חומש דברים- פרשת שופטים- דע מאיפה באת ולאן אתה הולך

השבוע פרשת שופטים שהיא הפרשה החמישית בספר דברים. בפרשת שופטים אנו מוצאים מצוות וחוקים נוספים שבני ישראל מקבלים ממשה רבנו לפני כניסתם לארץ, חוקים שידריכו את חייהם בארץ. למשל, יש להקים מערכת משפטית מסודרת הכוללת שופטים הממונים על החוק ופסיקתו, ולצידם, שוטרים הממונים על שמירת החוק. מערכת משפט זו מחייבת לערוך משפט צדק ואוסרת על לקיחת שוחד. ככתוב- "(כ)צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף–לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ." (דברים טז)
פרשת שופטים עוסקת בהקמת מערכת משפטית יציבה ובלתי תלויה שתנחה ותוביל את העם. המערכת הזו נועדה לשמור על צדק ולמנוע עוולות חברתיות. להבטיח שכל אדם יקבל יחס הוגן, ולשמור על שלטון החוק כבסיס לתפקוד תקין של המדינה. בנוסף, היא אמורה לשקף את הערכים והמוסר של החברה ולהיות כלי ליישוב סכסוכים בדרכי שלום וצדק. בשנה האחרונה, לצד מלחמת חרבות ברזל, כולנו מרגישים ביתר שאת את הצורך בשיקום האמון במוסדות, ובהובלת תהליכים של פיוס וחידוש הברית החברתית בין כל אחד ואחת מאתנו, בין הזרמים השונים לבין המנהיגים.
הקשר בין מלחמת חרבות ברזל לפרשת שופטים נעוץ בהבנה שהמלחמה איננה רק מבחן של כוח פיזי, אלא גם מבחן של צדק, מנהיגות, ערבות הדדית והיכולת לשמור על ערכים מוסריים גם בזמני משבר. פרשת שופטים מנחה אותנו לשאוף לצדק ולמשפט בכל מעשינו, גם במציאות של מלחמה ומשבר, עלינו לשמור על ערכים אלו ולשאוף לבנייה מחדש של חברה צודקת, מכבדת ומוסרית. חיזוק אמון הציבור במערכת המשפט והבטחת עצמאותה והוגנותה הם אתגרים מרכזיים.

הפסוק "צֶדֶק, צֶדֶק תִּרְדֹּף" (דברים ט"ז, כ') בפרשת שופטים מורה על המאמץ המתמיד שצריך להקדיש כדי להשיג צדק. השופטים מצווים לשפוט בצדק, ללא משוא פנים, וללא קבלת שוחד, שמעוור את עיני החכמים ומסלף את דברי הצדיקים. המסר המרכזי בפרשת שופטים הוא שצדק אינו רק עניין של קיום חוקים, אלא מחויבות מוסרית עמוקה של השופטים והמנהיגים לנהוג ביושר, בהגינות ובאמונה.
המערכת, גם בימינו, מתמודדת עם אתגרים מורכבים של איזון בין חוקים לבין ערכים, בין זכויות פרטיות לבין טובת הכלל, ובין שמירה על סדר ציבורי לבין הגנה על זכויות אדם. הביקורת על מערכת המשפט, לצד החשיבות בהבטחת עצמאותה והוגנותה, מדגישה את הצורך המתמיד לשפר ולהתאים אותה למציאות המשתנה, תוך שמירה על עקרונות הצדק והיושר שמוצגים בפרשת שופטים.
כולנו חווים מצב קשה ומורכב מאוד, עם רבדים רבים של כאב, שכול, חוסר אמון, ותחושת כישלון מרה. איך מתמודדים עם שבירת האמון של הציבור, המחאות כנגד ההנהגה, המפונים מבתיהם כבר כמעט שנה, החטופים הרבים שעדיין בעזה בידי מרצחים, כל הנרצחים בנובה והמשפחות השכולות, הניצולים ומשפחותיהם שמתמודדים עם הטראומה, חיילים רבים שנהרגו והפכו עוד משפחות רבות לשכולות, שנה של כל כך הרבה כאב ושכול, איך משקמים את כולנו, איך מביאים את כל אותה הנהגה שכשלה לשאת אחריות להתפטר ולפנות מקום, איך בונים אמון מחדש לחברה של צדק ומשפט?

ההתמודדות עם שבירת אמון ועם התהפוכות שעבר העם והמדינה דורשת תהליך ארוך ומורכב שכולל היבטים חברתיים, פוליטיים, ואישיים. תהליכים למשל שיכולים לסייע בשיקום ובנייה מחדש של אמון וחברה צודקת כוללים-
הכרה ואחריות: על ההנהגה להכיר בכשלים שקרו ולהודות בטעויות. הכרה ציבורית באחריות יכולה להיות צעד ראשון להחזרת האמון. זה כולל לקיחת אחריות אישית והתפטרות של מי שנכשל בתפקידו. כמו כן, הקמת ועדות חקירה בלתי תלויות שיבדקו את הכשלים, יחשפו את האמת ויציעו צעדים לתיקון המערכת.
שיקום ותמיכה בקהילות שנפגעו: מתן תמיכה נפשית, כלכלית, ומשפטית באמצעות יצירת מנגנונים יעילים להעצמת הקהילות שנפגעו, פיתוח כלים לניהול משברים, והקמת קהילות תמיכה.
שיח ציבורי פתוח: עידוד שיח ציבורי פתוח, כנה ומכבד, שבו כל הדעות והכאב יישמעו. יש לקדם תהליכים של פיוס והבנה הדדית על ידי יצירת פלטפורמות דיאלוג בין קבוצות שונות בעם, כולל בין מגזרים פוליטיים וחברתיים שונים, כדי לגשר על הפערים ולחזק את האחדות.
שיקום ותיקון מוסדות המדינה: מיקוד על שקיפות, צדק, ואחריות. זה כולל רפורמות במערכות המשפט, הביטחון והפוליטיקה, באמצעות פיתוח חקיקה שתשמור על זכויות האדם, תבטיח משפט צדק ותמנע שחיתות.
חינוך וערכים: הטמעת חינוך לדורות הבאים לערכים של דמוקרטיה, זכויות אדם, אחווה חברתית, יהדות, וכבוד הדדי. יש לקדם מערכות חינוך שיעודדו אזרחות פעילה ורגישות חברתית, באמצעות קידום ערכים של צדק, שוויון ואחדות בתוך המערכת החינוכית, כולל חינוך לערכים של פיוס וסולידריות.
חיזוק הסולידריות הלאומית: יש להחזיר ולחזק את תחושת הסולידריות, הלכידות והערבות ההדדית בעם. לעודד ולתמוך ב- יוזמות חברתיות שמטרתן לחבר מחדש את הקהילות והעם כולו, ובתוכניות לאומיות לבניית חברה שבה כל אדם מרגיש שהוא חלק ממנה.
זיכרון ולמידה מהעבר: שמירה על זיכרון הנופלים והחטופים מתוך מחויבות להמשיך בדרכם ולהגן על הערכים שהם נלחמו למענם. למידה מעמיקה מהכישלונות של העבר, הפקת לקחים לעתיד ולהיות ראויים.

השבוע ראש חודש אלול, זמן של חשבון נפש אישי וקולקטיבי ובסימן ריפוי שבירת האמון. החודש מזמין אותנו להכיר בכאב ובכישלונות, לבקש סליחה ולחתור לתיקון. עלינו לפעול מתוך מחויבות לשינוי אמיתי, לחזק את הערכים המוסריים שלנו, ולזכור תמיד את התקווה לגאולה ולתיקון – בין אדם לחברו ובין אדם למדינתו.

וכך כותבת הרבנית ימימה,
"סליחה שהשרשרת  שנתתי לך, עם מגן דוד עליה, לא הגנה עליך כשם שהגנת עלי", בכתה שחף מושקוביץ מנחל עוז בהלווית הקדוש יונתן דויטש הי"ד, שהציל את חייה בשמחת תורה. "סליחה שלא הצלחתי להציל את בעלך", בכה רופא צבאי באחד מבתי האבלים שנכחתי בהם. "סליחה, אשתי, שאני שוב משאיר אותך לבד עם ילדינו ויוצא לעוד סבב לחימה", אמרו אלפי גברים לנשותיהם השנה. "סליחה שיצאתי מהשבי והשארתי אותך מאחור", בכו פדויי שבי השנה. "סליחה שטעינו בזיהוי", ביקשו קצינים דומעים מאימהות שילדם נהרג מירי כוחותינו. "סליחה שנשארנו", ביקשו בשקט ניצולים מעצמם. "סליחה שאני מקטר יותר מדי", שמעתי פצוע אומר לאחות שטיפלה בו בתל השומר… כשאני חושבת על ה"סליחות" של תשפ"ד, אני מבינה איזה עם מופלא אנחנו. אני מבינה עד כמה היינו במשך שנים שבויים בקונספציה שאנחנו רעים ומלאי שנאה פנימית. אם בשנים קודמות חיכינו שה"אחר" יבוא כבר ויבקש את סליחתנו, בשנה הזאת לא הפסקנו לבקש סליחות…"

וברוח זאת, זכיתי לביקור אמש מגיסתי האהובה, גילי, שהגיעה עם חברה, רעות, לרעננה מרמת הגולן. הן הגיעו במיוחד בכדי לנחם את משפחת סרוסי על הרצח של אלמוג סרוסי ז"ל הי"ד. הן, לא מכירות את אלמוג או את המשפחה אך חשוב היה להן להתחבר מקרוב… זכינו להכיר את המשפחה של אלמוג, אנשים מדהימים ומרגשים. באנו לחזק ויצאנו מחוזקות. הם התרגשו ושיתפו שמגיעים לנחם אותם מכל הארץ, ואיזה עם מדהים יש לנו!

אכן, תהליך השיקום הוא קשה וארוך, אך הוא הכרחי כדי לבנות מחדש את האמון במדינה ובחברה, וכדי ליצור עתיד טוב יותר לעם כולו. ולכן, יותר מתמיד, נדרש -שיתוף פעולה בין כולנו יחד עם הנהגה אמיצה ושקופה, ומחויבות עמוקה לערכים של צדק ואחדות, פשוט להזכיר לעצמנו- “דַּע, מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ…” פרקי אבות. פרשת שופטים ממשיכה להוות מקור לעקרונות מוסריים, משפטיים והנהגתיים שנמצאים בבסיס החברה המודרנית. הצדק, שלטון החוק, המנהיגות המוסרית, שמירה על סביבה, והצורך בהגנה על זכויות האדם, הם כולם עקרונות שעומדים במבחן הזמן ומיושמים בצורה רחבה במדינות מתוקנות. ניתן לראות בפרשה לא רק מסמך היסטורי-דתי, אלא גם מצפן מוסרי לחיים חברתיים תקינים גם בימינו.

שבת של בשורות טובות 🇮🇱💞
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.

פרשת ראה- "ראה בין ברכה לקללה"

Photo by Edi Libedinsky on Unsplash

השבוע הפרשה עוסקת בפירוט המצוות שעם ישראל יחויב בהם לאחר כניסתו לארץ, והיא פותחת באפשרות שניתנה לעם ישראל לבחור בין ברכה (קיום המצוות) לקללה (אי קיומן של המצוות).

מסביר המורה לתנך, יהושע קליין, "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה"(כו) ממשיך משה בנאומו הגדול, במעמד כל ישראל, לפני מותו… מי ירצה בקללה? כולנו רוצים להתברך… אבל אנו חשים היטב כי משה עצמו אינו משוכנע שדבריו הברורים והחד משמעיים, ייחרטו בלבו של עם ישראל לכדי תכנית חיים ופעולה שממנה לא יסורו לעולם. משה חוזר שוב ושוב: שמירת המצוות תהיה הסיבה ל "וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָֹה לַאֲבֹתֵיכֶם…" (ט). אבל אם עם ישראל יזנח את קיום התורה, העונש יהיה כבד חלילה "וְחָרָה אַף יְהֹוָה בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה…" (יז).
מדוע משה רבנו, שליחו ועבדו הנאמן של ה', מתאמץ כל-כך בהשמעת האזהרות האלה?"

במהלך חיינו, כולנו נחשפים לפיתויים שונים, ולפיתוי כוח גדול. משה רבנו מנסה להכין וללמד אותנו לעמוד בפניו, ובפני אנשים ומצבים שיגרמו לעם ישראל, למשל, לעבוד עבודה זרה. לפיתוי מלבושים שונים אך המשותף לפיתויים השונים זה המשיכה לעשות את מה שאסור או מזיק, כי החשק והיצר מתמקדים בכאן ועכשיו… האיסור הוא לעיתים כי המעשה הוא בניגוד לחוק, לדת ואו למוסר, או כמו שמסבירה הפסיכולוגית רבקה נאמן, "…לפעמים הוא רע לנו מכיוון שיש לו מחיר כבד, בדרך כלל בטווח הארוך יותר. זה יכול להיות פיתוי לאכול מזון לא בריא במחיר הבריאות שלנו, לקיים קשר רומנטי מחוץ לנישואין במחיר של פגיעה בזוגיות הקבועה, להיכנס להרפתקה כלכלית מפתה עם סיכון כספי גדול ועוד. כוחו של הפיתוי עלינו ברור. המשיכה אל הנעים, המענג, הקל, המרגש, המיידי, כמעט ואינה דורשת הסבר. כמו כן, עצם האיסור מעלה בנו לעתים את רמת המשיכה – הריגוש שבסיכון, האפשרות לבדוק את הגבולות שלנו, תחושת הכוח והתעוזה שבחציית הקווים. מתלווה לכך לעתים גם הסקרנות – כיצד זה ירגיש לעבור את גבול המותר? מה יש שם בתחום האסור? לעתים השיעמום מהמותר המוכר והתקווה שאולי האסור, החדש, יפיח בנו איזו רוח חדשה, יעורר אותנו לחיים.  
ההתמודדות עם הפיתוי הופכת קשה יותר כאשר נכנסים לתמונה המפתים. גורמים מניפולטיביים שיודעים לפרוט על המיתרים הנכונים, כדי לפתות אותנו לטובת הרווח שלהם… היכולת לוותר על ריגושים ולעמוד מול מפתים למען מטרה מופשטת או עתידית, אינה מובנת מאליה כלל. היא דורשת יכולות ריסון ומעצורים. המעצורים כנגד הפיתוי יכולים להיות חיצוניים או פנימיים. הם יכולים להיות חיצוניים כמו החוק או ההלכה הדתית, המלווים לעתים גם בענישה. והם יכולים להיות פנימיים כמו מצפון, ערכי מוסר, אמפתיה כלפי האחר העלול להיפגע מהמעשה, יכולת שליטה בדחפים, יכולת סובלימציה, היגיון, שכל ישר ועוד…"

משה מכין ומצייד את עם ישראל בכלים להתמודדות עם כניסתם לארץ, בתקווה שהם יגלו חוזק ועוצמה בפני אלו המפתים אותם, ויפתחו את הכוחות הנדרשים להתמודדות עם המשיכה לפיתוי גם פנימה בנפשם, וכך יהיו פנויים להתמקד בהקמה ובייסוד חברה המבוססת על צדק חברתי, המונחית ע"י "(כ) צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף…" (דברים טז)

וכך מסביר החוקר ואיש החינוך אורי הייטנר,  
"בפרק טו מופיע הפסוק "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ" (פס' יא). משמעות הפסוק הזה בעייתית מאוד. נאמר בו שקיומו של עוני, של פערים בחברה, של אי שוויון, הוא נצחי. לעולם אי אפשר יהיה לבער לחלוטין את העוני, לעולם לא תהיה חברה נטולת עוני. זהו חוק טבע, חוק אלוהי ואין מה לעשות. התורה היא ריאלית, מכירה במציאות, ואינה מנסה לכפות על האדם מהפכות סוציאליות המנוגדות לטבעו. אלא ששבעה פסוקים קודם לכן נאמר: "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן". פסוק זה מדבר על מצב שונה לגמרי – מיגורו הסופי של העוני, עד שלא יהיה בחברה אדם אביון.
כיצד ניתן ליישב את הסתירה בין הפסוקים הללו?
"אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן" הוא האידיאל היהודי. חברת המופת היהודית, שאליה חותרת התורה, היא חברה שוויונית. כל אידיאל הוא במידת מה אוטופיה. הפרוש המילולי של המושג אוטופיה הוא "אי מקום". ובכל זאת, כל הקדמה האנושית היא תוצאת החתירה לאוטופיה. גם אם האידיאל המושלם אינו ניתן להשגה – הוא כוכב הצפון ומחוז החפץ של האדם. עצם החתירה להגיע אליו, היא המקדמת את האדם ואת החברה. היהדות חותרת למציאות שבה לא יהיו עניים. מאחר ועוני אינו מושג מוחלט אלא יחסי למציאות סוציו-אקונומית נתונה – חברה שאין בה עניים, היא חברה שאין בה פערים בין עשירים לעניים, כלומר חברה שוויונית. זה האידיאל היהודי.
"לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ" – זו הערכת המציאות, לפיה החברה האנושית לא תגיע לאידיאל החברתי היהודי העליון של חברה שוויונית. אין זו השלמה עם העוני. הרי ניתן להוסיף על כך הערכה שלעולם לא יחדלו רשע ופשע מקרב הארץ. אין פירוש הדבר השלמה עם הרשע, הפשע והפערים, אלא הצגת מציאות שנגדה יש להיאבק.
לא בכדי שני הפסוקים הללו מצויים בפרק העוסק בחקיקה סוציאלית. חקיקה זו נועדה להתמודד עם מציאות הפערים, על מנת להקטין את האי שוויון ולקרב את החברה אל האידיאל. החקיקה החברתית של תורת ישראל היא המקור של החקיקה הסוציאלית שנועדה להילחם בעוני ולצמצם את הפערים בחברה. הפרק מציג שורה של מצוות למלחמה בעוני. בהן מעשר עני, שמיטת כספים, חוקים להגנת העבד ועוד. החוקים הללו כמות שהם, אינם רלוונטיים בימינו כלשונם, אך הם רלוונטיים מאוד ברוחם. הם מצווים עלינו להיות חברת רווחה, המבוססת על צדק חברתי, על שכר הוגן, על תנאי מחיה הוגנים, על אחריות חברתית וסולידריות."

לסיכום, משה רבנו כאמור פותח, "(כו) רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם–הַיּוֹם:  בְּרָכָה, וּקְלָלָה", פותח בפועל "ראה". כוחה של הראייה יכולה להוליך שולל את האדם, כפי שאמרו חז"ל: "העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרין" (טור, או"ח, א), וכפי שרש"י הסביר במדבר טו', "העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירות". הסינוור מהיופי יכול לטשטש את ההכרה השכלית ולפגום בתהליך קבלת החלטות. החיצוניות הנחשפת לעיניים, והיא לא בהכרח משקפת את הפנימיות.
וכך מסיים המחנך יהושע קליין,
"למצוות התורה יש ערך עליון בהתוויית התוכן הרוחני של חיי עם ישראל בארצו. הן מכילות קודים מוסריים שמעצימים את החמלה על כל משמעויותיה. את הכבוד לזולת, את אהבת החיים, את הכבוד לזקן ולהורים, את היכולת להבחין באמת בין הטוב לרע. ההבחנה הזאת מאוד חשובה לחוסן הרוחני של החברה היהודית ושל עם ישראל ככלל. הזיוף של ההבחנה בין השניים, עלול לגרום לבקיעים גדולים, שעלולים להמיט אסון על העם כולו. מדוע זה כל כך חשוב? מפני שהחוסן המוסרי משפיע יותר מכל על העוצמה ויכולת הקיום הפיזיים. היא משפיעה על יכולת העמידה הצבאית, הכלכלית והמדינית.  
אולם, זרמם השוטף של החיים שוחקים בלי הרף אמיתות אלו. פעמים נראה שהתנהגותו של עם ישראל חותרת ממש נגד עצם קיומו. מפני זה חושש משה, ועל כך הוא מתריע ללא הרף. עדיין אנו רחוקים מהאידיאל, אבל התקווה הגדולה קיימת, והיא המפעימה את כולנו."

שבת מבורכת💞

להצלחת הניתוח של הדסה אסתר בת רחל ולרפואתה השלמה בתוך שאר חולי ישראל.

פרשת שופטים- זכות או חובה?

Image by PublicDomainImages from Pixabay

רגע לפני הכניסה לארץ ישראל ממשיך משה להנחות את עם ישראל כיצד עליהם לנהוג כחברה שבונה את עצמה, ולכן, הפרשה פותחת ב-עמודי התווך שיקנו את היציבות שלה-
”(יח) שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן־לְךָ בְּכָל־שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת־הָעָם מִשְׁפַּט־צֶדֶק׃ (יט) לֹא־תַטֶּה מִשְׁפָּט… (כ) צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף…"

כשאנו בונים בניין אנו בונים ראשית את עמודי התווך ורק בהמשך את הקירות. לכן, משה מצווה אותנו להקים מערך אכיפה ושפיטה (שוטרים ושופטים) שישפוט את העם משפט צדק. ציווי רלוונטי בכל עת – משפט צדק מחייב גם אכיפה צודקת. למה כתוב "צדק צדק תרדוף" ולא הסתפק משה בלומר פעם אחת "בצדק תרדוף"? מסתבר שהצדק יכול להיות מאוד חמקמק ואינו חד – משמעי. לכן, עלינו לחקור ולברר, ולהמשיך ולבדוק בכדי להוציא לאור צדק שהוא גם ביטוי ליושרה והגינות, וגם ביטוי לצדקה וחסד. כלומר, לימוד זכות על אחרים. אנו מצווים לתת יחס זהה ושווה לכל בעלי הדין. ובעצם, בכל אינטראקציה אנושית שלנו, הדרך בה אנו נוהגים וחורצים את דינם של אחרים, היא הדרך שבה אנו נשפטים ובכך חורצים במו ידנו את הדין שלנו. בעצם- אנחנו לא חורצים את דינם של אחרים אלא את הדין שלנו.

הרב שניאור אשכנזי מפנה את תשומת ליבנו לעובדה שהפסוק כתוב בלשון יחיד, פניה אישית לכל אחד ואחת מאתנו- "ִּתִּתֶּן־לְךָ", "בְְּּכָל־שְׁעָרֶיךָ", ונשאלת השאלה מה הכוונה? שופטים, שוטרים הם עניין ציבורי, ממשלתי ומדיני; לא אנחנו קובעים וממנים את השופטים והשוטרים שמתאימים לנו, אז מה העניין? נראה שבנוסף לציווי להקמת בתי הדין והמשטרה יש פה רמיזה לציווי אישי לכל אחד ואחת מאתנו- להיות שופטים ושוטרים בשערינו, ולשפוט משפט צדק. לא לחיות את חיינו באוטומט ובפאסיביות. אנו מחויבים לתת לחושים שלנו להיות פעילים ושותפים ברדיפתנו אחר הצדק, להפעיל שיקול דעת, לשים בקרה, ולהפעיל מחשבה. כל אחד מאתנו הוא שופט של המציאות בכל רגע נתון. פרשת משפטים היא תמיד הפרשה הראשונה שפותחת את חודש הרחמים, חודש אלול. חכמים רבים מבהירים כי- "הוי דן את חברך לכף זכות" כלומר, אם נצליח לראות את הטוב שבאדם כך גם המקום ישפוט אותנו וידון אותנו לזכות.

השאלה המתבקשת- כיצד ניתן לדון אדם שעשה עוול לאחר- לזכות? אדם שחווה אכזבות חוזרות לא אמור להיות נאיבי ולהתכחש למציאות.  הרב שניאור אשכנזי שיתף ששאל רבים מה גרם להם למשבר הפרידה בחייהם- אם ב- זוגיות, שותפות עסקית, חברות וכו' והתשובה הייתה דיי נחרצת- "ביקשתי… ולא קיבלתי", רגע של קריסה, סירוב שנחווה כמו הפרת חוזה. בפתחו של חודש אלול, חודש הסליחות, כיצד מתרוממים מהמקום הזה, המקום של תחושת האכזבה?

נאמר לנו- 'וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק', "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" , ללא הטייה או אפלייה. אנו נוטים לנהל מערכת שיפוט כלפי הורינו, ילדנו, שכננו, חברנו, המערכת וכו', את כולם אנחנו שופטים כל הזמן. הציווי הוא שנשנה את מיקוד ההסתכלות והשיפוט שלנו, מבחוץ להתבוננות פנימה. מסביר הרב אשכנזי ע"פ ספר היצירה, "בְְּּכָל־שְׁעָרֶיךָ", הכוונה "לשבעה שערים שיש לנו בנפש- שתי עיניים, שתי אוזניים, שני נקבי אף ופה, ועל אלו השערים ישים האדם לעצמו שופטים ושוטרים." כלומר, על האדם להיות שופט בשערי האישיות שלו; לא להכניס כל דבר אלינו, יש לזכך, לטהר, לחיות עם בקרה ומסננת.

רבי יהושע בן פרחיה אומר: "…והוי דן את כל האדם לכף זכות." אנחנו חיים בעולם שבו אנו חווים אכזבות, עוולות, גניבות, שקרים וכו' האם אנו אמורים לתת לזה לגיטימציה? כיצד ניתן לדון לכף זכות את "כל האדם" ? חכמנו מסבירים כי מעשי האדם לא מגדירים את כל מה שהוא, אלא רק חלק מהאישיות שלו. מתפקידנו הוא לדון את מכלול האדם, כי כל אדם הוא תרכובת של חושך ואור, בכל אחד מאתנו יש נפש אלוקית, שהרי בצלם האלוקים נבראנו. אם נאמין שלאדם יש סיכוי, שעדיין ניתן לסחוט את הלימון ולהפוך אותו ללימונדה, ולגלות את הטוב שבו, נצליח לדון אותו לכף זכות.

אחת ההצעות שמציע הרב שניאור אשכנזי הוא לנהל דיון ענייני עם האדם שפגע בנו. לשלוט ברגשות ובכעס שלנו, ולזכור שגם כשנדמה לנו… אנחנו לא באמת יודעים מה קורה אצל הזולת. לכן, הרב יהושע בן פרחיה אומר שעלינו לדון את כל האדם לכף זכות, להאמין ביכולת לשנות, לדון בלי האשמות, בלי ביקורתיות- לראות את כל המכלול שבאדם.
אומרים ש"שמאל דוחה וימין מקרבת" כי לרובנו שמאל היא היד החלשה, והימין היד החזקה, משמע, שהקירוב צריך להיות בעוצמה גדולה יותר מהריחוק. הימין שמקרבת, מאפשרת להתמקד ולפצח את הטוב. לכולנו יש צדדים פחות מחמיאים ודווקא ההתמקדות בטוב וראיית הזכות באחר מאפשרת לנו לראות גם את הטוב שבנו. עלינו לזכור שמולנו עומד אדם שלם שהטוב שלו לא הולך לשום מקום, ולכן, לא להתייאש. עלינו לשפוט את הזולת כפי שהיינו רוצים שישפטו אותנו.

החודש יש לנו הזדמנות לבחון האם אנו מסתכלים מהצד של הזכות או מצד החובה שבאדם?

שבת שלום🌈

לעילוי נשמתו של יחזקאל בן נג'יה, זכרונו לברכה