פרשות אחרי מות קדושים- יחסים זקוקים לכללים

Image by Gerd Altmann from Pixabay

האמירה "קדושים תהיו" מעוררת מיד תחושה של רוממות ובידול. לרוב נדמה את הקדושים כמופרשים ונבדלים מעולם של עשייה ומחוברים אל המרחב הרוחני והאלוהי. אבל הפרשות השבוע מפרטות כיצד יש ליישם את "קדושים תהיו", ומסתבר כי להיות "קדוש" על פי התורה דווקא מחייב להיות מחובר לסביבה האנושית ולהתנהל בדרך הישרה והטובה. מי שנבדל ומתנזר מכל ענייני העולם הוא למעשה מפר את הציווי המחייב התקדשות מתוך התחברות. נראה כי דרכה של תורה היא להתייחס למקום שבו האדם נמצא בפועל, למציאות שלו, ומשם ליצור עבורו תמרורים שיסייעו בתהליך הארוך טווח, מסע חייו, לתיקון כשרגליו נטועות בארץ, בחיבור עם הקיום האנושי על איכויותיו ועל כשליו, ויחד עם זאת כשראשו מביט מעלה אל השמים, אל האמונה באפשרות של התיקון.
ההשפעות סביבנו בלתי נמנעות וע"כ פרשת 'אחרי-מות' מצווה-
"(ב) דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:  אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. (ג) כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם-בָּהּ, לֹא תַעֲשׂוּ; וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה, לֹא תַעֲשׂוּ, וּבְחֻקֹּתֵיהֶם, לֹא תֵלֵכוּ… " (ויקרא יח)

כלומר, מה שראינו וידענו במצריים כבר לא רלווננטי, כך גם הנורמות של המקום החדש אליו אנו מגיעים, כנען. הם לא מתאימים ולא בהלימה עם הערכים והציווים עימם אנו מגיעים. ההנחיה המפורשת לעם ישראל היא לא להיות משועבד לעבר שלו ולמה שהוא הכיר במצרים, כך גם לא להשתעבד למה שהוא פוגש במקום החדש, בכנען, כי יש לו משהו משלו, משהו ערכי ומוסרי שהוא מביא עימו ומחובתו להטמיע ולשמר אותו.

הפרשות השבוע עוסקות בהקמת מדינה יהודית שבה אנשים עוסקים בצורכי הפרט והכלל, אינם נותנים לעני ולחלש ליפול, אינם נותנים לעשיר לנגוש, עומדים על זכויות הפרט לשמירת צלם האלוקים שבקרבו – וזוהי צריכה להיות תמציתה של המדינה היהודית.

אכן, הסביבה הראשונית שבה אנו גדלים היא המשפחה, ופרשת 'קדושים' מקדימה ומסבירה- "(ג) אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ" (ויקרא יט) התורה מחייבת אותנו לשמור על המבנה ההיררכי של ההורים כראשי הבית, ועל היראה מהם. אחרי הכל, ההיררכייה במערכת המשפחתית היא הבסיס הראשוני ביצירת חברה, וע"כ גם מובאים ציווים רבים המתייחסים ליצירת חברה יהודית קדושה. ציווים כמו- הקמת מערכות מיסוי לצורכי רווחה (הדאגה לעניים), איסור הלנת שכר, יושר במסחר, איסור הכשלת עיוור, איסור גניבה, איסור רכילות, 'והדרת פני זקן', 'לא תעשו עוול במשפט' ועוד. במילים אחרות, חלק מהמצוות מצפוניות, אחרות נוגעות לחברה וכלכלה, ועוד אחרות לטהרה ולטאבו. התורה בעצם אומרת לנו שלמצוות הללו יש מכנה משותף. כולן עוסקות בסדר, במגבלות ובגבולות.

הרב דר יונתן זקס זצ"ל מסכם-
"כללים ברורים יוצרים ילדים בטוחים והורים רגועים ורציונליים. עקרונות ברורים של משמעת וענישה מאזנים בין דין לרחמים באופן המאפשר קידום מיטבי של ההתפתחות החברתית והבשלות הנפשית. כללים ברורים ומשמעת נאותה עוזרים לילד, למשפחה ולחברה לכונן סדר, לשמור עליו ולהרחיבו. אלה הם הדברים המצילים אותנו מכאוס. בזאת עוסק פרק יט, תחילת פרשת קדושים: כללים ברורים היוצרים סדר חברתי ומקיימים אותו. ואל המקום הזה שייכת האהבה הממשית – לא התחליף הסנטימנטלי שלה, זה שאנו מרמים בו את עצמנו. בלי סדר, האהבה רק מוסיפה לכאוס. אהבה המוחקת גבולות עלולה להוביל להזנחה הורית ולייצר ילדים מפונקים עם תחושת מגיע-לי הנידונים בבגרותם לחיים ללא אושר, ללא הצלחה וללא מימוש עצמי.
בפרק הפותח את פרשת קדושים יש שתי מצוות מרשימות במיוחד: אהבת הרֵעַ ואהבת הגֵר. את שניהם אנו מצווים לאהוב "כמונו". "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי ה'", לשון המצווה הראשונה (ויקרא יט, יח). "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם, לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ", אומרת המצווה השנייה, וממשיכה: "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם. וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (שם לג-לד).
שתי מצוות אלו מגדירות את היהדות כדת של אהבה – לא רק אהבת האל ("בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ"), אלא גם אהבת האנושות. כשהעמידה היהדות את העיקרון הזה, היה בכך חידוש שבכוחו לשנות עולם. אתיקת הקדושה מלמדת אותנו שכל אדם עשוי בצלם אלוהים וכדמותו.
יש סדר לעולם, מוסרי ופוליטי וסביבתי. כשהסדר הזה מופר, העולם גולש לתוהו. כשהסדר הזה נשמר ומשומר, אנו נעשים שותפים בבריאתן של ההרמוניה הנשגבת והרבגוניות העשויה רקמה אחת: של מה שהתורה מכנה "קדוש".
אני מאמין שבאתיקת הקדושה יש משהו ייחודי ועכשווי. היא מלמדת אותנו כי המוסר והאקולוגיה כרוכים יחדיו. שניהם נוגעים לבריאה: לעולם הטבע כמעשה ידי אלוהים, ולאדם כעשוי בצלם אלוהים. כיבוד האדם כאדם, וכיבודה של הסביבה הטבעית, משלימים זה את זה. עולם הטבע והאנושות נבראו שניהם בידי אלוהים, ועלינו מוטל להגן על הראשון ולאהוב את האחרונה."

שבת שלום💞

פרשת נשא- ברכת הכוהנים היא רק לכוהנים?

מקורה של מצוות ברכת הכוהנים הוא בפרשת השבוע, פרשת נשא – "(כג) דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו לֵאמֹר, כֹּה תְבָרְכוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אָמוֹר, לָהֶם (כד) יְבָרֶכְךָ יְהוָה, וְיִשְׁמְרֶךָ. (כה) יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ. (כו) יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. (כז) וְשָׂמוּ אֶת-שְׁמִי, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַאֲנִי, אֲבָרְכֵם. " (במדבר ו')
אלו הן המילים שהכוהנים מצווים להשמיע באזני עם ישראל. הרב משה גרילק מתאר כיצד זה מתנהל- "הכהנים שבין המתפללים יוצאים מבית הכנסת בשעה שהחזן חוזר על תפילת ה"שמונה עשרה", נוטלים את ידיהם ומתייצבים על הדוכן בנכונות נפשית עמוקה לברך את קהל הנאספים – במילים שצוטטו לעיל. שם, על הדוכן הם מחכים עד שיוזמנו על ידי הקהל, ויתבקשו לשאת את ברכתם. אחד מן הקהל קורא: "כהנים!" ואז, רק אז, הם פותחים בברכה. זו נקודת ציון ראשונה שתסייע לנו להבין את מהות התרגיל כולו."
הרבה מהפרשנויות מסבירות שהברכה הראשונה, "יְבָרֶכְךָ יְהוָה, וְיִשְׁמְרֶךָ," מתייחסת להצלחה החומרית; הברכה השנייה, "יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ," להארה והחן הרוחניים. ולבסוף, "יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. וְשָׂמוּ אֶת-שְׁמִי, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַאֲנִי, אֲבָרְכֵם." השפעה סביבתית ע"י מתן שלום בטחוני וברכתו של ה' על בני ישראל.
למעשה אנו למדים שברכה מצויה במקום שבו שניים נפתחים זה לזה, נושאים זה לזה את פניהם ואת נפשם, נפתחים כדי לברך ולהתברך ושומרים זה על זה, כך שהברכה תישאר שרויה עליהם וביניהם. לכן, הכוהנים חייבים לפתח בלבם רצון, כוונה ושאיפה שהמבורכים על ידיהם אכן יזכו לברכה הראויה. במילים אחרות, הכוהנים חייבים באהבת חינם, לאהוב את המבורכים. על הכוהנים לתרגל בלבם אהבת ישראל בכדי שהברכה תהא עם ערך, כוח והשפעה.
וזוהי תזכורת עבור כולנו שעוד לפני מעמד מתן תורה הופיעה דרישה ברורה ומשמעותית-
"וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות, י"ט, ו'). כלומר, כל עם ישראל קדושים הם. גם אלו העוסקים בחיי היום יום- קדושים הם. כל העם על כל מרכיביו קדושים ונחשבים כוהנים. ולכן, רק אם קיימות בלבנו רגשות חיוביים כלפי הזולת, כיחיד וכחברה, נצליח לפתח בליבנו אהבת חינם ולהשפיע ביצירת חברה בריאה ומטיבה.
אמר הרב משה גרילק-
"כל בוקר, בימי חול, שבת ומועד, פונה הקהל בנכונות נפשית אל הכהנים ומבקש מהם שיברכוֹ. ואז, מרכינים המתפללים את ראשיהם, עוצמים את עיניהם ועונים "אמן", כנגד הכהנים הנושאים בפיהם ומברכים את העם. הלבבות של המברכים והמבורכים כאחד, נפתחים, באותה שעה, איש כלפי רעהו. טוב עין הדדי זה, גורם לברכתו של האלוקים שתחול על הציבור כולו. וכל אחד מן הקהל זוכה להתעוררות האהבה האנושית בלבו, לתחושת ההזדהות עם הכלל, לפלח נוסף של נדיבות ועין טובה.
לו היינו נוטלים אל תוך חיי המעשה שלנו מעט ממה שאנו חייבים לחוות בשעת ברכת כהנים, היו חיינו משתנים עד לבלי הכר. כולנו יודעים ומכירים את מצוקת נפשנו הגדולה. את אי היכולת שלנו להשלים עם טובת הזולת – בכל מישורי החיים. כולנו חשים שבכך אנו, למעשה, מונעים טובה רבה מעצמנו. כפי שאמר אחד מגדולי המוסר בדורנו:
"מי שחינך את עצמו לשמוח בהצלחת חברו ומחק את הקנאה מלבו, חי חיי שמחה ללא הרף. הרי הצלחות האדם, המשמחות את לבו – מעטות הן. ואם הוא מוסיף עליהן גם את השמחה על הצלחות חבריו וידידיו, מוסיף הוא לעצמו אין סוף שעות אושר. לצערנו, גורמת הקנאה בלבנו לעצבות למראה הצלחתו של הזולת. מי מפסיד? האדם עצמו!"…
ברכת כהנים, כל בוקר, היא התרגיל. בה טמון המנוף האדיר שבכוחו לשנות מצב זה. אם, כמובן, ישכיל האדם היהודי להיות מודע למרב התועלת שהוא עשוי להפיק ממנה. אם יחושו בעליל – הכהן המברך והציבור המתברך – כיצד נפתחים באותה שעה מעיינות האהבה בלב. או אז, אם ייקחו פירורים מרגשות אלו שהתעוררו בלבם באותה שעה, אל שוק החיים. אל חיי המאבק בחוץ, במשרד, בסדנה, על הכביש ובכל מישורי החיים – תשתנה דמות החברה ואיכות חייה. תשתנה – עד לבלי הכר." אמכי"ר.

שבת מבורכת ❤

פרשות אחרי מות קדושים- תקציר!

פרשות אחרי מות קדושים בחומש ויקרא הן פרשות נפרדות, אך בשנים שהן אינן מעוברות, כמו השנה, קוראים אותן יחד. שמה של הפרשה "אחרי מות" מעיד על ההתייחסות שלאחר אירוע מות שני בני אהרון הכהן,  נדב ואביהוא, שני כוהנים חשובים, שמסיבות שונות החליטו להקריב "אש זרה"- שה' לא ציווה אותם, ויצאה אש מלפני ה' ושרפה אותם למוות, כפי שמתואר בפרשת שמיני.
פרשת אחרי מות פותחת בהסבר ואזהרה על הטעות של בני אהרון הכהן, – "(א) וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן–בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-יְהוָה, וַיָּמֻתוּ " (ויקרא טז)  כלומר, הפרשה פותחת בהבהרה מה אסור לעשות כדי שאירוע כזה לא יקרה חלילה שוב, וזו לשון האזהרה-  "(ב) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ" (ויקרא טז) הקב"ה אוסר על כניסת הכוהנים והקרבת קורבן ע"פ רגש ורצון אישי, אלא הציווי הוא שהקרבת הקורבנות תיעשה רק על פי כללי התורה.
לאחר האזהרה הפרשה מתארת את המועד החשוב, יום הכיפורים, ואת הטקס של יום הכיפורים שבו נכנס הכוהן הגדול למקום הקדוש ביותר במקדש – קודש הקודשים. הפרשה מסבירה את תפקיד הכוהנים בבית- המקדש והמשכן באותה עת.
בנוסף, הפרשה מתארת את הקרבת פר החטאת שמביא הכוהן הגדול לכפרתו, ולכפרת בני ביתו, ואת הקרבת שני השעירים – 'שעיר לה' ושעיר לעזאזל', לכפרת חטאי ישראל. שני השעירים זהים זה לזה; התלמוד מסביר ששני השעירים הללו היו צריכים להיות זהים במראם, גודלם וערכם הכספי, ושרק על-פי גורל (המקובלים מסבירים שיש כאן משל לבחירה החופשית שלנו. בכל רגע נתון, יש לנו בחירה לעשות או לא-לעשות את הדבר הנכון), אחד מהם מוקרב על המזבח והשני נלקח למיתה במדבר. השעיר לעזאזל מובל על-ידי שליח מיוחד, לאחר שהכוהן סומך על השעיר את ידיו ומעביר את החטאים באופן סמלי אל השָׂעִיר לעזאזל, וכך מכפר בו את כל עוונות ישראל.
בנוסף, על ציווי עבודת הכהן ביום הכיפורים, מציינת הפרשה כי זהו יום תענית לכל ישראל, יום האסור במלאכה – שבת שבתון לכפרת עוונות. בסיומה פרשה זו מבהירה שאכן יש לבצע טקס זה פעם אחת בשנה ודווקא בעשירי לחודש השביעי. רש"י מבהיר שיום זה היה היום בו משה רבנו ירד מהר סיני עם לוחות האבן השניים. פרשה ראשונה זו נקראת ביום הכיפורים בתפילת שחרית.
בהמשך הפרשה לאחר הטקס המתואר מוזכרים חוקים שעוסקים בתחומים שונים – עניינים הקשורים לקורבנות, דיני שחיטת בעלי חיים, איסור גילוי עֲרָיוֹת ומעשֵׂי תועבה אחרים.
פרשת קדושים ממשיכה וכוללת דינים יסודיים רבים וחשובים, ולכן ה' אומר למשה שידבר ויעביר דינים אלו לכלל בני-ישראל. הפרשה פותחת בציווי הראשון לבני ישראל-  "(ב) דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם–קְדֹשִׁים תִּהְיוּ:  כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם." (ויקרא יט). כבר משמה של הפרשה ניתן להבין את מטרת הרשימה הארוכה של חוקים ומצוות המתוארות בפרשה, שחלקן קשורות לנושאים חברתיים שבין אדם לחברו וחלקן קשורים לנושאים שבין אדם למקום המבהירים לנו כיצד ניתן לקדש את עם ישראל.
כאמור בפרשה זו ישנם רבים מיסודי התורה, "(יג) לֹא-תַעֲשֹׁק אֶת-רֵעֲךָ, וְלֹא תִגְזֹל; לֹא-תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר, אִתְּךָ–עַד-בֹּקֶר.  (יד) לֹא-תְקַלֵּל חֵרֵשׁ–וְלִפְנֵי עִוֵּר, לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל; וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אֲנִי יְהוָה.  (טו) לֹא-תַעֲשׂוּ עָוֶל, בַּמִּשְׁפָּט–לֹא-תִשָּׂא פְנֵי-דָל, וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל:  בְּצֶדֶק, תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ.  (טז) לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ:  אֲנִי, יְהוָה.  (יז) לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ; הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ, וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא.  (יח) לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ:" (ויקרא יט), ועוד.

השיעור מוקדש-לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, דוד בן מיכל, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, שושנה יוסלין בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

אחרי מות קדושים- מי קדוש?

 

מי קדוש?
פרשת קדושים פותחת ב- "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם". הקב"ה מצווה אותנו שנהיה אנשים קדושים. אבל מה זה אומר? האם אנחנו מבינים את המשמעות של להיות קדושים? קצת מאתגר לתאם ציפיות ולממש את יעודנו כשלא מובן מהי קדושה? ומה הופך אותנו לקדושים?
הפרשה לא נותנת לנו תשובה ישירה אלא היא מפרטת ונותנת לנו רשימה ארוכה של חוקים ומצוות הקשורות לנושאים חברתיים שבין אדם לחברו, ולנושאים שבין אדם למקום.
חלק מהמצוות שמוזכרות לדוגמא-
"(יג) לֹא-תַעֲשֹׁק אֶת-רֵעֲךָ, וְלֹא תִגְזֹל; לֹא-תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר, אִתְּךָ–עַד-בֹּקֶר.  יד לֹא-תְקַלֵּל חֵרֵשׁ–וְלִפְנֵי עִוֵּר, לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל; וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אֲנִי יְהוָה.  (טו) לֹא-תַעֲשׂוּ עָוֶל, בַּמִּשְׁפָּט–לֹא-תִשָּׂא פְנֵי-דָל, וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל:  בְּצֶדֶק, תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ.  (טז) לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ:  אֲנִי, יְהוָה.  (יז) לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ; הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ, וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא.  (יח) לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ:  אֲנִי, יְהוָה…" (ויקרא יט)
והכוונה שאם נמלא מצוות אלה נהפוך לאנשים קדושים המתקרבים ודומים למידותיו של הקב"ה. במילים אחרות, אלו הוראות כיצד לנהוג ולקיים חברה בריאה וטובה בארץ ישראל תזכורת חשובה בפרט ביום הולדת, היום, כשאנו חוגגים למעשה את שנת ה-70 למדינת ישראל🇮🇱.
פרשות אלו, "אחרי מות קדושים" נקראות בסמוך ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי צהל וקורבנות הטרור ובסמוך ליום העצמאות, ימים המעוררים בנו זיכרונות, הוקרה עצומה, רגשות עזים ומחשבות על כל אותם שנפלו והקריבו עצמם כדי שאנחנו כולנו נוכל להמשיך ולחיות בארץ ישראל בביטחה. סיוון רהב מאיר מטיבה לתאר-
"איך מתנהגים אחרי מותם של קדושים? לפני שנתיים שמעתי את הרבנית ימימה מזרחי, בערב יום הזיכרון, בתל אביב. האולם היה מלא ולכן נפתח עוד חדר עם שידור וידאו בחוץ. וכך היא אמרה:
 "לא סתם הימים המיוחדים האלה, יום הזיכרון ויום העצמאות, מתרחשים בפרשת 'אחרי מות קדושים'. מה זה 'אחרי מות'? מה התורה אומרת לנו לעשות אחרי מותו של מישהו? לחיות! להעצים את החיים. ואיך עושים את זה? לא סתם דווקא בפרשה הזו, דווקא בשבוע הזה, אנחנו קוראים: 'ואהבת לרעך כמוך'. הנשמות הקדושות האלה מסתכלות עלינו מלמעלה ושואלות: בשביל מה הוקרבנו, אם הם שם למטה עוד רבים על שטויות, עוד שונאים? איך הם לא נותנים כבוד לאחר? לאישה, לבעל, לילדים, לזקן, למורה, לחייל הלוחם, ללומד התורה? כבוד!".
 ואז היא ביקשה שנעשה משהו: "שכל אחת תשים יד על מי שלידה. קדימה, לא להתבייש, לא להתפדח. שימו יד אחת על השנייה ותגידו יחד איתי: 'הריני מקבלת על עצמי מצוות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך'. קדימה".
וכ-2500 נשים, מבוגרות וצעירות, חילוניות ודתיות, מתחזקות ומתחלשות, שמו באמצע תל אביב, בערב יום הזיכרון, יד על כתפה של מישהי שהן לא מכירות – וחזרו אחריה מילה במילה, וקיבלו על עצמן לנסות לאהוב יותר.
בכל שנה מחדש נדמה לי שהפרשה הזו, "קדושים", שקוראים אותה בדרך כלל סביב ה' באייר, ממש מזכירה לנו את הבסיס והמהות. את העובדה שאנחנו צריכים להיות ראויים למקום הזה שזכינו לחיות בו, ולהתנהג בהתאם….״
 סיוון מוסיפה- ״אחת ההוראות המעניינות היא "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ". למה בעצם לא לקלל חרש? הוא הרי לא שומע… יש הסברים רבים לשאלה, אבל הרמב"ם מסביר זאת באופן הבא: "כי התורה לא הקפידה בעניין המקולל לבד, אבל הקפידה גם כן בעניין המקלל, כשהזהיר הכתוב שלא תגיע נפשו של המקלל לנקמה ולא ירגיל לכעוס". כלומר, גם אם המקולל לא שומע ולא יודע – לתורה אכפת גם מנפשו של המקלל עצמו. במובן מסוים, למצבו של מי יש לדאוג יותר – לנהג בכביש שצרחו עליו או לנהג שצרח? לשופט הכדורגל שגידפו אותו או לאוהד שגידף? פרשת "קדושים" מעלה את הרף  ממה שנאמר עליו. צריך לדאוג יותר למצבו של המדבר. וטוענת שאם מדובר בדיבור רע – זה לא משנה האם הצד השני בכלל שמע ונעלב והצטער ממה שנאמר עליו. צריך לדאוג יותר למצבו של המדבר."
 מה שמוביל אותנו לשאלה הבלתי נמנעת-  האם התורה שמצווה אותנו "ואהבת לרעך כמוך", מצווה אותנו לקיים משימה בלתי אפשרית?
והתשובה- ׳ואהבת לרעך כמוך' זו לא סיסמה או עניין רוחני או רגשי, זה לא רק דיבורים יפים או מחשבות טובות.  אלא זה הכי מעשי, ממשי ובפועל שיש!
הרב אשלג מסביר ששאר התורה זה פירוש ולימוד איך להגיע למצוות 'ואהבת לרעך כמוך' שהיא עיקר התורה. הכוונה היא שניתן לאחר את אותו יחס שאנחנו מצפים לקבל.
כלומר, המשמעות של המצווה היא שכל יהודי ידאג לכל יהודי אחר כמו שהוא דואג לעצמו.  שימלא את הצרכים והחסרונות של הזולת כמו שהוא דואג למלא את שלו – זה נקרא אהבה.  אהבה נבחנת במעשים, לא בדיבורים בעלמא או אידיאלים.  מחשבות ודיבורים עוזרים לאהבה אבל העיקר זה כשאדם דואג בפועל לצרכי חברו (מדבריו של הרב יובל הכהן אשרוב).
 הכל עניין של עיקר וטפל. ע״פ תורתו של הרב אשלג כולנו חלקיקים של נשמה אחת (הרצון להשפיע טוב ולהטיב) ומה שמפריד בינינו זה הגוף (החלק הגשמי, העסוק ברצון שלנו לקבל לעצמנו), ממש כמו חלקים של פאזל, כל החלקים נחוצים ליצירת התמונה השלמה והמלאה, ובדיוק כמו האיברים שבגופנו, כולם חשובים ונצרכים לתפקוד ההרמוני והמלא של הגוף. כל האיברים מגויסים לעבודה משותפת ותפקוד ראוי של הגוף, כולנו רקמה אנושית אחת חיה.
אסיים ברוח חגיגות יום העצמאות  בקטע מתוך נאומו של הרצל 'הציונות, השוביניזם ואהבת האנושות', 1899-
"אין האידיאל הציוני שולל את הרעיונות ה'הומניים' של אהבת האנושות הכללית; הוא כולל אותם. אלא, שאין אנו רוצים להיות קוסמופוליטיים חסרי מין, אלא להודות בלאומיותנו, בשעה שאנו מטפחים את העקרונות הנעלים ביותר של ההומניות… יהיה זה בעתיד אחד מן התפקידים היפים והגדולים ביותר של הציונות להוכיח במעשה ובהתנהגות, כי שום דבר אנושי לא זר לנו, גם אם רוצים אנו להיות חופשיים עד כדי כך, שלא נתכחש לגזע שלנו… אנו רוצים להיות נאמנים לעצמנו, אז גם יאמינו לנו יותר, כי אנו יכולים להיות נאמנים גם לאחרים…"
חג עצמאות שמח ושבת שלום ומבורך❤
  השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רחל בת לאה, רבקה בת תמרה, משה בן חנה רבקה, אברהם לייב בן חיה סאסל, אביבה בת מזל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.