חומש במדבר- פרשת שלח- רוחניות או גשמיות?

Photo by Harsh Gupta on Unsplash

השבוע פרשת שְׁלַח לְךָ, או שְׁלַח, שהיא הפרשה הרביעית בספר במדבר. הפרשה פותחת ב- "(א) וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר .(ב) שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל." (במדבר יג)
בני ישראל מגיעים לסוף מסעם במדבר, לפניהם הרגע המרגש שלו חיכו מאז יציאתם ממצרים – הכניסה לארץ ישראל! ה' אומר למשה רבנו לשלוח אנשים לתור את הארץ, אותה הוא נותן לעם ישראל. בני ישראל מקבלים הזדמנות לבחון- איזו ארץ היא ארץ ישראל איכות האדמה, הפירות? האם הערים שם בצורות, מוקפות חומה? ומי הם האנשים החיים בה? מה טיבם?
שנים עשר נציגים שהם ראשי שבטי בני ישראל נשלחים למשימה בארץ, הנמשכת 40 יום. הנציגים תרים בכל חלקי הארץ לאורכה ולרוחבה. הם פוגשים ביושביה ופחד תוקף אותם למראה הענקים שיושבים בחברון. בדרכם חזרה הם לוקחים מפירותיה המובחרים והגדולים של הארץ.
לאחר 40 יום, שנים עשר הנציגים שבים אל משה, וכל העם שחיכה בקוצר רוח מתכנס כדי לשמוע את התוצאות ומשוב הביקור הראשון בארץ. השליחים מספרים על המראות שראו, הם מראים לעם את אשכול הענבים הענק ומתארים את ארץ ישראל כארץ זבת חלב ודבש. אולם מיד לאחר מכן הם ממשיכים ואומרים, "(כח) אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים, בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק, רָאִינוּ שָׁם…" (במדבר יג') ובהמשך, הם מוסיפים גם פרשנות משלהם, "(לב) וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ, אַנְשֵׁי מִדּוֹת. (לג) וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק–מִן-הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם." (במדבר יג'). עשרה נציגים שתרו את הארץ טענו שאין סיכוי לבני ישראל להצליח לכבוש את הארץ בעוד כלב בן-יפנה ויהושע בן-נון, שני הנציגים היחידים שהציגו גישה שונה. הם הביעו אמונה בטובה של הארץ וביכולתו של העם לכבוש אותה.
במחנה בני ישראל מתחילה מהומה גדולה, כולם מפוחדים, והעם מאבד את אמונתו כי יוכל להיכנס לארץ. חלק מהעם מתלונן ותוקף את משה ואהרון, וכמו נבואה שמגשימה את עצמה בהמשך הם פונים ואומרים- "(ב) וַיִּלֹּנוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל-הָעֵדָה, לוּ-מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה, לוּ-מָתְנוּ." (במדבר יד') אחרים תוקפים את ה' ויש אפילו מבני ישראל שכבר מתחילים לתכנן את החזרה למצרים.
דור המדבר נענש ב-40 שנה של נדודים במדבר (כנגד 40 היום שתרו את הארץ) שבו כאמור הם מתים ונקברים. כלומר, רק צאצאיהם, ושני הנציגים, יהושע בן-נון וכלב בן יפונה, הם אלו שנכנסים לארץ המובטחת בתום 40 שנה של נדודים.

מסביר הרב משה שיינפלד,
"שנים עשר מרגלים נשלחו על ידי משה לתור את ארץ כנען. מטרת השליחות הייתה להכין את עם ישראל לכיבוש הארץ ולהתיישבות בה… הדיווח של המרגלים גרם לירידה במוטיבציה של עם ישראל להיכנס לארץ, העם בכה ולא רצה להיכנס לארץ ישראל. כתוצאה מכך, המרגלים מתו במגפה, ובני אותו דור מתו במהלך ארבעים השנים במדבר ולעולם לא הגיעו אל הארץ המובטחת… גם אם הממצאים של המרגלים נכונים… מצופה היה מהמרגלים לומר כך: העם היושב בארץ הוא עז, הערים בצורות וחזקות, ראינו שם גם ילידי ענק, אבל בואו נגבש אסטרטגיה כיצד לכבוש למרות כל הנתונים ואין ספק שאלוקים יעזור לנו. במקום שהמרגלים יציבו את המציאות כפי שהיא ויתייעצו אחד עם השני כיצד לכבוש, הם החליטו שהם לעולם לא יצליחו והם השפיעו לרעה על העם כולו…
לכל אחד מאתנו יש תחום בחייו שהוא צריך לכבוש. החיים מציבים כל הזמן אתגרים ופסגות שעלינו להשיג אותם. לפני כל שינוי או אתגר חדש שעומד בפני האדם, בפרט אם באתגר רוחני עסקינן, יש חשש ואולי גם פחד מכישלון, אולם פעמים רבות אדם נכנע לפחד ללא טיפת קרב… הגיע זמנך להיכנס אל הארץ המובטחת האישית שלך! אל תישאר תקוע במדבר הצחיח. כשאתה ניצב מול כל אתגר שאתה יודע שהוא נכון וראוי לך, השאלה צריכה להיות לא האם אני יכול לעשות את זה אלא איך אני עושה את זה?
…הפחד לא תמיד רציונלי. הפחד עלול להשתיק ולהקפיא אותנו ובלי שום סיבה אמתית! עם ישראל פשוט פחד מהבלתי נודע…"

כאשר בני-ישראל התקדמו לכיוון הארץ המובטחת, הם חששו להתקדם לעבר הבלתי נודע בעיניים עצומות. מפרשים רבים מסבירים כי המרגלים ובני ישראל התרגלו לקבל ולאכול מָן מהשמיים, לשתות מבאר המים שליוותה אותם, ולהנות מענני הכבוד ששמרו עליהם. מצבו של העם והמרגלים במדבר היה נוח למדי. הם חיו בקרבה רוחנית גבוהה. ועתה, בכניסתם לארץ, הם יצטרכו להילחם, לכלכל את עצמם, לעבד את האדמה, ולהתמודד עם הטרדות של החיים בעולם גשמי וחומרי. הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל סיכם זאת, "אחד ההבדלים הגדולים בין היהדות לדתות אחרות הוא שבעוד האחרות מבקשות להרים את האדם אל השמיים, היהדות שואפת להוריד את השמיים אל הארץ".

התורה קוראת לנו לחבר את הרוח עם החומר, לקדש את החומר בעת צריכתו. לכן, כבר מכניסתם לארץ מצווים בני-ישראל להפריש תרומה מעיסת הבצק, לפני שיאפו ויאכלו ממנה, ולתת אותה לכהן. בנ"י מצווים במצוות הפרשת חלה. רכיבים כמו קמח (חיטה), מים, שמן וכו' המופקים מהאדמה, גשמיים וארציים מתקדשים מעצם ההתכווננות, הברכות ונתינת התרומה עוד בטרם אכילת החלה. למשל, נכוון-
בעת ניפוי הקמח- אנא ה' עזור לי להוציא את הרע, ועזור לי לעשות בירור בין הטוב לרע, ולהוציא את כל המשפטים וכל הדברים שלא מקדמים אותי בעבודת ה'. עזור לי לעשות בירור בין האסור למותר. 
בהוספת סוכר-  אנא ה' עזור לי לתקן את מידותיי במתיקות.
בהוספת מלח- אנא ה', עזור לי למצוא את האיזון, את שביל הזהב במידותיי… המלח מסמל את הגבולות.
בהוספת שמרים- אנא ה', תן בי את הכוח לכל משימה, אנא עזור לי להיות בהתלהבות ושמחה תמיד.
בהוספת שמן- אנא ה' עזור לי שכל מי שיפגוש אותי יזכה במאור פנים…
בהוספת מים- אין מים אלא תורה. אנא ה' עזור לי להיות מחוברת לנשמה שבי…"
בזמן הלישה- הריני באה להפריש חלה, אנא ה' עזור לי שיהיה לי רכות וגמישות בעבודת ה'…

לכולנו יש "ארץ מובטחת" שאם נתמיד, נאמין שיכול נוכל, ונדע לקדש את הדרך, נזכה למימוש ורוממות חיי הרוח והחומר גם יחד. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום🥖💞

פרשת בלק- השבוע כישופים

פרשת בלק עוסקת ברוחניות ובהשראה עליונה. הלוחמה היא מחשבתית, מילולית, וראייתית… ככתוב, בלעם היה- " (ג) …נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר, וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן." (במדבר כד) עינו של בלעם הייתה סתומה, כשעוד קודם לכן, מתואר בנוסף כיצד בלעם לא ראה את מלאך ה' שחסם את הדרך בעוד אתונו ראתה ונאלצה לעצור. במקביל, עם ישראל אפילו לא מודע למלחמה הזו שמתחוללת מאחורי גבו, המלחמה למנוע מתכניתו של בלק לצאת לפועל, ולהשתמש בכוח הכישוף, כוחן של מילים שיכולות לייצר אנרגיות וכוח הרסני על עם ישראל. ההצלה מגיע מהשגחה עליונה. מהי השגחה עליונה? האם אנו חווים ומאמינים בקיומה של השגחה עליונה?
יש עמים קדמונים שהאמינו בהשגחה כללית, ואמרו ש-ה' עזב את הארץ ומסרה לצבא השמים והירח והמזלות וכוכביהם.
לא פעם אנו אומרים דברים שהם הכי לא מתוכננים, שנפלטים לנו, ולא ברור לנו כיצד? ולפעמים אנחנו ממש המומים מפליטת הפה שלנו… בלעם לא שולט בדבריו, במקום לקלל הוא מתאר את מה שהוא רואה במחנה ישראל, ומברך את עם ישראל.
אחד החידושים של תורת החסידות שנתגלתה על-ידי הבעש"ט (הבעל שם טוב) הוא האמונה בהשגחה-פרטית. על-פי הבעש"ט יש השגחה-פרטית על כל דבר שקיים בעולם, מבני-אדם ועד גרגרי-חול העפים ברוח; ישנה השגחה על הדומם, הצומח, החי ובטח על האדם. כל תנועה של כל מציאות כלשהי שקיימת בעולם היא ברצונו ובהשגחתו הישירה של הקב"ה שמנהיג את כל העולמות, ולא על פי מקרה טבעי. שיטתו זו של הבעש"ט עומדת בניגוד מוחלט לכאורה לשיטות ראשונים (והרמב"ם בראשם) וחלק מהמקובלים (הרמב"ן והרמ"ק), שסברו כי השגחה פרטית קיימת רק על מין האדם, אך לא על שאר חלקי הבריאה.
התפיסה הזאת של ההשגחה-הפרטית המוחלטת היא יסוד משמעותי וחשוב בהשקפה החסידית. היא מטמיעה באדם את ההכרה, ששום דבר בעולם אינו מקרי. גם הדברים הקטנים שנראים לא פעם לא משמעותיים – כמו איחור לאוטובוס או ביטול שיעור, או אפילו פגישה אקראית – הינם כולם חלק מההשגחה הפרטית. מה שאומר- שיהודי החדור בגישה זו מתייחס לחיים לגמרי אחרת. וכשמשהו משתבש ולא קורה כפי שתכנן, הוא מאמין בסופו של דבר שכל זה מהקב"ה, ולכן זה לטובה.
הרב יובל אשרוב מסביר ש- "האמונה בהשגחה פרטית היא המפתח לחיים של שלוה ואושר. לדעת שכל מה שקורה לנו הוא משמיים בהשגחה פרטית מדויקת ומדוקדקת עד לפרטים."
הבריאה, לפי תורת החסידות, איננה פעולה חד-פעמית שהתקיימה בששת-ימי-בראשית בלבד, אלא זהו מצב מתמיד שנמשך כל עוד העולם קיים. אם הקב"ה יפסיק, אפילו לרגע אחד 'לברוא' מחדש את העולם, העולם פשוט יחדל להתקיים וישוב למצבו ההתחלתי – לאין ואפס ממש.
לעניות דעתי לכולנו יש רגעי הארה בהם אנו מחברים את הנקודות לקווים ומשם הדרך קצרה לתמונה שלמה שמתבהרת והופכת למאירה; תמונה שלא יכולתי להבחין בה קודם לכן, שנוצרה מתכנון מוקדם אבל הכולל שיבושים, שינויים והפתעות לא צפויות. מה שמזכיר לי שאת בעלי היקר הכרתי בתחנת אוטובוס כי פספסנו את האוטובוס הקודם, ואני הייתי מתוסכלת מהשיבוש בתכנית המקורית ואיבוד הזמן בהמתנה לאוטובוס הבא… לציין שרק אני והוא נותרנו לחכות בתחנה… 'שיבוש' בתכנית המקורית שלי שמיותר לציין עד כמה אני מוקירה…:-))

האזינו

מאחר וראש השנה חובר יחד לשבת הקרבה אני מקדימה ומעלה את הפרשה.
פרשת האזינו היא מהפרשות המיוחדות ביותר בתורה. במקום שורות ארוכות ופסקאות מלאות, נמצא שני טורים ארוכים של מילים קצרות כי רוב פרשת "האזינו" היא שירה. זו שירה חשובה לכולנו, ומשה רבינו מזמין את העולם כולו להקשיב : "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה; וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי-פִי"ל"ב, א.
ממש בקרוב יכנסו בני ישראל לארץ המובטחת בלעדיו והוא דואג להם. משה רבינו מכיר את העם, ארבעים שנה הם נדדו במדבר, דאגו להם לאוכל ולמים, שמעו את תלונותיהם הרבות וטיפלו בהן, שוב ושוב הם ביקשו לחזור למצרים ולא האמינו באלוהים.
ההיסטוריה של הנדודים מלמדת שלבני ישראל תהא התמודדות לא פשוטה עם ארץ חדשה ותנאים חדשים. החששות הללו מביאים את משה לחבר שירה, שירה של אזהרות, תזכורות, הבטחות, זיכרונות ותיאור העתיד שמצפה להם. משה משתדל לצייד אותם בצידה לדרך, צידה נפשית ורגשית ולא חומרית. הוא מזכיר לבני ישראל את כללי ההתנהגות, את התורה, קיום מצוות, והאמונה.
בפרשה זו כתוב כל מה שיקרה לעם ישראל בעתיד. השירה הזאת היא עדות על נצחיות הקשר בין הקב"ה לישראל, בין כל אחד ואחת מאתנו לבין בורא עולם. מכיוון שהפרשה בדר"כ נקראת בשבת שאחרי ראש השנה, אחרי שהמלכנו את הקב"ה מחדש עלינו ועל כל הבריאה, הפרשה באה לחזק אותנו במעמד הימים הנוראים, עשרת ימי תשובה, ולהזכיר לנו את הצורך לשוב אל שורשנו, להתחבר אל החלק הטוב השמור והמובטח לנו שמצוי בנו פנימה. לרוב אנו רואים רק חלקי דברים וחסרונות רבים, ולכן אנו נוטים לאבד את האמונה. הפרשה נוטעת בנו כח של אמונה בתכלית הטוב, כח של שלמות פנימית ותקוה לעתיד.
כבר הזכרנו שהמצווה העיקרית בראש השנה היא לשמוע קול שופר שיעורר אותנו, שמשקף לנו את האופן בו אנו מקשיבות.. ומאזינות. השיטה של ה'אימאגו' טוענת שכדי שנוכל להאזין אנחנו צריכות לנקות את עצמנו ולהפוך ל'אובייקט'- ללא דעה קודמת ומחשבות שליליות. כלומר, ההקשבה צריכה לבוא ממקום נקי וגם נצטרך לפעמים להתכופף ולהוריד את 'האגו' על מנת שנוכל להתחבר אחת לשנייה. מבנה השופר כאמור הינו כפוף מלמד אותנו, שבראש השנה, עלינו להתנקות ולהיות ופחות עם אגו, בכדי שנהיה במצב של שמיעה קשובה, קבלה, חיבור והתחדשות לקראת השנה החדשה.
האזנה משמעותה הקשבה בתשומת לב, כלומר הפנייה היא לא רק לשמוע את דבריו של משה רבינו אבל יש פה קריאה להקשבה מיוחדת, עם מלוא תשומת הלב, בכל אחת ואחת מאיתנו יש משה רבינו שמבקש שנהייה קשובות לעצמנו שנוכל לחבור לשורשנו ולזולת.
ההקשבה הזו מאפשרת לנו לחוות יותר בחוזקה ש- "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב". במילים אחרות, כשאנו מכוונות את מילותינו נכון, ברגישות וראיית האחר, הן תתקבלנה באופן הראוי בצד השומע. לעומת זאת, אם מילותינו אינן מתקבלות כראוי בצד השני, כנראה שמשהו היה לקוי באופן ההעברה או בגישה שלנו, מה שקורא לנו לבירור עצמי ופנימי. אז השנה אני מזמינה את כולנו לשתוק בזמן תקיעת השופר, רק להקשיב עם כל תשומת הלב,
ושנזכה לנקיות, התחדשות, והתחברות לשנה טובה ומתוקה. אמן כן יהי רצון.
חג שמח ושבת שלום