פרשות אחרי מות קדושים- יחסים זקוקים לכללים

Image by Gerd Altmann from Pixabay

האמירה "קדושים תהיו" מעוררת מיד תחושה של רוממות ובידול. לרוב נדמה את הקדושים כמופרשים ונבדלים מעולם של עשייה ומחוברים אל המרחב הרוחני והאלוהי. אבל הפרשות השבוע מפרטות כיצד יש ליישם את "קדושים תהיו", ומסתבר כי להיות "קדוש" על פי התורה דווקא מחייב להיות מחובר לסביבה האנושית ולהתנהל בדרך הישרה והטובה. מי שנבדל ומתנזר מכל ענייני העולם הוא למעשה מפר את הציווי המחייב התקדשות מתוך התחברות. נראה כי דרכה של תורה היא להתייחס למקום שבו האדם נמצא בפועל, למציאות שלו, ומשם ליצור עבורו תמרורים שיסייעו בתהליך הארוך טווח, מסע חייו, לתיקון כשרגליו נטועות בארץ, בחיבור עם הקיום האנושי על איכויותיו ועל כשליו, ויחד עם זאת כשראשו מביט מעלה אל השמים, אל האמונה באפשרות של התיקון.
ההשפעות סביבנו בלתי נמנעות וע"כ פרשת 'אחרי-מות' מצווה-
"(ב) דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:  אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. (ג) כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם-בָּהּ, לֹא תַעֲשׂוּ; וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה, לֹא תַעֲשׂוּ, וּבְחֻקֹּתֵיהֶם, לֹא תֵלֵכוּ… " (ויקרא יח)

כלומר, מה שראינו וידענו במצריים כבר לא רלווננטי, כך גם הנורמות של המקום החדש אליו אנו מגיעים, כנען. הם לא מתאימים ולא בהלימה עם הערכים והציווים עימם אנו מגיעים. ההנחיה המפורשת לעם ישראל היא לא להיות משועבד לעבר שלו ולמה שהוא הכיר במצרים, כך גם לא להשתעבד למה שהוא פוגש במקום החדש, בכנען, כי יש לו משהו משלו, משהו ערכי ומוסרי שהוא מביא עימו ומחובתו להטמיע ולשמר אותו.

הפרשות השבוע עוסקות בהקמת מדינה יהודית שבה אנשים עוסקים בצורכי הפרט והכלל, אינם נותנים לעני ולחלש ליפול, אינם נותנים לעשיר לנגוש, עומדים על זכויות הפרט לשמירת צלם האלוקים שבקרבו – וזוהי צריכה להיות תמציתה של המדינה היהודית.

אכן, הסביבה הראשונית שבה אנו גדלים היא המשפחה, ופרשת 'קדושים' מקדימה ומסבירה- "(ג) אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ" (ויקרא יט) התורה מחייבת אותנו לשמור על המבנה ההיררכי של ההורים כראשי הבית, ועל היראה מהם. אחרי הכל, ההיררכייה במערכת המשפחתית היא הבסיס הראשוני ביצירת חברה, וע"כ גם מובאים ציווים רבים המתייחסים ליצירת חברה יהודית קדושה. ציווים כמו- הקמת מערכות מיסוי לצורכי רווחה (הדאגה לעניים), איסור הלנת שכר, יושר במסחר, איסור הכשלת עיוור, איסור גניבה, איסור רכילות, 'והדרת פני זקן', 'לא תעשו עוול במשפט' ועוד. במילים אחרות, חלק מהמצוות מצפוניות, אחרות נוגעות לחברה וכלכלה, ועוד אחרות לטהרה ולטאבו. התורה בעצם אומרת לנו שלמצוות הללו יש מכנה משותף. כולן עוסקות בסדר, במגבלות ובגבולות.

הרב דר יונתן זקס זצ"ל מסכם-
"כללים ברורים יוצרים ילדים בטוחים והורים רגועים ורציונליים. עקרונות ברורים של משמעת וענישה מאזנים בין דין לרחמים באופן המאפשר קידום מיטבי של ההתפתחות החברתית והבשלות הנפשית. כללים ברורים ומשמעת נאותה עוזרים לילד, למשפחה ולחברה לכונן סדר, לשמור עליו ולהרחיבו. אלה הם הדברים המצילים אותנו מכאוס. בזאת עוסק פרק יט, תחילת פרשת קדושים: כללים ברורים היוצרים סדר חברתי ומקיימים אותו. ואל המקום הזה שייכת האהבה הממשית – לא התחליף הסנטימנטלי שלה, זה שאנו מרמים בו את עצמנו. בלי סדר, האהבה רק מוסיפה לכאוס. אהבה המוחקת גבולות עלולה להוביל להזנחה הורית ולייצר ילדים מפונקים עם תחושת מגיע-לי הנידונים בבגרותם לחיים ללא אושר, ללא הצלחה וללא מימוש עצמי.
בפרק הפותח את פרשת קדושים יש שתי מצוות מרשימות במיוחד: אהבת הרֵעַ ואהבת הגֵר. את שניהם אנו מצווים לאהוב "כמונו". "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי ה'", לשון המצווה הראשונה (ויקרא יט, יח). "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם, לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ", אומרת המצווה השנייה, וממשיכה: "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם. וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (שם לג-לד).
שתי מצוות אלו מגדירות את היהדות כדת של אהבה – לא רק אהבת האל ("בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ"), אלא גם אהבת האנושות. כשהעמידה היהדות את העיקרון הזה, היה בכך חידוש שבכוחו לשנות עולם. אתיקת הקדושה מלמדת אותנו שכל אדם עשוי בצלם אלוהים וכדמותו.
יש סדר לעולם, מוסרי ופוליטי וסביבתי. כשהסדר הזה מופר, העולם גולש לתוהו. כשהסדר הזה נשמר ומשומר, אנו נעשים שותפים בבריאתן של ההרמוניה הנשגבת והרבגוניות העשויה רקמה אחת: של מה שהתורה מכנה "קדוש".
אני מאמין שבאתיקת הקדושה יש משהו ייחודי ועכשווי. היא מלמדת אותנו כי המוסר והאקולוגיה כרוכים יחדיו. שניהם נוגעים לבריאה: לעולם הטבע כמעשה ידי אלוהים, ולאדם כעשוי בצלם אלוהים. כיבוד האדם כאדם, וכיבודה של הסביבה הטבעית, משלימים זה את זה. עולם הטבע והאנושות נבראו שניהם בידי אלוהים, ועלינו מוטל להגן על הראשון ולאהוב את האחרונה."

שבת שלום💞

פרשת ויקהל- תקציר!


השבוע פרשת ויקהל, הפרשה העשירית בספר שמות. הפרשה עוסקת בעיקרה בעניינים הנוגעים להקמת המשכן. הציווים על הקמת המשכן ובגדי הכהונה שפורטו בפרשות תרומה ותצוה באים לכלל ביצוע בפרשות אחרונות אלו- ויקהל, ובפרשת פקודי שחותמת את ספר שמות. בפרשה יש קווי דמיון מרובים לפרשת תרומה; חלק מהטקסט נראה זהה לחלוטין פרט למעבר מלשון ציווי בפרשת תרומה ללשון הווה או עבר בפרשת ויקהל.
פרשת ויקהל מהווה את השלב האחרון בתכנון ובביצוע של הקמת המשכן.
"(א) וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה, לַעֲשֹׂת אֹתָם." (שמות לה) משה חוזר על הדברים שנאמרו לבני ישראל במעמד הר-סיני. הפרשה נפתחת בציווי על שמירת השבת וחשיבותה, תוך דגש שבניית המשכן אינה דוחה את השבת. אחר-כך כאמור משה חוזר על כל ציווי מלאכת בניית המשכן הלכה למעשה. החל מהתרומה שנצטוו לתת – "(ה) קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה, לַיהוָה, כֹּל נְדִיב לִבּוֹ, יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְהוָה: " (שמות לה), ועד פירוט חוזר של מבנה המשכן וכליו.
הנבחרים לבנות את המשכן הם בצלאל בן אורי בן חור, משבט יהודה, ולעזרתו הועמד אהליאב בן אחיסמך משבט דן, ככתוב- "(ב) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה, אֶל-בְּצַלְאֵל וְאֶל-אָהֳלִיאָב, וְאֶל כָּל-אִישׁ חֲכַם-לֵב, אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה חָכְמָה בְּלִבּוֹ–כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ, לְקָרְבָה אֶל-הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ." (שמות לו). בפרשות אלו, 'ויקהל' ו'פקודי', מפורטים גם החומרים ששימשו למלאכת המשכן וכליו, וגם מתוארת עשיית בגדי הכוהנים.
תרומת החומרים וגם ההקמה עצמה היו פתוחים לכל. כל אלו שברשותם החומרים הדרושים לבניית המשכן הזדרזו להביאם, וכל איש ואשה 'חכמי לב' יכלו למצוא את מקומם במלאכה; הם תרמו בשמחה ובהתלהבות את תכשיטי הזהב שלהם, ואת האבנים היקרות שנדרשו עבור האפוד והחושן של הכהן הגדול. בשלב מסוים משה מודיע לעם כי אין צורך בתרומות נוספות מאחר ונאספו די והותר.
הפרשה מתארת איך נבנה המשכן מבחוץ פנימה. קודם המשכן עצמו, אחר כך היריעות אחר כך הקרשים ואז הכלים- ארון, שולחן, מנורה ומזבח הקטורת. ולבסוף, הכלים בחצר- מזבח העולה, הכיור ועמודי החצר. הסדר שונה מפרשת תרומה המתחילה בכלים.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, דוד בן מיכל, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼

פרשת משפטים- תקציר והידעת ש…

לאחר הסיפור העוצמתי של מתן תורה שבפרשת יתרו, מגיעה פרשת מִשְׁפָּטִים, פרשת השבוע השישית בספר שמות. פרשת משפטים כוללת 53 ציווים ורשימת דינים העוסקים בסדר החברתי ובהתנהלות שבין אדם לחברו. יחד עם זאת, בסוף הפרשה מובאים פרטים נוספים בסיפור מתן תורה- מסופר על טקס כריתת ברית של בני ישראל עם הקב"ה ועל עליית משה רבינו להר סיני לקבלת לוחות הברית.
הפרשה מתחילה במילים הבאות "(א) וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם. (ב) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת–יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם…" (שמות, כא')
כלומר, הפרשה מתחילה בחוקים הקשורים לעבדים ומורה לנו איך לנהוג עם העבד העברי, במצבים שונים. הפרשה דנה במקרים של רשלנות, גניבה או מקרים בהם בכוונה תחילה הביאו לפגיעה בגוף או ברכוש. לאחר שהפרשה מסיימת לדון בדיני "נזיקין", כאלו שגורמים נזק לרכוש ולנפש, היא מתייחסת לחוקים חברתיים, שגורמים נזק לחברה כולה. למשל, לא להונות או לגזול את הגר (זר), עלינו לזכור איך התייחסו אלינו כשהיינו גרים בארץ מצרים, לא לקחת שוחד, לא לענות יתומים ואלמנות, בקיצור, לשמור על המוסר, לקחת אחריות ולהגן על החלשים בחברה. בפרשה מוזכרים גם דינים הקשורים בחגים, בשבת, ובשנת השמיטה.

הידעת ש-

המילון מגדיר אחריות כהתייחסות ראויה של אדם לדבריו, למעשיו ולאמון הניתן בו…

שימו לב כמה משמעות יש במילה אחריות-

הרעיון אינו שלי, נלקח מתוך האתר "פשוט ביחד"- לפניכם המילה "אחריות" אות אחר אות ומשמעותן-

1. א' – המילה אחריות נפתחת באות א' (בגימטרייה = 1) ובכך רומזת שאחריות אינה מתחלקת. היא שייכת לאדם אחד – זה שלוקח אותה, הוא האחראי. האות א', מרמזת על המילה 'אני' כי אני מרכז העשייה והאחריות מתחילה אצלי.
2. אח – כשאנו יוצאים מעצמנו, אנו מגלים שאיננו לבד בעולם. במעגל הראשון והקרוב לאדם, נמצא האח. האח במשפחה הוא הראשון שמייצג את קבוצת השווים לנו. הוא אדם קרוב, דומה לנו ואנו חולקים הרבה מן המשותף. אנחנו ערבים לאחים שלנו, שומרים עליהם, ומגנים עליהם. אפילו הסלנג "אחי" משמעותו אתה קרוב לי כאח.
3. אחר – במעגל הנוסף נמצאים האנשים האחרים. אחרים- משמעותיים וקרובים יותר, ואחרים רחוקים יותר. האדם, הוא ייצור חברתי שאינו יכול להתקיים ללא האחרים, ולכן חשיבותם רבה עבורו, ומכאן חשיבות תרומתו לאחרים גדולה. ההכרה באחרים הכרחית כשאנו לוקחים על עצמנו אחריות. האחר, הוא גם השונה מאתנו, החלש, הרחוק, הזר.
4. אחרי – כשכבר קיימת קבוצה, יש צורך במנהיג ונתינת דוגמא אישית. כשאנו קוראים "אחרי" אנו למעשה אומרים- "אני חלק", ולא סתם חלק, אלא חלק שאפשר לסמוך עליו, חלק נוכח ומוביל.
5. אחריו – מנהיג לבדו, אם לא יוכל לסמוך על האחר, סופו שיוותר לבד. כדי שנוכל להוות חלק מזוג, צוות או חברה, עלינו להכיר בגבולות עצמנו, להשתמש בצניעות ולדעת גם לסמוך על האחר. "אחריו" מסמל את היכולת להקשיב לאחר, לפתיחות, לקבל דעותיו, ללכת בעקבותיו ולקבל מרותו.
6. אחריות – וכשמוסיפים את האות ת', מתקבלת השלמות – אחריות. המילה שמתחילה ב-א' ומסתיימת ב-ת', כלומר, מכילה בתוכה את תמצית הכל. לשאת באחריות אומר לעשות את הדברים עד אחרון הפרטים, עם כל הכוונה, המשמעות וההשלכות.
לקיחת האחריות היא ההחלטה לוותר על עמדת הקורבנות, התירוצים, ההאשמות, על הפריבילגיה להתלונן ולהרגיש רגשות אשם.