השבוע התחלנו את חומש ויקרא, הספר השלישי בחמשת חומשי התורה. חומש ויקרא ידוע בכינויו "תורת כהנים", מאחר והוא עוסק בעיקר בהלכות הקרבת הקורבנות, בכוהנים המשרתים במשכן, ושאר דיני המקדש. המשכן כאמור בסוף פרשת פקודי בספר שמות, כבר עומד, ומתואר כיצד הענן שורה על המשכן, "וְלֹא-יָכֹל משֶׁה לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד…". לכן, פתיחת חומש זה במילה "ויקרא" בעצם מציינת שהפעולה נקשרת למה שהיה לפניה (וו החיבור), ובנוסף שמשה הוזמן על ידי ה' להיכנס פנימה למשכן, להתקרב אל הקדושה.
בימינו, כל אותן הלכות, והנחיות הקרבת הקורבנות נראות כלא רלוונטיות, ואף אכזריות, ויותר מזה, פגאניות. בפרט היום, כאשר יש מודעות כה גדולה לצער בעלי חיים. אז מדוע מוקדש חומש שלם לנושא זה?
מסביר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב,
"… הרמב״ם ( 1138-1204) מציג את הגישה התרפויטית מניעתית. בני ישראל במצרים ואחר כך במדבר, חיו במרחב סביבתי אלילי של פולחן הקרבת קורבנות. על מנת להרחיקם בדיעבד, ממרחב העבודה הזרה ולהכשירם להיות עם סגולה, היה צורך במתווה תרפויטי מניעתי, מעין תרופה למכה, ביצירת מרחב בידוד סטרילי של הקרבת קורבנות, ייחודי יהודי משלהם. כדברי הרמב"ם (מורה נבוכים, חלק ג, לב ): " שאי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום, ולזה אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהורגל בו פתאום….. כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל…ומפני זה השאיר ד' מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולעניינים דמיוניים…וציוונו לעשותם לו יתעלה וציוונו לבנות היכל לו ועשו לי מקדש ושיהיה המזבח לשמו ושיהיה הקורבן לו."
ואילו הרמב״ן (1194-1270 ) חולק בחריפות על הרמב״ם ומציג את הגישה התיאולוגית החינוכית המעצבת למעשה הקורבנות, שתכליתה להגשים את היעוד והקירבה לד׳. לדבריו, הקורבן תכליתו, להביא לכתחילה ולא בדיעבד, להתקרבות ולקִרְבָה. לא כדברי הרמב"ם כסוג של אמצעי או תרופה, כמנגנון הגנה בדיעבד, כמניעה נגד השפעות סביבתיות קיימות של עבודה זרה.
אותנו מעניין במאמרנו הפעם, לבחון את דרך ניהול השיג והשיח של המחלוקת, בדרך ההתבטאות החריגה, הגורמת לנו להרים גבה, שנוקט הרמב"ן כנגד הרמב"ם : "והנה הם (דברי הרמב"ם האלה ) דברי הבאי, וירפאו שבר גדול…"
כיצד השתלחות כזאת מתכתבת עם הארתו של רש"י: "וַיִּקְרָא- לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציוויים, קדמה קריאה לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשין בו."
כך גם נחמה ליבוביץ מדגישה תמיהתנו בפרשנותה : "יושם לב לחריפות בה מתקיף הרמב"ן את הרמב"ם בהשתמשו במליצה שאולה מדברי ירמיהו ( ו', יד') המצליף בנביאי השקר באומרו: "וירפאו את שבר בת עמי על נקלה לאמור, שלום שלום ואין שלום."
גם הריטב"א- רבנו יום טוב בן ר' אברהם בן אשבילי מספרד ( 1260-1330 ) כתב בספר הזיכרון אודות דברי הרמב"ן. ספר הזיכרון הוא הספר שכתב במיוחד להגנת הרמב"ם מהשגותיו והתקפותיו של הרמב"ן . בספר הוא דן ב13 מקומות בתורה, שבהם הרמב"ן מתקיף את הרמב"ם ובכל אותם מקומות, הריטב"א משתדל להיות מליץ יושר טוב לרמב"ם.
מעניין עד כמה הריטב"א שהיה רגיש לתרבות השיג והשיח, הויכוח והמחלוקת , קרא לספרו – ספר הזיכרון, שמתכתב עם דברי הנביא מלאכי, שגם עסק בתרבות השיג והשיח , אודותיו נקרא בשבת הבאה- שבת הגדול בערב פסח: "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ד', אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ; וַיַּקְשֵׁב ד', וַיִּשְׁמָע, וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ד', וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ." ( מלאכי, ג', טז'). הנה כי כך, הנביא מלאכי וגם הריטב"א מעבירים לנו מסר ברור- נכון שאין בית מדרש שאין בו מחלוקת, אבל אנא, תנהלו המחלוקת לגופו של נושא ולא לגופו של אדם. בבקשה, נהלו השיג והשיח ביניכם, בתרבות הדיון, במתן כבוד איש לרעהו, בכיבוד דעות ששונות מדעתנו. ראוי שתשלטו על חרצובות לשונכם, תספרו עד עשר, לפני שאתם עושים שימוש במילות פוגעניות ולא ראויות כלפי זולתכם במרחב השיג והשיח…
פרשתנו במחלוקת המונומנטלית בין הרמב"ן לרמב"ם ,מעבירה לנו מסר לדיוננו- כולנו בני אדם ואנו מונעים מדחפים ויצרים. סף הרגישות שלנו פעמים נמוך מאד ועלול להביא אותנו לתגובה מהירת חמה כלפי האחר.
אז מה עושים ?
פרשתנו חושפת לפנינו את התשובה. כן, זה לא קל ודורש מעמנו קורבן, שיש בו גם קירבה וגם הקרבה. הנה כי כך, שיג ושיח, דיון וויכוח, דורש קורבן מהיחיד וגם מהציבור. כך עלינו לקרוא בקריאה נוספת, את משמעות סוגי הקורבנות בפרשתנו.
קורבן שלמים– קורא לשלמות הדיון והמחלוקת שהיא לשם שמים ובדרך של שלום.
קורבן החטאת– קורא להעניק הלגיטימציה לכך, שאם נהגנו לא נכון ובחוסר רגישות וכבוד כלפי האחר במהלך של התנגשות- עמדות, השקפות ודעות ונהגנו כלפי זולתנו , באופן לא ראוי, גם מתוך חטא ההיבריס והיוהרה, שרק דעתנו היא הנכונה ואין בלתה. הרי עלינו להכיר בטעותנו בדרך הקרבת קורבן החטאת.
קורבן עולה ויורד – קורא לניקיון האוירה בשקלא ובטריא, בשיג ובשיח בינינו ומקנה תשתית ראויה, כיצד לעשות זאת.
קורבן מנחה – מלבד היותו מובא מהצומח ועושה צדק חברתי, גם לעני שאין ידו משגת להביא קורבן מן החי שעלותו הכספית גבוהה, הרי הוא גם קורא לנו לקדש את הספק ולא להיות כל כך בטוחים ונחרצים בעמדתנו ובדעתנו, כמו משמעות זמן המנחה, שהוא בין הערביים, של ספק – יום או לילה. קורבן המנחה קורא לנו – אל תהיו נעולים בעמדתכם, מבלי יכולת לשמוע גם דעה אחרת. אל תבטלו בביטול ובזלזול דעתו של האחר. נהגו בדרך- וַיִּקְרָא, כמו בפרשתנו. שהאות א בסיומה היא מוקטנת, כמסמלת את הצניעות והענווה.
אם כך ננהג , הרי נשרה ריח ניחוח והכלה של אנרגיות חיוביות, בכל מרחב של אנשים, בעלי דעות שונות, כפי שמתארת זאת פרשתנו : "וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן אֶת-הַכֹּל, וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה–עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ, לַד'"(ויקרא, א',יג').מפרש רש"י: "רֵיחַ נִיחֹחַ -נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה לרצוני."
דומה שגדולתו של הרמב"ן בתיקונו האישי, בהנחילו לבנו ולכולנו- מורשת, שהיא אנטיתיזה לאופי תרבות המחלוקת שלו עם הרמב"ם. עת הוא כותב בערוב ימיו בשנת 1267 איגרת לבנו שנודעת בתפוצות ישראל, כאגרת הרמב"ן, שבה הוא כותב: "תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת, וּבַזֶּה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחְטִיא בְּנֵי אָדָם. וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: כָּל הַכּוֹעֵס – כָּל מִינֵי גֵיהִנּוֹם שׁוֹלְטִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ, וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ". וְאֵין "רָעָה" אֶלָּא גֵיהִנּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה". וְכַאֲשֶׁר תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הָעֲנָוָה, שֶׁהִיא מִדָּה טוֹבָה מִכָּל מִדּוֹת טוֹבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "עֵקֶב עֲנָוָה, יִרְאַת ה'". הנה סגירת המעגל של הרמב"ן ,לאות א הזעירה והענווה, במילה הראשונה בפרשתנו – וַיִּקְרָא … – לקרוא ולא לצעוק, לכבד ולא להשפיל, להכיל דעה אחרת ולא לזלזל בה.
הנה לכם חיסון, בדמותו של אגרת הרמב"ן ולמדו את הטכניקה, איך לא להגיע לכעס ולחימה כלפי זולתנו. כך פרשתנו קוראת לנו קריאה – "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן"- עליכם להיות נכונים לקורבן ולהקרבה במרחב השיג והשיח."
מסר חשוב ממש, בפרט בימים אלו, כאשר אנו מצויים בעיצומו של משבר פוליטי-חברתי נרחב ומתמשך. אנו חווים ביטוי עוצמתי להתנגשויות בין קבוצות ותפיסות מנוגדות לגבי סוגיות שונות. כאשר הכל מתנקז לשאלת היסוד- מהי זהותה וצביונה של מדינת ישראל כ"יהודיה ודמוקרטית" והקשר בין שני מרכיבי הזהות. אני מקווה שנצליח בעוד מועד לעלות חזרה על המסלול השפוי של דיאלוג מכבד ומאפשר שיח מקדם. ולממש את המורשת שהנחילו לנו אבותינו, לגלות הקשבה, פתיחות והכלה, ובעיקר ענווה לקולות השונים שמרכיבים את הפסיפס האחד הכולל- הפסיפס היהודי. אמן כן יהי רצון.
שבת שלום ❤️
