תגית: צמיחה

השבוע פרשת ויצא שהיא הפרשה המתארת את קורותיו של יעקב אבינו בדרכו לחרן. ולאחר מכן, בשהותו בבית לבן הארמי, נישואיו ללאה ולרחל, הולדת ילדיו ועד להחלטתו לחזור לארץ ישראל.
השבוע נתמקד בבנותיו של לבן, האמהות שלנו, רחל ולאה, אשר נישאו ליעקב. רחל מתוארת כאהובת לבו ואילו לאה הבכורה נישאה לו ראשונה למרות הבטחת לבן להשיא לו את רחל. לאה ילדה ארבעה בנים ברציפות. לעומתה, רחל עקרה. ככל שלאה ילדה יותר ילדים, כך גדלה קנאת רחל. לאחר שילדה לאה את בנה הרביעי, פונה רחל ליעקב מתוך כאב עמוק בדרישה ממנו שייתן לה ילדים, אחרת, אין סיבה לחייה, "וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב, וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ; וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים, וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (בראשית ל,א).
בפרשה מתואר כי מצד אחד רחל ויתרה על מקומה תחת החופה לצד יעקב, והמדרשים אף מחדדים שרחל נתנה לאחותה את הסימנים מפאת כבודה של לאה. היא הצליחה לא להיות מופעלת מקנאה, ולעשות ויתור עצום עבור אחותה מתוך מסירות נפש. לצד זה, בהמשך הפרשה, מתארת התורה כי הקנאה היא רגש אנושי, המתבטאת בהתמודדות של רחל עם עקרותה, כאשר היא מקנאה באחותה, לאה, שזכתה ללדת ילדים.

טבעי הוא שנרצה כולנו להצליח במעשינו, בעבודתנו, ובכלל בתפקודנו בתחומי חיינו השונים, וברור כי לשם כך מצופה מאתנו להשתדל ולעשות את הנדרש. יחד עם זאת, כאשר אנו רואים חבר אשר מצליח בתחום מסוים, בפרט בתחום שקרוב ללבנו, מתעורר בנו רגש קנאה, לרוב בלתי נשלט. מה עושים עם רגש הקנאה? פרשת "ויצא" מלמדת אותנו שהקנאה המתוארת הוא רגש טבעי המתעורר בכולנו. אך קנאה בחבר שמביאה אותנו להגביר את ההשתדלות שלנו, ולהשקיע מאמצים נוספים להשגת היעד הנכסף באותו תחום, הינה קנאה המופעלת באופן חיובי.

רחל התעשתה והבינה שהדבר למעשה תלוי בה. והיא פועלת כשרה אמנו, ומבקשת מיעקב אבינו לשאת את בלהה, אולי מעשה זה יסייע גם לה להרות. ואכן, לבלהה נולדו שני בנים כאשר לאחר מכן, זוכה גם רחל לבן: "וַיִּזְכֹּר אֱ'לֹהִים אֶת רָחֵל; וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱ'לֹהִים, וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ.  וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֹּאמֶר, אָסַף אֱ'לֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי.  וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף, לֵאמֹר:  יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר" (בראשית ל, כב-כד).

לאה לא הייתה שנואה כי אם אהובה פחות, "(יח) וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב, אֶת-רָחֵל;… (ל) וַיֶּאֱהַב גַּם-אֶת-רָחֵל מִלֵּאָה" (בראשית כט), ע"פ שמות ילדיה של לאה אנו למדים על כאבה ותחושת הדחייה שחוותה, גם התהליך הנפשי והרוחני שעוברת רחל בתקופה זו מאתגר. יחד עם זאת, נראה כי קנאת רחל בלאה הניעה אותה לעשייה חיובית, היא לא באה מנגיעה אישית, מעלבון ואו עין צרה בלאה, אלא מתוך רצון אמיתי להיות שותפה בבניית בית יעקב, ולחוות אמהות גם כן.
קנאה המניעה את המקנא לפעולה שלילית גורמת לתחרות אינסופית שאיננה נובעת מתוך שאיפה להתייעלות והתמקצעות, אלא מתוך "כיבוש" עמדות, הכפשה וצרות עין ב-'יש' של האחר. זוהי קנאה המערערת את האיזון של המקנא ויוצרת תגובות של זעם. לכן, שואל הרב שניאור אשכנזי, מדוע הייתה צריכה התורה להכניס את הפרט הזה שרחל קנאה באחותה? קנאה זו מידה קשה אשר לרוב היא עדות לכעס, תסכול, תחושת פגיעות, חוסר צדק וחוסר פרופורציות. ההרגשה למשל, של לא להיות 'ראשון', יכולה להוציא את האדם משיווי משקלו.

לכן, התורה מתארת לנו כי במקרה של רחל הקנאה דחפה אותה לפעול בנתיבים מועילים ומקדמים. בפרשה מתואר לנו כיצד היא פונה ללאה בבקשת עזרה בכדי שתצליח להרות ליעקב, "וַתֹּאמֶר רָחֵל, אֶל-לֵאָה, תְּנִי-נָא לִי, מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ…"(בראשית ל, יד). ראובן, בנה של לאה, מוצא בשדה את צמח הדודאים אותו הוא מעניק לאמו, לאה, כסגולה לפריון. הפרשה מבהירה לנו כי קנאה זו תכונה שלא צריך להכחיש, לעיתים, זו התכונה שדווקא באמצעותה אנו מופעלים. רחל התבוננה באחותה, לאה, בכוונה ללמוד ממנה. ללאה כבר היו ארבעה בנים, בעוד רחל הייתה עקרה. אותה קנאה היא שהבעירה את העשייה ,והובילה אותה ללדת שני בנים. רחל לא ויתרה. הקנאה והכמיהה לילדים הן אלו שהביאו אותה לתבוע מיעקב ובהמשך מה' בתפילה ללדת פרי בטן.

מוסיף הרב שניאור אשכנזי, בנושאים חשובים כאשר אנו רואים אחרים שמצליחים יותר מאתנו, זה גורם לנו לרצות לשאוף ליותר. בטבענו אנו עצלים ומחפשים לנוח, והקנאה מונעת מאתנו להישאר באותו המקום. הקנאה היא שהביאה את רחל אמנו להתאמץ ולהשיג את חווית האימהות והשותפות הפעילה בבית יעקב. הפרשה קוראת לנו להפסיק לפחד מהיצרים הבוערים שבנו, מהתכונות והמידות שלנו כי הם למעשה הארגז כלים שלנו שעימם אנו צומחים וגדלים, ומתפקידנו למנף ולקדם אותם. אומנות האדם היא לעשות בהם שימוש נכון, כך שיהוו מקור ללימוד והשראה.
כלומר, קנאת האחיות, רחל ולאה, נבעה מתחושת כאב החסר שחוו. לאה חוותה חסר באהבה, ורחל חוותה חסר במימוש האימהות ולקיחת חלק ממשי בבניית בית יעקב. לא הייתה כל הכפשה, וראייתן לא הייתה צרה ב-'יש' של האחרת אלא הן חוו שיקוף כואב לחסר שלהן אותו ניסו למלא ככל שיכלו והצליחו.

קנאה בריאה זו קנאה המשתמשת בהשראה של הזולת כדי להרים ולעורר אותנו לעשייה נוספת. באמצעותה אנו יוצאים מאזור הנוחות, וכובשים יעדים נוספים במגמה לחיות חיים מלאים ומשמעותיים. קנאה מועילה מהווה מנוף להצלחה. ולכן, אמרו חכמנו, "קנאת סופרים תרבה חכמה" (בבא בתרא, כב ע"א).

שבת שלום💞

השבוע חגגנו את פורים וקראנו את מגילת אסתר. תקופת הסתר פנים, ללא נביאים או גילויים ישירים של ה' וכך זה בעצם גם בימינו.

מסביר הרב אמנון דוקוב-
"…רק 40 יום חלפו מאז אמר הקול "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" וכבר הכול כאילו נשכח. נראה אם כך שמעשה העגל בא ללמד אותנו משהו חשוב על החיסרון הגדול של ההתגלות – בסופו של דבר היא באה לאדם מן החוץ. בעוצמה שלה היא אמנם משאירה אותו ללא מילים, והוא לא יכול לסרב לה, אבל היא לא צמחה מתוכו.
בסופו של יום ההתגלות תחלוף, ואז הכוחות הפנימיים של האדם יתעוררו מחדש ויתחילו להתקומם ולדרוש ממנו לחזור אל הרגליו הישנים. ככל שיעבור הזמן הזיכרון הטרי של ההתגלות ילך ויתעמעם, ילך ויתארגן מחדש על ידי הזיכרון הפעיל, יקבל פרשנויות חדשות, שמבקשות ליישב אותו עם תמונת העולם הרגילה והמקובלת.
חטא העגל מלמד מדוע אין טעם להפוך את ההתגלות לאירוע חוזר. התגלות יכולה להיות אירוע מכונן, בסיס להתחיל ממנו. אבל אחר כך חייב לבוא תהליך ארוך של צמיחה שבו האדם יעבור שינוי פנימי ויגלה את הא-לוהי מתוך עצמו."
המסר די ברור, 'ההסתר פנים' בניגוד ל'התגלות' הוא בעצם המרחב שמאפשר לנו את הבחירה, ההשתדלות, ההתפתחות והצמיחה שלנו.

למעשה, השינוי הפנימי נובע מתוך חדרי המשכן, הקודש, וקודש הקודשים, שהם חדרי הלב הכי פנימיים שלנו, אומרת מרלין וניג, סופרת ומשוררת, "הקודש הוא פנייה ישירה שלנו אל ה' באמצעות הפעולות שלנו… היכולת שלנו לעבד תהליכים ולהניע אותם הלאה טמונה בתחושת השייכות, בהיותנו חלק, ובמחויבות שלנו לכל אלו". במילים אחרות, הטמעת העבודה הפנימית שלנו כרוכה גם בתחושת השייכות שלנו לכלל, וכן, זה כולל אהבת חינם.

בנוסף לעבודה הפנימית, בפרשה השבוע קוראים לנו לברר את האיזונים בחיינו, שאלת היחס בין הרוח לחומר, האם לנו יש פסלים או תמונות בחיינו או כל עבודה זרה אחרת (המחשב, הטלויזיה, הטלפון, הכסף וכו')?
החומרים- זהב, אבן, כסף, נחושת וכו' שנאספו להכנת כלי המשכן וגם להכנת עגל הזהב, יכולים לעלות מעלה למקום רוחני גבוה ולקדש את אותם חומרים, כמו כלי המשכן, מה שנקרא "קידוש החומר", או פשוט להשאיר אותם מטה, גשמיים, בצורה של עגל ללא כל רוחניות. תכלס, לעולם, החומר כשלעצמו אין לו משמעות אלא אם הוא משרת ערכים רוחניים.

שנזכה לקדש את החומר בחיינו, ולגלות את האלוקות שבתוכנו. אמכי"ר.

שבת בריאה ומבורכת💞

שבת שלום ומבורך 

• ולהצלחתו ולפדיונו המהיר של משה בן רבקה.