לא תמיד קל לנו לראות דברים מסתיימים, בייחוד אם התרגלנו אליהם. אנו נוטים להתרגל למצב הקיים. אבל בחיים ובמציאות נוצרים שינויים שאנחנו לא פעם מחוייבים לקבל. בפרשת השבוע בני ישראל חייבים לעמוד מול מציאות שבה משה, המנהיג היחיד שהכירו, שליווה והנחה אותם, מת ויהושע בן נון יורש את מקומו. במקביל עם ישראל צריך להיערך לאורח חיים חדש – חיי הנדודים במדבר מסתיימים, ועתה עליהם להתכונן ליישב את ארץ ישראל.
כלומר, כל סוף מבשר גם על התחלה חדשה. זה לא מקרי שאת פרשת השבוע הזה, הפרשה שחותמת את חמשת חומשי התורה, קוראים בשמחת תורה – באותו זמן שבו מתחילים גם לקרוא את פרשת בראשית, הפרשה הראשונה. זוהי למעשה תזכורת שכל סוף מביא עמו התחלה חדשה, מה שמעורר אצלנו את הציפייה והתקווה.
הסופר צבי פרימן- שאל- "מה בא קודם, התורה או העם היהודי? האם העם נמצא כאן אך ורק כדי לקיים את התורה ואת מצוותיה? או שהתורה נמצאת כאן אך ורק כדי לחשוף את עושר הנשמה? או שמא מהווים התורה והעם היהודי שלמות אחת בלתי נפרדת?" כשמשה רבינו ראה את בני ישראל עומדים וסוגדים לעגל הזהב היו לו שתי אפשרויות:
האחת – התורה.
האחרת – בני עמו.
הוא לא היה יכול לבחור בשתיהן גם יחד. בלי שמץ של היסוס השליך משה רבינו את לוחות הברית ובחר להציל את עמו, עם ישראל. האם המשמעות היא שהנשמה כביכול יותר גדולה ונשגבה מן התורה? שלכאורה, למרות חטאינו ומעשינו הפחות טובים אנו בעלי ערך גבוה יותר מן התורה עצמה?
והתשובה– התורה מספרת לנו את הסיפור הזה. בלי התורה, לא היינו יודעים מהי גדולתם של הנשמה ושלנו. כלומר, למעשה הנשמה לא יכולה להגשים ולממש את גדולתה ללא התורה, ולא ניתן לרדת לעומק פשר התורה לפני שהלוחות בעצם הושלכו ונופצו למען בני העם.
לכן, כנראה שהתורה יכלה להיכנס רק מרגע שמשה הקריב אותה למען בני עמו. רק אז למעשה הגיעה התורה, כשנתנה מקום לסליחה, להשקעה אנושית, הרגש לזולת, למה שהוא מעבר לחוק היבש…
עם הלוחות השניים באה גם יכולתה של התודעה האנושית להרחיב את התורה בתוך המסגרת הנתונה של התורה שבעל-פה. במקביל, באה גם האפשרות שניכשל ועדיין נוכל לעשות תשובה ולתקן את דרכינו.
ומכאן היחס לכל כישלון. למעשה, יש רק דבר אחד היכול לקדם אותנו יותר מהצלחה, וזהו כישלון. כשאנחנו מצליחים, אנחנו חווים שלמות ומלאות, וזה אדיר, אבל עם השלמות אנחנו לא פורצים את גבולות יקומנו הפרטי.
כשאנו נכשלים, אנחנו שבורים. אנו מרגישים לעיתים אפילו חסרי ערך. הכישלון פוגם בדימוי העצמי שלנו, ובאנרגיות שלנו. ברגע הכישלון לא פעם היינו רוצים להיעלם, לברוח. אבל למעשה כשאנחנו שבורים, אנחנו יכולים להגיע הכי גבוה שיש. כשאנחנו כלום, אנחנו יכולים לקבל את הכל. כולנו זקוקים לשלמות, כפי שהלוחות היו שלמים. עם ישראל התחרט וביקש סליחה וכפרה לכישלונם עם עגל הזהב, ומשה רבינו חצב זוג לוחות חדש. כלומר, הלוחות השניים לא היו יצירתו של אלוקים כמו הראשונים, אלא הישג של עבודה אנושית. הזכות להם התקבלה באמצעות כפרה וחרטה של עם ישראל, וכן הודות לתחנוניו העיקשים של משה. הלוחות האלה נשארו בשלמותם.
יחד עם זאת, הלוחות השניים, השלמים, והן הלוחות המקוריים, השבורים, הונחו יחדיו בארון הברית. כך גם בארון ליבנו מונחים שני זוגות של לוחות, אחד שבור ואחד שלם. עבודת חיינו היא לנתב ולאזן בין התודעה שעבורנו נברא העולם כולו, שאנחנו מיוחדים ויחידים ובלעדינו העולם לא יכול להתקיים, ובאותו העת לזכור שאנחנו זמניים, אפר ועפר. כך נוצר האיזון בחיינו. רק לב האדם יכול להיות שבור ושלם בעת ובעונה אחת. וזו כנראה התכלית, היכולת שלנו, בני האדם, לעשות את הבלתי-אפשרי לממשי.
אנחנו מסיימים מסע של עוד שנת לימוד של חמשת חומשי התורה, תודה על חווית לימוד משותף נפלאה, יישר כוח!
יחד עם זאת
, אנחנו לגמרי בפתחו של מסע מחודש של החומש מאחלת לכולנו מסע מהנה, מפרה ומצמיח. ושנזכה למצוא את האיזון בחיינו מתוך גדילה, פיתוח רגש לזולת, סליחה וחיבור, ושנצליח לגעת בנקודה הכי עמוקה בנפשנו . אמכי"ר.
חג שמח ושנה טובה