פשוטה.
‏‎‏‎סיפור קריעת ים סוף מופיע בצורות שונות גם אצלנו, בחיי היומיום. בסופו של דבר, במסע חיינו ישנם רגעי מפתח שבהם אנו נדרשים לקבל החלטות חשובות וגורליות. והחלטות אלו הן שיקבעו את ההבדל הממשי בין חיים של הישגים גדולים ומימוש, לבין חיים מוחמצים ומפוספסים. יש לנו נטייה לדחיינות לא פעם, עד שלא נותרת לנו כל ברירה אחרת…
‏‎אין לנו וודאות או ידע מתי יופיע "הרגע הגדול" בחיינו. ולכן, בכדי לא להיות משועבדים לכבלים של המצרים שבתוכנו, עדיף להתמודד ולהציף את הפחדים והחרדות שלנו, ובמידת הצורך גם להיעזר באנשי מקצוע, ובסביבה תומכת ומקדמת המסייעים לנו לנצל היטב את ההזדמנויות שניתנות לנו להתפתחות, וצמיחה אישית ורוחנית.
‏‎כולנו בהסכמה שלרוב אין ביכולתנו לדעת, מה מחכה לנו "בצדו השני של הים", אבל זו בדיוק ההזדמנות שלנו, להתרגש ולהתלהב מעוצמתם של החיים.
שנבחר לצאת לחירות, להתפתח, להתקדם ולצמוח. שנצליח להוציא את מהותנו הפנימית מהכוח אל הפועל, ולהגשים את שליחויותינו וייעודנו בחיים. אמכי"ר.
חג שמח ושבת שלום💐

הפטרת פרשת בשלח עוסקת בסיפור מלחמת ברק ודבורה בסיסרא ומסתיימת בשירת דבורה, ספר שופטים פרקים ד'- ה', והיא מקבילה לשירת הים בפרשה שלנו השבוע, פרשת בשלח, שמות פרקים יג'-יז', (ע"פ מנהג ספרד קוראים רק את השירה וע"פ מנהג אשכנז קוראים גם את סיפור המלחמה עצמו). השירה היא מרכז הפרשה וההפטרה אבל יש גם קווי דמיון בין סיפור קריעת ים סוף לבין סיפור המלחמה בסיסרא, שמחבר ומקשר בין הפרשה להפטרה.
סיפור דבורה וברק נפתח בשופטים פרק ד' בשלושה פסוקים שחיוניים להבנת הסיפור:
"וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' וְאֵהוּד מֵת: וַיִּמְכְּרֵם ה' בְּיַד יָבִין מֶלֶךְ-כְּנַעַן אֲשֶׁר מָלַךְ בְּחָצוֹר וְשַׂר-צְבָאוֹ סִיסְרָא וְהוּא יוֹשֵׁב בַּחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם: וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-ה' כִּי תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב-בַּרְזֶל לוֹ וְהוּא לָחַץ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחָזְקָה עֶשְׂרִים שָׁנָה"
בשני הסיפורים בני ישראל משועבדים לעם אחר, בסיפור ההפטרה מדובר באמצעות כוח צבאי לא גדול במיוחד אבל עדיין מרשים בעוצמתו. בכדי לשחרר את בני ישראל יש צורך בהתערבות אלוקית. בספר שמות ההתערבות מתחילה כבר בפרשת שמות, העם דיי פסיבי, מתלונן וזועק לעזרה, ה' שולח את משה ואחיו אהרון לשחרר את בני ישראל מהשעבוד. בהפטרה אנו מבחינים בהתערבות אלוקית אך גם במאפייני זירוז ונסיון ההימנעות:
דבורה מזרזת את ברק והוא מנסה להימנע (פסוקים ו'-ח'):
וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְבָרָק בֶּן-אֲבִינֹעַם מִקֶּדֶשׁ נַפְתָּלִי וַתֹּאמֶר אֵלָיו הֲלֹא-צִוָּה ה' אֱלֹקי-יִשְׂרָאֵל לֵךְ וּמָשַׁכְתָּ בְּהַר תָּבוֹר וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וּמִבְּנֵי זְבֻלוּן: וּמָשַׁכְתִּי אֵלֶיךָ אֶל-נַחַל קִישׁוֹן אֶת-סִיסְרָא שַׂר-צְבָא יָבִין וְאֶת-רִכְבּוֹ וְאֶת-הֲמוֹנוֹ וּנְתַתִּיהוּ בְּיָדֶךָ. וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ בָּרָק אִם-תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי וְאִם-לֹא תֵלְכִי עִמִּי לֹא אֵלֵךְ".

הרב משה ליכטנשטיין מסביר- "המוקד בסיפור מלחמת דבורה וברק בסיסרא הוא לקיחת האחריות של המעטים הפורצים את האדישות ומחליטים לעשות מעשה.
סיפורה של יעל הוא סיפור היחיד המתנדב ושומע את הקול הפנימי הקורא לו לפרוץ את האדישות הסביבתית וחוסר היוזמה הטבוע באדם מעצם טבעו, ולעשות מעשה. סיסרא מגיע אל האהל שלה מתוך הנחה ברורה שהמקום אמור להיות מקלט בטוח, ואף בזה יש ללמדנו עד כמה יעל יוצאת מתוך הגדר הצפוי לכיוון התעוזה האישית. בזה היא מהווה מופת חיובי להתנדבות והקרבה ונהפכת לגיבורת העלילה.
בזה קביעתה של דבורה לברק בתחילת ההפטרה- "(ט) כִּי בְיַד־אִשָּׁה יִמְכֹּר יְהוָה אֶת־סִיסְרָא"(שופטים ד') מתקיימת, אך דרך יעל ולא דרכה. שלא כמו ברק שהיה מהוסס וסירב לפעול לבדו, פעלה יעל בניגוד לסביבתה בנחישות מרשימה ועל כן היא זוכה בקרדיט על מות סיסרא.
במציאות המתוארת ע"י דבורה בעת שהקב"ה יצא משעיר וצעד משדה אדום, כל עולם הטבע וההיסטוריה נמוגו מפניו ולא היה צורך ביזמה אנושית ובהתנדבות. ואולם, עם המעבר להנהגה של טבע והשוני שחל עם כניסתם של ישראל לארץ וחטאיהם בתקופת השופטים, לא ניתן עוד לסמוך על נס אלוקי והאדם נדרש ליוזמה. תגובותיהם השונות של הנפשות הפועלות היא נושא השירה, כשדבורה מרוממת את המתנדבים המבורכים ומשתלחת במתחמקים למיניהם."
בני ישראל יוצאים ממצרים, עם משועבד ופסיבי באמצעות התערבות אלוקית ניסית, ובהנהגתם של משה ואהרון. עתה בפתח מסעם במדבר, מסע שימשך 40 שנה, בני ישראל מתגבשים לעם עם מערכת חוקים, ערכים ואמונה ברורה באל אחד, תהליך ממושך ללימוד לקיחת אחריות על חייהם והתנהלותם, ללא הסתמכות על הנס האלוקי. מסר חשוב עבור כל אחד ואחת מאתנו.

רבי עקיבא במסכת אבות: אמר- "הכל צפוי והרשות נתונה".
ופרופסור יורם יובל שואל "הכל צפוי או הרשות נתונה? איזה בחירה חופשית באמת יש לנו, בעולם שבו הכל קבוע וידוע מראש?
האם מה שקורה לנו בחיים הוא תוצאה של ההחלטות שלנו, או שהדברים נקבעים ביד המקרה, או מלמעלה, על ידי גורמים שאין לנו שליטה עליהם, רוב האנשים עונים שזה גם וגם: יש לנו מידה מסוימת של השפעה על מה שיקרה לנו בחיים, אבל היא לא מלאה, כי יש גם גורמים שהם מעבר לשליטתנו. אבל כמה תלוי בנו? הרבה או מעט? אנשים שחושבים שרוב מה שקורה להם תלוי בהם ובבחירות שלהם נקראים אנשים עם "מוקד שליטה פנימי". לעומתם, אנשים שחושבים שרוב מה שקורה להם נקבע על ידי הגורל, או המזל, או אלוהים, הם אנשים בעלי "מוקד שליטה חיצוני"… אנשים עם מוקד שליטה פנימי הם אלה שלרוב יצליחו יותר בחיים – יצליחו להגשים את החלומות שלהם, ולגרום לדברים לקרות בעולם. מדוע? כי הם אלה שחושבים שיש טעם להתאמץ ולהשתדל, ושעם הרבה עבודה קשה ורצון טוב אפשר להפוך גורל רע לגורל טוב.
ולכן, לסיום… ההמלצה החמה שלי היא לנהוג על פי עצתו של מאמין גדול ופילוסוף גדול… שנולד וגדל באלג'יריה לפני יותר מ-1600 שנים, אוגוסטינוס…: "התפלל כאילו הכל תלוי באלוהים; פעל כאילו הכל תלוי בך"."

למעשים ולבחירות שלנו יש השפעה על חיינו וסביבתנו. מי ייתן ונצליח כמו משה ואהרון, דבורה ויעל באמונה מלאה להוציא מהכח אל הפועל את האחריות שלנו על החיים שקיבלנו במתנה. אמכי"ר.

שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

תקציר-
פרשת בשלח היא הפרשה הרביעית בספר שמות. לאחר עשרת המכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים, הנושאים העיקרים בפרשה הם יציאת בני ישראל ממצרים, המרדף של פרעה, קריעת ים סוף, שירת הים ותחילת המסע במדבר, תלונות, פרשת המן והמלחמה בעמלק.
כשיוצאים בני ישראל ממצרים הם נערכים למסע מפרך דרך מדבר סיני, בכדי להגיע אל הארץ המובטחת – ארץ כנען. הם לא בוחרים בדרך הקצרה ביותר, שהיא דרך ארץ פלשתים, דרך החוף הקצרה, כיוון שהדרך הזו עוברת בשטחי אויב. יש חשש שמא יגיעו מהר מדי למצב מלחמה (המצב אליו הם מגיעים בסוף הפרשה במלחמתם בעמלק) והפחד יגרום להם לרצות לשוב למצריים. בני ישראל, שעד לא מזמן היו עבדים, אינם בשלים עדיין להילחם. המסע עומד להיות קשה ומפרך, ולכן הפרשה פותחת ב- " (יז) וַיְהִי, בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם, וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא: כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה–וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה". (שמות פרק יג')
מה עוד? משה זוכר לקחת את עצמותיו של יוסף ממצרים כפי שהשביע יוסף את אחיו לפני מותו לא לקבור אותו במצרים.
כידוע הובלת העם במדבר היא ניסית. ביום עמוד הענן מראה להם את הדרך ובלילה הוא מתחלף לעמוד אש.
לאחר קריעת ים סוף, באה השירה הגדולה והנפלאה: שירת הים, שמשה מתחיל וכל בני ישראל עונים אחריו. שירת הים כוללת הודיה לקב"ה על הניסים שחולל מול עיניהם, היא מזכירה את הפחד והאימה של האומות כששמעו על הנס של קריעת ים סוף, ומציינת את הארץ המובטחת ואת בית המקדש שיבנה בה. גם מרים הנביאה והנשים מצטרפות ויוצאות במחול ושירה. משלב זה מתחיל מסע הנדודים במדבר, ומתחילים גם הקשיים והתלונות, תלונות על מים (במרה) ותלונות על המזון במדבר סין. הקב"ה עושה נס ומוריד מן בבוקר ("מן הוא?!" כלומר מהו הדבר הזה. וכך מקבל המזון השמימי את השם 'מן'.) ושלו בערב. הציווי המפורש הוא לאסוף מן ליום אחד בלבד ולא לשמור אותו, המן הוא 'מזון אמונה' ולכן אין לאגור אותו, אלא להאמין בכל בוקר להופעתו המחודשת. מי שאסף יותר מצרכיו ליום אחד גילה שהמן הבאיש והעלה תולעים ביום למחרת. בפרשת בשלח נזכרת השבת לראשונה. רק ביום השישי לקטו עם ישראל כמות כפולה של מן, שלא הבאישה ונשמרה לשבת, מה שנקרא לחם משנה (ע"כ בשבת אנו מברכים על שתי חלות בסעודות…). מי שיצא ללקוט בשבת כמובן שלא מצא כלום שהרי שבת זה יום מנוחה, ככתוב- "ל וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם, בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי." (שמות טז). בנוסף, מוזכר כי בני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה.
בני ישראל ממשיכים בדרכם לרפידים וגם שם אין מים לשתות, ובהתערבות אלוקית משה מכה בסלע ויוצאים ממנו מים. בינתיים ברפידים, עמלק תוקף את ישראל, ומשה ממנה את יהושע לצאת למלחמה בעמלק. המלחמה לא הייתה קלה ורק בערב, בסופו של היום, מצליח עם ישראל לגבור על עמלק. בסיום הפרשה משה רבינו בונה מזבח כאות תודה וזיכרון לנס הניצחון.