תגית: צער בעלי חיים

השבוע, פרשת "כי-תצא" מרובה במצוות. כ-74 מצוות המקיפות את כל קיומו של האדם- בעולם, בין אדם לרעהו, ובין אדם לעצמו. ספר דברים תכליתו ללמד את בני ישראל העומדים להיכנס לארץ ישראל כיצד עליהם לנהוג, ולהתוות עבורם את דרך הישר באמצעות המצוות. בהמשך לפרשת שופטים, הצדק חייב להיות מבוסס על היושר.
 אחרי הכל, עלינו לזכור שהמבחן האמיתי להתנהלות האדם ובחירותיו היא לא בעת שהייתו בחממה(המדבר), מקום אשר בו האוכל (המן), המים (מרים הנביאה), ההגנה (ענני הכבוד) וכו' הוגשו וניתנו לבני ישראל. אלא, המבחן הוא עתה בכניסתם לארץ, במעבר מעולם רוחני לעולם ארצי וחומרי. ונשאלת השאלה האם יידעו לשלב ולאזן את הרוח עם החומר? האם המפגש הזה יגרום לכך שעם ישראל יחדול מלנהוג ולפעול על פי אותם ערכים ואמיתות של תורה בדרך הישרה והמוסרית? התורה קוראת לנו לבחון את משמעות המילה "ישר"- המדרגה הגבוהה יותר שבה האדם פועל מתוך עצמו ולא רק משום שהוא מחוייב. אחד מהציווים בפרשה השבוע הינו- "(א) לֹא-תִרְאֶה אֶת-שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת-שֵׂיוֹ, נִדָּחִים, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם:  הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם, לְאָחִיךָ. . (ג) וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ…  לֹא תוּכַל, לְהִתְעַלֵּם."(דברים כב)

 מסביר הרב ירֹחם שמשוביץ-
"…המצוות בתור ציווי פונות אל הצד הבחירי שבאדם. המבחן של הבחירה הוא להוכיח שרצונו של האדם הוא לטוב, בבחינת ובחרת בחיים. אבל במצב כזה ישנה עדיין המצאות של טוב ורע ובחירה בטוב. אמנם כאשר הרצון הצליח לנצח את הרע ונשאר רק טוב, אזי הבחירה השייכת לאותו המאבק נעלמת ומתעלה האדם למדריגת הטוב בפועל…"

בנוסף, הצטווינו בפרשה גם: "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו". לפי הפשט, השור, כידוע, הינו עז באופיו וחזק בגופו, הרבה יותר מהחמור האדיש והחלש ממנו. חרישה בשניהם כאשר הם רתומים יחדיו למחרשה או לעגלה, יכולה לגרום צער לחמור שלא יעמוד בקצב הנמרץ של השור. וזה נקרא – "צער בעלי חיים". בתורה שבעל פה הורחב איסור זה גם לבעלי חיים אחרים ולפעולות נוספות מלבד חרישה.

מרחיב על כך הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"פרשת כי תצא עוסקת במערכות יחסים: בין איש לאישה, בין הורים לילדים, בין מעסיקים למועסקים, בין משאילים לשואלים. ועדיין מפתיע לגלות שהיא עוסקת גם במערכות יחסים מסוג נוסף: בין בני אדם לבעלי חיים.
הפילוסוף רֶנה דקארט, הנחשב למייסד הפילוסופיה המודרנית, חשב שלבעלי חיים אין נפש. על כן, סבר, רשאי אדם לעשות בהם כחפצו. אמונת ישראל אינה גורסת כך: "יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ", למשל (משלי יב, י). אומנם הכוונה לנפש, רוח חיים, ולא לנשמה. אבל המקרא אכן רואה את החיות כיצורים מרגישים. אין הן יכולות לדבר, אולי אפילו לא לחשוב, ובכל זאת הן מרגישות. הן מסוגלות לחוות מצוקה. יש לבעלי החיים צער – ועלינו לחסוך אותו מהם במידת האפשר.
על כן מצווה התורה בפרשתנו "לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ" (דברים כה, ד). כאשר מעבידים שור בדיש תבואה אין לחסום את פיו לבל ילחך את השיבולים בעת הדיש. המיוחד כאן הוא שמצווה זו מקבילה למצוות העוסקות בבני אדם: "כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ, וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ, וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן. כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ, וְקָטַפְתָּ מְלִילֹת בְּיָדֶךָ, וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף עַל קָמַת רֵעֶךָ" (כג, כה-כו). העיקרון זהה: אכזריות היא למנוע מהעובדים עם אוכל לאכול מהאוכל הזה אכילה מזדמנת. ההקבלה בין השור לאדם מאלפת: גם לבעלי חיים יש רגשות, וחובתנו לכבדם.
כך גם בדין נוסף בפרשה: "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו" (כב, י). השור חזק מהחמור, ועל כן אכזריות היא לצפות מהחמור לעמוד בקצב של השור. לכל מין של בעלי חיים תפקיד ייחודי בתוכנית הבריאה, ועלינו לכבדו…
כשהתורה אוסרת לצעֵר בעלי חיים היא מוטרדת לא רק מצערה של החיה אלא ממידותיו של האדם. האכזריות היא מידה רעה. לדברי הרמב"ם שם, דין צער בעלי חיים נלמד מן התורה על סמך דברי ה' לבלעם "עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ" (במדבר כב, לב) ומטרתו "להביאנו לידי שלמות, כדי שלא תהיינה מידותינו מידות של אכזריות ולא נכאיב לשווא, ללא תועלת, אלא נתכוון לרחם ולחמול" למעט "בשעת הצורך"…
גישתו של הרמב"ם דייקנית ומורכבת. החיות הן חלק מעולמו של הקב"ה. יש להן מקום של כבוד בתוכנית הגדולה של הבריאה. אנו יודעים כיום שהן קרובות לבני האדם הרבה יותר מכפי שדימו בנפשם פילוסופים כגון דקארט. גיבורי התנ"ך, לעומת זאת, לא היו מתפלאים למשמע הגילויים המדעיים הללו. אברהם, משה ודוד היו כולם רועים שבילו את שנותיהם המעצבות בהשגחה על בעלי חיים ובטיפול בהם. רעיית הצאן הייתה אימון המנהיגות הראשון שלהם…
התורה גם מזכירה לנו דבר שאנו נוטים לשכוח: שחיי המוסר מורכבים מכדי שנדחוס את כולם למושג היחיד "זכויות". לצד הזכויות יש חובות, ועשויות להיות חובות שאין להן זכויות תואמות. כך כאן: לבעלי החיים אין זכויות, אבל לנו יש חובות כלפיהם. כפי שמבהירות לנו כמה מצוות בפרשת כי תצא ובפרשות אחרות, אסור לנו לגרום להם סבל גופני או נפשי מיותר.
בשיחתנו בשבוע שעבר, על החקיקה הסביבתית בפרשת שופטים, ציינו כי בפרק א של ספר בראשית ניתן לנו המנדט "לכבוש" את הארץ ו"לרדות" בבעלי החיים שבה, אבל בפרק ב הוטלה עלינו האחריות "לעובדה ולשומרה". לבעלי החיים אומנם אין זכויות אבל יש להם רגשות, וחובתנו לכבדם אם אנו מבקשים לכבד את תפקידנו שלנו כשותפיו של אלוהים בבריאה."

לסיכום, הפרשה קוראת לנו לא לשכוח להיות בני אדם, לא לאבד את צלם האנוש שבנו. הפרשה עוסקת במצבים חריגים ולא שגרתיים ואו תקינים, כמו, שבויית מלחמה, בן סורר ומורה, גנבה, הלוואה, אבדת ממון, ועוד.
אומנם יש לנו עוד עבודה ודרך בכדי שאכן נפעל מתוך עצמנו ולא כי אנו מחויבים, כחברה וכפרטים, עם זאת, לא ניתן להתעלם מכברת הדרך שעשינו. התורה מבהירה לנו כי דווקא במצבים מאתגרים נבחן האדם ודווקא דרכם הוא יכול להתרומם ולהתפתח. מי ייתן ונצליח להטיב לבחור, ולהוציא לאור את החלק האלוק שבנו. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום❤️

בפרשת השבוע שלנו מופיע תיאור ארוך ומפורט ביותר של הלכות הקרבת הקורבנות, ואופן הקרבת הקורבנות בבית המקדש. ללא ספק, ספר ויקרא מעורר שאלות חשובות ומטרידות-
• מדוע היו מקריבים קורבנות, שוחטים בהמות ושורפים אותם על המזבח, והאם הקב"ה צריך קורבנות?
• האם זה לא מזכיר את עבודת האלילים שהיו מקריבים להם זבחים ?
• אם אני רוצה לכפר על עוונותיי למה שלא אבקש סליחה, אתוודה, אצום, אתתפלל וכד' מדוע עלי להביא בע"ח חיים ולהקריבם בעבור חטאיי?
• כיצד בע"ח מכפר עלי?
כאשר אנו חושבים על בית המקדש – היינו מצפים שהטקסים המתוארים שם יהיו יותר רוחניים ויותר נעימים לעין ולנשמה! היהדות מלמדת אותנו שהראשונים להקריב קורבנות היו בניו של האדם הראשון – קין והבל. גם נח הקריב קורבנות והוא היה אבי כל האנושות כולה.
יותר מזה, כשאנו נזכרים ביחס המיוחד, שמעניקה היהדות לבעלי החיים, כמו האיסור הכללי של התורה לגבי 'צער בעלי חיים', ורשימה שלמה של מצוות הכוללת הוראות רבות שמטרתה להגן על שלומם ורווחתם של בעלי החיים. לדוגמא: כשרואים חמור שנושא על גבו משקל עצום, אנו מחויבים לפרוק מעט מהמשא הזה, בכדי להקל עליו, אסור להעביד בעלי חיים בשבת, אסור לנו להתקין מחסום על פיה של בהמה בזמן עבודתה בכדי שלא נמנע בעדה לאכול במהלך המאמץ הגדול שהיא משקיעה, ועוד.
אז מדוע היהדות בכל זאת נוקטת בשיטה של הקרבת קורבנות בעלי-חיים בעבודת בית המקדש?

נסיעה בזמן לאחור תחשוף שבתרבויות הקדומות הקרבת קורבנות, הבאת מנחות וניסוך יין הייתה כנראה משותפת לכל העולם העתיק, ישנם מספר סוגים של קורבנות שהיו נפוצים מאוד ומותאמים לפי דרגת החשיבות של הטקס- קורבנות אדם, בעלי חיים, דברי מאכל ופרחים. כפי שעולה מעדויות שונות, טקסים בהם הקריבו קרבנות אדם היו נהוגים בכל התרבויות האליליות הקדומות, עם הזמן, תודה לאל טקסים אלה הלכו ונהיו נדירים. בכל מקרה, התורה שלנו אוסרת להקריב בני אדם באיסור חמור, של "לא תרצח". בספר מורה נבוכים חלק ג פרק לב מסביר הרמב"ם בהקשר זה שהיינו כולם עובדי עבודה זרה, כנראה שאחרי כל כך הרבה שנים במצרים אימצנו הרגלים חזקים שהוטמעו וקשה אם בכלל לשנותם, ולכן בתוך עולם ההרגלים שאימצנו הדרך שנותרה הייתה להטמיע הרגל אחר בתוך אותו עולם הרגלים קיים; כלומר, להמשיך בהקרבת הקורבנות אבל לתכלית שונה לגמרי, תכלית שתנתב את כוחות הנפש שלנו לשינוי, צמיחה וכפרה.
לאור המתואר, הקורבנות מזוהים מיידית עם עבודת אלילים ו"פולחנים פרימיטיביים".
רעיון הקורבנות אומר הרמב"ן הוא המחשה מזעזעת שמערערת את כוחות הנפש שבנו כדי לחנך את עצמנו. כלומר חיי הבהמה שהוקרבה עבורנו בכדי שנוכל לחיות ולכפר על חטאינו הוא מעשה המרעיד את הנפש, זהו ביטוי לגודל ההקרבה שעלינו לעשות מתוכנו, עלינו להקריב משהו ממנהגינו, הרגלינו, רצוננו וכו, גודל ההקרבה הוא עצום, השימוש רק במילים ודבר שפתיים לא מספק, עלינו לערער את הנפשות ואת הלב למה שעלינו להקריב בתוכנו בכדי לתקן.
ובכל זאת, קשה לעיכול, אבל אם אותנטיות אז עד הסוף, כשאני קוראת את מצוות הקורבנות המזעזעות את הנפש לכל הדעות, ומתקשה לדמות איך כך נהגו בעבר, אפילו מכנה זו פרימיטיביות, וטקס פגאני, אכזריות בלתי נתפסת, אני לפתע חושבת ונזכרת בארוחת הערב שאכלתי עם ילדי… המבורגרים! ומתבוננת בנעלי העור החדשות… בלתי נמנע אלא לשאול- האם קורבנות שונים משחיטה? בשניהם אוכלים את בשר הבהמה, כל ההבדל הוא שאיננו רואים את הבהמות נשחטות. שחיטה והקרבת קורבנות זהות, בשני המקרים שוחטים את הבהמה, צולים אותה על האש, ואוכלים אותה. הקרבת קורבן היא שחיטה כשרה של בהמה, רק שיש בה תכלית של כפרה, ואו הודיה.
אנו חייבים להבדיל בין עולם המיתולוגיה היוונית לבין הדת היהודית. מטרתם של הקורבנות הפגאניים, הייתה אכן לפייס את האלילים הגשמיים. מדובר באלילים, שהייתה להם כביכול שליטה מאד מוגבלת על תחום מאד מסוים של המציאות. כל אל היה "זקוק" למשהו אחר ובני האדם היו יכולים להימנע מזעמם של האלילים, על ידי מתנות שהעניקו להם.
בניגוד לכך, ביהדות הקורבנות שאנו מכירים אינם מוקרבים לטובתו של הקב"ה כמו כל מצווה אחרת שאנו מקיימים; כל המצוות הן עבורנו, עבור הצמיחה וההתקדמות האישית והסביבתית שלנו. הרי הקב"ה הוא כל יכול ולא חסר לו דבר. המצוות מלמדות אותנו איך להשתמש בעולם הגשמי, החומרי והגופני – לקדש אותו ולרומם אותו. קרבן זו מילה הנתפסת כחולשה, וותרנות, וכו'. למעשה, המילה קרבן היא מלשון קרבה, להתקרב. אנו חוששים להתקרב כי בכדי להתקרב עלינו להקריב, להתגמש ולוותר. עלינו לברר ולבחון מה השני צריך ורוצה. לוותר משמעותו להקריב משהו מרצונותיי, הרגליי ותאוותיי, להתעלות ולא למהר לכעוס, לדחות סיפוקים ולא לאכול למשל כל מה שאני רואה ובא לי ללא הבחן ובזלילה. כולנו מוכנים להקריב ולתת בתנאים שלנו ולא של האחר, הקושי הוא להתגבר על הטבע שלנו, חוסר הסבלנות, קפדנות, שיפוט ופרשנות, כעס, ולהיות מסוגל להקריב את מה שבתוכנו ובנו למען האחר.
הרב שרגא סימונס הטיב לתאר, "כל אדם מורכב משני חלקים – מהגוף הפיזי שלו ומהנשמה הרוחנית שלו. כל אחד מהחלקים הללו שואף להתקיים ולקבל את ה'מזון' הראוי לו, אך כל אחד מהם משיג את 'מזונו' בדרכים שונות לגמרי. הגוף מחפש אחר נוחות פיזית וסיפוקים מיידיים: מזון, שינה, עושר וכבוד. הנשמה מחפשת אחר תענוגות נצחיים ובעלי טווח ארוך יותר, כגון משמעות, אהבה, מעשים טובים וקרבה לקב"ה. מטרתן של כל המצוות שבתורה, היא לכוון אותנו אל עבר "ההנאות הרוחניות" של הנשמה שלנו…"
יחד עם זאת, כשהגוף מצליח להשתלט ולנהל אותנו, התוצאה היא התרחקות משמעותית מנפשנו וממי שהיינו רוצים להיות.
מאז חורבן בית המקדש, התפילות מחליפות את הקורבנות, כי הן הדבר שהכי מאפשר לחוות קרבה, לכפר ולתקשר את מה שבליבנו. התפילה בימינו מקרבת את האדם לבוראו כמו הקורבן. התפילות וההקרבה שלנו של תאוות, רצונות וכד, למען האחר הם שמנתבים את כוחות הנפש שבנו למקום של צמיחה, גדילה, וכפרה על החטא.
מי ייתן ונצליח להתפלל, לעורר את הנפשות שלנו ולהקריב מתוכנו למען האחר, ליצור את האיזון הנכון בין הגוף לנפש בכדי שנרגיש ונחווה קרבה ואהבת חינם כאיש אחד בלב אחד. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רחל בת לאה, רבקה בת תמרה, משה בן חנה רבקה, אברהם לייב בן חיה סאסל, ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.