תגית: קדושה

השבוע פרשת צו, הפרשה השנייה בחומש ויקרא. הפרשה ממשיכה בדיני הקורבנות אך הפעם הציוויים הם לאהרון ובניו המקריבים את הקורבנות. הפרשה מתארת את ההכנות של הכוהנים בכניסתם לתפקידם. בעוד בפרשת ויקרא, הפרשה הקודמת, הופיעו הציוויים לאדם המביא את הקורבנות.
הפרשה פותחת בפסוק- "(א) וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ.(ויקרא, ו') ".
ה' אומר למשה לתת לכוהנים הוראות מדויקות לגבי אופן הקרבת הקרבנות השונים. כלומר, איך צריך להקריב קרבנות, ומהי העבודה הנדרשת מהכוהנים במשכן שנבנה לה'.

מחדד הרב שפיגלמן כי–
"ספר ויקרא הלא כשמו כן הוא- " תורת כוהנים", אך דווקא תורת הקרבנות פותחת באדם המקריב מישראל. בכך התורה רוצה ללמד אותנו כי עם ישראל הוא העיקר והכהנים עם כל חשיבותם נועדו לשמש את העם. ישנן דתות שהכהנים והמשמשים בקודש הופכים לעיקר, ולדעתם, החיבור האלוקי נוצר רק עם השכבה המכובדת הזו. היהדות רואה את כל העם כעיקר. בהמשך הספר נקרא: "…דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו…"- הקדושה היא נחלת הכלל, וזו משימת הכהנים: להיות שליחים נאמנים ולחבר ולקרב את העם כולו…"

לשבת הקרובה קוראים "שבת הגדול". זה הכינוי לשבת שלפני פסח.  אנו בימים של הכנה פיזית ורוחנית לקראת הפסח. כאשר השבת האחרונה שלפני ליל הסדר נותנת לנו זמן איכות להכנה רוחנית עמוקה. ללמוד, לחשוב ולהיערך נפשית ללילה הגדול שלפנינו.

שבת הגדול- מפרט הרב דוב בערל וויין,
"פרשת צו על פי רוב נקראת בשבת שקודמת לפסח, שבת הגדול. במבט ראשון נראה שאין קשר מהותי בין פרשת צו לשבת הגדול ולפסח. אך מאחר שהיהדות לא מכירה באקראיות או במקריות בחיים היהודיים, ובוודאי לא בתורה עצמה, ניתוח נוסף של הפרשה עשוי לגלות לנו את הקשר העמוק שבין פרשת צו לחג פסח.
נדמה לי שהנושא העמוק טמון בתיאור שיש בפרשה להקדשת אהרון ובניו לכהונה ולתפקידם כמשרתי האל והעם. היהדות מלמדת אותנו שחירות שווה אחריות. חירות בלי גבולות או מטרה היא אנרכיה הרסנית. כל מה שהתורה מספרת בעניין בניית המשכן, המקום לעבודת הקורבנות, בא להדגיש בפני העבדים המשוחררים שיצאו ממצרים את האחריות החדשה שיש להם כעת…
ההקדשה של אהרון ובניו והקדשת המשכן עצמו מלמדת את בני ישראל שיש להם חובה לשרת את הקהילה ולשמור על אחדות לאומית."

המשבר שלנו אל מול האחדות הלאומית–
בימים אלו ניכר עוצמתו של המשבר החברתי-פוליטי ביתר שאת בעקבות הרפורמה המשפטית. ד"ר שירי דניאלס, מנהלת מקצועית ארצית של עמותת ער"ן, עזרה ראשונה נפשית, מעידה כי המשבר החברתי והפוליטי סביב הרפורמה המשפטית הוביל לעלייה דרמטית בפניות לקווי הסיוע על רקע נפשי והגביר את תחושות הלחץ והחרדה שחווים אזרחים… בשלושת השבועות האחרונים זה התעצם… ללא קשר לעמדה הפוליטית של הפונה, הוא מביע חרדה ודאגה בגלל חוסר הוודאות ממה שהולך להיות ברמה האישית, הכלכלית, המשפחתית והחברתית. האווירה שנוצרה היא של היעדר הקשבה, היעדר הידברות וגם אלימות. חלק מהאנשים שלוקחים חלק במחאה מספרים שלעתים הם נתקלים באלימות או נחשפים לביטויים לא נעימים, וזה לא פשוט… לדברי דניאלס, המשבר הפוליטי־חברתי, שהסלים ביומיים האחרונים לאחר פיטוריו של שר הביטחון יואב גלנט, מדיר שינה מעיני אזרחים רבים שחוששים לגורל המדינה… מה שהכי בולט הוא האמירות שהמצב מכביד על הנפש ופוגם במצב הרוח. הרבה אנשים מדברים על מועקה, אפילו על פגיעה ביכולת לישון היטב, על הרבה מאוד דאגה, עיסוק מוגבר בתקשורת, במדיה… אנשים מביעים חשש ממלחמת אזרחים, ממלחמת אחים. ישנו גם פחד מכך שאנשים שאוהבים יעזבו את הארץ…"
"גם הרב אריה מונק, מנכ"ל עמותת "בית חם", מתאר, "אנשים פוחדים ממלחמת אחים, ויש כאלה ששואלים עכשיו שאלות יותר עמוקות כמו מה מאחד אותנו כעם? מה גורם לכך שלי ולך יש זכות על הארץ הזאת? למה אני בכלל משרת, מה החוזה שלי עם המדינה הזאת?"
מוסיף ד"ר שי חן גל, פסיכולוג קליני, "רבים משני המחנות מרגישים קושי בתקופה הנוכחית, המצב הנוכחי היום מגיע אחרי תקופת הקורונה, שבעצמה הייתה תקופה מעוררת חרדות אצל הרבה אנשים. כיום אנשים מתמודדים עם חרדה כי הם מרגישים שהדברים הכי בסיסיים של היומיום שלהם מתערערים… האחדות של העם, התחושה שהמשטר הדמוקרטי הופך לדיקטטורי. יש משפחות שנקרעות מבפנים, כי הדעות בהן הפוכות. יש גם איום כלכלי שמטריד. כשרואים מה שקורה בצה"ל ואת הקרע בעם, ישנה תחושה שהדברים שבעבר היו בטוחים – פתאום מתערערים. יש אנשים שאומרים שהם מרגישים שהם תחת מתקפה כוללת בכל החזיתות. זה גורם לחרדה מאוד גדולה גם בקרב אנשים שלא נוטים להיכנס לחרדה. הם מתמלאים עצב, חוששים מה יקרה עם העם. חלקם מרגישים קרע עם האנשים הכי קרובים אליהם וחוששים ממלחמת אחים. ואילו בקרב אנשים שגם קודם סבלו מחרדה, מצוקות ודיכאון – התקופה הנוכחית מחריפה בצורה מאוד משמעותית את המצוקות שלהם".
לבסוף מסכם ד"ר צבי פישל, "כיום כמעט אין מי שאדיש למצב הקיים", המצב הפוליטי נכנס לחדר הטיפולים בכל צורה שהיא. אנשים באים, אומרים: 'אני חרד, אני לא יודע מה יהיה. אני רואה את השסע בעם, את הפיצול'. אנשים מרגישים את הסכנה הגדולה שעלולה להיות לעם ישראל כתוצאה מהמאבק, בלי קשר לעמדות הפוליטיות שלהם". (28/3/23 אילנה שטוטלנד, מעריב).

אז מה זה אומר חירות שווה אחריות?
למעשה, האחריות שלנו מתבטאת בשאלה שעלינו לשאול את עצמנו באופן יום יומי, כמה טוב אני יכול להוסיף בכל רגע נתון? פעולה, מעשה, אמירה, אפילו מחשבה והרהור, כי זה מה שיביא לפריצת הדרך, לחירות אמיתית ולבניית חברה בריאה ומטיבה. שאלה נוספת ,בפרט בימים אלו, היא מה הקורבנות שכולנו מקריבים, מה התכלית וההשלכות שלהם? כ-עם עברנו אינספור משברים ואתגרים, ואין לי ספק שיש מענה ל-איך מפסיקים לתת לפחד לנהל את המשבר. בפשטות- מתחילים לדבר, להציף את החששות של כולם, להקשיב, לחפש מענה ראוי ואותנטי. נדמה לי שהשבוע קיבלנו כולנו "צו" להתייצב יחד, להשיב את השפיות, ורגע לפני ליל הסדר, לעשות גם ניקיון פנימי ולהשיב את הסדר על כנו באמצעות דיאלוג אמיתי וקשוב לצרכים של כל הצדדים.

אתמול בערב ראיתי אדם עומד בצומת לא ממש מרכזי עם שלט גדול שעליו כתוב- "צדקה". לאחר שעברתי שם מספר פעמים, הסתקרנתי, נעצרתי לידו ושאלתי לפשר עמידתו היחידנית עם השלט הזה. בחיוך גדול ובנועם הסביר שהוא הכין בכוונה שלט גדול כפנייה לעם ישראל שחולף שם לתת לו צדקה, משהו שיסייע לו ולמשפחתו לחגוג את חג החירות… התעניינתי אם לא היה עדיף לעמוד בצומת מרכזי יותר, והוא הסביר שלא רצה להפריע או להטריד… לבסוף, שאלתי אם זה עובד והוא ענה בהתרגשות- "אין על העם שלנו."
בסופו של דבר, המחויבות והאחריות היא של כל אחד ואחת מאתנו ביצירת הקרוב והחיבור אחד לרעהו, והפעם באמצעות הפיכת המשבר להזדמנות. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום וחג פסח שמח💞

השבוע אנו מסיימים עם קריאת חומש ויקרא, ולקראת סיום, התורה מחזירה אותנו להר סיני, לכל החוקים, המצוות והעקרונות שע"פ הם יש לכונן חברה בריאה ושלמה. במקביל, אנו לומדים כי צריך גם לדעת להרפות, לשחרר, לשמוט, למרות התחושה שלנו לא פעם כי אנו בעלי הבית- אנחנו מקבלים תזכורת פעם ב-7 ימים, בשבת, פעם ב-7 שנים, שנת שמיטה, ובנוסף פעם ביובל, 50 שנה, לשחרור מבעלות, למנוחה, להרפיה מאחיזה, ולחשיבות צמצום האני כולל הרחבת המרחב של האחר בעולמנו.

אחרי שהשקענו, התאמצנו ובעיקר צברנו ויצרנו- פתאום אנו עומדים ומתבוננים מהצד, לשמוט, לא לקצור את מה שזרענו ועמלנו, בהחלט מאתגר אותנו, מצד שני, אנו מקבלים פסק זמן שהוא השהייה המטעינה אותנו בכוחות, ומאפשרת לנו לראות כיצד מה שיצרנו, והפקנו מקבל חיים גם ללא התערבות שלנו. יש בכך יסודות של ביטחון שמאפשרות לנו בהמשך כוחות מחודשים להתחיל הכול מחדש. שמיטת הקרקעות, שחרור העבדים, איפוס החובות, וכד' משיבים אותנו למקום צנוע. ברגוע, תודעתית אנו מפנימים שהדברים קורים ומסתדרים גם ללא ההתערבות שלנו ויותר מזה, נפתחות אפשרויות מחודשות גם לאלו ששקעו וכשלו בעבר.

זהו שיעור חשוב לדעת לשמוט, להרפות ולשחרר. בפתיחת ספר ויקרא, בפרק א יש הזמנה של ה' למשה להכנס אל הקודש. בעוד החומש הקודם, שמות, הסתיים כשהמשכן עטוף בענן ובתוכו כבוד ה', אך משה נותר בחוץ, הוא לא נכנס למשכן. רוח ספר ויקרא היא המעבר מעולם החול של האדם אל עולמות הקודש של האלוקות המצויות בו וסביבו.
ואכן, במהלך הספר אנו לומדים כיצד האדם נדרש ויכול לייצר קדושה בחייו. נאמר לנו בפירוש- "קדושים תהיו". ועתה, ממש לקראת הסיום – מסבירה לנו התורה- "אם בחוקותי תלכו – ונתתי משכני בתוככם"… מהוראות, מצוות, חוקים ודרישות לדייק בעשייה ובכוונת הלב שלנו מלמדים אותנו שיש גם עיתים לשחרר ולהרפות והאיזון שיווצר ביניהם הוא שיאפשר לשכינה ולקדושה לשרות בנו ובכלל.
מסביר הרב גור גלון-
"אנו נמצאים בימי ספירת העומר עליהם קראנו בשבת שעברה, בפרשת אמור:
"וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום"
בפרשתנו אנו נפגשים עם ספירה דומה (אך גם שונה), ספירת שנות היובל:
"וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה…וקדשתם את שנת החמישים שנה"
הרב יונתן זקס שליט"א זצ"ל כותב בעניין זה כי ספירת העומר פונה אל היחידים – 'וספרתם לכם', ואילו ספירת היובל פונה אל ההנהגה, אל הסנהדרין – 'וספרת לך'. יש כאן עקרון יסוד בהנהגה, שמי שרוצה להיות מנהיג צריך מבט של שנים ולא מבט של ימים.
כדי להיות מנהיג צריך יכולת הסתכלות רחבה וארוכה – 'עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה', אמר הרב יהושע וייצמן שליט"א, ובכך ביטא את אורך ורוחב מבטנו.
החכם הוא מי שרואה את הנולד – לא רואה רק את 'הכאן והעכשיו' אלא את התוצאות העתידות, את מה שיוולד.
בתרבות העכשווית קשה לראות רחוק. המנהיגים מסתכלים על הסקרים כאן ועכשיו, והדבר משפיע על ההחלטות המנהיגותיות שלהם. דבר זה מחלחל גם  להחלטות של כל יחידים, שמקבלים החלטות על בסיס הטווח הקצר, ואז מתקבלות החלטות לא נכונות, החלטות שלא רואות את הדברים במבט הנכון והמדוייק של הטווח הארוך.
עניין זה מקבל ביטוי גם בפרשת בחוקותי שפותחת בהתנייה: "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם…"

'מנהיגות' מתבטאת בכל אחד ואחת מאתנו, במשפחה, חברים, עבודה, קהילה וכו'. ומנהיגות ראויה מחייבת שתהא בה קדושה. ביהדות קדושה כוללת ערכים דתיים ומוסריים. המצוות שבין אדם לחברו אינן נופלות מן המצוות שבין אדם לקונו, שהרי נאמר, 'דרך ארץ קדמה לתורה.' הקדושה היא לא בשמיים, והיא ניתנת להשגה ע"י כל אדם בישראל. יחד עם זאת, אנו נדרשים לסדרי עדיפויות ובירורים, להכוונה חיצונית קבועה ומסודרת בעבודתנו הפרטית, בכדי שנצליח לראות ולהטיב גם עם האחר, ולחיות בחברה תומכת, שמכבדת את הפרטים ואת הכלל. אחרי הכל, אדם מפתח את אישיותו ותכונותיו ע"י ההשפעה שלו לחברה.

מבהיר הרב יהודה עמיטל-
"רש"י, בתחילת פרק כה, אומר: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני?… אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני".
מדוע בחרה התורה דווקא במצוות השמיטה כדי ללמדנו שבהר סיני נאמרו הן פרטי המצוות והן כלליהן?
קיימת תופעה ידועה, שאנשים מוכנים לקבל את הרעיונות הכלליים של התורה אך לא את הפרטים הקטנים, שהקשר בינם לבין הכלל אינו ברור במבט ראשון. את הכללים של היהדות קל מאוד "למכור", אך את הפרטים קשה יותר.
ניקח לדוגמא את השבת: הרעיון של שביתה מעבודה יום אחד בשבוע, מקובל היום בעולם כולו. למרות זאת, שביתה הכוללת איסור להדליק את האור או איסורים אחרים, איננה מקובלת כל כך. הרב קוק כותב, שהסיבה לחילוניות בדורו אינה מאיסה באידיאלים של התורה, אלא חוסר המוכנות של אנשים לעמוד בדרישות הקטנות היומיומיות.
מאידך, קיימת גם תופעה הפוכה: אנשים שקועים בעיסוק בפרטים עד כדי כך שהם מאבדים את הכלל. כיום גובר מאוד החיפוש אחרי חומרות וסייגים, לפעמים על חשבון תשומת לב למטרה היסודית של המצווה…"

כפי שהטיב לומר המחנך יאנוש קורצ'אק, "הדואג לימים זורע חיטים, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים". חומש ויקרא הינו ספר הקדושה המאמין בהשתנות ובתנועה שלנו כמו גם הצורך לדעת לשהות באותן תחנות ביניים של שבת, שמיטה, יובל וכד' בכדי שנצליח להטען מחדש ולהביט קדימה אל אופק רחוק יותר, מה שמאתגר יותר לביצוע בזמנים של תנועה ועשייה. הספר עוסק במעבר שלנו מחול לקודש, ומפרט לכלל, וכך אנו גם מסיימים את חומש ויקרא שהחל כש-ה' מצוי בתוככי הקודש, במשכן, ובסופו נטמע במחוזות הקדושה של האדם. חזק חזק ונתחזק.

שבת שלום💞

לרפואת בניה בן אביבה, ולנפגעי אסון ל״ג בעומר במירון, ולעילוי נשמת הנספים. כמו כן, לעילוי נשמת יהודה בן מילכה.

פרשת אמור ממשיכה לעסוק במעמד המיוחד של הכוהנים, היא מדגישה את הצורך והחיוב לחיות על פי ערכיה המקודשים: "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי, וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" (ויקרא כב, ב).
כמו כן, ממשיך ההסבר המפורט לגבי אילו קורבנות ראוי וניתן להקריב בשילוב עם הפעולה "רצון" שחוזרת מספר פעמים בפרשה, "(יט) לִרְצֹנְכֶם:  תָּמִים זָכָר–בַּבָּקָר, בַּכְּבִשָׂים וּבָעִזִּים. (כ) כֹּל אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם, לֹא תַקְרִיבוּ:  כִּי-לֹא לְרָצוֹן, יִהְיֶה לָכֶם." (ויקרא כב). בימינו הוחלפו הקורבנות בתפילה, ובעצם נראה לי שיש פה קריאה לפעול לקירבה (קורבנות מלשון התקרבות) מתוך רצון מלא ונקי. ללא מום, מתוך נקיון הלב, חובתו של האדם היא לייצר חיים של קדושה. יש פה לגמרי תמרור הוראה מחייב לחיות בתודעה שיש קדושה בעולם, כלומר, יש משהו שאינו אני. יש זולת במרחב השמים ויש זולת במרחב הארץ. זוהי מחויבות לכל הבריתות ומערכות היחסים בחיינו, במעגלים השונים – בזוגיות, בהורות עם הילדים, בעבודה, בקהילה, במדינה, במשפחת האדם עם היקום כולו. וכשאנו בוחרים לעשות מעשה שנדע לפעול מתוך רצון טוב וממוקד ולא בחצי הכוח-
”וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים.“  (ישעיהו נו, ז)

ללא קדושה האדם עלול להפוך עצמו לאלוקות, "כוחי ועוצם ידי", כשהארץ כולה נתונה לחסדיו כי אין לו אלא הוא עצמו בעולמו. עצם הידיעה שיש קדושה בעולם מצמצמת את מקומי ומפנה מקום לכל נבראי העולם האחרים שסובבים אותי. וכשגם הם מצמצמים את עצמם אז נוצר חלל פנוי של ענווה המכניסה לתוכה את הקדושה, את היכולת להשלים לתקן ולהתחבר.
בימים אלו בפרט, לאחר בחירות רביעיות בתוך פחות משנתיים, ועדיין מתגלה קושי להקים ממשלה, עלינו לשאול את עצמנו כיצד מקימים אומה, תנועה חברתית, מפלגה פוליטית, וכיצד מנהלים ומתמודדים עם הביורוקרטיה – כך שימשיכו לקיים מנהיגות מוסרית ולקדם שינוי חברתי חיוני גם זמן רב לאחר שהמנהיגים שיצרו אותה הלכו ואינם?

מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"…בכמה מדרשי אגדה מתוארים ניסיונותיהם של התנאים למצוא פסוק שהוא "כלל גדול בתורה", העיקרון המכונן שלה. במקום אחד, רבי עקיבא הציע את הפסוק "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח), ובן עזאי העדיף את הפסוק "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם: בְּיוֹם בְּרֹא אֱ-לֹהִים אָדָם, בִּדְמוּת אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ" (בראשית ה, א)… כל האידיאלים הנשגבים בעולם – היותו של האדם טבוע בצלם אלוהים, האמונה באחדות האל, אהבת הזולת – נשארים על הנייר כל עוד אין הם מתורגמים להרגלים של מעשה, שמטבעם נעשים להרגלי הלב. כולנו זוכרים רגעים של תובנה או התגלות, שבהם הבנו פתאום מהי משמעות החיים, מהי גדוּלה או מהו אורח החיים שאנו רוצים לאמץ. יום, שבוע או לכל היותר שנה לאחר מכן, ההשראה מתפוגגת ונעשית זיכרון רחוק, ואנו נותרים בדיוק מה שהיינו קודם לכן. גדולתה של היהדות היא שיש בה מקום הן לנביא הן לכוהן; לדמויות נוסכות השראה, אך גם לשגרה היומיומית, ההלכה, הנוטלת חזונות מרוממים ומתרגמת אותם לדפוסי התנהגות, מעשים שאחריהם נמשכים הלבבות ובזכותם משתנים רגשותינו ואנו עצמנו… הפיכתם של ערכים לקודים של מעשה, המעצבים מצדם את הרגלי הלב, היא לב לִבָּן של היהדות ושל המנהיגות. אל לנו לאבד את ההשראה שנסכו בנו הנביאים, אבל אסור גם לאבד את הרגלי השגרה הללו, ההופכים אידיאלים למעשים וחלומות למציאות ממומשת."

מה שמסביר כנראה את אחת הסיבות לכך שבמרכזה של פרשת אמור מובאים גם הציוויים על מועדי ישראל, החל ממצוות השבת וכלה בחג הסוכות אחרון המועדים, זוהי הבהרה לקוד ההתנהגות והמעשים המצופים מאתנו. יש אפילו פסוק שנכתב בין חג השבועות לראש השנה שכביכול איננו קשור כלל למועדי ישראל: "(כב) וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם, לֹא-תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ, וְלֶקֶט קְצִירְךָ, לֹא תְלַקֵּט; לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם." (ויקרא כ"ג, כ"ב)
מסביר הרב אלכס גליקסברג-
"תשובות הפרשנים מתבססות רובן ככולן על הקשר לקציר החיטים המופיע בחג השבועות. המדרש טוען שמי שמקיים את מצוות מתנות עניים כאילו הקריב קרבן בבית המקדש במועדות. מה מקום יש להשוואה בין מתנות עניים לקרבן בבית המקדש ?!
בעיני הפסוק הזה הוא השורש המוסרי ממנו נובעים כל המועדות כולם. אנו עדים בשנים האחרונות לתופעה החברתית של מצוקת העוני ולמעורבות חברתית המבקשת לתת מענה למחסורם של עניי העם. מעורבות חברתית זו באה לידי ביטוי בפעולות של צדקה וחסד. הערך החינוכי לעשייתם איננו בא לידי ביטוי רק בשיפור מצבם של העניים, אלא משפיע מוסרית ועל המידות של כל מי שפועל את הפעולות הללו. יתרה מכך, עצם עשיית צדקה וחסד מחולל בקרב העם ערבות הדדית ומחויבות לחלשים לבל ימוטו. פערים חברתיים אלו כואבים במיוחד לפני שבת ומועד. בשעה שכל עם ישראל מבקש להתרומם עם נשמה יתרה בקדושת הזמן ובמנוחת נפש, יש המון אנשים שטרודים בהוויית צרכי הקיום הגופני."

אחרי הכל, כך גם נאמר במשנה אבות א' טו- "שַׁמַּאי אוֹמֵר, עֲשֵׂה תוֹרָתְךָ קֶבַע. אֱמוֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה, וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת."

שבת שלום💞