חומש דברים- פרשת שופטים- דע מאיפה באת ולאן אתה הולך

השבוע פרשת שופטים שהיא הפרשה החמישית בספר דברים. בפרשת שופטים אנו מוצאים מצוות וחוקים נוספים שבני ישראל מקבלים ממשה רבנו לפני כניסתם לארץ, חוקים שידריכו את חייהם בארץ. למשל, יש להקים מערכת משפטית מסודרת הכוללת שופטים הממונים על החוק ופסיקתו, ולצידם, שוטרים הממונים על שמירת החוק. מערכת משפט זו מחייבת לערוך משפט צדק ואוסרת על לקיחת שוחד. ככתוב- "(כ)צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף–לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ." (דברים טז)
פרשת שופטים עוסקת בהקמת מערכת משפטית יציבה ובלתי תלויה שתנחה ותוביל את העם. המערכת הזו נועדה לשמור על צדק ולמנוע עוולות חברתיות. להבטיח שכל אדם יקבל יחס הוגן, ולשמור על שלטון החוק כבסיס לתפקוד תקין של המדינה. בנוסף, היא אמורה לשקף את הערכים והמוסר של החברה ולהיות כלי ליישוב סכסוכים בדרכי שלום וצדק. בשנה האחרונה, לצד מלחמת חרבות ברזל, כולנו מרגישים ביתר שאת את הצורך בשיקום האמון במוסדות, ובהובלת תהליכים של פיוס וחידוש הברית החברתית בין כל אחד ואחת מאתנו, בין הזרמים השונים לבין המנהיגים.
הקשר בין מלחמת חרבות ברזל לפרשת שופטים נעוץ בהבנה שהמלחמה איננה רק מבחן של כוח פיזי, אלא גם מבחן של צדק, מנהיגות, ערבות הדדית והיכולת לשמור על ערכים מוסריים גם בזמני משבר. פרשת שופטים מנחה אותנו לשאוף לצדק ולמשפט בכל מעשינו, גם במציאות של מלחמה ומשבר, עלינו לשמור על ערכים אלו ולשאוף לבנייה מחדש של חברה צודקת, מכבדת ומוסרית. חיזוק אמון הציבור במערכת המשפט והבטחת עצמאותה והוגנותה הם אתגרים מרכזיים.

הפסוק "צֶדֶק, צֶדֶק תִּרְדֹּף" (דברים ט"ז, כ') בפרשת שופטים מורה על המאמץ המתמיד שצריך להקדיש כדי להשיג צדק. השופטים מצווים לשפוט בצדק, ללא משוא פנים, וללא קבלת שוחד, שמעוור את עיני החכמים ומסלף את דברי הצדיקים. המסר המרכזי בפרשת שופטים הוא שצדק אינו רק עניין של קיום חוקים, אלא מחויבות מוסרית עמוקה של השופטים והמנהיגים לנהוג ביושר, בהגינות ובאמונה.
המערכת, גם בימינו, מתמודדת עם אתגרים מורכבים של איזון בין חוקים לבין ערכים, בין זכויות פרטיות לבין טובת הכלל, ובין שמירה על סדר ציבורי לבין הגנה על זכויות אדם. הביקורת על מערכת המשפט, לצד החשיבות בהבטחת עצמאותה והוגנותה, מדגישה את הצורך המתמיד לשפר ולהתאים אותה למציאות המשתנה, תוך שמירה על עקרונות הצדק והיושר שמוצגים בפרשת שופטים.
כולנו חווים מצב קשה ומורכב מאוד, עם רבדים רבים של כאב, שכול, חוסר אמון, ותחושת כישלון מרה. איך מתמודדים עם שבירת האמון של הציבור, המחאות כנגד ההנהגה, המפונים מבתיהם כבר כמעט שנה, החטופים הרבים שעדיין בעזה בידי מרצחים, כל הנרצחים בנובה והמשפחות השכולות, הניצולים ומשפחותיהם שמתמודדים עם הטראומה, חיילים רבים שנהרגו והפכו עוד משפחות רבות לשכולות, שנה של כל כך הרבה כאב ושכול, איך משקמים את כולנו, איך מביאים את כל אותה הנהגה שכשלה לשאת אחריות להתפטר ולפנות מקום, איך בונים אמון מחדש לחברה של צדק ומשפט?

ההתמודדות עם שבירת אמון ועם התהפוכות שעבר העם והמדינה דורשת תהליך ארוך ומורכב שכולל היבטים חברתיים, פוליטיים, ואישיים. תהליכים למשל שיכולים לסייע בשיקום ובנייה מחדש של אמון וחברה צודקת כוללים-
הכרה ואחריות: על ההנהגה להכיר בכשלים שקרו ולהודות בטעויות. הכרה ציבורית באחריות יכולה להיות צעד ראשון להחזרת האמון. זה כולל לקיחת אחריות אישית והתפטרות של מי שנכשל בתפקידו. כמו כן, הקמת ועדות חקירה בלתי תלויות שיבדקו את הכשלים, יחשפו את האמת ויציעו צעדים לתיקון המערכת.
שיקום ותמיכה בקהילות שנפגעו: מתן תמיכה נפשית, כלכלית, ומשפטית באמצעות יצירת מנגנונים יעילים להעצמת הקהילות שנפגעו, פיתוח כלים לניהול משברים, והקמת קהילות תמיכה.
שיח ציבורי פתוח: עידוד שיח ציבורי פתוח, כנה ומכבד, שבו כל הדעות והכאב יישמעו. יש לקדם תהליכים של פיוס והבנה הדדית על ידי יצירת פלטפורמות דיאלוג בין קבוצות שונות בעם, כולל בין מגזרים פוליטיים וחברתיים שונים, כדי לגשר על הפערים ולחזק את האחדות.
שיקום ותיקון מוסדות המדינה: מיקוד על שקיפות, צדק, ואחריות. זה כולל רפורמות במערכות המשפט, הביטחון והפוליטיקה, באמצעות פיתוח חקיקה שתשמור על זכויות האדם, תבטיח משפט צדק ותמנע שחיתות.
חינוך וערכים: הטמעת חינוך לדורות הבאים לערכים של דמוקרטיה, זכויות אדם, אחווה חברתית, יהדות, וכבוד הדדי. יש לקדם מערכות חינוך שיעודדו אזרחות פעילה ורגישות חברתית, באמצעות קידום ערכים של צדק, שוויון ואחדות בתוך המערכת החינוכית, כולל חינוך לערכים של פיוס וסולידריות.
חיזוק הסולידריות הלאומית: יש להחזיר ולחזק את תחושת הסולידריות, הלכידות והערבות ההדדית בעם. לעודד ולתמוך ב- יוזמות חברתיות שמטרתן לחבר מחדש את הקהילות והעם כולו, ובתוכניות לאומיות לבניית חברה שבה כל אדם מרגיש שהוא חלק ממנה.
זיכרון ולמידה מהעבר: שמירה על זיכרון הנופלים והחטופים מתוך מחויבות להמשיך בדרכם ולהגן על הערכים שהם נלחמו למענם. למידה מעמיקה מהכישלונות של העבר, הפקת לקחים לעתיד ולהיות ראויים.

השבוע ראש חודש אלול, זמן של חשבון נפש אישי וקולקטיבי ובסימן ריפוי שבירת האמון. החודש מזמין אותנו להכיר בכאב ובכישלונות, לבקש סליחה ולחתור לתיקון. עלינו לפעול מתוך מחויבות לשינוי אמיתי, לחזק את הערכים המוסריים שלנו, ולזכור תמיד את התקווה לגאולה ולתיקון – בין אדם לחברו ובין אדם למדינתו.

וכך כותבת הרבנית ימימה,
"סליחה שהשרשרת  שנתתי לך, עם מגן דוד עליה, לא הגנה עליך כשם שהגנת עלי", בכתה שחף מושקוביץ מנחל עוז בהלווית הקדוש יונתן דויטש הי"ד, שהציל את חייה בשמחת תורה. "סליחה שלא הצלחתי להציל את בעלך", בכה רופא צבאי באחד מבתי האבלים שנכחתי בהם. "סליחה, אשתי, שאני שוב משאיר אותך לבד עם ילדינו ויוצא לעוד סבב לחימה", אמרו אלפי גברים לנשותיהם השנה. "סליחה שיצאתי מהשבי והשארתי אותך מאחור", בכו פדויי שבי השנה. "סליחה שטעינו בזיהוי", ביקשו קצינים דומעים מאימהות שילדם נהרג מירי כוחותינו. "סליחה שנשארנו", ביקשו בשקט ניצולים מעצמם. "סליחה שאני מקטר יותר מדי", שמעתי פצוע אומר לאחות שטיפלה בו בתל השומר… כשאני חושבת על ה"סליחות" של תשפ"ד, אני מבינה איזה עם מופלא אנחנו. אני מבינה עד כמה היינו במשך שנים שבויים בקונספציה שאנחנו רעים ומלאי שנאה פנימית. אם בשנים קודמות חיכינו שה"אחר" יבוא כבר ויבקש את סליחתנו, בשנה הזאת לא הפסקנו לבקש סליחות…"

וברוח זאת, זכיתי לביקור אמש מגיסתי האהובה, גילי, שהגיעה עם חברה, רעות, לרעננה מרמת הגולן. הן הגיעו במיוחד בכדי לנחם את משפחת סרוסי על הרצח של אלמוג סרוסי ז"ל הי"ד. הן, לא מכירות את אלמוג או את המשפחה אך חשוב היה להן להתחבר מקרוב… זכינו להכיר את המשפחה של אלמוג, אנשים מדהימים ומרגשים. באנו לחזק ויצאנו מחוזקות. הם התרגשו ושיתפו שמגיעים לנחם אותם מכל הארץ, ואיזה עם מדהים יש לנו!

אכן, תהליך השיקום הוא קשה וארוך, אך הוא הכרחי כדי לבנות מחדש את האמון במדינה ובחברה, וכדי ליצור עתיד טוב יותר לעם כולו. ולכן, יותר מתמיד, נדרש -שיתוף פעולה בין כולנו יחד עם הנהגה אמיצה ושקופה, ומחויבות עמוקה לערכים של צדק ואחדות, פשוט להזכיר לעצמנו- “דַּע, מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ…” פרקי אבות. פרשת שופטים ממשיכה להוות מקור לעקרונות מוסריים, משפטיים והנהגתיים שנמצאים בבסיס החברה המודרנית. הצדק, שלטון החוק, המנהיגות המוסרית, שמירה על סביבה, והצורך בהגנה על זכויות האדם, הם כולם עקרונות שעומדים במבחן הזמן ומיושמים בצורה רחבה במדינות מתוקנות. ניתן לראות בפרשה לא רק מסמך היסטורי-דתי, אלא גם מצפן מוסרי לחיים חברתיים תקינים גם בימינו.

שבת של בשורות טובות 🇮🇱💞
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.

חומש שמות- פרשת משפטים- למי יש יותר כבוד?

Image by Gerd Altmann from Pixabay

לאחר הסיפור העוצמתי והרגע המכונן של מעמד הר-סיני, מעמד מתן תורה, מגיעה השבוע פרשת משפטים, הפרשה השישית בספר שמות. הפרשה כוללת 53 ציווים ורשימת דינים שעוסקים בסדר החברתי ובהתנהלות שבין אדם לחברו.
הפרשה מתחילה במילים הבאות- "(א) וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם. (ב) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת–יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם…"  (שמות, כא')
הפרשה מתחילה בחוקים הקשורים לעבדים ומורה לנו איך לנהוג עם העבד העברי, במצבים שונים. אנו מצווים להתנהג באופן ראוי ומוסרי, ולהגן על החלשים בחברה. חוקי העבד העברי נוצרו בהתבסס על המציאות החברתית שהכירה במושג העבדות. והמקרא בוחר להסדיר את היחסים בין העבד לבין העברי ולהעניק לעבד זכויות.

כך מסביר הרב אילעאי עופרן,
"…הפרשה הקודמת תיארה את מעמד הר סיני – קולות וברקים, עננים ושופרות. פרשת משפטים, לעומתה היא כולה פרטים ודקדוקים הלכתיים – בין מזיק לניזק, בין עובד למעביד ובאופן כללי בין אדם לחברו. וי"ו החיבור בראש פרשת משפטים אומרת לנו למעשה כי פרשה זו היא ההמשך של אותו מעמד הר סיני. התורה מבקשת לומר שהקודש וההתגלות מחוברים בטבורם להוויה היום יומית, על פרטיה האפרוריים. לא די בקולות וברקים, דרוש גם תרגום הלכתי של ההתגלות האדירה לפרטי ההוויה שלנו…"

מרום הפסגות של מעמד הר סיני יורדים בני ישראל לקרקע המציאות של פרשת משפטים. בני ישראל מקבלים חוקים קצרים המכילים בחובם השקפת עולם מוצקה ומגובשת, הנוגעים לערכי החיים של שור ושל אדם ושל עבד.

מוסיף הרב חגי ולוסקי-
" …מדוע בחרה התורה לפתוח דוקא בדיני 'עבד עברי'? תשובה לכך…  עם ישראל, שעבר את "חוויית" העבד, כשהשתעבדו למצרים, יודע להאריך את היחס והרגישות כלפי עבד.
 התורה מורה לנו לגלות אמפתיה מיוחדת לאוכלוסיית החלשים בחברה. פסוקים רבים (ובהם גם בפרשתנו) מצווים על צדקה לעניים, יחס מיוחד למצבם השברירי של היתומים והאלמנות, כמו גם רגישות למעמדו של הגר ועוד.
לפני כעשור התקבל בכנסת חוק יסוד, כבוד האדם וחירותו, שנועד להגן על חייו, גופו וכבודו של אדם. החוק קובע את כבוד האדם ואת חירותו כערכי היסוד, מהן נגזרות זכויות האדם המוגנות בחוק היסוד, שהתקבל כ"מגילת זכויות האדם".
התבוננות בפרשת השבוע מראה שהתורה (להבדיל) כתבה זאת כבר לפני אלפי שנים, והתייחסה לכך באופן מיוחד…  העמקה והתבוננות בהוראות התורה מלמדת, שלא זו בלבד שאינו נוגד את חוק 'יסוד כבוד האדם וחירותו', הרי שמכירתו לעבד עברי רק תיטיב אתו.
התורה מסכמת את חייו של העבד אצל אדונו במילים 'כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ' (דברים טו, טז)… עבד עברי נחשב כשכיר של הבעלים, ועל כן חלה על הבעלים החובה לספק לו זכויות סוציאליות, ובהן: איסור להשפיל את העבד. אין לקרוא לו בשם 'עבד', בדרך בזיון, לא להטיל עליו עבודות ללא הגבלה בזמן או בהספק נדרש. התורה מתנגדת לעבדות ולשעבוד יהודי. ניתן לסכם את היחס לעבד, כפי שאמרו חז"ל: "כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו"."

אומרת לנו התורה, משמעות המושג "כבוד האדם" היא הכבוד הבסיסי שמגיע לאדם מעצם היותו אדם. הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל בספרו 'לכבוד השוני' ניסה להתמודד עם התהייה האם אנו באמת יכולים לתת מקום לשוני, וכך הוא כתב: "זהו ספר על הגלובליזציה; על האתגרים שהיא מציבה, על הטוב שהיא מחוללת, על הסבל שהיא גורמת, על ההתנגדות ועל הכעס שהיא מעוררת"…. הנוסחה שמניח הרב זקס לגלובליזציה חפצת החיים, כוללת: "כבוד, איפוק, ענווה, הכרה בגבולות, יכולת להקשיב ולהגיב למצוקת אנוש: מידות אלו אינן מיוצרות בשוק, אך אלו הסגולות שנזדקק להן אם התרבות הגלובלית שלנו חפצת חיים היא, וכולם חלק מהמחשבה הדתית"… הרב זקס מציע הסתכלות מעמיקה ומפוקחת, וכך הוא כותב: "…הדרו של העולם שברא אלוהים מצוי בריבוי המרהיב שבו: אלפי השפות השונות המדוברות בפי המין האנושי, שלל התרבויות ומגוון הבעותיה של היצירתיות של הרוח האנושית – שברובן נוכל, אם נטה את אוזנינו, לשמוע כיצד קולה של החוכמה מספר לנו משהו שעלינו לדעת. לכך אני מתכוון באומרי כבוד השוני".

פרשת משפטים עוסקת בדינים שבין אדם לחברו עם מיקוד בכבוד האדם, שלא לבייש ולא לבזות, אלא לחפש את צלם האלוקים שבאדם. בעוד האויבים נגדם אנו נלחמים נאחזים ברוע ובאכזריות, וכך צוטטו בערוץ אל עקצא ביולי 2014, מנהיג חמאס אסמאעיל הנייה: "אנו אוהבים את המוות כפי שאויבינו אוהבים את החיים! אנו אוהבים את השהאדה באופן שבו מתו מנהיגי ‪חמאס", וראש הזרוע הצבאית לשעבר של חמאס, אחמד ג'עברי: "אנחנו מכשירים דור של גברים שלהוטים למות כפי שהאויב להוט לחיות, ובזכות הדור הזה ננצח." רוח המוות היא שמייצגת את כבוד האדם אצל החמאס. בימים מטלטלים אלו, בתקופה קשה וכואבת, כולנו מתמודדים עם טרואמה אישית, חברתית ולאומית. ועדיין, החיות, הערבות ההדדית וכבוד האדם על פי המקרא הם שמשתקפים בימים אלו, ובעוצמות, ועם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. בימי מלחמה, יותר מתמיד, מורגשת שותפות גורל ערכית וקיומית.

אילה פורקציה, שופטת בית המשפט העליון מבהירה –
"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" – פרקים כא-כג בספר שמות מאגדים נורמות משפט, מוסר ועשיית צדק בעולם הקדום של המקרא. אצורות בהם נורמות מתחום דיני הממונות, הנזיקין, המשפחה, העבודה, המשפט הפלילי, ואף מתחום זכויות האדם החוקתיות…
כבוד האדם – הכתוב מדבר על חובת המשפט והמוסר להכיר ולכבד את זכויות הפרט ל"כבוד האדם", בייחוד כאשר האדם נזקק להגנה מיוחדת של החברה בהיותו יתום, אלמנה, דל ואביון. כבוד האדם מחייב לא רק להימנע מניצול החלש ומהשפלתו, אלא גם לדאוג לו במיוחד… כבוד האדם וחירותו, מחייבת לא רק הגנה סבילה על כבודו של הפרט ומניעת השפלתו, אלא מצריכה פעולה של ממש מצד המדינה להבטיח את זכותו לקיום מינימלי בכבוד…
זכויות יסוד של הפרט, שנועדו להגן על האדם באשר הוא אדם, חלות בשיטתנו על כל מי שנמצא בישראל, גם אם אינו תושב או אזרח בה. זכויות אלה כוללות הגנה על החיים, על הגוף, על הכבוד, על הקניין, על החירות האישית, על החופש לצאת מישראל, על הפרטיות וצנעת החיים. בהגנה על זכות האדם באשר הוא אדם לכבוד ולחירות, נותנת שיטת המשפט בישראל ביטוי לערכיה של המדינה כיהודית ודמוקרטית… עבר והווה מתמזגים לתפיסה אנושית הרמונית בחוליות הקשורות באותה שרשרת הנעה על פני דורות, ומכוונת את דרכי ההגנה של החברה על בן האנוש החי בקרבה."

חוסר ההסכמה על הרפורמה המשפטית יצר פה קיטוב שחילחל עמוק לכל מגרש בישראל, ועם זאת, כשפרצה המלחמה והפתיעה אותנו, האחדות וההתגייסות הכוללת של העם להלחם ולתמוך לא בחרה צד ולא זרם מסוים, כולם נרתמו! הפרשה מזכירה לנו שגם אם דעותינו חלוקות, על כולנו לשמור על כבוד האדם. והוא מתחיל בכבוד שלנו כלפי עצמנו בדיבור ובמעשה. איך אנו מתנהלים בעולם הזה, איזה דפוס של אנשים היינו רוצים לראות, ומה יחשוף את צלם האלוקים שבנו, ובחברה שלנו על אף הלחצים, המתחים והדאגה האינסופית. אחרי הכל, אנו רוצים לקיים חברה שיש בה ערכי יסוד של כבוד, חסד, צדק וחמלה. ולכן, תחילה, אנו מחויבים למציאת ערוצי ההידברות והדיאלוג שיקדמו אותנו כאומה וכפרטים, וישאירו אותנו מאוחדים. אמן כן יהי רצון.

בשורות טובות ושבת של שלום 🇮🇱💞

לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל" האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם המלא והבריא של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל אזרחי ותושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

חומש דברים- מה בין ט' באב לפרשת ואתחנן- צדק, סולידריות ומוסר

(מכתב מאליהו הם סדרת ספרים בענייני מוסר, אמונה והשקפה שנלקטו מתוך כתבי הרב אליהו אליעזר דסלר)

השבוע פרשת ואתחנן שהיא פרשת השבוע השנייה בספר דברים, וקוראים אותה בשבת שאחרי תשעה באב. בפרשת ואתחנן ממשיך משה את נאום הפרידה שלו מעם ישראל, והוא מקווה בכל זאת להיכנס לארץ. לכן, הוא מתחנן לפני הקב"ה שיתיר לו להיכנס אך ה' לא נענה לו, ולמשה רבנו לא נותר אלא לעלות על הר גבוה ולראות את הארץ מראש הפסגה. עתה, עיקר משימתו היא להכשיר את העם לקראת כניסתם לארץ כאשר בראשם המנהיג החדש – יהושע בן-נון.
משה מצווה את עם ישראל להפנים את חשיבות שמירת התורה וחוקיה- "(ב)לֹא תֹסִפוּ, עַל-הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, וְלֹא תִגְרְעוּ…" (דברים, פרק ד') זהו אחד הדברים היסודיים בשמירת התורה. הוא מצווה אותם לזכור את מאורעות המדבר, ללמוד את התורה, לקיים בפועל את הנאמר בה; לספר ולהורישה לדורות הבאים.

כמו כן, השבוע צום ט' באב, צום שמזכיר לנו להתאבל על מה שקרה כאשר אסמי תבואה בערו בירושלים בחורבן בית שני, בפרט שבימים אלו בצידי רחובות ירושלים נערמים מצבורי צמיגים וחומרי בערה. והסיבה- שוב, הדעות חלוקות, חשש ופחד שמציפים את הרחובות. האם אנו לא מצליחים להטמיע את אזהרותיו ופנייתו של משה רבנו אלינו? משה קורא ומזכיר לנו את חובתנו לשמור ולהעביר הלאה את הירושה היקרה המפורטת בקפידה בספר דברים?

צום ט' באב- מסביר הרב רפי אוסטרוף,  
"המטרה אינה לקבל טפיחה על השכם. העניין הוא לא האגו או הלאומנות שלנו, אלא שיכירו מה הביא אותנו להיות מה שאנחנו: התורה, דבר ה', זה העניין. "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם בעיני העמים". התורה והמצוות הם העניין, ושוב, לא בשבילנו, אלא כדי שאומות העולם יגידו, גם אנו רוצים שיהיה צדק ומוסר אצלינו…
אז מה אנו צריכים לעשות על מנת להגיע ליעד נכסף זה? יותר מהכל עלינו להתנהג על פי היושר והצדק … אז נמלא את ייעודינו בעולם.
הנורמה הראויה במדינת ישראל צריכה להיות לדוגמא כלהלן: לעולם אין מלינים בה שכר, מתייחסים לזר כפי שהתורה מצווה ביחס לגר, לא מנצלים את חולשתם ואת חוסר ידיעתם, מפרנסים עניי נכרים ביחד עם עניי ישראל מפני דרכי שלום, שבת נשמרת כיום מנוחה של כל בתי העסק, ועוד ועוד. אפשר להביא דוגמאות רבות נוספות, אבל הכלל הוא: אדם זר הבא לכאן שיקבל יחס חיובי על אף זרותו, ויראה חברה המתנהלת על אדני המוסר והצדק, יאמר בליבו, מה סודה של חברה זו, ואיך אני מייבא את זה לעמי ולארצי.
אז מה צריך לעשות מחר בבוקר? נתחיל באיך אנו מתנהגים בין יהודי ליהודי, ונמשיך ביחס שלנו למנקה של המשרד או בית הכנסת, ונמשיך ביישום חוקים ומשפטים צדיקים בחיינו ובחיי המדינה כולה."

השבוע צום ט' באב, עיקר משמעות הצום והאבל בתשעה באב הוא הצורך בתיקון עוולות חברתיות ובלעורר אהבת חינם. בית המקדש חרב בגלל שנאת חינם ופילוג בעם. החזון הוא לתיקון שבין אדם למשפחתו, לחברו, ולסביבתו; הוא זה שיבנה, יצמיח ויקים את משכנו השלישי של ה' בתוכנו, כסמל ואות לאהבת חינם. 
החורבן ארע לפני שנים רבות, ובמהלך ההיסטוריה היהודית בפרט בתקופות של תחייה וצמיחה עלתה שוב ושוב השאלה האם נכון להמשיך ולקיים את צום ואבל ט' באב?

החזון- "אור לגויים"
ד"ר ליאון גרשוביץ עונה,
"תשובתו של הנביא זכריה מדהימה – לשיטתו הצום אינו ביטוי אבל לזכר החורבן, אלא לזכר הנסיבות החברתיות שהובילו לחורבן! זכריה מזכיר כי לפני החורבן העלו הנביאים דרישה לתיקונים ברוח צדק חברתי ואולם העם בהתנהלותו סירב לדרישה זו של הנביאים – ”משפט אמת שפוטו, וחסד ורחמים עשו איש את אחיו. ואלמנה ויתום גר ועני אל תעשוקו. ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם. וימאנו להקשיב ויתנו כתף סוררת, ואזניהם הכבידו משמוע… העם סירב לפעול בהתאם להנחיות הנביאים – להשכין צדק חברתי הבא לידי ביטוי במשפט הוגן וביחסים אנושיים כלפי בני-אדם אחרים ובייחוד כלפי השכבות החלשות בחברה, ומצב חברתי זה היווה את הנסיבות לחורבן ממלכת יהודה (586 לפנה"ס). בהמשך (פרק ח') מתאר זכריה מצב אידיאלי לעתיד לבוא שבו אכן יתבטלו צומות החורבן ולא רק יתבטלו אלא אף יהפכו לחג ולשמחה גדולה. זכריה מתאר מצב של שלום מדיני, ביטחון, שגשוג כלכלי וחוסן חברתי שבעקבותיו בני העמים השונים יחקו את עם-ישראל בהתנהלותו – יראו בעם-ישראל דוגמה להתנהלות ראויה…
למרבה הצער אנחנו עוד לא במקום הזה… ומה נדרש על-מנת להגיע למצב של חברת מופת? כתשובה לשאלה זו זכריה חוזר באזני אנשי המשלחת (ודרכם לכל העם) על דברי הנביאים שלפני החורבן ומתווה עקרונות פעולה: "אלה הדברים אשר תעשו: דברו אמת איש את רעהו, אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם, ושבועת שקר אל תאהבו“ (זכריה ח' 17-16). כמה פשוט… כמה קשה לביצוע! אז כמו היום. מה בעצם אומר זכריה? זכריה אומר שצומות החורבן יהפכו לימי חג ושמחה כאשר הנסיבות החברתיות שהובילו לחורבן תשתנינה מן היסוד. ועל-כן מתווה הפעולה של זכריה הוא לפעול לשינוי יסודי של אותן הנסיבות."

אחריות ללא קנאות
ובחזרה לפרשה שלנו השבוע, משה אוסף את עם ישראל וחוזר בפניהם על עשרת הדברות שנחרטו על שני הלוחות וניתנו במעמד הר סיני, ליוצאי מצרים ולכל בני העם היהודי עד סוף כל הדורות. אלו עשר ציווים מוסריים המובילים להנהגה ראויה ומועילה לכל חברה של בני אדם מכל גזע דת ומין.

פרופסור יובל אלבשן שעוסק במציאת פשרה במחלוקת על הרפורמה המשפטית מסכם,
"מה שדרוש לנו עכשיו זה לקבל אחריות, לא לוותר לקנאים משני הצדדים ולדרוש מעצמנו לעשות הכול כדי שעוד עשרות או מאות שנים לאף אחד לא תכאב היד או יצרוב הלב כשהוא יבוא לכתוב על חורבן הבית השלישי בתשעה באב תשפ"ג.
קשה לכתוב על תשעה באב השנה. קשה וכמעט בלתי נסבל. זו אינה הפעם הראשונה שאני כותב בנושא ולכאורה זו לא אמורה להיות משימה מורכבת מדי. הרי התובנות כבר מעובדות מזמן, הניסוחים משויפים למשעי ואין באמת צורך לבדוק את המקורות שאתה מכיר על פה. הבית ראשון חרב בגלל שזלזלו בחוקים. הבית השני חרב כי הקפידו הקפדה יתרה על החוקים. הצמדת שני החורבנות לאותו היום מלמדת אותנו על חשיבות המאבק בקנאים משני הצדדים… כבר כתבנו אותה למעשה. אסור לתת לקיצונים להוביל אותנו. נקודה. כל כך פשוט. אז למה היד הכותבת מסרבת לשתף פעולה והמילים מתקשות להיאסף בקובץ שעל צג המחשב?
…האפשר לכתוב באופן מושכל על שנאת חינם כשהיא הרימה את ראשה המסוכן לאחרונה וגודשת את חיינו מכל עבר, יותר ממה שאי פעם הכרנו, מציצה גם ברגע זה מעבר לכתפי ובכל מקום? דומה שהיד מסרבת לשתף פעולה עם משחקי הקמצא והבר קמצא ההם כשרחובות קפלן בתל־אביב ובירושלים מלאים ביורשיהם, שאף הם מעמידים דיניהם על דין תורתם (כל אחד ודעת התורה הקיצונית שלו) ואף אחד לא מוכן לעבוד לפנים משורת הדין. להם הכול ברור, פשוט וחד־משמעי, ומובן שאצל עדות הקנאים גודל השעה מחייב לוותר על כל השאר ותמיד השעה היא גדולה. גם זה אופייני ליורשי רבי זכריה בן אבקולס: את הספקות הם מותירים מחוץ לרחובות קפלן, בתל־אביב ובירושלים…"

אני תוהה האם חוקי המסגרת ששמרו עלינו בעת ניהול מחלוקות נשברו? והאם השבר הזה, הפחד והחשש כי ההתנהלות הפוליטית הנוכחית אכן תאפשר לכל בעל כוח להשתמש בו ללא שום מגבלה? האם הכוח הזה ינוצל לרעה ולאינטרסים אישיים ולא לטובת הכלל? הכול מותר למען המטרה הקדושה? בעל הרוב בכנסת יכול לחוקק ככל שיראה לו/לה לנכון?

ממשיך פרופסור אלבשן, "משיח של הסכמה – שהוא הבסיס לקיום חברה דמוקרטית – עברנו לשיח של הכנעה, ובשיח כזה להיכנע פירושו להפסיד. אימוץ שיח אלים כזה מוביל מטבעו לעוד הקצנה, שהרי תחרות "אני הכי חזק" לעולם לא מסתיימת, וחוזר חלילה. הכול הפך להיות בחזקת ייהרג ובל יעבור, מתוך תפיסת ילדים ש"עדיף כלום מכמעט".
אבל המוח יודע שזה לא נכון. שניהול חברה – מה שמכונה פוליטיקה – היא אמנות האפשר. רק בשירים מתקתקים הושגו הישגים גדולים ביום אחד. במציאות קרה בדיוק ההפך. כל ההישגים הגדולים בדמוקרטיה ובעיקר בזכויות אדם הושגו בצעדים קטנים ומדודים. לאט־לאט. לבנה על לבנה. פה תיקון אחד ואחריו עוד אחד קטן ועוד אחד, עד שהחברה הייתה יכולה לעכל את השינוי ולהפנימו. כל הנסיונות לעשות הפיכות – מצרפת של 1789 ועד רוסיה של 1917 – הובילו רק לאסונות. את המסר הזה חייבים להפנים ותשעה באב מתאים לכך. מעטים העמים שביום ציון חורבנם לא שולחים אצבע מאשימה כלפי המחריבים, הבבלים והרומאים, אלא מקבלים אחריות על עצמם. אחריות ולא אשמה. המחריבים אשמים כמובן בחורבן, אבל אנחנו, היהודים, מקבלים אחריות. זהו מסר שהציונות אימצה מהרגע הראשון לכינונה. זה מה שדרוש לנו עכשיו. לקבל אחריות, לא לוותר לקנאים משני הצדדים (כן, יש סימטריה בין הפלגים הקיצוניים, צר לי) ולדרוש מעצמנו לעשות הכול כדי שעוד עשרות או מאות שנים לאף אחד לא תכאב היד או יצרוב הלב כשהוא יבוא לכתוב על חורבן הבית השלישי בתשעה באב תשפ"ג."

צום קל ומועיל ושבת של שלום❤️

חומש בראשית- פרשת וירא- "חייה ועזור גם לאחרים לחיות"

Photo by Jon Tyson on Unsplash

השבוע בפרשת וירא אירועים מרובים. היא פותחת ב- נראות ה' אל אברהם ללא אזכור מה ה' אומר לו, "(א) וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה, בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא;" (בראשית יח'). לפתע, מרחוק נגלים לעיניו שלושה עוברי אורח; אברהם אבינו עוזב הכל ורץ לקראתם ומזמינם לביתו. הוא מציע לאורחיו מים לרחצה ורץ בעצמו להכין להם מעדנים. רק מאוחר יותר נודע לאברהם שאותם עוברי אורח היו בעצם מלאכים שנשלחו אליו במיוחד ע"י ה'. המלאך הראשון מבשר על לידתו של יצחק, המלאך השני מרפא את אברהם מכאביו, והמלאך השלישי מבצע בהמשך את גזר הדין האלוקי – הפיכת סדום ועמורה. בסדום יש שחיתות מוסרית, אטימות, רוע ועוולות חברתיות.

התבוננות באירועים אלו מעוררת תהייה מה המסר שמדגישה התורה?

הכנסת אורחים– למרות חשיבות וקדושת נראות ה' בפני אברהם, ואף נראה כי מתנהלת שיחה ביניהם גם אם תוכנה לא מוזכר, כאשר נגלים לעיניו של אברהם שלושת עוברי האורח הוא עוזב הכל ורץ לקראתם. חז"ל במסכת שבת (קכז ע"א) לומדים מפעולה זו של אברהם: "גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה".

לימוד זכות– גם באירוע שלאחר מכן, בניגוד לנח בסיפור המבול שלא לימד סנגוריה על האנושות, אברהם מפגין תעוזה ומנהל משא ומתן מול ה'. נח שתק מול אנושות שנחרבה והושמדה, בעוד אברהם עומד ומתווכח בעבור עיר אחת, סדום, השופעת כל טוב ובו בזמן עם חוסר רגישות חברתית משוועת. אברהם מעלה בפני ה' טיעונים הקשורים בצדקה ומשפט במטרה שה' ימנע מענישה קולקטיבית של רשע יחד עם צדיק. יותר מזה, אברהם מציע הבעת רחמים בהצלת כל תושבי סדום בזכות הצדיקים. אברהם פונה אל ה' בתהיה: "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם-רָשָׁע?!". אך בסדום אין אפילו עשרה צדיקים. אנשים רבים זועקים בסדום, בעוד שאר אנשי העיר מתעלמים מזעקתם ועסוקים רק בעצמם, ודווקא המוטיב הזה שכל כך חסר בסדום הוא כה מרכזי באברהם אבינו.

הדאגה לכלל הפרשה רוצה להעביר לנו מסר כי במקום בו אדם מוגן וחבוי בביתו, ודואג רק לקיומו הכלכלי ולעתידו הפרטי, "לא רואה אף אחד", וודאי שאינו  עוזר לזולת, עלולה להיות הידרדרות מוסרית בכל התחומים. וכמו שמציע הרב יגאל ינאי, יתכן שהגיע הזמן לקחת את הביטוי המוכר "חיה ותן לחיות" ? ולשדרג את הסיסמה הזו ל-"חייה ועזור גם לאחרים לחיות"?! יש פה כמה סימנים מעוררי מחשבה על התנהלות חיינו. גם קודם לכן, בימיו של נח, האנושות כולה נענשה ע"י המבול כי "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום". המסר החוזר שוב ושוב הינו הדאגה לכלל, הרגשת הערבות ההדדית והאחריות, ובעיקר מידת החסד שכל כך מאפיינת את אברהם אבינו.

פרשה זו מסתיימת בעקידת יצחק. ונראה כי אף בסיפור העקידה, למרות צייתנותו ואמונתו המלאה של אברהם בה', יש מסר חד משמעי והוא- ה' איננו רוצה קרבנות אדם. "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה", התורה שוללת באופן מוחלט את קרבן האדם. להדגיש כי באותה עת, היהדות הייתה היחידה ששללה זאת.
שוב, הפרשה מבהירה לנו כי משפט וצדק, סולידריות חברתית, מניעת "אטימות" הם ארגז כלים הכרחי לחברה בריאה. והציפייה מאתנו, בני האדם, שהאמונה שלנו לא תהייה עיוורת. כחוט השני רעיון זה מוזכר בתנ"ך, "ה' צְבָאוֹת שֹׁפֵט צֶדֶק בֹּחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב" (ירמיהו יא, כ), הוא "אֲבִי יְתוֹמִים, וְדַיַּן אַלְמָנוֹת" ( תהילים סח, ו).במקרא  יש קריאה ברורה להענקת תשומת לב ראויה לחוליות החלשות בחברה, המשוועות לצדק.

צדק- מחדד השופט אליקים רובינשטיין, "…מדינה יהודית מצווה על הצדק: "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ" (דברים טז, כ)… הרמב"ן מסביר את כפל הלשון ("צדק צדק") כי "הדיינים צריכין שישפטו את העם משפט צדק", קרי, הם שליחי הקדוש ברוך הוא להוציא צדק לאור… אכן, רבים מעמיתיי השופטות והשופטים בבתי המשפט לדרגותיהם רואים את התנך כמקור השראה למאמץ לעשיית צדק ונותנים לכך ביטוי בפסיקתם. משכבר הימים נכח התנך פיזית באולם בית המשפט, שכן עדים יהודים נשבעו על התנך לומר אמת – אך השבועה בוטלה. ובוודאי מטעמים דתיים יהודיים אין להצטער על ביטולה והמרתה באזהרה, אך חבל סמלית שפגה נוכחותו של התנך באולם. כך או אחרת, שופטים בני אנוש מצווים לדבוק במידותיו של שוכן שחקים ולנהוג כציווי המקרא, (משלי לא, ט) "פְּתַח-פִּיךָ שְׁפָט-צֶדֶק, וְדִין עָנִי וְאֶבְיוֹן."

האידיאולוגיה חשובה אך התורה קוראת לנו לפקוח עיניים, לשאול שאלות, לברר, ולא להיות אטומים. לפתח רגש לזולת. ההכרה היא שאני לא חי לבד בעולם הזה ומחובתי לדאוג גם לזולת. נראה שיש בדברים אלה מסר גדול לכל אחד ואחת מאתנו – לצרף למחשבות שלנו על עצמנו גם מחשבות על הזולת, על האחר, על הכלל. הרב אשלג זצ"ל הבהיר בהקדמה לספר הזוהר, יט: "ודע, שהמצוות שבין אדם לחברו הן קודמות למצוות שבין אדם למקום, כי ההשפעה לחברו מביאתהו להשפיע למקום." וכך כתוב בפרשה שלנו השבוע בציווי האלוהי לצאצאיו של אברהם- "וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ הי לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט). מצווה חשובה ביהדות היא מצוות מתן הצדקה. בתנ"ך מופיעה המילה "צדקה" במשמעות של התנהגות התואמת את המוסר והחוק. יחד עם זאת, בתקופות מאוחרות יותר נוספה למילה משמעות נוספת- מתן עזרה לנזקקים, בעיקר במזון או כסף. בתורה מצויה יסודה של חובת ראיית האחר, והענקת סיוע ותמיכה במידת הצורך.

שבת שלום💞

פרשת בהר- הזהות שבין צדק וצדקה

תמונה מאת  micheile dot com ב- Unsplash

השבוע עוסקת הפרשה  בשמיטת קרקעות, יובל, גאולת הארץ ודיני עבדים. השמיטה, היובל וגאולת הקרקע נובעים מרעיון יסוד ולפיו הארץ איננה שייכת לעם ישראל וישיבתם בה מותנה בהתנהגות ובהתנהלות של העם. כמו כן, הפרשה מחזקת את חוק היסוד שלנו במדינת ישראל, "חוק האדם וחירותו" בהתייחסותה לנושא העבדות.

אנחנו מה שאין לנו מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"ויוויאן ומוריס וואהל ז"ל היו זוג מן המרשימים שהכרתי מימיי. הם היו צמד הפכים. מוריס היה שקט, מופנם, מהורהר ומאופק. ויוויאן הייתה חברותית ומלאת חיים, אשת רעים להתרועע במובן המעולה של המושג. הם השלימו זה את זו להפליא: שני חצאים של שלם.
ייחודם הבולט היה ההיקף המונומנטלי של הנתינה שלהם. בישראל, למשל, הם תרמו את גן הוורדים הגדול הסמוך לכנסת ואת מרכז הכנסים בעיצובו המדהים של דניאל ליבסקינד מול אוניברסיטת בר-אילן. הם נידבו מתקנים רפואיים בתל-אביב ובירושלים, כמו גם בקינגס קולג' וביוניברסיטי קולג' בלונדון. הם תמכו בבתי ספר יהודיים בבריטניה ובישיבות בישראל. וכל זה רק מגרד את פני השטח של מפעלם הפילנתרופי.
אך המרגש באמת הוא דרך היכרותם זה עם זו – שכן ויוויאן הייתה צעירה ממוריס בשלושים שנה. כשהם נפגשו מוריס התקרב לשנתו החמישים: איש עסקים ברמ"ח איבריו שדומה היה כי נידון לחיי רווקות. ויוויאן, שעוד לא מלאו לה עשרים, הייתה בתם של חבריו, והיא מצאה אצלו עבודה לימי חופשת לימודים.
יום אחד, מוריס הציע לה לבוא איתו לארוחת צהריים. בדרכם אל המסעדה הם חלפו על פני קבצן. מוריס נתן לו מטבע והמשיך. ויוויאן עצרה ושאלה את מוריס אם ייאות לתת לה את משכורתה השבועית לפני הזמן. מוריס הושיט לה את הסכום. היא חזרה אל הקבצן ונתנה לו את כל הכסף. "למה עשית את זה?" שאל מוריס. "כי מה שנתת לו לא מספיק כדי להשפיע על החיים שלו. הוא צריך יותר מזה". בסוף השבוע אמר מוריס לוויוויאן, "לא אתן לך כסף נוסף על המשכורת השבועית שכבר קיבלת, כדי לא לקלקל לך את המצווה שעשית". אבל זה היה הרגע שבו החליט שהוא רוצה להתחתן איתה, משום שכפי שאמר לי זמן קצר לפני מותו, "הלב שלה היה גדול מהלב שלי".
אני מספר את הסיפור הזה כי הוא ממחיש ממד של פרשת בהר שאנו נוטים להחמיץ. פרק כ"ה בספר ויקרא עוסק בבעיה שחריפותה לא קהתה גם כיום, כעבור 3,300 שנה. הוא עוסק באי-שוויון הבלתי-נמנע המתקיים בכל משק חופשי. כלכלת השוק מיטיבה ליצור עושר, אך בחלוקתו היא מוצלחת הרבה פחות. יהיה קו הזינוק אשר יהיה, עד מהרה יופיעו פערים בין המצליחים יותר למצליחים פחות, והם מתרחבים ככל שעובר הזמן.
אי-שוויון כלכלי מוביל לאי-שוויון בכוח, והתוצאה היא במקרים רבים ניצול החלשים בידי החזקים. נביאי ישראל מדברים על כך כבפזמון חוזר… בעיה זו מתקיימת כמעט בכל חברה ובכל זמן. המיוחד בהתייחסותה של התורה לבעיה מורכבת זו הוא שהתורה מסרבת לתת לה תשובה חד-ממדית. השוויון הוא ערך, אבל גם החופש. הקומוניזם והסוציאליזם ניסו לאכוף שוויון גם על חשבון החופש – ונכשלו; אבל גם לכלכלה החופשית בעיות משלה. עיקרון אחד שאפשר להסיק מהמקרא הוא כי השוק נועד לשרת את האדם, ולא האדם את השוק. שאלת היסוד היא אם כן: מה משרת על הצד הטוב ביותר את האנושות שבריבונות האל?
קריאה קפדנית בפרשת בהר תגלה שגישתה של התורה לסוגיה זו פועלת בשלושה רבדים נבדלים לגמרי: הפוליטי, הפסיכולוגי והתיאולוגי.
הרובד הראשון, הפוליטי, פשוט. הפרשה מציעה שני מחזורים של חלוקה-מחודשת של העושר, מחזור שבע השנים של השמיטה ומחזור חמישים השנים של היובל. הכוונה כאן היא ליישור-קו כלכלי תקופתי, הנעשה באמצעות שילוב של שמיטת חובות, שחרור עבדים, והחזרת נחלות-אבות לבעליהן המקוריים. זו דרך לטפל בפערים כלכליים מצטברים בלי להתערב במשק באופן קבוע. עד כאן הממד הפוליטי.
הממד הפסיכולוגי הוא מה שהמהפכנים הצרפתים כינו "אחווה". המילה "אח" מופיעה בדינים שבפרשה עשר פעמים. ""אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו" (כה, יד). ""וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ" (כה, לה; לט). ""גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ, אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ" (כה, מח). זוהי חשיבה התפתחותית, לא מהפכנית. אנו יודעים ממחקריהם של ויליאם המילטון ואחרים על ברירת השאֵרים כי הדחף האלטרואיסטי הבסיסי ביותר הוא כלפי המשפחה. מידת הנכונות שלנו להַקְרָבה למען מישהו היא כמידת הַקִּרְבה המשפחתית שבינינו לבינו. וזוהי מן הסיבות המרכזיות לכך שמתחילת הסיפור היהודי עד היום, היהודים ראו את עצמם כמשפחה אחת, צאצאי שלושת האבות וארבע האימהות. חקיקה אלטרואיסטית, באמצעות מוסדות כגון השמיטה והיובל, אין די בה; יש צורך בחברה שבניה מרגישים מחוברים יחדיו בעבותות של אחריות משותפת. לכן נדרשת התורה לסיפורי האבות בספר בראשית, המתמקדים בבני ישראל לא כאומה אלא כמשפחה. המצוות והסיפורים כרוכים כאן יחדיו…
ולבסוף, עמוק מכולם, הממד התיאולוגי. בפרק שלנו אנו שומעים בבירור שאין דומה לו את מה שבעיניי הוא העיקרון היסודי ביותר במצוות התורה. ראו את הנאמר בפרקנו על הארץ ועל עבדים עברים:
"וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי." (כה, כג)
"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד… כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד. לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ." (כה, לט-מג)
התורה קובעת כאן עיקרון רדיקלי. אין בעלות מוחלטת. בארץ ישראל לא תהיה בעלות מלאה ומתמדת על קרקע, מפני שבסופו של דבר אדמתה שייכת לקב"ה. ובאותו אופן, אדם מבני ישראל לא יהיה בעליו של אדם אחר מבני ישראל…
הדבר בולט במיוחד בפרשת בהר, במצוות הנוגעות לבעלות על קרקעות ועבדים. ההלכה היהודית מושתתת על העיקרון כי רק ה' הוא בעליהם של דברים. איננו הבעלים של קנייננו, אלא אנו מחזיקים בו כפיקדון. זה פשר גזירתה של המילה "צדקה" מן המילה "צדק" (במקרא מובנן של השתיים אף זהה). בלשונות אחרות צדק וצדקה הם מושגים שונים בתכלית; צדקה היא נדבה ואין לה קשר לצדק. צדק מוכרחים לעשות – ואילו צדקה תלויה ברצוננו הטוב…
פרשת בהר מלמדת אותנו שאי אפשר ליצור חברה צודקת באמצעים פוליטיים בלבד (שמיטת חובות, החזרת נחלות משפחתיות לבעליהן הקודמים וכן הלאה). ישנם ממדים פסיכולוגיים ותיאולוגיים, וגם הם חיוניים. אבל גם ברמה האישית הפשוטה יש בה רעיון שיכול באמת לשנות את חיינו. חשבו על מה שיש לכם כעל פיקדון שניתן לכם לרווחתכם ולרווחת משפחתכם, אך גם לרווחתם של אחרים. אל תשאלו מה אני יכול להרוויח, אלא מה אני יכול לתרום. אדם החי מתוך נקודת המוצא הזו, חייו שמחים יותר. הוא מרומם את חייהם של אחרים, ומרגיש שחייו אינם עוברים לריק. כמעט איש מאיתנו אינו יכול לתת בהיקף הנתינה של בני הזוג וואהל, אבל בנתינה ההיקף אינו העיקר. הֱיוּ ברכה לאחרים – ותגלו שחייכם הם ברכה לכם."

ללא ספק הפרשה מאירה את עינינו כי שום דבר לא באמת שייך לנו, והטמעת רעיון זה מבהירה לנו שאין מקום לגאווה מה שמאפשר בניית תשתית חברתית רגישה ואכפתית יותר. הסיפור של ויוויאן ומוריס וואהל ז"ל מחזק כי הערך הפנימי של כל המעשים שלנו הינו בכוונה, בטוהר ובכנות הרצון. וכפי שכתב הסופר משה שפרבר- "וכוונת הלב היא המעמידה את האדם נוכח אלוהים". אומרים שהמבחן בעולמנו מאתגר יותר לעשיר בעל הקניין מאשר לעני, כי המבחן של העשיר מתבטא בבחירה וברצון הטוב שלו להעניק ולתת למען שיפור חייהם של אחרים.

בבראשית ובעשרת הדיברות יש ביטוי דומיננטי לרעיון המהפכני שהאדם נברא בצלם אלוקים ולכן הציווי- "אנוכי ה' ולא תעשה לך צלם אחר…" וכך גם בפרשה שלנו המבהירה כי יש חיבור בין המצוות של בין אדם לחברו למצוות של בין אדם למקום. אחת לשבע שנים קורא המקרא לחידוש הברית בין האדם, המקום, החברה והאדמה. זוהי שנה שמשאירה את רישומה על שש השנים שלאחריה. ההבנה כי שנת השמיטה היא ערך יסוד בחינוך האדם בישראל- משמעותית בחיי היחיד, הקהילה, החברה והאומה.

שבת שלום❤️

פרשת וירא- החובה לחקור ולדרוש צדק

Image by Arek Socha from Pixabay

בפרשה השבוע מתואר כיצד אברהם אבינו מנהל שיח עם ה' כשלפתע הוא רואה שלושה אנשים פוטנציאליים להיות אורחים. וכך קוטע אברהם את השיחה בכדי להתפנות ולהעניק להם הכנסת אורחים נפלאה ומושקעת עם סעודת מלכים. בהמשך מתואר הוויכוח והמו"מ שמנהל אברהם עם ה' בניסיון להציל את סדום.

ועל כך מוסיף אלוף אמיר אשל, מפקד חיל האוויר לשעבר-
“…נֹח בפרשת המבול ואברהם בעקדת יצחק מתגלים כצייתנים מוחלטים. אברהם בסדום ואבימלך בגרר מתנהגים באופן שונה לחלוטין. לנוכח כוונת אלוהים להשמיד את סדום ואנשיה מגיב אברהם "האף תִסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע" (בראשית יח, כג). אבימלך בהבינו כי אלוהים מתכוון להמיתו מתריס נגד אלוהים – "הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג?" (בראשית כ, ד). אלוהים חוזר בו מכוונתו ואבימלך נותר על כנו. כוחו ומעמדו של אלוהים מוחלטים. התנך מלמדנו על הצורך ועל האפשרות לבחון ולבקר את כוונת אלוהים ואת עשייתו, לאזור אומץ, להביע דעה ולהשפיע על המציאות. גישת "כזה ראה וקדש" איננה חזות הכול, להפך! הכוונות והמעשים האלוהיים אינם בהכרֵחַ מובנים… אם כך מותר לאדם מול אלוהים, קל וחומר מול כל היררכייה אנושית: אזרחית, צבאית, דתית. לזוטר שמור מקום להציב ספקות, לאתגֵר, להשפיע ולשנות. מנהיגות חלשה תתייחס לכך כאל אנרכייה. מנהיגות חזקה תעודד ואף צריכה לדרוש דפוס התנהגות זה.
זה היה נכון בתקופת התנך וזה נכון שבעתיים גם היום."

הפרשה מלמדת אותנו לגלות ולפתח חוש צדק, לא לקבל עוול או עונש לא מוצדק, לשלב חוצפה באמצעות ביקורת, טיעונים נוקבים, ולא לחשוש לעלות דרישות אך ממקום של ענווה וכבוד. לעמוד בגבורה ולערער באומץ על החלטות שנראות לקויות. אברהם איננו מתכנס ועוסק רק בבשורה האישית שקיבל על הולדת בנו, יצחק, משרה אלא מבטא את הדאגה לזולת בניסיון להציל את סדום. פרשנים, כמו ספורנו, חזקוני, רד"ק ועוד, רואים במעשה סדום לימוד של אברהם כיצד לנהוג בעתיד לבוא בצדקה ומשפט. אברהם עומד כאן במעלה אחת מעל נח. בעוד זה האחרון שתק מול אנושות שנחרבה והושמדה, הרי שאברהם עומד ומתווכח בעבור עיר אחת שאין בה ולו עשרה צדיקים.
אברהם משתמש בטכניקה של מספר הולך ויורד של צדיקים בסדום, שעצם קיומם בעיר ימנע את השמדתה. למעשה, מתנהל דו שיח על עקרון מוסרי, כפי שאברהם מבהיר כבר בתחיל המו"מ- " הַאַף תִּסְפֶּה, צַדִּיק עִם-רָשָׁע." (בראשית יח, כג) שהרי זו איננה התנהגות מוסרית ובטח לא בהלימה עם אל רחום וחנון, המצפה מהאדם לנהוג בצדק ובמשפט, במידה ויש צדיקים בעיר. וכך נראה כי אברהם וה' ניצבים זה מול זה במו"מ עם מטרה משותפת והיא מניעת ההשמדה הקולקטיבית של צדיקים עם רשעים.

ד"ר צחי לב-רן מסביר-
מספר דמויות בתנך מתווכחות עם הקב"ה ויכוחים נוקבים, מטיחות בו דברים קשים, וזוכות למענה "מנומס". כך אברהם בוויכוח אודות סדום מטיח בא-ל: "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?" (בראשית יח, כה). משה ואהרון מזהירים את ה' שלא יגרום עוול בסיפור קרח ועדתו: "הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף?" (במדבר טז, כב); כך גם יונה, איוב ואחרים.
לקבוצה מכובדת זו מצטרף בפרקנו גם אבימלך.
אבימלך לקח את שרה לארמונו בתום לב, הכתוב מספר שהוא לא נגע בה לרעה, ובכל זאת הקב"ה אומר לו: "הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל" (כ, ג). אבימלך לא מתנצל ולא מתבלבל. הוא עולה להתקפה: "אֲדֹנָי הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג?" (כ, ד).
ניתן להניח שמלך בשר ודם היה מגיב לתגובה חצופה כזו בחריפות רבה, אך הקב"ה מקבל את דבריו של אבימלך, אומר לו שאם יחזיר את שרה לאברהם הוא יתפלל בעדו וימנע את מותו ומוסיף אזהרה שאם לא יעשה זאת – ימות.
בכך מעביר הא-לוהים מסר לכל קוראי התנך לדורותיהם: אל תקבלו דברים בלתי סבירים ובלתי הגיוניים כמובנים מאליהם. התווכחו! יש לכם אפשרות להשפיע! אם אתם צודקים – אל תשתקו. האם זה אומר שמכאן ואילך בני האדם יבינו את כל החלטותיו של האל ויסכימו איתן? לא ולא. אבל זכות הוויכוח, והחובה לחקור ולדרוש צדק – תהיינה לעד נחלת בני האדם."

מפעולתו של אברהם, שקטע את שיחתו עם ה' בכדי לקיים הכנסת אורחים, לומדים חז"ל במסכת שבת (קכז ע"א): "גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה, דכתיב אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר וגו'"- כלומר, הכנסת האורחים חשובה מאוד, מסתבר אפילו יותר מאחד השיאים שאדם יכול להגיע אליו בעולם הזה והוא הקבלת פני שכינה. בהמשך, אברהם אבינו לא מהסס לנהל מו"מ עם ה' בכדי לנסות ולהציל את סדום, וכך היה גם אבימלך שניצל בזכות המו"מ עם ה'. נראה לי שהאלוקות לא מעוניינת שנהפוך לצופים או בובות שעובדות על אוטומט, להיפך, היא מצפה מהאדם לחקור, לשאול, ולחיות בעולם הזה מתוך חיבור ואכפתיות לאנושות, ולמה שמתחולל בעולמנו וסביבנו במגמה לייצר עולם טוב יותר.

שבת שלום💞

פרשת פנחס- חמש אחיות ללא צל של פחד-

Image by TotumRevolutum from Pixabay

בפרשת פנחס לאחר מפקד בני ישראל כהכנה לקראת חלוקת הארץ לשבטים השונים (בפרק כ"ז, חומש במדבר), נשמע קולן של חמש בנות, ומתחילה פרשייה מרתקת של בנות צלפחד:
" וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה:"

מסתבר שחוק הנחלות גורע את גורלן כי ההמשכיות השבטית וירושת הנחלות עוברות מאב לבן. חמשת האחיות התייצבו יחד בענייניות, בעוז, בבהירות וללא רגשנות מיוחדת מול- משה, אלעזר הכהן, הנשיאים וכל העדה וביקשו לרשת את אביהן, בניגוד למה שמקובל היה באותו זמן.

" (ג) אָבִינוּ, מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא-הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל-יְהוָה, בַּעֲדַת-קֹרַח: כִּי-בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לֹא-הָיוּ לוֹ. (ד) לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן; תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ." הן היו נשים בעולם שבו הגברים הכתיבו את הכללים, מה שמעצים את הישגן עוד יותר. חמש האחיות לבית צלפחד קמות ועושות מעשה, הן יוזמות מהלך בכדי לשנות את המצב הקיים.

מסביר הרב אמיר אדרעי- "בנות צלפחד תובעות, למעשה, את חלקן בנחלת הארץ, מאחר שאביהם, צלפחד, לא הותיר בנים שיוכלו ליורשו. טענתן העיקרית של בנות צלפחד לחוסר הצדק, לכאורה, בעניין חלוקת הארץ. טענתן היא, כאמור, שלא ייתכן, שבשל העובדה שלאביהן לא היו בנים, תימנע מהן הזכות לקבל נחלה בארץ ישראל…
לא פלא, שהתייחסותם של חז"ל לבנות צלפחד הינה כל כך חיובית וכך נאמר עליהן במס' בבא בתרא, דף קי"ט ע"ב:
" תנא: בנות צלפחד, חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן".

בנות צלפחד הצליחו ללמד אותנו על טיבן של מהפכות מתוקנות, ונראה שגם אלוהים התרשם עמוקות ונענה לבקשתן. מבהיר הרב ניר מנוסי, "יש מהפכות שאינן מבקשות להרוס את מה שיש, אלא להוסיף על גביו קומה חדשה. מהפכנות כזו נולדת מתחושת גירעון. מהרגשה שמשהו חסר, שמשהו יכול להיות יותר טוב. גם היא מאוכזבת מהמצב הנוכחי, אך הגערה שלה בו אינה נובעת מזלזול, אלא מערגה לעתיד טוב יותר. הדגש כאן אינו עריכת קרב במצוי, אלא קירוב הרצוי…"

בנות צלפחד מכירות במנהיגותו של משה והנשיאים, והן לא שמו את עצמן במרכז, ולא רדפו אחרי רכוש, הן היו עסוקות בתיקון המציאות עצמה שתאפשר להן להעמיד שם לאביהן מה שמעיד שפעלו ממקום מזוכך שהאמין בזכותן לרשת את אביהן.
מוסיף הרב ניר מנוסי, "בנות צלפחד הן דוגמא יפהפייה לנשים מהפכניות צנועות ובלתי כוחניות, ומהפכתן – למהפכה שקטה ומתוקנת. זו מהפכה שאינה שוברת כלים של העולם שבתוכו היא מתנהלת, אך גם לא מקבלת אותם כגזרה משמיים שאין לשנותה."

והתוצאה לבקשתן המהפכנית, ממשיך הרב ניר מנוסי- "ה' מקבל לחלוטין את דבריהן. הוא מורה להעביר להן את נחלת אביהן, ויתרה מכך, מוסיף לתורה קטע שלם המכונה "פרשת נחלות. פרשה זו מסבירה כי במקרה שבו אדם מת ואין לו בנים בנותיו יורשות אותו, ומשם ממשיכה לפרט את סדר הקדימה של היורשים לפי מידת קרבתם אל הנפטר:" זוהי הוראת התורה בענייני ירושה גם לדורות הבאים.

פעמים רבות אנו חוששים לנקוט עמדה פומבית בנושאים משמעותים שחוסר הצדק ניכר בהם, למרות שיש לנו עמדה ברורה, עיניינית וכנה שנובעת מתוך ה"אני המאמין" שלנו. השבוע, בפרשת פנחס, חמשת בנות צלפחד מלמדות אותנו בכנות ראויה ונכונה להיות אקטיביים, שלגמרי אפשרי לייצר שינוי גם במקומות שנראים חסרי סיכוי. האחריות היא שלנו לבקש מעצמנו, כפרטים וכקבוצה, להשפיע ולהוביל לשינוי כך שנזכה כולנו לחיות בחברה צודקת, איכפתית, והגונה. אמכי"ר.

שבת שלום💓



💓

💓
💓

פרשת בהר- למי יש זמן? והדיבר האחד עשר

בימים אלו של ספירת העומר, ספירת 7 השבועות, 49 יום שבהם אנו מקבלים תזכורת יום יומית למשמעותו החשובה של הזמן, שלא יחזור על עצמו, אנו מקבלים גם קריאה מהפרשה שנשים לב לזמן שחולף, לארעיות, הכל זמני, כולל הנכסים שאנו צוברים, הסטטוס החברתי והכלכלי שלנו וכו'.

1.)        שמיטה-פעם ב-7 שנים, שנה שבה אני לא עובד את האדמה. התורה עוזרת לנו לטפל בהתמכרות שלנו לכסף, לחומר. לעיתים אנו נוטים לחשוב ולהאמין שאנו מנהלים ושולטים כמעט בהכל, האומנם? הפרשה באה להזכיר לנו מה באמת חשוב ומתי יש להרפות.
2.)        מצוות היובל – הרב חנן פורת מסביר-
"הרמב"ן מציע למילה "יובל" משמעות חדשה ומקורית: "ואמר יוביל היא" שבה יוּבל כל איש אל אחוזתו ואל משפחתו. "היובל" לדעת הרמב"ן הוא למעשה תואר השם (כמו "יורד", "יושב", "יוגב"), בו מכונה האדם או העם ההולך ושב לביתו, ושנת היובל, היא שנת השיבה הביתה. ולפיכך ברורה ההדגשה: "יובל היא תהיה לכם – ושבתם …" כמוהו גם השופר תפקידו להשמיע קולו במגמה להוביל את שומעיו ולכנסם יחד."
כלומר, הרמב"ן אומר יובל מלשון הובלה כמו המוביל הארצי, הקרקעות חוזרות לבעליהן והעבדים שווים לביתם, כל הארץ בהובלה. במילים אחרות, משמעותו בפועל של היובל היא איפוס, כי בשנה ה-50 כל המערכת הכלכלית בישראל מתאפסת, כאמור כל הקרקעות שבות לבעליהם ללא כסף, כשתקיעת השופר מסמלת גם את מועד שחרורם של כל העבדים. כולם מקבלים הזדמנות להתחיל מחדש. זמן זה קריאה לעשייה, זמן זה למעשה שליחות. הזמן קורא לנו לעשות עימו משהו, מבקש מאתנו להפוך אותו למשמעותי ולקדש אותו כדי שיתמלאו חיינו, לכן המצווה הראשונית היא מצוות קידוש ראש חודש.

בסוף פרשת בהר יש גם תזכורת לשמירת השבת, שביתה ומנוחה שבועית. השבת היא כמו בטרייה רוחנית שנותנת כוח לכל 6 ימי השבוע. כלומר, היום ה-7, השנה ה-7 והשנה ה-50, תזכורות מתמשכות לצורך להרפות ולשחרר, לשאוף להשתפר ולהתקדם ולהוקיר את הזמן שיש לנו. הרב דוד לאו אמר- " האבן עזרא כתב שבעצם אין מושג של "הווה", כי הרגע בו אני כותב אליך, לפני שניה הוא היה עתיד, כעת הוא כבר עבר, כך שהזמן חולף, ואין דרך להשיב דקה שחלפה בחיים. היות שזמננו מוקצב, ואינו אין סופי, מה שלא נעשה הרגע, שוב לא נוכל לעשותו, ולא נממש את הפוטנציאל הגדול שטמון בנו…"

חוקי השמיטה- הדיבר האחד-עשר
איך זה קשור אלינו היום? "הייתי מוסיף את חוקי השמיטה להיות הדיבר האחד-עשר, אומר עופר בורין- שמיטה אחת קורית כל שבע שנים. אלוהים מצווה לתת לאדמה לנוח אחת לשבע שנים. אסור לעבוד את האדמה. המסר הוא ברור – אסור לנצל את משאבי הטבע ללא גבול. צריך לייצר משוואה מאזנת בין השימוש בטבע לבין השמירה עליו. לא חסרות דוגמאות בימינו המראות על חוסר האיזון בין משאבי הטבע לניצול שלהם – חופי הארץ ההולכים ונעלמים למול מפלצות המלונות והמרינות, ים המלח שנעלם למול עינינו למול כריית מינרלים למילוי כיסים של מיליארדרים למיניהם, זיהום הנגב בפסולת רדיואקטיבית ללא פיקוח ראוי, זיהום אוויר חמור בחיפה, זיהום נחלים (הקישון כדוגמא בולטת) ועוד ועוד… שמיטה שנייה קורית כל חמישים שנה ("שמיטת יובל"). בשמיטה הזו אנחנו מצווים על שחרור העבדים והחזרת האדמה לבעליה המקוריים. כלומר – מי שקונה אדמות צריך לדעת שבשנת ה – 50 האדמות שקנה חוזרות לבעליהן המקוריים." הפרשה מבהירה לנו כי הארץ היא של ה' ובני ישראל הם לא הבעלים, הארץ רק מצויה ברשותם.
מוסיף עופר בורין- "זה ברור: ימים בהם כל אחד שמצליח לשים יד על חלקת אדמה, או על דירה, או על בית, או על משאב גז או חול או מלח, הופך אותו לשלו לעד!

אז גובים מיסים ולכאורה זו הדרך לחלק את האדמה והמשאבים בין כולם.
אבל החלוקה אינה צודקת והולכת והופכת למושחתת תחת קשרי הון-שלטון חסרי בקרת בצע, בהם הבנקים ושאר המוסדות הפיננסיים משמשים כבובות במחול המינוף מחד והתספורות הפיננסיות מאידך, שכולן על חשבוננו.
קשה ואולי בלתי אפשרי לממש "שמיטת יובל" כלשונה, אבל חייבים לייצר מנגנונים ציבוריים יותר טובים להבטיח את מהות הצדק המגולמת בשמיטה הזו." אמכי"ר.

פרשת שופטים- תקציר!

השבוע פרשת שופטים שהיא הפרשה החמישית בספר דברים. בפרשת שופטים יש מצוות וחוקים נוספים שבני ישראל מקבלים ממשה רבינו, ושידריכו את חייהם בארץ.
בני ישראל מצווים להקים מערכת משפטית מסודרת הכוללת שופטים הממונים על החוק ופסיקתו, ולצידם השוטרים הממונים על שמירת החוק. מערכת משפט זו מחייבת לערוך משפט צדק ואוסרת על לקיחת שוחד.
עובדי האלילים היושבים בארץ כנען היו נוהגים במנהגים אליליים שונים, לכן, משה רבינו חוזר ומזכיר בפירוט את איסור העבודה הזרה.
בנוסף, מוזכרים הכללים החלים על מלך מישראל. כשבני ישראל יגיעו לארץ, וירצו להמליך על עצמם מלך, על המלך להיות מתוכם, ולא מישהו זר, עליו להיות אדם צנוע, ש"לא ירבה סוסים, לא ירבה נשים, ולא ירבה כסף וזהב", שיסנוורו את עיניו. המלך מצווה גם לכתוב לו ספר תורה שילך עמו תמיד, ככתוב- ״(יט) וְהָיְתָה עִמּוֹ, וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו–לְמַעַן יִלְמַד, לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהָיו, לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, לַעֲשֹׂתָם (כ) לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול… " (דברים יז')
שבט לוי והכוהנים כאמור לא מקבלים חלקה בארץ המובטחת, לכן, על בני-ישראל להעניק להם חלקים מן הקורבנות שיעלו בבית המקדש וכן את ראשית היבול והגז. בנוסף, בשלושת הרגלים מותר לכל כהן להצטרף לעבודה ולהקריב את קורבנו.
הפרשה עוסקת גם במעמדו ובתפקידו של הנביא;  רק ה' יקבע מי הוא נביא, וישים בפיו דברים. כלומר, יש איסור מפורש לעסוק בכישוף; ויש להתייעץ רק בנביאי האמת שיבחר בהם ה'.
בפרשה יש הוראה להקים את ערי המקלט לאדם שהרג אדם אחר בלי כוונה.
בהמשך הפרשה מוצגים כללי ההתנהגות ביציאה ובשעת מלחמה: חשיבות הביטחון בה' שיהיה עם בני ישראל ויסייע בידם להצליח, מוזכרים הכללים הקובעים מי לא יצטרף למלחמה, וכללי ההתנהגות לאחר הניצחון.
כמו כן, ישנה הנחייה מפורשת להציע לעיר שלום לפני שתוקפים אותה, והוראה שלא לכרות עץ מאכל על מנת להשתמש בו לחומת מצור על העיר.
בפרשה מתואר גם טקס מיוחד שיש לקיים במקרה בו מוצאים אדם שמת בשדה אך לא ידוע מי הרג אותו, כביטוי לחשיבות ערך חיי האדם.

פרשת שופטים- מי הנהג?

השבוע- שופטים, שוטרים, מלך ונביאי אמת- מרכיבים הכרחיים להנהגה ראויה של עם ישראל בכניסתו לארץ; מרכיבים המצויים גם בהנהגה הפנימית שבנו והמאפשרים לנו לממש את המצווה- "צדק צדק תרדוף…" סביבנו ובתוכנו.
הרב דוד אגמון מסביר ש"הפרשה תמיד נקראת בתחילת חודש אלול, חודש התשובה, חודש של בדק בית אישי, מה מניע אותי? מה מנהיג אותי בחיים?…  האריז"ל אומר שהעולם הוא אדם גדול והאדם הוא עולם קטן. זה מכיל את זה וזה נמצא בתוך זה. כאשר אנו נגשים ללימוד הפרשה, חייבים להבין שלא מדובר רק על החברה ככלל, אלא מדובר גם על ההנהגה הפנימית של כל אחד מאיתנו. כל אדם מכיל בתוכו חברה שלמה וחובתו ללמוד כיצד להנהיג אותה בצורה בריאה ונכונה המשרתת את תכלית הבריאה. האדם עצמו הוא השופט, הוא השוטר, הוא המלך, הוא אפילו הנביא של עצמו, קיימים בו כל הכוחות הללו, ועליו להנהיג את כל ענייניו בהם על פי דרכה של תורה."
ועל כך אומר הרב שיינברגר שליט"א, "הפרשה מורה לנו שצריך למנות שופטי צדק והמינוי צריך להיות כזה שהם ידעו היטב שהם צריכים להיות שופטי צדק. במציאות המוכרת לנו, מינויים הם בדר"כ תוצאה של מהלכים אינטרסנטים. אנשים מגיעים למינויים מתוך רצונות אישיים לכבוד, מעמד וכסף. אנשים עושים מינויים לחברים שלהם שלא לפי הכישורים ולא לפי המידות הטובות של אותו אדם.
התורה אומרת שהשופט צריך להיות בעל מידות טובות יותר מכל אדם אחר בחברה. כדי שכאשר ישב לשפוט בדין, לא יפעל מתוך מניע אישי, נקמה, שנאה, או חוסר נשיאת חן. על מנת לא ללכת וליפול בדברים האלה, צריך להיות אדם אמיתי שיכול להתעלם מכל רגשותיו האישיים ולדון את המשפט כפי שצריך לדון אותו, על פי דרכה של תורה." ולכן, תורה היא גם מלשון הוראה.