תגית: צום

כותב ד"ר יורם יובל במאמרו- "הטוב, הרע והבחירה: על יצר לב האדם"- "בקרוב, עם אור אחרון או אחרי חשיכה, יעמדו מיליוני יהודיות ויהודים, ובהם רבים שלא יפקדו את בית הכנסת עד יום הכיפורים הבא, ויתפללו, או לפחות ישמעו, את תפילת “כל נדרי”. איך שלא הופכים אותה, תפילת כל נדרי היתה ונשארה תפילה בעייתית. האיש שהכניס אותה לראשונה לסידור התפילות שלנו, הרב עמרם גאון, כתב שאמרו עליה “שמנהג שטות הוא זה, ואסור לעשות כן”.
אז מה יש בה, בתפילה המוזרה הזאת, שמושך את הלב? מדוע אנו אוהבים אותה כל כך? ועוד חוזרים עליה שלוש פעמים, ליתר ביטחון? אולי כי היא נותנת לנו הזדמנות לעשות משהו שאנחנו מאוד אוהבים ורוצים לעשות: להתחרט. “כל נדרי” היא בעצם הבעת חרטה על נדרים ושבועות שנדרנו במהלך השנה שחלפה – “בכולהון איחרטנא בהון” – כלומר, אני מתחרט על כולם. וזאת הזדמנות שאסור לפספס, כי יש לנו כל כך הרבה על מה להתחרט.
מהי, בעצם, חרטה? הפסיכולוגים המחקריים מגדירים אותה כך: “חרטה היא רגש שלילי אותו אנו חווים כאשר אנו מבינים, או מדמיינים, שהמצב הנוכחי היה יכול להיות טוב יותר, לו היינו פועלים אחרת”. במילים אחרות, חרטה נובעת מן המחשבה “ומה אם…”; חרטה היא התוצאה של השוואה בין מה שיש עכשיו, לבין מה שהיה יכול להיות, “אילו רק…”
וזה אומר שעל מנת להתחרט דרושה לנו יכולת לחשיבה מופשטת, וגם דמיון מפותח, לדמיין בו את מה שהיה יכול לקרות ולא קרה. אולי לכן תינוקות וילדים קטנים חופשיים מחרטות, ואל התמימות הילדותית הזאת אנחנו נחזור ונתגעגע כל חיינו…
לחרטות שלנו עשויות להיות שתי תוצאות יקרות מפז: ראשית, הן יכולות לגרום לנו לנסות לתקן את מה שעשינו, וזה חלק חשוב ממה שאנו אמורים לעשות בימים הנוראים. ושנית, הן גורמות לנו להיזהר יותר בעתיד, ולבחור “נכון” בפעם הבאה.
אבל מה אם אין עתיד? מה אם מאוחר מדי? מה עם החרטות שיהיו לנו בסיומם של החיים, על ערש דווי, כאשר יגיע הזמן שלנו למות? ברוני וור היא אחות אוסטרלית שעבדה בהוספיס בית – שירות שניתן בעיקר לחולי סרטן סופניים, ומאפשר להם למות בביתם ולא בבית החולים… רבים מביניהם פתחו בפניה את סגור ליבם ושיתפו אותה בחוויות, במחשבות, ובעיקר בחרטות שלהם.
עד מהרה היא שמה לב לכך שרוב המטופלים הסופניים שלה התחרטו על אותם דברים. היא תיעדה את מה ששמעה מהם בבלוג, שהפך אחר כך לספר – “חמש החרטות השכיחות ביותר של הנוטים למות":
1. “הלוואי שהיה לי האומץ להיות נאמנ/ה לעצמי, ולא לציפיות של אחרים ממני”.
2. “הלוואי שלא הייתי עובד/ת קשה כל כך, ומבלה יותר זמן עם המשפחה”.
3. “הלוואי שהיה לי האומץ לבטא את רגשותי”.
4. “הלוואי שהייתי שומר/ת יותר על קשרים עם חברים מן העבר”.
5. “הלוואי שהייתי נותנ/ת לעצמי להיות מאושר/ת יותר”.
על כל אחת מן החמש האלה אפשר לכתוב ספר שלם. אני רואה אותן בעיקר כתמרור אזהרה המוצב בפנינו, תמרור שערכו רב מאוד: הן נותנות לנו רמזים כיצד ניתן לחיות את חיינו כך שנתחרט פחות כאשר יגיע הסוף, ויהיה מאוחר מדי.
אחד הדברים הבולטים בחרטות האלה של הנוטים למות, הוא העדרן המוחלט של חרטות על נושאים כספיים… כפי שכותבת וור, “כאשר אתה עומד מול מותך המתקרב, כל הפרטים החומריים של החיים הופכים לבלתי חשובים… בשבועות האחרונים לחיינו כל שנותר הוא אהבה ויחסים”. ואמנם, רבים מן המטופלים של וור בילו את השבועות האחרונים לחייהם בחיפוש החברים והחברות הישנים שלהם, בחידוש קשרים, בבקשות סליחה, ובפרידות.
מנקודת המבט הזאת, אולי יום הכיפורים הוא תזכורת לכך שיש לנו אחריות על עצמנו, על החיים שלנו, ועל המעשים שלנו כלפי אנשים אחרים. כפי שאמר רבי אלעזר בן עזריה (מסכת יומא, פרק ח’, משנה ט’), כמה מאות שנים לפני תפילת כל נדרי: “עבירות שבין אדם למקום [לאלוהים], יום הכיפורים מכפר; עבירות שבינו לבין חברו – אין יום הכיפורים מכפר, עד שֶׁיְּרַצֶּה את חברו”. במילים אחרות, אפילו אלוהים לא יכול למחול לנו על מה שעשינו לאחרים. כאן לא תעזור לנו תפילת כל נדרי, לא יעזרו הרהורי חרטה, וגם לא תרנגולי כפרות — אנו חייבים לבקש ולקבל את סליחתם של אלה שפגענו בהם. אין קיצורי דרך."

אכן, בעוד כמה שעות יתחיל צום יום הכיפורים ועימו המשך חשבון הנפש, הרהורי התשובה, וההתעוררות שלנו בפרט בימים אלו. האם אלו תהליכים שמונעים מפחד וחשש? או, האם נגזור על עצמנו תענית מתוך כוח ועוצמה והסתכלות בעין טובה על הטוב שבחיינו? השנה בפרט לאור מצב הסגר המתמשך בו אנו מצויים, אנו מקבלים הזדמנות לעבודה אישית וממוקדת, ואופציה לבחירה ברצון לבנייה, ולהתקדמות, בכדי שנוכל להנות ולממש את החסד ואת השפע שבחיינו. בתקווה שנקבל גם את הכוחות לתיקון ונצליח לחיות את חיינו ממקום שלם ומדויק יותר.  "תהא השעה הזו שעת הרחמים ועת רצון מלפניך." אמכי"ר.

גמר חתימה טובה וצום קל ומועיל

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, שושנה יוסלין בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

היום י"ז בתמוז, צום "שבעה עשר בתמוז". יום זה מציין בתענית ובמנהגי אבלות את תחילת האבל שיימשך שלושה שבועות, עד תשעה באב, היום שבו נשרף בית המקדש. 3 השבועות מכונים גם "ימי בין המצרים", על נפילת ירושלים וחורבנו של בית המקדש. מטרתם של הצער והאבל על האירועים הקשים הללו, היא לגרום לנו להתעורר ולנסות ולתקן את הטעויות והחסרים הרוחניים שהביאו עלינו את אותם אסונות, החסר באהבת חינם למשל. כך שנזכה בעתיד לבוא שייהפכו ימים אלו מימי אבל לימים טובים וחגים.

מסביר הרב ישראל אלתר, "חמישה דברים אירעו בי"ז בתמוז, נקודת הפתיחה של שלושת השבועות המכונים "ימי בין המיצרים", ימי הפורענות, שבסופם חל צום תשעה באב-

הראשון, צבא רומי פרץ את חומות ירושלים לאחר מצור שנמשך שלוש שנים. הרעב הקשה ששרר בעיר הכריע את תושביה והם לא היו יכולים לעמוד בפני עוצמת החיל שעמד מולם. התלמוד הבבלי מספר לנו סיפור מזעזע: היו שלושה עשירים בירושלים ולהם מאגרי אוכל ועצים שהיו יכולים להחזיק את אנשי העיר למשך עשרים ואחת שנים. אך לאן נעלמו מאגרים אלו? הם נשרפו. חכמי ישראל רצו לסיים את המצור עוד בתחילתו וביקשו לצאת ולעשות שלום עם הרומאים, אך בעיר היו בריונים שסירבו לכך 'נצא ונעשה מלחמה איתם' אמרו. 'אבל אין לנו סיכוי', ענו החכמים. מששמעו זאת הבריונים שרפו את מחסני האוכל במטרה ליצור מצב דחק שיגרום לעם לצאת למלחמה. אבל אנשי העיר לא יצאו, מה שגרם לרעב שהוביל בסופו של דבר לפריצת חומות ירושלים.

הדבר השני שאירע הוא שריפת התורה על ידי אפוסטמוס. בספר התודעה מביא את הדעה שמדובר בנציב רומאי בשם סטפנוס, וכך כותב יוספוס פלאוויוס: "בדרך המלך על יד בית חורון התנפלו שודדים על כבודת סטפנוס, אחד מעבדי הקיסר ובזזו את כולה. קומנוס שלח את אנשי צבאו אל הכפרים הסמוכים למקום השוד וציווה לאסור את יושביהם ולהביאם אליו, כי מצא בהם עוון שלא רדפו אחרי השודדים לתפסם, ואחד מאנשי הצבא תפס את ספר התורה הקדושה באחד הכפרים, וקרע אותו והשליכו אל האש…"

האירוע השלישי היה העמדת צלם בהיכל, הוצב פסל בתוך בית המקדש. על מנת לנסות להמחיש את המשמעות של העניין הבה נדמיין לעצמנו צבא זר שהשתלט על מדינת ישראל ובתוך מליאת הכנסת הציב צלב הקרס גדול לראווה. דמיינו את הזעזוע, שאת הנפש, החלחלה ומאידך גיסא הפחד מפני העתיד הצפוי ליושבי הארץ.

הדבר הרביעי שהתרחש היה שבירת לוחות הברית הראשונים. לאחר מתן תורה, לאחר שאלוהים דיבר עם עם ישראל ונתן להם את עשרת הדברות, עלה משה רבינו להר סיני ושהה שם למשך ארבעים יום. לקראת סוף יום הארבעים, שש שעות לפני שמשה יורד מההר, בנו עם ישראל את עגל הזהב והחלו לעבוד אותו. כאשר משה ירד מן ההר וראה זאת השליך מידיו את לוחות הברית ושבר אותן.

האירוע האחרון היה ביטול קורבן התמיד. בבית המקדש היו שתי קורבנות שהוקרבו יום יום ללא הפסקה, אחד בבוקר ואחד בין הערבים. הרוטינה, השגרה, יכולה להיות אפורה ומשעממת אבל רק באמצעותה אנו יכולים להתקדם ולבנות בניינים גדולים ויציבים. ברגע שנשברה השגרה, ברגע שהעולם המסודר אותו יצרנו לעצמנו מזדעזע, איננו מי שהיינו קודם לכן. ברגע שבטל התמיד, העולם היהודי כבר לא היה אותו הדבר. מושגים שנלקחו כמובנים מאליהם התפוררו ונמוגו והחורבן הפך לממשי.

כשחושבים על זה צום י"ז בתמוז די מוזר. אנו צמים על כך שביום זה נפרצו חומות ירושלים  על ידי הרומאים לאחר שלש שנות מצור, דבר שהוביל לחורבן בית המקדש השני. אבל זה לא הגיוני, הרי בעוד כשלושה שבועות יחול תשעה באב ובו נצום על חורבן הבית! מדוע שלא נאחד את שני הצומות יחד, הרי הם חלק מאותו תהליך? אלא שמכאן אנו לומדים שפריצת החומות מאפיינת אסון נוסף שהתרחש, בעל אופי שונה. בתקופת בית המקדש הראשון בימי חזקיהו המלך, צבא אשור היה במהלך מסעות כיבוש בארץ ישראל והגלה את עשרת השבטים… אך ירושלים ניצלה.

בעוד בימי בית שני, המקום שהיווה להם עוגן רוחני ולבסוף גם עוגן פיסי, העיר שביטאה את החיבור בין אלוקים לבין האדם, נפלה בידי האויב. האסון שמבוטא בנפילת חומות ירושלים הוא ההבנה הנוראה שנכשלנו, שעכשיו אנו עומדים בפתח גלות נוספת ומי יודע מה יתרחש במהלכה וכמה זמן תימשך. בתשעה באב אנו צמים על החורבן הממשי של בית המקדש, בי"ז בתמוז אנו צמים עלינו, על חורבן העם.

יחד עם זאת, יש לזכור את דברי הנביא זכריה "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו" – לעתיד לבוא יהפכו הצומות לימי ששון ושמחה." אמן כן יהי רצון.

צום קל ומועיל❤️