תגית: צדקה

השבוע בפרשת וירא אירועים מרובים. היא פותחת ב- נראות ה' אל אברהם ללא אזכור מה ה' אומר לו, "(א) וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה, בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא;" (בראשית יח'). לפתע, מרחוק נגלים לעיניו שלושה עוברי אורח; אברהם אבינו עוזב הכל ורץ לקראתם ומזמינם לביתו. הוא מציע לאורחיו מים לרחצה ורץ בעצמו להכין להם מעדנים. רק מאוחר יותר נודע לאברהם שאותם עוברי אורח היו בעצם מלאכים שנשלחו אליו במיוחד ע"י ה'. המלאך הראשון מבשר על לידתו של יצחק, המלאך השני מרפא את אברהם מכאביו, והמלאך השלישי מבצע בהמשך את גזר הדין האלוקי – הפיכת סדום ועמורה. בסדום יש שחיתות מוסרית, אטימות, רוע ועוולות חברתיות.

התבוננות באירועים אלו מעוררת תהייה מה המסר שמדגישה התורה?

הכנסת אורחים– למרות חשיבות וקדושת נראות ה' בפני אברהם, ואף נראה כי מתנהלת שיחה ביניהם גם אם תוכנה לא מוזכר, כאשר נגלים לעיניו של אברהם שלושת עוברי האורח הוא עוזב הכל ורץ לקראתם. חז"ל במסכת שבת (קכז ע"א) לומדים מפעולה זו של אברהם: "גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה".

לימוד זכות– גם באירוע שלאחר מכן, בניגוד לנח בסיפור המבול שלא לימד סנגוריה על האנושות, אברהם מפגין תעוזה ומנהל משא ומתן מול ה'. נח שתק מול אנושות שנחרבה והושמדה, בעוד אברהם עומד ומתווכח בעבור עיר אחת, סדום, השופעת כל טוב ובו בזמן עם חוסר רגישות חברתית משוועת. אברהם מעלה בפני ה' טיעונים הקשורים בצדקה ומשפט במטרה שה' ימנע מענישה קולקטיבית של רשע יחד עם צדיק. יותר מזה, אברהם מציע הבעת רחמים בהצלת כל תושבי סדום בזכות הצדיקים. אברהם פונה אל ה' בתהיה: "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם-רָשָׁע?!". אך בסדום אין אפילו עשרה צדיקים. אנשים רבים זועקים בסדום, בעוד שאר אנשי העיר מתעלמים מזעקתם ועסוקים רק בעצמם, ודווקא המוטיב הזה שכל כך חסר בסדום הוא כה מרכזי באברהם אבינו.

הדאגה לכלל– הפרשה רוצה להעביר לנו מסר כי במקום בו אדם מוגן וחבוי בביתו, ודואג רק לקיומו הכלכלי ולעתידו הפרטי, "לא רואה אף אחד", וודאי שאינו  עוזר לזולת, עלולה להיות הידרדרות מוסרית בכל התחומים. וכמו שמציע הרב יגאל ינאי, יתכן שהגיע הזמן לקחת את הביטוי המוכר "חיה ותן לחיות" ? ולשדרג את הסיסמה הזו ל-"חייה ועזור גם לאחרים לחיות"?! יש פה כמה סימנים מעוררי מחשבה על התנהלות חיינו. גם קודם לכן, בימיו של נח, האנושות כולה נענשה ע"י המבול כי "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום". המסר החוזר שוב ושוב הינו הדאגה לכלל, הרגשת הערבות ההדדית והאחריות, ובעיקר מידת החסד שכל כך מאפיינת את אברהם אבינו.

פרשה זו מסתיימת בעקידת יצחק. ונראה כי אף בסיפור העקידה, למרות צייתנותו ואמונתו המלאה של אברהם בה', יש מסר חד משמעי והוא- ה' איננו רוצה קרבנות אדם. "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה", התורה שוללת באופן מוחלט את קרבן האדם. להדגיש כי באותה עת, היהדות הייתה היחידה ששללה זאת.
שוב, הפרשה מבהירה לנו כי משפט וצדק, סולידריות חברתית, מניעת "אטימות" הם ארגז כלים הכרחי לחברה בריאה. והציפייה מאתנו, בני האדם, שהאמונה שלנו לא תהייה עיוורת. כחוט השני רעיון זה מוזכר בתנ"ך, "ה' צְבָאוֹת שֹׁפֵט צֶדֶק בֹּחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב" (ירמיהו יא, כ), הוא "אֲבִי יְתוֹמִים, וְדַיַּן אַלְמָנוֹת" ( תהילים סח, ו).במקרא  יש קריאה ברורה להענקת תשומת לב ראויה לחוליות החלשות בחברה, המשוועות לצדק.

צדק- מחדד השופט אליקים רובינשטיין, "…מדינה יהודית מצווה על הצדק: "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ" (דברים טז, כ)… הרמב"ן מסביר את כפל הלשון ("צדק צדק") כי "הדיינים צריכין שישפטו את העם משפט צדק", קרי, הם שליחי הקדוש ברוך הוא להוציא צדק לאור… אכן, רבים מעמיתיי השופטות והשופטים בבתי המשפט לדרגותיהם רואים את התנך כמקור השראה למאמץ לעשיית צדק ונותנים לכך ביטוי בפסיקתם. משכבר הימים נכח התנך פיזית באולם בית המשפט, שכן עדים יהודים נשבעו על התנך לומר אמת – אך השבועה בוטלה. ובוודאי מטעמים דתיים יהודיים אין להצטער על ביטולה והמרתה באזהרה, אך חבל סמלית שפגה נוכחותו של התנך באולם. כך או אחרת, שופטים בני אנוש מצווים לדבוק במידותיו של שוכן שחקים ולנהוג כציווי המקרא, (משלי לא, ט) "פְּתַח-פִּיךָ שְׁפָט-צֶדֶק, וְדִין עָנִי וְאֶבְיוֹן."

האידיאולוגיה חשובה אך התורה קוראת לנו לפקוח עיניים, לשאול שאלות, לברר, ולא להיות אטומים. לפתח רגש לזולת. ההכרה היא שאני לא חי לבד בעולם הזה ומחובתי לדאוג גם לזולת. נראה שיש בדברים אלה מסר גדול לכל אחד ואחת מאתנו – לצרף למחשבות שלנו על עצמנו גם מחשבות על הזולת, על האחר, על הכלל. הרב אשלג זצ"ל הבהיר בהקדמה לספר הזוהר, יט: "ודע, שהמצוות שבין אדם לחברו הן קודמות למצוות שבין אדם למקום, כי ההשפעה לחברו מביאתהו להשפיע למקום." וכך כתוב בפרשה שלנו השבוע בציווי האלוהי לצאצאיו של אברהם- "וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ הי לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט). מצווה חשובה ביהדות היא מצוות מתן הצדקה. בתנ"ך מופיעה המילה "צדקה" במשמעות של התנהגות התואמת את המוסר והחוק. יחד עם זאת, בתקופות מאוחרות יותר נוספה למילה משמעות נוספת- מתן עזרה לנזקקים, בעיקר במזון או כסף. בתורה מצויה יסודה של חובת ראיית האחר, והענקת סיוע ותמיכה במידת הצורך.

שבת שלום💞

רגע לפני הכניסה לארץ ישראל ממשיך משה להנחות את עם ישראל כיצד עליהם לנהוג כחברה שבונה את עצמה, ולכן, הפרשה פותחת ב-עמודי התווך שיקנו את היציבות שלה-
”(יח) שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן־לְךָ בְּכָל־שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת־הָעָם מִשְׁפַּט־צֶדֶק׃ (יט) לֹא־תַטֶּה מִשְׁפָּט… (כ) צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף…"

כשאנו בונים בניין אנו בונים ראשית את עמודי התווך ורק בהמשך את הקירות. לכן, משה מצווה אותנו להקים מערך אכיפה ושפיטה (שוטרים ושופטים) שישפוט את העם משפט צדק. ציווי רלוונטי בכל עת – משפט צדק מחייב גם אכיפה צודקת. למה כתוב "צדק צדק תרדוף" ולא הסתפק משה בלומר פעם אחת "בצדק תרדוף"? מסתבר שהצדק יכול להיות מאוד חמקמק ואינו חד – משמעי. לכן, עלינו לחקור ולברר, ולהמשיך ולבדוק בכדי להוציא לאור צדק שהוא גם ביטוי ליושרה והגינות, וגם ביטוי לצדקה וחסד. כלומר, לימוד זכות על אחרים. אנו מצווים לתת יחס זהה ושווה לכל בעלי הדין. ובעצם, בכל אינטראקציה אנושית שלנו, הדרך בה אנו נוהגים וחורצים את דינם של אחרים, היא הדרך שבה אנו נשפטים ובכך חורצים במו ידנו את הדין שלנו. בעצם- אנחנו לא חורצים את דינם של אחרים אלא את הדין שלנו.

הרב שניאור אשכנזי מפנה את תשומת ליבנו לעובדה שהפסוק כתוב בלשון יחיד, פניה אישית לכל אחד ואחת מאתנו- "ִּתִּתֶּן־לְךָ", "בְְּּכָל־שְׁעָרֶיךָ", ונשאלת השאלה מה הכוונה? שופטים, שוטרים הם עניין ציבורי, ממשלתי ומדיני; לא אנחנו קובעים וממנים את השופטים והשוטרים שמתאימים לנו, אז מה העניין? נראה שבנוסף לציווי להקמת בתי הדין והמשטרה יש פה רמיזה לציווי אישי לכל אחד ואחת מאתנו- להיות שופטים ושוטרים בשערינו, ולשפוט משפט צדק. לא לחיות את חיינו באוטומט ובפאסיביות. אנו מחויבים לתת לחושים שלנו להיות פעילים ושותפים ברדיפתנו אחר הצדק, להפעיל שיקול דעת, לשים בקרה, ולהפעיל מחשבה. כל אחד מאתנו הוא שופט של המציאות בכל רגע נתון. פרשת משפטים היא תמיד הפרשה הראשונה שפותחת את חודש הרחמים, חודש אלול. חכמים רבים מבהירים כי- "הוי דן את חברך לכף זכות" כלומר, אם נצליח לראות את הטוב שבאדם כך גם המקום ישפוט אותנו וידון אותנו לזכות.

השאלה המתבקשת- כיצד ניתן לדון אדם שעשה עוול לאחר- לזכות? אדם שחווה אכזבות חוזרות לא אמור להיות נאיבי ולהתכחש למציאות.  הרב שניאור אשכנזי שיתף ששאל רבים מה גרם להם למשבר הפרידה בחייהם- אם ב- זוגיות, שותפות עסקית, חברות וכו' והתשובה הייתה דיי נחרצת- "ביקשתי… ולא קיבלתי", רגע של קריסה, סירוב שנחווה כמו הפרת חוזה. בפתחו של חודש אלול, חודש הסליחות, כיצד מתרוממים מהמקום הזה, המקום של תחושת האכזבה?

נאמר לנו- 'וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק', "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" , ללא הטייה או אפלייה. אנו נוטים לנהל מערכת שיפוט כלפי הורינו, ילדנו, שכננו, חברנו, המערכת וכו', את כולם אנחנו שופטים כל הזמן. הציווי הוא שנשנה את מיקוד ההסתכלות והשיפוט שלנו, מבחוץ להתבוננות פנימה. מסביר הרב אשכנזי ע"פ ספר היצירה, "בְְּּכָל־שְׁעָרֶיךָ", הכוונה "לשבעה שערים שיש לנו בנפש- שתי עיניים, שתי אוזניים, שני נקבי אף ופה, ועל אלו השערים ישים האדם לעצמו שופטים ושוטרים." כלומר, על האדם להיות שופט בשערי האישיות שלו; לא להכניס כל דבר אלינו, יש לזכך, לטהר, לחיות עם בקרה ומסננת.

רבי יהושע בן פרחיה אומר: "…והוי דן את כל האדם לכף זכות." אנחנו חיים בעולם שבו אנו חווים אכזבות, עוולות, גניבות, שקרים וכו' האם אנו אמורים לתת לזה לגיטימציה? כיצד ניתן לדון לכף זכות את "כל האדם" ? חכמנו מסבירים כי מעשי האדם לא מגדירים את כל מה שהוא, אלא רק חלק מהאישיות שלו. מתפקידנו הוא לדון את מכלול האדם, כי כל אדם הוא תרכובת של חושך ואור, בכל אחד מאתנו יש נפש אלוקית, שהרי בצלם האלוקים נבראנו. אם נאמין שלאדם יש סיכוי, שעדיין ניתן לסחוט את הלימון ולהפוך אותו ללימונדה, ולגלות את הטוב שבו, נצליח לדון אותו לכף זכות.

אחת ההצעות שמציע הרב שניאור אשכנזי הוא לנהל דיון ענייני עם האדם שפגע בנו. לשלוט ברגשות ובכעס שלנו, ולזכור שגם כשנדמה לנו… אנחנו לא באמת יודעים מה קורה אצל הזולת. לכן, הרב יהושע בן פרחיה אומר שעלינו לדון את כל האדם לכף זכות, להאמין ביכולת לשנות, לדון בלי האשמות, בלי ביקורתיות- לראות את כל המכלול שבאדם.
אומרים ש"שמאל דוחה וימין מקרבת" כי לרובנו שמאל היא היד החלשה, והימין היד החזקה, משמע, שהקירוב צריך להיות בעוצמה גדולה יותר מהריחוק. הימין שמקרבת, מאפשרת להתמקד ולפצח את הטוב. לכולנו יש צדדים פחות מחמיאים ודווקא ההתמקדות בטוב וראיית הזכות באחר מאפשרת לנו לראות גם את הטוב שבנו. עלינו לזכור שמולנו עומד אדם שלם שהטוב שלו לא הולך לשום מקום, ולכן, לא להתייאש. עלינו לשפוט את הזולת כפי שהיינו רוצים שישפטו אותנו.

החודש יש לנו הזדמנות לבחון האם אנו מסתכלים מהצד של הזכות או מצד החובה שבאדם?

שבת שלום🌈

לעילוי נשמתו של יחזקאל בן נג'יה, זכרונו לברכה

מפרשה של מעמד שיא, מעמד מתן תורה בהר סיני, איש אחד בלב אחד, עם קולות וברקים, אנחנו עוברים לפרשת משפטים שמבטאת שיגרת חיים ארציים בשוטף. שיגרה העוסקת בכל הפרטים הקטנים, ללא הילה ותחושת התרוממות הרוח, אלא סוג של נפילה לאפרוריות היומיום.
מפרשים רבים, ביניהם רש"י, מסבירים כי גם המצוות בפרשה השבוע ניתנו לעם ישראל בהר סיני יחד עם עשרת הדיברות. מסתבר, שרוב חיינו אינם מתרחשים על פסגת ההר, מציאות החיים היא בפשטותה, בפרטים הקטנים והשוטפים איתם אנו מתמודדים בשגרת חיינו. העולם בו אנו חיים הוא עולם העשייה, החומר, יחד עם זאת חיי הרוח דוחפים אותנו לעבודת מידות, תיקון פרטי, לעלות מעלה ולנשום גם אויר של פסגות. נדמה שהמעבר מפרשת יתרו לפרשת משפטים משקף לנו עולם של ערכים, וחזון (הברקים והקולות), ויחד עם זאת הפרשה שולחת אותנו לעסוק במציאות החיים בפועל ע"י מתן קווים מנחים והוראות של מצוות עשה ומצוות אל תעשה. התורה קוראת לנו להבחין ביניהם, ולשלב אותם בחיינו.

כנראה שזו הסיבה שהפרשה פותחת דווקא בדיני עבד עברי. אחרי הכל, דיני עבד עברי הינם תמצית וכותרת המצוות החברתיות. זוהי רגישות חברתית המצריכה מאתנו כוחות נפש עצומים של עבודת מידות. התורה מבקשת מאתנו – לסלוח לגנב, להכניס אותו לביתנו, להעסיק אותו על חשבון ערך הגניבה שלו, ובנוסף, להעניק לו בסיום עבודתו זכויות סוציאליות. לכן, חז"ל אמרו, "הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו" (קידושין כב ע"א). זוהי דרישה שקוראת לנו להתמודד עם רגשות- הנקמנות, כעס והנטייה לנטור שנאה, ובמקביל לפתח מודעות למצוקה של הזולת שפגע בנו. דיני עבד עברי משקפים סוג של סבלנות וסובלנות אישית וציבורית שמביאים לקירוב הלבבות ולא הרחקתם.

פרשת השבוע כאמור מאופיינת בריבוי ציוויים שרובם הגדול עוסק בנושאים משפטיים הנוגעים לבית הדין העברי במצוות שבין אדם לחברו. התורה מעבירה לנו מסר לדורות שמבהיר כי מבחינה מוסרית האדם נמדד יותר במצוות אלו, כיוון שהן מעשיות ודורשות מהאדם פעולות של נתינה ממשית שיש בה הקרבה, וותרנות, רגישות, התעלות ועוד.
בנוסף, התורה מחדדת לנו שהמסלול של חברה מתוקנת בנוי משלבים: תחילה, יחסים בינאישיים תקינים של צדק ומוסר (הן בתחום הממוני והן בתחום הערכי-רגשי) שבין האדם לזולתו בכדי ליצור מערכת משפטית נאותה. ורק בהמשך, מגיע שלב המצוות החברתיות מהפאן הציבורי.
פרשת משפטים קוראת לנו לצמצם את הפערים החברתיים, ולהחזיר את האיזון בין המערכות של משפט וצדקה.

יש רבים שחווים כי הם חיים בעולם מאד משפטי. כל דבר הפך לשאלה משפטית. קשה להתנהל בחיים הציבוריים והעסקיים בלי עורך דין צמוד, ולכן הם מכנים זאת משפטיזציה.
על פי חז"ל, בית המקדש חרב בגלל עודף משפטיזציה. אנו מכירים בחשיבותו של המשפט, אך הוא חייב להכיל בו צדק שיש בו דין וגם צדקה. ערך הצדקה חשוב לא פחות. זוהי גם התכונה המכוננת של עם ישראל. הפרשה שולחת אותנו לבחון מה היחס בין צדקה ומשפט בחיינו? חברה שיודעת לקיים משפט צדק, תדע גם לכונן בה צדקה כי היא כבר מצויה בעומקו של המשפט.

בקיצור, החברה במקרא כמו בימינו מורכבת מיחידים ומקבוצות שונות, המעוניינים לקדם ערכים ואינטרסים שונים. מימוש האינטרסים של אלה גורם לעיתים לפגיעה באינטרסים של הפרטים ושל הקבוצות האחרות. כמו כן, מטבע הדברים העולם הוא דינמי, ואף אחד לא יכול לדעת לכמה זמן הוא מצוי במצב הקיים, אחרי הכל "הגלגל יכול להתהפך" למשל, אדם עשיר עלול לרדת מנכסיו וכו'. לכן, התורה לכאורה, בפרשה מתארת שני קווים מקבילים, קו המשפט, הדין, וקו הצדקה, החסד- שני קווים שבונים חברה מתוקנת, אך למעשה, התורה מבהירה לנו שזהו קו אחד כי אם אנו נוהגים ע"פ משפט צדק הנגזרת שלו כבר תכלול גם צדקה המתוארת בפרשה במצוות שמחייבות את ראיית האחר, ונתינת זכויות גם לצד החלש, הפוגע או הנזקק. במילים אחרות, ביצירת חברה מוסרית, המושתתת על ערכי צדק, כבוד ואכפתיות יש צורך ב-  "(א) וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם…" (שמות כא') הכולל מעורבות חברתית של כל אחת ואחד מאתנו, ובמציאת האיזון העדין שבין דין לצדקה בתהליך.

שבת שלום💞

השבוע פרשת ראה שהיא הפרשה הרביעית בספר דברים. הפרשה עוסקת בפירוט המצוות שעם ישראל יחויב בהם לאחר כניסתו לארץ, והיא פותחת באפשרות שניתנה לעם ישראל לבחור בין ברכה (קיום המצוות) לקללה (אי קיומן של המצוות).
משה רבנו מודיע לעם ישראל, כי הוא כאמור נותן לפניהם את הבחירה של 'ברכה וקללה'. הברכה היא שכר על שמירת המשפטים והמצוות, והקללה היא העונש על אי קיומם. בבואם לארץ, על הר גריזים (שבו תינתן הברכה) והר עיבל (שבו תינתן הקללה) יתקיים מעמד כריתת ברית של בני ישראל עם ה' על קיום המשפטים, המצוות.

בהמשך מפורטים החובות והאיסורים של בני ישראל בבואם לארץ והם כוללים- חיוב השמדת העבודה הזרה בארץ ישראל, ריכוז עבודת ה' במקום אחד שייבחר בעתיד (בית המקדש), העלאת הקורבנות, מתן המעשרות, ומצוות סוציאליות הדואגות לחלשים בחברה. בני ישראל מצווים לגמול חסד ולעזור לזולת – דיני עבד עברי, שחרור העבדים, מצוות שמיטת כספים ומצוות הצדקה, ככתוב-
"(ז) כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן. (ח) כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ, לוֹ; וְהַעֲבֵט, תַּעֲבִיטֶנּוּ, דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ." (דברים טו')

  כמו כן, משה רבנו מזהיר את עם ישראל מפני נביאי השקר, הוא מציין בנוסף את- דיני עיר הנידחת (עיר שאנשיה פנו לעבודת אלילים), מנהגי אבלות, ונותן פירוט לגבי החיות המותרות והאסורות באכילה, משה רבנו חוזר על חוקי הכשרות השונים.

הפרשה מסיימת כי על כל יהודי לעלות לרגל לבית המקדש, שלוש פעמים בשנה, פסח, שבועות וסוכות, אלו שלושת הרגלים, ימים של חג, שמחה והבאת קורבנות.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼

זהו המקום הראשון בנבואות הנחמה של ישעיהו שהוא מתמקד בהבטחה הנבואית לעושר חמרי, רווחה ושגשוג, כמטרה בפני עצמה, התהפכות הגורל מחושך לאור… עד כה, נבואות הנחמה התמקדו בכבוד שמים, בגאולת ישראל כ-עמו, ובמשמעות הגלות והגאולה לקשר של ה' וישראל ואו הקשר של ה' עם הגוים.

מחדד לנו הרב משה ליכטנשטיין- "…אחת הבעיות הקשות של העוני, מלבד עצם הסבל שלו, הוא היאוש וחוסר התקווה. העני רובץ תחת עול כבד של חובות הממשכנים אף את עתידו, חסרה לו היכולת להשקיע לטווח הארוך על מנת לשפר את מצבו, היות ונראה שאותם גורמים שהביאוהו עד הלום, ימשיכו להעיק עליו ולמוטט אותו. גם אם הוא רואה אור בקצה המנהרה, הרי שזו תקווה לפרוץ את העוני והדחק לקיום ממוצע.”

מצב קיומי של עוני משפיע על מצבו הנפשי, הכלכלי, והחברתי של כל אחד ואחת מאתנו, ולעיתים הוא גובה מחיר מנטלי ונפשי כבד מנשוא. אנחנו מתנהגים באופן שונה כשאנו חשים מחסור בדבר מה. איזה דבר מה? אז מסתבר שזה פחות חשוב. בין אם מדובר במחסור בזמן, כסף, חברות, הכרה, מזון – כל אלה תורמים לחוויית העוני, ל"מנטליות המחסור". הקשב שלנו ומידת החיבור שלנו ידעו לזהות היכן מצויה העניות שלנו.

המחסור מאלץ אותנו להתמקד בעיקר בחסך המיידי – רעב למזון, פגישה שמתחילה בעוד חמש דקות, חשבונות שצריך לשלם עוד היום, עבודה שיש להגיש עד מחר וכו'. והתוצאה היא- שאנו לא פנויים כלל לתכנון של טווח ארוך. "המחסור מכלה אותנו", מסביר אלדר שפיר מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת פרינסטון, "אנחנו לא מסוגלים להתמקד בדברים אחרים שחשובים לנו". דעתנו מוסחת ואיננו מצליחים להתרכז. במילים אחרות, אנחנו לא פנויים, וזה המצב שנוצר לנו בשוטף. וכך המחסור – בזמן, בכסף, בכבוד, בהכרה או בכל דבר אחר – גורם לנו להתנהל ממקום השרדותי ומצומצם.

אין ספק שחשוב שנבחין בחסכים שיש לנו – חסכים הנובעים מחיים עמוסים, לו"ז צפוף, לחיים בעוני המתבטאים בחסר במזון, ביגוד, או כל דבר בסיסי למחייה, כי מעוני שכזה אי אפשר לקחת פסק זמן. "העוני הוא אויב גדול לאושרם של בני האדם. הוא מחסל את החרות, מונע מאתנו לממש מידות טובות אחדות, ומקשה עלינו מאוד ליישם אחרות", אמר המסאי הבריטי סמואל ג'ונסון ב-1782.

סוגי המחסור השונים משפיעים ומזינים זה את זה. מחסור כלכלי-חומרי יוצר פחות הזדמנויות לרכישת השכלה, להשתלב בתעסוקה בטוחה, יציבה ומספקת, לגור בסביבת מגורים איכותית ולזכות בבריאות טובה. אנשים שסובלים מעוני חווים כאב רגשי, תלות, וצורך בהכרה ובתחושה של ערך עצמי. וכשהם לא נענים, מתווספות תחושות של בדידות, חוסר אונים, ייאוש וחוסר תוחלת. מה שמייצר מעגל של כאב שמזין את עצמו ומקשה על היכולת להביא לשינוי.

לכן, מסביר הרב ליכטנשטיין, "המעבר מעוני לארמון מלכותי איננו אופציה אלא פנטזיה וחלום מן האגדות. מטרת השימוש של הנביא בדימוי הזה היא להפיח תקווה ששינוי קיצוני אפשרי ושאם הקב"ה ירצה, אין זו אגדה. לכן, למרות שהגלות נראית כמציאות בלתי-ניתנת לשינוי והמעבר מן הגלות לגאולה משול ליציאת העני לעושר, אזי המסר של הפסוקים הוא שכן תהיה הגאולה; לא רק מזהירה ובוהקת אלא גם אפשרית למרות הראותה כרחוקה ובלתי ניתנת להשגה."

יחד עם זאת הנבואה ממשיכה ומבהירה כי יש לעשות תשובה כחלק אינטגרלי מהגאולה. אין מתנות חינם, הגאולה מחייבת את ישראל במעשים- "(יד)בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק כִּי־לֹא תִירָאִי וּמִמְּחִתָּה כִּי לֹא־תִקְרַב אֵלָיִךְ׃" (ישעיהו נ"ד) בהפטרה זו נוצר עקרון חדש של גאולה- והוא מתוך תשובה, כשהאדם מתקן את דרכיו אז הוא נגאל. ועל זה כבר- "רבי יונתן אומר, כל המקיים את התורה מעני, סופו לקיימה מעושר ". (מסכת אבות, פרק ד, משנה ט)

ההפטרה קוראת לנו לפקוח עיניים, ולעשות תשובה במתן צדקה והתרחקות מעושק. מצוות הצדקה איננה רשות אלא חובה שהתורה מטילה על כל אחד ואחת מאתנו ועל החברה כולה. ומטרתה לעזור ולתמוך בחולים, בקשישים, ביתומים, באלמנות, וכו' אנשים שאינם יכולים לקיים את עצמם. מצוות הצדקה היא מן המצוות הגדולות שבתורה, וכבר אמרו עליה חכמים: "שקולה צדקה כנגד כל המצוות" (ב"ב ט, א). גם בפרשה שלנו השבוע, פרשת ראה, אנו מצווים לתת צדקה לכל יהודי הנצרך לה,  "(ז) כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן. (ח) כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ, לוֹ; וְהַעֲבֵט, תַּעֲבִיטֶנּוּ, דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ. ". (דברים טו). המעלה הגדולה ביותר של הצדקה, היא לסייע לעני לעמוד על רגליו בכוחות עצמו, כך שלא יצטרך יותר לבקש צדקה. ואמרו גם חכמים: "כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" (משנה סנהדרין ד, ה)

ההתמודדות עם האתגרים בעולם, תוך מתן סיוע ותמיכה לסובלים ולנזקקים, הופכת את כולנו לשותפים בתיקון עולם ובקירוב הלבבות. התורה שולחת אותנו לפתח את תשומת הלב והרגישות שלנו לצרכים שלנו ושל אלו הסובבים אותנו במתן צדקה/תמיכה/עזרה ולמעשה היא מעצימה וממלאה את הנותן לא פחות מהמקבל בתחושה של משפיע, טוב ומטיב, ובקבלת פרופורציות לגבי החסרים שכל אחד ואחת מאתנו חווים. שנדע להנות ולחלוק את השפע שבעולמנו. אמכי"ר.
שבת שלום💓

הערב נשב ליד שולחן הסדר, ה-חגיגה ה-גדולה של השנה, מתכונים ומאכלים ייחודיים, סידור ועריכה מיוחדת של השולחן, כלים מחודשים, דרוכים ומוכנים ל- מפגש המשפחתי והחברי ה-חגיגי של השנה. מה שנקרא ביטוי ממשי להעברת המסורת והמורשת לדור הבא. הכנות רבות, ממש התכוננות והשקעות בכיצד השנה נעביר את הסדר, מה המסרים והסיפורים שאנו רוצים להדגיש ולבטא במהלך הסדר וכו'…. אבל לפחות מהניסיון האישי שלי כשמתחיל הסדר יש שיבושים, הסחות דעת של ילדים, רעש, איבוד סובלנות של מבוגרים וילדים גם יחד, חלק אפילו משתעממים והרעב מתחיל להשמיע קולות…. בשורה התחתונה, לא מממשים את אותה ציפייה גדולה שפיתחנו לליל הסדר🤓 והשאלה איך הופכים את אירוע ליל הסדר השנה לאירוע כייפי ומהנה, ואכן מממשים את העברת המורשת, ערכים, ומסורת לדור הבא ומחזקים את כולנו. הרב שניאור אשכנזי הטיב לתאר את חג הפסח- מסיבת יום הולדת של העם היהודי, במצרים נולד עם חדש, עם ישראל, עם שיצא מעבדות לחרות בכדי לקבל את התורה לאחר שהות של 210 שנים במצרים. היום שבו התחלנו את דרכנו כעם, ההתחלה של הכל.
כמו כל תהליך בריא ונכון כך גם ליל הסדר- ממושך, לילה ארוך, מצריך סבלנות ויצירתיות, לצאת מהקופסה. לוודא שלא הגענו מורעבים לליל הסדר, לבחון כיצד אנו מספרים את הסיפורים, שרים שירים, מוסיפים הסברים קלילים ואקטואליים, משחקים ומפעילים את המשתתפים במהלך הערב:-) והכי חשוב שואלים שאלות- כולם שואלים שאלות!!! שאלות מעוררות את המחשבה, מכניסות חיות והכי חשוב מחברות. שאלות הקשורות ישירות בהגדה יכולות להיות גם שאלות אקטואליות והכי רלוונטיות להיום. למשל,
• מה נשתנה הלילה הזה עבורי מכל הלילות? איזה שינוי/חידוש/הרגל אני מאמצת השנה?
• מה מצרים (מלשון מיצרים, קשיים, אתגרים וכו') עבורי ( עבור כל אחד ואחת מהמשתתפים בסדר) היום?
• מה זו חירות עבורי ? לאיזו חירות אני יוצאת השנה ( חברתית, פיזית, רוחנית מנטלית וכו׳)?
חכמינו אמרו- "פה סח", "והגדת לבנך…" , ה-חג שבו סחים, מגידים, מהורה לילד/ה ומנחילים את העבר. זמן ומקום הם מרחבים וצירים שבהם נעה הזהות של כולנו במסע החיים. "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", זו אותה תחושה כשאנו מנסים לברר לעצמנו את זהותנו, ולחפש אותה בין הזמן למקום. פסח מזכיר לנו את חשיבות הדיבור, השיתוף, האמונה וההוקרה שלנו, ממש תיקון הדיבור. "וכל המרבה לספר את סיפור יציאת מצריים הרי זה משובח", היכולת לדבר בחופשיות וללא פחד להביע את דעתנו זו חירות. סוג הדיבור שלי מבהיר האם זהו דיבור של בן חורין או עבד.
סיפור יציאת מצרים מלמד כי היציאה משעבוד לחירות היה תהליך הכרחי להתהוותו של העם היהודי. חירות רוחנית מתייחסת לשחרור משעבוד לחומר, למאוויים ולמרדף אחר העונג, וכפי שאמר הרב קוק "יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות…" חשוב שנכיר ונבחין למה אנו משועבדים, ממה כדאי להשתחרר כדי שנוכל להתפתח, להתקדם ולצמוח.
חירות היא גם ההתמקדות באחר, "הא לחמא עניא די אכלו …" המצה היא לחם עוני שאכלו אבותינו… כך פותחת ההגדה, כשאני מתגבר על האגואיזם שלי, לא משועבד לתאוות, והמאוויים שלי, אלא רואה את האחר, זו חירות. אני שם את הזולת במרכז. המסע שלנו כעם הוא שלימד אותנו את חשיבות הצדקה והחסד ופיתוח הרגש לאחר.
אין מתאים יותר מחג זה כדי לשאול את עצמנו: האם אנו אכן בני-חורין? האם אנו מתנהגים כרצוננו, או רצים אחרי האופנה והפרסומות האחרונות? האם חיינו נקבעים לפי נורמות מוסריות, או לפי נורמות חברתיות? וכו׳
חג הפסח הוא הזדמנות נפלאה לצאת ל"חופש הגדול". חופש בו נהיה, סוף-סוף, אנו עצמנו.

ואסיים עם הגדרה לחירות של ליאורה ציון-תאיר,
"- מי לא רוצה להיות בת חורין? להשתחרר מהעבר, מהסביבה שחוסמת אותי, מהמחשבות שמגבילות אותי, מהתאוות ומחוסר הביטחון שלי… אנחנו חושבות שחירות היא זכות, פריבילגיה ומחכות שהמחשבות שחוסמות אותנו ייעלמו ושהסובבים אותנו יעניקו לנו את החירות הנכספת.
לאחר שעם ישראל יצא ממצרים הקב"ה הוביל אותו במדבר, אל עבר הארץ המובטחת. אני חושבת שאפשר לראות בהליכה דווקא במדבר ובשממה רמז למסירות נפש הנדרשת כדי לבחור ולהפוך לבני חורין באמת לאחר עבדות של 210 שנים.
ואני שואלת את עצמי האם אני מוכנה לצאת מהמצרים שלי , ולחצות את המדבר שלי."

שנזכה הפסח הזה לצאת לחירות, להתגמש עם התכניות שלנו לליל הסדר ולהתחבר לחברים, למשפחה ולמי שאנחנו. שיהיה לכולנו ליל סדר מהנה, מעשיר ומחזק. אמכי"ר.

יום הולדת וחג פסח שמח❤

מה עניין התרומה?
מדבריו של הרב ד"ר יונתן זקס- "זהו הסוד מְשַׁנֵּה־החיים הטמון בשמה של פרשתנו, תרומה. הדרך הטובה ביותר לפגוש את אלוקים היא לתת. עצם מעשה הנתינה כרוך בהבנה שמה שאנחנו נותנים הוא חלק ממה שניתַן לנו. הנתינה היא סוג של הודיה, היא מעשה של הכרת טוב… התורה מלמדת אותנו דבר פשוט ומעשי. תנו – ותרגישו שחייכם הם מתנה. לא צריך לדעת להוכיח שאלוקים קיים. די בכך שנכיר תודה על שאנחנו קיימים – והשאר כבר יבוא מאליו… כך התקרב אלוקים אל בני ישראל באמצעות בניין המשכן… זה קרה משום שהמשכן נבנה מנתינה, מתרומה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ. במקום שאנשים נותנים מתוך נדיבות לב לזולתם ולאלוקיהם – שם שורה השכינה… "תרומה" איננה רק מונח המציין מתן וולונטרי. פירושה המילולי של "תרומה" הוא "דבר שמרימים". התרומה היא דבר המוגבה על ידי הקדשתו למטרה נעלה. אתם מרימים אותו – והוא מרומֵם אֶתכם." .

כלומר, הקב"ה מבקש מעם ישראל- "(ח) וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם." (שמות כה) בתוכם ולא בתוכו, במשכן, מדוע?
חז"ל מסבירים- הכוונה היא אכן ל"ושכנתי בתוכם", כלומר השראת השכינה בליבו של כל יהודי ויהודי. המשכן הוא למעשה דרך פיזית, גשמית של עם ישראל להתחבר לעבודת ה' באופן מוחשי. הקב"ה אינו "זקוק" למשכן, לגשמיות, אנחנו אלו שזקוקים לו, שמתחברים לחומר למעשיות ולמציאות גשמית. לכן, החיבור שלנו לעבודת ה' מתחיל עוד בתרומה.
מה הקשר לתרומה?
כשאנחנו נותנים ומשקיעים במשהו אנחנו מייצרים חיבור, אהבה, אכפתיות, שייכות ומעורבות. אנחנו עוברים להיות פעילים ולא רק משקיפים. בקבלת מתן תורה הצהרנו "נעשה ונשמע" עכשיו עלינו לצאת מאזור הנוחות שלנו ולפעול. תרומה בכוונה וברצון, להבין שאנו תורמים משהו קודם כל עבור עצמנו, עבור הקשר הפנימי שלנו עם המהות העצמית, עם הנשמה, שהיא הנקודה האלוקית שנמצאת בכל אחד ואחת מאתנו.
רק 31 פסוקים מקדישה התורה לסיפור בריאת העולם, בספר בראשית. ומפרשת "תרומה", מוקדשים 450 פסוקים לבניית המשכן במדבר, כולל הוראות מפורטות ומדוקדקות של חומרים, בנייה, מידות, הכנה, והקמה. מדוע העולם כולו מתואר בקצרה? מדוע המשכן, האוהל הארעי שהיה המרכז לעבודה הדתית-רוחנית במדבר, מתואר בכזו אריכות?
קיימים פרשנויות והסברים רבים, את התשובה הבאה אהבתי במיוחד-
"באופן כללי, התורה לא מתעכבת על תיאור העולם. לשם כך יש ספרי מדע ואלבומי תמונות. התורה מתעכבת על מה שהאדם אמור לעשות בתוכו."
אז מה בין תרומה למשכן- לצדקה?
התשובה- "(ב) דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי. " (שמות כה) מדוע ויקחו תרומה ולא נתנו תרומה? כי עצם הנתינה היא למעשה לקיחה. תאכלס כשאנחנו מקיימים מצוות אנחנו לא עושים טובה לאף אחד אלא לעצמנו. נתינה היא כמו תכנית חיסכון ארוכת טווח שמצמיחה אותנו.
בצדקה לא תמיד תהיה כוונת הלב כי הדגש הוא יותר על הביצוע, בעוד תרומה לבניית המשכן הארעי וזה שבתוכנו, בנשמתנו, מחייב כוונה ורצון שהופכים אותנו לחלק מזה וכפועל יוצא, חוזר אלינו בעוצמות גדולות יותר.
פעם שמעתי משפט חכם ש- העני שתפקידו לקבל, אכן לרוב אין לו ברירה אלא לקבל, אבל לעומתו העשיר תפקידו לתת, ובהחלט יש לו ברירה, הגדולה שלו לזכור את תפקידו ולתת. אני מוסיפה על כך שהנתינה של "אדם עשיר" היא בתחומים שונים לא רק עושר בממון- כלכלי, אלא "עושר" גם בשמחה, במקצועיות וכישרון, בהקשבה וכו
המשכן היה אמנם מקום של פאר והדר, אבל למעשה שימש להרבה יותר מזה. פרשת השבוע שלנו נקראת 'פרשת תרומה', כפי שהזכרנו קודם לכן מלשון 'התרוממות'. הרעיון שנדע לרומם את עצמנו ואת כל "המתנות" היפות שקבלנו (כישרונות, רכוש, שכל) מעבר לשימושנו הפרטי ולתועלת האישית שלנו. שנממש ונשכיל לעשות בהן שימוש, המועיל גם לסביבה ובסופו של דבר גם לעולם כולו. רק אז נצליח להביא את המתנות שקיבלנו למימוש הפוטנציאל הטמון בהן. שנדע לתת עם כוונה מהלב ורצון להפוך את הסביבה שלנו לטובה יותר. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רבקה בת תמרה, משה בן חנה רבקה, חמדה בת זהבה, אברהם לייב בן חיה סאסל, ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.