Photo by Mohammad Metri on Unsplash
השבוע פרשת מצורע שהיא הפרשה החמישית בחומש ויקרא. הפרשה ממשיכה את דיני המצורע מפרשת תזריע, ועוסקת בדרכי טהרתו וכן בצרעת הבתים. פרשת 'מצורע' עוסקת בכל הדינים הנוגעים לדרכי הרפואה והכפרה של המצורע, הטיפול של הכהן במצורע, והקורבנות אותם המצורע חייב להקריב.
כשנקבע אדם כמצורע עליו לצאת מחוץ למחנה, כלומר, אסור לו להיכנס ל- מתחם המקדש, למחנה מגורי הלווים ואף ליישוב של כל ישראל. רק כשסר ממנו הנגע יוצא אליו הכהן שיכול לפסוק כי אכן חלף נגע הצרעת, ואז מתחיל תהליך טהרתו של המצורע.
הצרעת היא ביטוי לגאווה, לאיסור לרכל ולהגיד לשון הרע על אנשים אחרים, בין אם הם בני משפחה, חברים ובין אם אלה אנשים שאיננו מכירים. אבל תכל'ס, מה הבעיה לזרוק בשיחה אישית כמה משפטים על השכנה המעצבנת מלמעלה, או על רופא המשפחה שלא יודע לתת שירות ללקוחות, או על קולגה לעבודה שזרקה הערה ממש חצופה? בסה"כ משחררים קצת קיטור, זה אפילו לא נראה מזיק או פוגע באיזושהי דרך, אז מה הבעיה?
לשון הרע מפלג, משפיל, מפריד ומתמקד בכשלים, ובשליליות. כאשר יש ניכור או הוצאת דיבה, יש אובדן אמון, סבל רגשי, פגיעה בזהות, בביטחון ובדימוי. מפרשים רבים טוענים כי הסיבה העיקרית ליציאת עם ישראל לגלות ולחורבן הבית היא חטא לשון הרע. החפץ חיים, למשל, מסביר כי, "כל סיבת גלותינו עתה הוא העיקר בגלל מעשה המרגלים, שהוציאו דיבה על הארץ"… ממדי הנזק של לשון הרע עלולים להיות אדירים כמו שנאמר "חיים ומוות ביד הלשון". נראה כי מאז החורבן ועד ימינו, צרות גדולות נגרמו בשל חטא זה.
אכן, עברו עלינו אלפיים שנות גלות, וקמה התנועה הציונית, שבנו וחזרנו לארצנו והקמנו והפרחנו אותה מהריסותיה; הקמנו מדינה עצמאית חופשית לעמנו היהודי בפעם השלישית בהיסטוריה, והמדינה הזו שהוקמה בדם, יזע ודמעות נעשתה משך 76 שנות קיומה…בקרוב ממש, יום העצמאות ה-76 למדינה.
בטקס יום הזיכרון בשנת 2022 בהר הרצל, התייחס ראש הממשלה דאז, נפתלי בנט, על דפוס האובדנות שחזר על עצמו במלכויות ישראל הראשונה והשנייה, בשנות ה-70 לקיומן. כשהוא מצביע על 70 פלוס שנות קיומה של המדינה – מלכות ישראל השלישית, ולאור הקיטוב והשנאות שאנו חווים כאן, והוא מזהיר מפני חזרה בשלישית על אותו דפוס התנהגות.
וכך תיאר נפתלי בנט,
"…גבורת לוחמינו מלווה אותנו מתעוזת אבותינו הקדומים, דרך שחר הציונות ועד ימינו אלו, כחוט שני… כל החללים שלנו, הותירו לנו צוואה. במותם, הם ציוו לנו את החיים ביחד. אחיי ואחיותיי, אם לא נהיה ביחד – לא נהיה בכלל. אין לנו קיום כשבטים מסוכסכים, אלא רק כאומה מגוונת ומאוחדת.
אחינו ואחיותינו קבורים באדמת ארצנו, ומעמיקים את שורשי החיבור שלנו כאן, כדי שאנחנו נמשיך להצמיח כאן עץ חיים. עץ עם ענפים רבים ומגוונים… כאשר, כל הענפים וכל העלים מחוברים לגזע אחד, לעץ אחד. ביחד.
כמה העם שלנו משתוקק לאחדות. כמה הערבות ההדדית טבועה בנפש שלנו. רואים זאת ברגעי משבר, רואים זאת גם ביום זה…
ההשתתפות האדירה הזו היא עדות למחויבות שלנו כאומה לנופלים, ולערבות ההדדית המפעמת בעורקיה של החברה הישראלית. זו עדות לערך החברות ולכבוד שאנו רוחשים, למי שמסר את נפשו, למען המדינה, למעננו. זו שבועת אמונים, ברית, שלנו כעם. זו הצהרה שבמסע הישראלי הזה – מסע של גבורה, מסע של אבל וכאב, מסע של מסירות ועוצמה – כולנו שותפים. כולנו יחד כאן. עם גורל אחד. עם ייעוד אחד.
זר לא יבין זאת. אבל כאלה אנחנו – עקשנים, נחושים, חדורי מטרה, מלאי אמונה בצדקת הדרך. כשאתה פועל בשכם או תופס קו במוצב בצפון, כשאתה פוגש לוחמים-אחים ונלחם איתם, כשאתה מכיר אחד את השני, הנפשות נקשרות…
לומדים לפעול כמו גוף אחד, נכונים למסור את נפשנו איש עבור חברו, לא משנה איפה גדלנו, וכיצד חשבנו שנכון לעצב את המדינה הזו, היקרה לכולנו כל-כך.
אזרחי ישראל, אנחנו נלחמים מול אויב אכזר ותאב-מוות. יום אחרי יום אנחנו מקבלים תזכורת לכך שהמסע טרם הושלם. אויבנו, במקום לבנות את חייהם ועתידם, לא מרפים מהרצון שלהם להרוס את חיינו… התשובה שלנו לאויבינו: קיר ברזל של עוצמה…"
במילים אחרות, עוצמתה של חברה, משתקפת ביכולתה לשמר את הלכידות החברתית ואת מחוייבותם של כל אחד מחלקיה לשמר לכידות זו. זו הסיבה, על פי פרשת השבוע שלנו, להשלכות של לשון הרע – ההרחקה של מוציא הרע (המצורע) מהחברה. לשון הרע כאמור, הורס את המרחב החברתי, פוגע בכבוד האנושי ומשבש את יכולת השיפוט בין אמת ושקר ובין טוב לרע.
וכך מסביר הרב משה שיינפלד,
"בשנה מעוברת, פרשת מצורע נקראת לפני חג הפסח, אשר נסוב אף הוא סביב עניין הדיבור. נשים לב, שלאורך שנות גלות בני ישראל במצרים, הם כמעט ולא מדברים. התורה כותבת שבני ישראל צעקו, נאנקו, נאנחו, התלוננו, אולם כמעט ולא מופיע שהם דיברו… חג הפסח נקרא כך מלשון "פה – סח". פה מדבר. בחג הפסח יש מצווה לספר ביציאת מצרים, "והגדת לבנך", כנגד ארבעה בנים דברה תורה – כל בן והדיבור המתאים לו, כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. העבודה הרוחנית בפסח היא להשתמש בדיבור באופן הראוי ביותר, דיבור של "יציאת מצרים" – של יציאה ממיצר, דיבור שמביא לידי ביטוי את נשמת האדם האינסופית, וזה ההיפך הגמור ממצורע שנענש להיות בהסגר ובתוך מיצר, כי הוא דיבר דיבורים של צרות עין ודיבורים שגרמו לסגור על מישהו אחר. יש דיבור שמוביל לסגירות ויש דיבור שמוציא לחירות."
מעודדות ומחזקות כל אותן יוזמות חברתיות ליישוב מחלוקות וליצירת חיבורים בחברה הישראלית. למשל, על רקע שיאי הפילוג של החברה הישראלית, הנשיא הרצוג יצא בתוכנית חברתית־פוליטית ראשונה מסוגה, "מחליפים מילה". המטרה: בית הנשיא יהיה מוסד הגישור המרכזי ליישוב מחלוקות ולאיחוי קרעים. התוכנית מתוכננת להימשך עד לשנת ה־80 של מדינת ישראל, ותאפשר למוסד הנשיאות לתרום ליכולתו של הציבור הישראלי ושל נציגיו, מנהיגיו ונבחריו להצליח ולהטמיע את היכולת לחלוק לשם שמיים, מתוך כבוד, מתוך שיח מצמיח, ומתוך הפרדה בין אי־הסכמה גורפת עם דעותיו של אדם לבין ההכרח לכבדו.
כך מסיים נפתלי בנט את נאומו, "יותר מתמיד, אנו נדרשים לחזק את הרקמה האורגת את כולנו לאומה אחת. להוכיח שאפשר לפעול ביחד לא רק בשדות הקרב, אלא גם במרחבי החיים. האחדות היא יסוד העוצמה שלנו. "
חג הפסח אם כן, הוא חג פי החירות. נתפלל לחירות שלימה של הפה והדבור, לדיבורים מקרבים ומאירים, לדיבורים המוציאים גם את השומעים אותם לחירות. אמן כן יהי רצון.
שנזכה להיות ראויים, ולשחרורם ולחירותם של כל השבויות והשבויים האהובים במהרה, ממש בימים אלו. אמן כן יהי רצון.
שבת של שלום וחג פסח מאיר ושופע בשורות טובות 🇮🇱💞
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.
