תגית: פרשת תולדות

בשנתיים האחרונות, כולנו חיים בתוך מציאות לאומית רוויית מאבק, עייפות, תקווה ושאלות גדולות של כיוון ומשמעות. יש ימים שבהם נדמה שהלב נמשך לשני כיוונים: בין הרצון לשרוד את ההווה ולשמור על השגרה המעטה שיש, לבין הכמיהה לאחוז בעתיד- לבנות, להמשיך, לא לוותר גם כשכואב. בתוך הנקודה הרגישה הזו נכנסת פרשת תולדות, הפרשה השישית בספר בראשית, שמזמינה אותנו להתבוננות לא רק בעבר הרחוק של האבות, אלא במאבק הפנימי והאנושי שמתרחש בכל אדם ובכל בית- גם בימינו.

הפרשה פותחת בבית אחד, ביתם של יצחק ורבקה, שבו מתפתחים מבפנים שני כוחות: יעקב ועשו. שני ילדים, שני אחים, שתי דרכים- ושתי נקודות מבט אותנטיות על איך חיים בעולם. עשו, "איש יודע ציד", אדם שמכיר את העולם המוחשי, עובד קשה, מתעייף באמת, רעב… יעקב, "איש תם יושב אוהלים", אדם של מחשבה, רוח… ואולי גם מי שעדיין לא יודע את קשיי העמל היומיומי.
כאשר עשו שב מן השדה "עייף", הוא מבקש לאכול. זהו צורך אנושי בסיסי, ולאו דווקא ביטוי לזלזול בערכים. לפעמים אדם מותש פשוט צריך רגע של נשימה- וחשוב לציין כי האמירה מתייחסת לפשט בפרשה. כאן נכנס יעקב, שמנצל את הרגע ומציע לעשו להחליף את הצורך המיידי שלו לאוכל בבכורה. נכון, זו עסקה לכל דבר- אך היא עסקה שנולדה מתוך פערי כוח ברגע של חולשה. התורה עצמה מדגישה: "וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה", אך לא מתוך רשעות אלא מתוך עייפות, הצפה, ואולי חוסר בשלות לראות רחוק.

ובהמשך, הסצנה המורכבת בבית: יעקב, בעידודה של רבקה, מתחפש לעשו וגונב את הברכה. זהו מעשה שקשה לעטוף בניצוצות קדושה בלבד. זה שקר, וגם התורה אינה מסתירה את המתח, הכאב והכעס שמתעוררים בעקבותיו. עשו חש פגוע, ובצדק. הוא מרגיש שהבכורה נלקחה ממנו בשעת חולשה, יחד עם הברכה שנגזלה ממנו מאחורי גבו. והכאב הזה אמיתי, אנושי, מובן.
דווקא משום כך הפרשה אינה סיפור של "טובים" מול "רעים". היא מציגה שני אחים שכל אחד מהם פועל מתוך מי שהוא- ומתוך חוסר מושלמות. ההורים, יצחק ורבקה, גם הם אנשים מורכבים, אוהבים, אך גם כאלה שנוטים, טועים, ומשפיעים על ילדיהם בדרכים שלא תמיד מתיישבות זו עם זו. פרשת תולדות אינה ספר הדרכה לחיים אידיאליים, אלא סיפור כן של משפחה במלוא אנושיותה- עם אהבות, עיוורונות, מאוויים, ופערים.

ובתוך המורכבות הזאת צומח הרעיון המרכזי: בחירה, כפי שמסביר הרמב"ם בהלכות תשובה, פרק ה', א' :
“רשות כל אדם נתונה לו… אם רצה להטות עצמו לדרך טובה- בידו, ואם לדרך רעה- בידו.”
הבחירה אינה בין טוב מוחלט לרע מוחלט, אלא בין דרכים, נטיות, תגובות- בתוך אזורי האפור של החיים. כל אחד מהאחים בוחר על פי אופיו: עשו- מהמיידי, מהגוף, מההווה; יעקב- מהרוח, מהמחשבה, מהעתיד. אף אחד מהם אינו שלם, אך כל אחד מהם מזכיר לנו אמת עמוקה: הדרך שבה אנו מממשים את אופיינו היא זו שמעצבת אותנו. לא מי אנחנו בטבע, אלא איך ומה אנחנו עושים עם מה שניתן לנו.
מנקודה זו נפרש סיפור הבארות של יצחק שסותמים אותן שוב ושוב; סיפור שמלמד שלא כל קונפליקט נועד להכרעה. יצחק חופר, חוזר וחופר- עד שמגיע ל"רחובות", למרחב שבו אפשר לנשום. זהו מסר מרגש על ההתמדה והנחישות הנדרשות כדי לפנות מקום לצמיחה בפרט כשהדרך מתישה.

ומה לכל זה ולנו- כאן, עכשיו?
אולי יותר מתמיד, אנחנו עומדים במציאות שבה המאבק בין "הרגע" לבין "העתיד" חי בתוכנו. יש ימים שבהם העייפות מדברת בקול, והדאגה גואה. ויש ימים שבהם משהו בתוכנו מזכיר שיש דרך ארוכה קדימה, ושעלינו לשמור על "בכורתנו"- לא כזכות, אלא כערך: החוסן, האחדות, התקווה, והיכולת לבחור בטוב גם כשנדמה שכוחותינו דלים.
פרשת תולדות קוראת לנו להתבונן בשני הכוחות שבתוכנו, שני כוחות חיוניים בנפש האנושית: עשו הוא כוח החיים, הגוף, הפעולה והצורך המיידי; ויעקב הוא כוח המשמעות, הכיוון, והשורש הפנימי. עשו מתעייף אחרי יום של מאמץ, ויעקב נושא כאב של חיפוש עתיד- ושניהם נצרכים. פרשת תולדות מלמדת שהבחירה האמיתית אינה להעדיף אח אחד, אלא לאזן ביניהם: לכבד את הצרכים האנושיים של הרגע, ויחד עם זאת לא לוותר על הבכורה הפנימית- על הכיוון, הערך והדרך שאנו מבקשים לבנות. ובמקביל, להמשיך לחפור בארות של משמעות, גם אם הן נסתמות שוב ושוב, ולהאמין שנגיע לרגע של "רחובות"- נגיע למקום שבו הלב מתרחב, ושבו העתיד נפתח.
ובעיקר, לשאול:
מי נרצה להיות ברגעים המעצבים את עתידנו כפרטים וכעם?
האם נבחר מהמקום הצר והמותש, או מהמקום שמאמין- גם עכשיו- שעתיד טוב יותר אפשרי?

שבת שלום ומבורכת 💞

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

אנו זוכרים ומוקירים את כל אלו שחרפו נפשם כדי שנוכל לחיות כאן בבטחה, ואת המשפחות השכולות ששילמו ביקר להם מכל. אנו מודים ומתרגשים על חזרתם של כל החטופים החיים הביתה, ומתפללים וזועקים לשיבת כל השבויים שגופותיהם עדיין מוחזקות בעזה.
בתקווה גם לשובם של כל החיילים לשלום בבריאות הגוף והנפש, ולכל הפצועים רפואה שלמה ומלאה. ובתקווה לפירוק החמאס מנשקו ולסיום אמיתי של המלחמה. אמן כן יהי רצון.

השבוע פרשת תולדות, הפרשה השישית בספר בראשית. פרשת תולדות מתמקדת בחייהם המשותפים של יצחק ורבקה. לאחר שנים רבות שבהן רבקה הייתה עקרה- נולדים להם התאומים, עשו ויעקב, שנאבקו כבר בבטנה של רבקה והמשיכו להיאבק גם לאחר לידתם.
בהמשך, מתארת לנו הפרשה שיש שוב רעב בארץ ישראל וכמו בימי אברהם, יצחק יורד דרומה אל אבימלך, מלך פלישתים, בדרכו למצרים. אבל הפעם ה' אומר לו לא לרדת למצרים, אלא להישאר בארץ ומברך את יצחק בכל הברכות שברך את אברהם.
יצחק עושה חייל ותבואתו מניבה מאד. הפלשתים כל כך מקנאים בו שהם סותמים את כל בארות המים שחפר אברהם אבינו, ואבימלך מחליט לגרש את יצחק – "(טז) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ, אֶל-יִצְחָק: לֵךְ, מֵעִמָּנוּ, כִּי-עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ, מְאֹד." (בראשית כו')."
יצחק חופר מחדש את בארותיו של אביו, אברהם, אך העימותים עם הרועים המקומיים ממשיכים, עד שבסופו של דבר יצחק מגיע לבאר שאין עליה מריבה וקורא את שמה רחובות (מלשון הרחיב ה' לנו).

מסביר הרב דוד סתיו,
"נראה כי אין חדש בארץ. תנועת ההתיישבות הציונית הביאה ברכה גדולה ליושבי הארץ, היהודים והלא יהודים, כמעט בכל מקום שהגיעה אליו. ארץ שהייתה שוממה ומלאה ביצות, ארץ מוכת מחלות, הפכה בידי המתיישבים היהודים לארץ פורחת. ומה הייתה תגובתם של תושבי הארץ הערבים באותם ימים? האם קבלה ורצון ללמוד מהישגי החלוצים, או קנאה שהובילה להרס ושנאה?
יצחק לא נשבר ולא התייאש, גם לאחר שקרא לבאר השנייה שחפר "שטנה", משום שגם עליה רבו עמו פלישתים. הוא העתיק את מקומו וחפר באר חדשה שנקראת בשם רחובות, "כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ" (בראשית כ"ו, כב)
בסופו של דבר, הארץ תהיה ברשות אלו שיאהבו אותה וישקיעו את כל כוחם בבניינה ובטיפוחה. אלה שיבקשו לנשל את האחרים בשנאה ובשטנה, בסתימת בארות או בהפצצות, ימצאו כי הם טובלים בים של שנאה שאין לה מוצא."

פרשת תולדות משקפת בצורה עמוקה את ההתמודדות עם מאבקים מתמשכים, בפרט בהקשר לחיים בארץ ישראל. אחד הסיפורים הבולטים בפרשה הוא חפירת הבארות על ידי יצחק וסתימתן על ידי הפלישתים, ולאחר מכן מאמציו לפתוח אותן מחדש. המעשה הזה מסמל לא רק את המאבק הפיזי על מקורות המים – שהם תנאי יסוד לקיום חיים – אלא גם את המאבק העקרוני על הזכות להתקיים ולהפרות את הארץ, חרף ניסיונות חוזרים ונשנים להפריע ולהרוס.
רש"י מבאר כי יצחק קרא לבארות בשמות שאביו אברהם קרא להן, כדי להדגיש את הקשר הרציף והעמוק למורשת האבות. בכך הוא מסמל נאמנות להמשכיות ולשמירת הערכים והאמונה שהונחלו לו. יצחק לא נרתע מסתימת הבארות בידי הפלישתים אלא פעל לחדשן, כמסר לכך שגם מול עוינות וקשיים יש לשמור על הזהות והערכים.
במובן זה, הסיפור מתחבר למציאות חיינו היום, במאבקנו להבטיח את חיינו כאן בארץ אל מול מלחמה אכזרית, קשיים ואיומים בלתי פוסקים. כמו יצחק, שנאלץ להתמודד שוב ושוב עם ניסיונות לחבל במפעל חייו אך לא נכנע אלא המשיך בעקביות ובנחישות, כך גם אנו נדרשים להיאבק על זכותנו לחיות ולשגשג כאן. כל באר שיצחק חפר ופתח מחדש מבטאת לא רק עמידה באתגר אלא גם אמונה בעתיד, רצון להניח יסודות לקיום בר-קיימא ולחיים מלאים בארץ ישראל.

על פי החסידות, הבארות מסמלות גם את חפירת המעיין הפנימי בנפש האדם. הסתימות, שגורמות לעצירת זרימת המים, מייצגות את המאבקים והקשיים הפנימיים שמונעים מאתנו להתחבר לעומקינו. יצחק מלמד אותנו שעלינו להתמיד ולחפור מחדש, לשחרר את הזרימה הטבעית של כוחותינו הפנימיים ולא לוותר על פוטנציאל הצמיחה.

בנוסף, מעשה חפירת הבארות של יצחק מלמד אותנו שיעור עמוק על אחריות, התמדה וחתירה לתיקון. כמו יצחק, שנאלץ להתמודד עם סתימת הבארות ולפעול בעקביות לפתיחתן מחדש, כך גם אנו נדרשים להתמודד עם מציאות קשה ולפעול בנחישות למען שיקום וחיזוק עמנו. זוהי קריאה להיאחז במורשת ובחזון גם מול מכשולים, ולא לומר נואש. בדומה ליצחק, שבחר לא לוותר על מקורות החיים, כך היא חובתנו המוסרית והלאומית, להיאבק ולהשיב את היקרים לנו מכל הביתה, את- החטופים, המפונים, והחיילים לשלום, וכמובן להשיב גם את כל הגופות, לחזק את הרוח הלאומית, ולספק סיוע ותמיכה פיזית ורגשית לכל מי שנפגע במלחמה.
פתיחת הבארות מחדש מסמלת את הכוח לחדש, לשקם ולבנות גם לאחר הרס ופגיעה. היא מדגישה את המחויבות שלנו ליצירת חיים של תקווה וצמיחה למרות המכשולים. כמו יצחק, שמצא דרך להגיע אל הסכם של שלום ביצירת באר רחובות –– כך גם אנו שואפים למצוא את הדרך ליצירת מרחב של ביטחון ושלווה, מרחב שבו נוכל להבטיח את עתידנו בארץ, ולבנות עתיד של תקווה ושל חוסן עבור כולנו. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום   
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

Photo by Frank Albrecht on Unsplash

השבוע פרשת תולדות, הפרשה השישית בספר בראשית. הפרשה הקודמת, חיי שרה, סיפרה על נישואי יצחק ורבקה.
פרשת תולדות מתמקדת בחייהם המשותפים של יצחק ורבקה. לאחר שנים רבות שבהן רבקה הייתה עקרה- נולדים להם התאומים, עשו ויעקב, שנאבקו כבר בבטנה של רבקה והמשיכו להיאבק גם לאחר לידתם.
בהמשך, מתארת לנו הפרשה שיש שוב רעב בארץ ישראל וכמו בימי אברהם, יצחק יורד דרומה אל אבימלך, מלך פלישתים, בדרכו למצרים. אך, הפעם ה' אומר ליצחק לא לרדת למצרים, אלא להישאר בארץ ומברך אותו בכל הברכות שברך את אברהם.
יצחק עושה חייל ותבואתו מניבה מאד. אך, הפלשתים כל כך מקנאים בו שהם סותמים את כל בארות המים שחפר אברהם, ואבימלך מחליט לגרש את יצחק – "(טז) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ, אֶל-יִצְחָק: לֵךְ, מֵעִמָּנוּ, כִּי-עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ, מְאֹד." (בראשית כו')." יצחק בוחר לחפור מחדש את בארותיו של אברהם אבינו למרות העימותים עם הרועים המקומיים, הפלישתים.
בימים אלו אנו נלחמים שוב את אותה מלחמת האבות, המלחמה כנגד הפלישתים, שהחמאס והפלשתינאים אימצו את שמם. המלחמה מתרחשת אף באותו איזור, בארץ הפלישתים, שהיא ברצועת עזה. השבוע בפרשה, הפלישתים סותמים את הבארות שחפר אברהם ואילו יצחק מגלה וחושף אותם מחדש. הפרשה מבטאת את אחיזתו האיתנה של יצחק בארץ. פרשת תולדות מתחילה למעשה עוד מפרשת לך לך, כשאברהם בוחר בסופו של דבר להתיישב בחברון, מרכז הארץ, והוא מתבשר על לידתו של יצחק, ממשיך דרכו.

אז מי הם הפלשתינאים? מסביר ד"ר מאיר סיידלר,
"מקור השם "פלשתינה" לחבלי ארץ ישראל קדום מאוד. זכויות היוצרים לכינוי זה רשומות על שמו של אבי ההיסטוריונים הרודוטוס, שחי במאה ה-5 לפני ספה"נ. הרודוטוס, לפי עדותו, ביקר במישור החוף של ארץ ישראל (בעזה ובאשקלון), ושם נודע לו על הפלשתים שהתגוררו באזור ונבוכדנצר מלך בבל הגלם זמן לא רב לפני כן עם יהודי הארץ. מכאן השם שנתן לחבל ארץ זו: פלשתינה. השם פלשתינה שימש בהמשך שם חלופי לארץ ישראל כולה, כך כינו אותה גם הבריטים בימי המנדט, "פָּלֶשְׂתִינָה (א"י), ותושביה, שקיבלו אזרחות ארץ ישראלית, כונו "פלשתינאים. ערביי ארץ ישראל כונו "ערבים פלשתינאים", ויהודי ארץ ישראל כונו "יהודים פלשתינאים".
…המונח "עם פלסטיני" כמציין את ערביי ארץ ישראל מופיע לראשונה בשנת 1964 באמנה הפלסטינית של אש"ף. אם כן, שלא כעמים האחרים שגיבשו את זהותם הלאומית במהלך מאות רבות, העם הפלסטיני נולד פתאום, על הנייר. זאת ועוד, הלאומיות הפלסטינית נולדה למעשה מהסכסוך הערבי–ישראלי. יוצא שהפלסטינים חייבים את קיומם הלאומי לציונות. כאשר טענה גולדה מאיר שאין דבר כזה עם פלסטיני היא עוררה התנגדות עזה, אולם דבריה מצאו אישור בלתי צפוי אצל זוהייר מוחסיין, אחד מבכירי אש"ף. בשנת 1977 התפרסם בעיתון ההולנדי Trouw ריאיון עם מוחסיין שבו הוא מודה בפה מלא: "אנחנו פלסטינים מסיבות פוליטיות בלבד" (הריאיון פורסם ביום 31 במרץ 1977 בעמוד 7 למטה)." משתמע מכך, שכל מי שגר באותה העת, יהודי או ערבי כונה פלשתינאי. בעצם, הפלסטינאים הערבים הינם למעשה פליטים ממדינות ערב.

השבוע בפרשה שלנו, כאמור, הפלישתים סותמים את בארות המים שהם מקור החיות, בעוד יצחק אבינו מגלה וחושף את אותם מקורות חיים. ממש כמו החמאס שהחל בתקיפה אכזרית שהפתיעה אותנו ב-7/10 וביצע פשעי מלחמה מחרידים, טבח והשליט מוות בכל מה שנגע, כך נהגו גם שותפיהם, אזרחים פלסטינאים שבחרו להמשיך עם אותם זוועות וטרור, וכך גם נהגו הפלישתים כאשר סתמו ואטמו את בארות המים, החיים.

הרב שבתי סבתו מבהיר,
פרשת תולדות מקדישה מקום נרחב לבארות המים שחפרו עבדי יצחק אבינו. ולמעשה, מתעוררות השאלות הבאות:
מהו המסר שהתורה מעבירה לנו בתיאור בארות המים בחייו של יצחק?
מה משמעות השמות אשר קרא להן, ומדוע היה חשוב לחזור ולקראן בשמות אשר קרא להן אברהם?
אנו עדים לריב קשה שהתחולל בין רועי גרר הפלישתים לבין רועי יצחק, בשאלת הבעלות על בארות המים. אפשר להבין את הוויכוח בין רועי גרר לרועי יצחק למי שייכים המים, אך אי אפשר להבין את מעשה הפלישתים לבארות שחפר אברהם אבינו.
"וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר"(בראשית כו, טו).
מה הפריע לפלשתים לשאוב מים מן הבארות אחרי מותו של אברהם? מדוע לסתום את הבארות ולמלא אותם בעפר? אין ספק שזה היה ביטוי לשנאה עזה. מה מקורה של שנאה זו? האם היא תוצאה של קינאה בלבד?
את התשובה נמצא בפסוק הבא:
"וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו (פסוק יח)".
השמות שניתנו לבארות, הם אלו שהיו לצנינים בעיני הפלישתים. מדוע?
…הם היו מוכנים לוותר על מי שתייה מתוקים ובלבד ששמות הבארות לא יתנוססו לתפארה. כעת ברור מדוע התעקש יצחק להעניק לבארות המשוחזרות את אותם שמות בדיוק אשר נתן להם אביו. מתחולל מאבק קשה, שעל פניו הוא ויכוח בשאלת הבעלות על הבארות: "וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם (בראשית כו, כ)". אולם עמוק עמוק בתודעתם של הפלישתים, הייתה פה שִׂנאה עזה לכל מה שהבארות הללו יצגו ולשם ה' המתנוסס עליהם…"

החמאס וגם פלסטינאים רבים אינם מכירים בזכות הקיום של העם היהודי ולבטח לא בארץ ישראל. למעשה, פעילותו היחידה של יצחק שהתורה מתארת בפירוט מסוים היא חפירת הבארות שבה עסק. מסופר לנו איך הוא פתח מחדש את הבארות שאברהם חפר לראשונה, ומובא תיאור מפורט של סדרת הבארות שהוא עצמו חפר, על השמות שנתן להן ועל מאבקיו להחזיק בשליטה עליהן.
אברהם, אבי האמונה, חפר בארות אלו כאמצעי הישרדות וברכה בארץ. על ידי פתיחתם מחדש, יצחק מחזיר לעצמו את הירושה הרוחנית שלו, ומזכיר לנו את החשיבות של הערכה ושמירה על השורשים הרוחניים שלנו. התעקשותו של יצחק בחפירת בארות, למרות ההתנגדות, היא עדות לאמונתו ולסבלנותו. כך, גם אנו ממשיכים 'לחפור בארות' , במחיר אנושי יקר וכואב אנו מטהרים ומנקים את עזה מכל הטרור, האלימות, והשנאה ששוררת שם.
לאחר ששיקם את בארות אביו אין יצחק מסתפק בבארות אביו בלבד, אלא הוא מוסיף עליהם בארות גם משל עצמו: "ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים". יצחק ממשיך את בארות העבר ומוסיף עליהם בארות משלו. כך גם אנו צריכים לנהוג עם העבר המפואר שלנו להמשיך אותם אבל גם להוסיף עליהם משלנו לפי צורך השעה והדור.

אסיים עם דבריה של מרים פרץ: "ממשיכה לשיר גם כשקוברים"–
"שישמע חמאס אני מסוגלת לשיר, ובמשפחות השכולות עוד ישירו וירקדו. אנחנו כאן כיוון שהכוח שלנו הוא לא בכמות הטנקים או המטוסים שיש לנו, הכוח שלנו הוא בחיים שלנו. אנחנו ממשיכים לחיות, אנחנו ממשיכים לשיר, ואנחנו ממשיכים לרקוד גם כשקוברים את בנינו. פרעה לא יכול לנו, היוונים והגרמנים לא יכלו לנו. גם לא חמאס ולא חיזבאללה.
העם הזה נלחם רק על דבר אחד: על הבית שלו, על זכותנו לשיר, לרקוד, לשמוח, לטייל ,לשחות בים, לחיות חיי חירות בארץ הזו.""

המחיר הוא כואב, כבד מנשוא. מיטב בנינו ובנותינו קיפחו את חייהם במערכה על ביטחונה של המדינה. 'במותם ציוו לנו את החיים'. זו איננה קלישאה, אלא עובדה היסטורית. רק בזכות מסירות נפשם המרגשת של חיילי וחיילות צה"ל הקדושים, אנו חיים כאן היום. סיפורי הגבורה של מלחמות ישראל הם חלק בלתי נפרד ממורשת ישראל. הם הגיבורים שלנו. ודור ההמשך איננו נכנע, הוא ממשיך להילחם בגבורה ובאומץ כדי להשיג את עצמאותנו, ולהעביר הלאה את אותה מורשת מעוררת השראה.

שבת של שלום ובשורות טובות❤️

לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל". יהי זכרם ברוך.
ולרפואתם המלאה של כל החיילים/החיילות והפצועים/הפצועות, ליציאתם לשלום ולחזרתם לשלום של כל חיילים/חיילות צה"ל, לשובם המלא והבריא של כל החטופים במהרה בימינו, ולביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

נכון לציין כי עם כל האתגרים, ייחודו של צה"ל ברוחו וגישתו. צה"ל אימץ, נוסף על הוראות הדין, גם קוד אתי הידוע בכינויו "רוח צה"ל". בין השאר, נקבע בו העיקרון הגדול של "טוהר הנשק", לאמור:
"החייל ישתמש בנשקו ובכוחו לביצוע המשימה בלבד, אך ורק במידה הנדרשת לכך, וישמור על צלם אנוש אף בלחימה. החייל לא ישתמש בנשקו ובכוחו כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים ובשבויים, ויעשה כל שביכולתו למנוע פגיעה בחייהם, בגופם, בכבודם וברכושם."
לשמור על צלם אנוש זה הכרח, ועדיין, עלינו לשאול את עצמנו, כפרטים וכחברה, בעת מלחמה, האם זה מוסרי לסכן את חיילנו?

השבוע, פרשת תולדות מתמקדת בחייהם המשותפים של יצחק ורבקה. לאחר שנים רבות שבהן רבקה הייתה עקרה- נולדים להם התאומים, עשיו ויעקב, שנאבקו כבר בבטנה, והמשיכו להיאבק גם לאחר לידתם.
עוד מגיל צעיר יעקב ועשיו מגלים אופי שונה, "(כז) וַיִּגְדְּלוּ, הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים." (בראשית כה') מתואר לנו גם הבדל ביחס ההורים כלפיהם, "(כח) וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב " (בראשית כה'). הכתוב מתחיל ומבאר את סיבת העדפתו של יצחק לעשיו, בעוד, אין תיאור כלל לסיבת העדפתה של רבקה ליעקב. יתכן שהעדפת רבקה נבעה מתוך הרצון לאזן את הקשר שלהם ההורים עם ילדיהם. סוג של פיצוי.
יום אחד חוזר עשיו מן השדה עייף ורואה את יעקב מבשל נזיד עדשים. עשיו מבקש מיעקב את הנזיד, ויעקב משיב שתמורת הנזיד הוא מבקש שעשיו ייתן לו את בכורתו. ואכן, עשיו העייף מסכים ועסקת החליפין נחתמת בשבועה.

הסיטואציה שנוצרה מאתגרת ומורכבת. רבקה הכירה את אופיים של בניה, והיא זכרה וידעה כי למרות שעשיו נולד ראשון, הבכורה כך הובהר לה בהריונה, שייכת ליעקב. "(כג) וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ, שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר." אך, נראה כי יצחק לא ידע או לחילופין לא זכר זאת שאחרת לא היה מבקש לברך את עשיו. לכן, רבקה לא יכלה לאפשר לעשיו לקבל את הבכורה, ולא נותר לה אלא לבחור את הפתרון המיטבי באותן נסיבות, ולפעול כפי שפעלה. במילים אחרות, במצב הסבוך הזה, אין זמן לשיחות ולהסברים ארוכים. יש צורך בפעולה.

מסביר ומרחיב הרב שניאור אשכנזי-
"…זה קורה ביום ההולדת המאה עשרים ושלושה של יצחק. הוא מתחיל לערוך את חשבון הנפש של החיים ומבקש לברך את עשיו לפני מותו. רבקה שומעת הכול מאחורי הדלת ונחרדת… היא קוראת ליעקב, בנה השני, מצווה אותו להתחזות לעשיו וכך לגנוב את הברכות מאביו העיוור, שלא יוכל להבחין בתרמית. יעקב נבהל ומנסה להתנגד, ואף חושש שהברכות יתהפכו על ראשו לקללות, אבל רבקה מתעקשת. היא כמעט מכריחה את יעקב ללבוש את בגדי אחיו ולהיכנס ליצחק לקבל את הברכות. "עליי קללתך בני", היא פוסקת.
וכאן אנחנו עומדים המומים: למה ככה? למה את לא ניגשת לבעלך ואומרת באופן ברור: "הברכות שייכות ליעקב ולא לעשיו"?
מה עוד, שהיו לרבקה כל הטיעונים הנכונים להצליח לשכנע את יצחק. לרבקה הייתה נבואה ברורה ומפורשת שהעתיד שייך ליעקב ולא לעשיו. עוד בטרם נולדו התאומים, היא הלכה "לדרוש את השם" ושמעה מהנביא ש"רב יעבוד צעיר" – היא ידעה מראש שהצעיר מבין השניים הוא זה שימשיך את מורשת המשפחה. היא הייתה צריכה רק להזכיר ליצחק את אותה נבואה. למה היא מתעקשת לעשות את זה ככה? למה היא כופה על יעקב את בגדי עשיו?
למען האמת, השאלה הרבה יותר קשה. התמיהה היא לא רק על רבקה ויעקב, אלא על השותף השלישי שמרחף כל הזמן ברקע: הקדוש ברוך הוא בעצמו. סיפור הברכות מתחיל במילים "ויהי כי זקן יצחק וַתִכְהֶיןָ עיניו מֵרְאוֹת". רש"י מתפלא על כך שהתורה מזכירה כאן את זקנותו של יצחק והעיוורון שלו, ומביא פירוש מדהים: הקדוש ברוך הוא עיוור את יצחק, כדי שהתוכנית של רבקה תוכל לצאת לפועל! אלוקים כיבה ליצחק את מאור העיניים, כדי שיעקב יוכל להטעות אותו ולהתחזות בפניו לעשיו… והעניין הזה ממש מעורר תמיהה עצומה: האם זו הדרך להעביר את הברכות ליעקב? האם זה מצדיק צורת חיים נוראה כזו של חיים בחושך?!
רעיון חסידי מסביר את הדברים בצורה נפלאה:
כשרבקה מלבישה את יעקב בבגדי עשיו, היא לא מתכוונת לנתק את עשיו. להיפך, היא מתכננת מהלך גאוני שנועד להרחיב את המשפחה ואת השפעת הברכה. היא מבקשת ליצור קשר נצחי עם כל ילדיה באשר הם. לכן היא מלבישה את יעקב בבגדי עשיו, כדי שגם הילד שנראה כמו עשיו יישאר חלק מהמשפחה.
היא מתכוונת לעתיד של עם ישראל לדורותיו: אילו יעקב היה מקבל את הברכות בתור יעקב "איש תם יושב אוהלים", הברכה הייתה שייכת רק ליעקב שנראה כמו יעקב… אבל רבקה יודעת שהחיים אינם חד ממדיים. גם יעקב עלול לפעמים להיראות כמו עשיו, "איש יודע ציד, איש שדה"… ומה שרבקה מבקשת לעשות הוא לקבוע: כולם ילדים שלנו. הבגדים לא קובעים כלום, הנשמה קובעת.
כשיצחק מברך את יעקב כשהוא ככה, לבוש בבגדי עשיו, הוא נותן כוח לכל ילדיו באשר הם להתעלות מעל הבגדים שלהם… הרבי מליובאוויטש… אמר שלעולם אסור לשפוט אדם לפי המראה שלו. אסור להבדיל בעם ישראל בין אלו שנראים כמו ילדים שלנו לאלו שלא נראים כך. כולם הילדים שלנו. אם הזהות היהודית הייתה מבוססת על מעשים או על צורת לבוש – יכולנו לדחות מישהו; אבל הזהות היהודית מבוססת על נשמה, על גֶנִים, על אופי, על תודעה מולדת – וזה לא יכול להשתנות."

רבקה אוהבת את בניה, יעקב ועשיו, ואת בעלה, יצחק. היא למעשה מצילה אותם מלהדרדר אל שרשרת של טעויות. יתכן כי רבקה איננה רוצה לצער את יצחק, ומלבד זאת, הזמן דחק. בנוסף, יעקב הוא זה שעושה את הצעד הראשון בקניית הבכורה מעשיו הממהר למכור לו אותה בעבור נזיד עדשים. בינתיים, יצחק מתכוון לתת לעשיו את ברכות הבכורה, כלומר, נראה שהוא כלל לא מודע לאירוע מכירת הבכורה, ואו לנבואה. ורבקה מבינה שעליה לפעול במהרה בכדי להגן על שלושתם, יצחק, יעקב ועשיו, ויותר מכל על דיוק הגשמת ייעודם והמשכיותה של המשפחה.
 רבקה כאמור מרגיעה את יעקב ולוקחת על עצמה את האחריות המלאה למעשה, "(יג) וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ, עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי; אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי…" (בראשית כז). על אף המשברים שפקדו אותה היא, רבקה אימנו, תמיד קמה, מתפקדת, מעניקה, מגוננת, אוהבת, דואגת, רואה הכול, ויותר מכל, נוכחת. אף בהמשך, כאשר בהחלטה לא פשוטה, משלחת רבקה את יעקב (ולא את עשיו) הרחק לבית משפחתה בחרן. רבקה למעשה ממשיכה ומגנה על חיי בני המשפחה כולה לאור איומו של עשיו להרוג את אחיו, יעקב. היא נוקטת במעשה אמיץ שנועד להבטיח כי ילדיה ימשיכו בחייהם עם השפעת הברכות שקיבלו מאביהם, יצחק, וכך יצליחו גם לממש את ייעודם. רבקה למעשה, משנה לנצח את מסלולי ההיסטוריה והדת היהודית.

מוקדש באהבה לכל האימהות שלנו שדואגות, אוהבות, ומגוננות עלינו, תודה ושבת שלום🤰🏻💞

השבוע הפרשה מספרת לנו את הסיפור של יצחק אבינו. כבר בתחילה יצחק מצווה להישאר בארץ ולא לרדת מצרימה למרות הרעב. יצחק ורבקה עוברים לשבת בגרר יחד עם הפלשתים. וכמו שארע עם אברהם ושרה, גם עתה אנשי המקום נותנים את עיניהם ברבקה שמתוארת כיפת מראה. בהמשך, עינם צרה גם בהצלחתו הכלכלית של יצחק, מה שמוביל את אבימלך, מלך גרר, לדרוש מיצחק כי "לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד" (כו, טז). ויצחק לא מתעמת, הוא קם והולך. עם זאת עדיין מתעורר מאבק והפעם על בארות המים שיצחק חופר, ושוב יצחק הולך– "וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ…" (בראשית כו, כב).
למעשה, בין הפעילויות של יצחק, חפירת הבארות היא היחידה שהתורה מתארת בפירוט. מסופר לנו איך יצחק פותח מחדש את הבארות שאברהם אביו חפר לראשונה. במקביל מובא לנו תיאור מפורט של סדרת הבארות שהוא עצמו חפר, על השמות שנתן להן ועל מאבקיו להחזיק בשליטה עליהן.

כאמור, יצחק חופר מחדש את הבארות שאברהם אביו חפר ושהפלשתים סתמו, והוא נותן להם את אותם שמות שאברהם העניק להם. אחר כך הוא מגלה שוב מקורות מים נוספים, ושוב המקומים מתעמתים איתו. יצחק עקבי ושקדן, והוא ממשיך לחפור עד שהוא יוצא משטח המריבה וחופר את רחובות, ואז את באר שבע – שם הוא בונה מזבח ועבדיו כורים באר. אבימלך מבין שאין מנוס, ואין באפשרותם למנוע את הצלחתו ושגשוגו הכלכלי של יצחק, ולכן, עדיף לו לכרות עימו שלום. ואכן, הם כורתים ביחד ברית, ויצחק קורא לבאר 'שבעה' על שם השבועה שנשבעו וכך קוראים לעיר- באר שבע, עד היום.
הסיפור סובב כולו סביב הבארות, חשוב לזכור כי מקורות מים בימי קדם התבססו על מי הגשמים שנאגרו, ומי התהום שהיה צורך בחפירת בארות בכדי להגיע אליהם. לכן, התנהלו מאבקים סביבם. בארות המים היו חלק מביטוי הרווחה, העושר, והמחסור בהם היה ביטוי למצוקה כלכלית. מעניין לשים לב לשמות המקומות והבארות שהם בעלי משמעות וכוונה- גרר, עושק, שטנה, רחובות, וכמובן באר שבע, שביטאו את האירועים הנלווים.

מסביר הרב יהושע ויצמן- "התורה מספרת מה עלה בגורל הבארות שחפרו עבדי אברהם: “וכל הבארות אשר חפרו עבדיו אביו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים וימלאום עפר”. מיד לאחר שיצחק עוזב את אבימלך הוא חופר מחדש את הבארות שסתמו הפלשתים… ונראה לומר, שהבארות הם המבטאים את האידיאלים הגנוזים בתוך המציאות. אנו פוגשים את המציאות עטופה במיני עטיפות כעפר המכסה את הארץ, ועלינו לדעת שבתוך המציאות החיצונית הזו גנוזים רעיונות ועולמות רוחניים שעלינו לחפור על מנת למוצאם ולהעלותם למעלתם האמיתית. דוגמה לדבר הוא רעיון הלאומיות אשר פרח בדור שהקים את המדינה והצית לבבות רבים לאהבת העם והארץ. בדורינו אנו מרגישים ש”סתמום פלשתים וימלאום עפר” וכל הדברים שנבנו מכח אותם אידיאלים “חזרו לסורם”. תפקידנו היום הוא לגלות את הרעיונות העמוקים הגנוזים בתוך המציאות שלנו ולהעלותם לדרגתם האמיתית. יצחק חפר קודם כל את בארות אבהרם אביו כדי לרוממן ולשגבן כמות שהן: “ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו”, ככתבן וכלשונן, שכן אלו יסודות אמיתיים שיש לשמרן. לא בהרס הרעיונות ובסתירתם נבנה, כי אם בהעלאתם למקומם הראוי בשמם האמיתי.
אלא שיצחק אינו מסתפק בבארות אלו וממשיך לחפור גם את הבארות “שלו”, השייכים לתקופתו, לחשוף את היסידות הרוחניים המנשבים בדורו."

כך גם מסבירה הרבנית נעמה מנוסי, התפקיד של כל אחד ואחת מאתנו הוא לגלות את האור המצוי בתוך הבור שלנו. למעשה, הבחירה שלנו מתקיימת בבור, וממש כפי שמרים בשנות הנדודים במדבר, הייתה מביאה לאנשים מים חיים לנפש, מים של אמונה, בטחון ותפילה כך אנו עם היכולת לגילוי אותן כוחות. מרים היא מלשון התרוממות הרוח, ובאר מלשון ביאור למציאות, גילוי אור, חיות והבנה דווקא במקומות החשוכים שבנפש. מוסיפה הרבנית נעמה מנוסי שלא להיות בהתנגדות, להיפך להתחבר לשאול והחשיכה שבתוכנו, המצוקות, הכאב, החששות, הצער, הפחדים וכו' החיבור הוא שמאפשר את גילוי האלוקות שבנו. לכן, נאמר "אמת מארץ תצמח". האותנטיות היא שמייצרת אינטימיות, קרבה עצמית, שבהמשך מי ייתן והיא תתבטא גם בשאר מערכות היחסים שלנו, מתוך תנועה של מים חיים, של חיבור, וקרבה. אחרי הכל, מה שמשפיע עלינו בעיקר אלו הבורות שמהדהדים בתוכנו, החסר של האור ואי- זרימת המים בבור, לא המציאות החיצונית, אלא המציאות הפנימית שבתוכנו.
הרבנית נעמה מנוסי מסבירה כי הרבי מליובאוויטש אומר שבכל אחד יש מעיין מים חיים אך לעיתים מקור הנביעה סתומה בעקבות המשברים שאנו חווים בחיים. יחד עם זאת, יש לנו את יכולת הבחירה לחזק את עצמנו ולמשוך אורות מלמטה למעלה, העלאת הנפש שלנו מלמטה מעלה ע״י הסרת העפר, פינוי הסתימות באמצעות תפילה, התמודדות ויצירת חיבור, אמונה, בטחון, הכלה, אהבה ועוד. על ידי הסרת כל העומסים שעל ליבנו נצליח למצוא את מקור הנביעה, נקודת השמחה. וזו העבודה שלנו, ממש כמו יצחק, שהוא ביטוי לחיבור עם נביעת השמחה שבנו.

יצחק מכניע את אותן קולות שקוראים להתבוננות חיצונית. הוא ממוקד בלאמן את השריר של הקולות המחזקים ומתעלם מאלו המחלישים אותו, מתוך התבוננות פנימה. זוהי עבודת עומק, לגלות שגם בתוך אתגרי המציאות ניתן להעמיק את השורשים שלנו ולגלות מים חיים, וכך להביא להתחדשות הכוחות הרוחניים שלנו. בעצם, אנו הופכים להיות משפיעים על ידי לקיחת אחריות על הכוחות, חיזוק הביטחון עם הטמעת השליחות שלנו, שהם מקור המים החיים שבנו, וכך מתאפשר אף להעניק לאחרים מכוחות אלו. יצחק לא עזב מעולם את גבולות מולדתו, שכן מסעו היה מסע פנימי, מסע אל תוך מעמקי העצמיות, אל המהות הפנימית. מי ייתן ונגלה ונממש את האורות הפנימיים שבנו למרות ואף על הכיסויים שהחיים מזמנים לנו. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום❤️🌞

הפרשה השבוע מעלה שאלות נוקבות-  מדוע יעקב בעזרת רבקה אמו, גונב את הברכה שנועדה לעשו, ברכה שמשפיעה על כל הדורות. מדוע יעקב צריך היה לעבוד על אביו? מדוע רבקה לא פונה ישירות אל יצחק ומסדירה איתו את העניין? ולמה ה' הוביל את המהלכים כך שהברכה הזאת תילקח במרמה? רבקה ברוח הקודש מבינה שהברכות צריכות לעבור דרך יעקב, ולכן מתוך תחושת חוסר ברירה היא מצווה ומסייעת ליעקב לגנוב את הברכות מעשו. מסתבר שיעקב שהיה איש תם יושב אוהלים צריך היה לעבור מסע פרטי בתוך המסע הלאומי, כדי להגשים את שליחותו כמנהיג נבחר.

כותב הרב ד"ר עידו פכטר, "….במשפט האנושי המטרה אכן עשויה לקדש את האמצעים, אך לא כן במשפט מול הא-לוהים. מטרת המשפט האנושי היא לאו דווקא לחנך את האדם הפרטי, אלא לקיים סדר חברתי המאפשר לבני אדם לחיות זה עם זה. משפטו של הא-לוהים, לעומת זאת, דן את האדם כשלעצמו, ולא רק ביחס לסביבה החברתית שבה הוא פועל. מבחינה זו, כל מעשה שאדם עושה, ללא שום קשר למטרתו ותכליתו, מטביע חותם, ולו הקטן ביותר, בנפש האדם. אדם שישתמש באלימות כדי למנוע מחברו להתאבד, אף שעשה מעשה טוב ונכון, ייפגע מכך,  שכן סוף סוף מעשהו היה כרוך בסוג של קהות חושים ופגעה ברגישות שלו לכאבו של האחר. נפשו הורגלה, ולו במעט, לנהוג באלימות. על כן, גם אם המעשה שלו היה חיובי בעיני בני אדם, בעיני עצמו, וממילא גם בעיני א-לוהים, המעשה נשא איתו מחיר שעל האדם לשלמו.

כזה היה המחיר שיעקב שילם על מעשיו. אכן הוא הציל את הברכה מידי עשו והביאה אל זרע ישראל, אך מעשה הגניבה אינו "מתקדש" בעקבות כך. הרמאות היא רמאות, ויעקב צריך לשלם עליה… העבירה היא עבירה, גם אם המטרה טובה. היא הטביעה חותם בנפש האדם, ויש לבקש עליה כפרה, לטהר ולנקות את הנפש."

כנראה המחיר של בחירה חופשית הוא גם לדעת ליפול ויחד עם זאת לדעת לקום, לתקן ולדייק, ולמנף את הקיים. ואכן, בהמשך דרכו נאלץ יעקב להתמודד עם לבן, חותנו, שמרמה אותו מספר פעמים, ולהתמודד עם התנהלות 12 בניו וההשלכות לכך בכדי לתקן את החותם שבנפשו. הפרשה נקראת 'תולדות' ולא 'יצחק', מדוע? מתוארים לנו אירועים רבים שנדמה שכבר קראנו עליהם בעבר, רק שהפעם זה עם יצחק ולא עם אברהם. הפרשה פותחת ומדגישה כי יצחק הוא בנו של אברהם, גם יצחק כאביו מגיע לגרר עם אשתו, רבקה, מפאת הרעב בארץ, המוצגת כאחותו בדיוק כפי שקרה עם שרה, אמו, וגם הם מתעמתים עם אבימלך. הברכות שיצחק קיבל ושמוזכרות בפרשה דומות ומשויכות לאביו אברהם וכך הלאה. נראה שהמסר הוא למעשה שליצחק יש מורשת שאותה עליו להעביר לבנו יעקב, יחד עם ברכות שהוא קיבל מאברהם אביו. מורשת, משפחה, מסורת וזיכרון לאומי הם שיוצרים את "תולדות", הם שיוצרים המשכיות ורציפות בין הדורות, ובסופו של דבר מביאים לחיבור ואחדות. לכן, יש חשיבות כל כך גדולה להבהרה שהחותם שאנו מטביעים בנפשנו מכל סיבה שהיא מחייב אותנו לעבודה פנימית בכדי שנצליח לצאת ממצבים תקועים ומאתגרים בחיינו, ובהמשך לתקן ולהשפיע על התולדות שלנו לטובה, בכדי שנצליח לעבור למציאות טובה יותר. המהלכים הללו הם אלו שמגלים ומוציאים לאור את הטבע האמיתי שלנו ושל הבריאה שבה אנו חיים.

מסביר הרב דב בערל וויין- " התולדות של העם היהודי מתבססים על זיכרון משותף וחוויה היסטורית, על לימוד תורה ושמירת מצוות, על תחושת שליחות ועל זהות לאומית חזקה. חוט השני של אידיאליזם, עזרה לזולת, חסד וחמלה – בקיצור, הברכות של אברהם אבינו – עובר בסיפור היהודי בכל דורותיו.
לא פעם נדמה לנו שדברים חומריים ועושר הם מה שעובר בירושה אצל בני אדם. אבל יש פה אי הבנה של אמיתות החיים. האידיאלים, האמונות והמסורות של הקדושה ועבודת השם הם הירושה האמיתית שלנו והערובה לכך שלעם ישראל תמיד יהיו תולדות."

שבת שלום❤️

השבוע בפרשת תולדות מתואר לנו כיצד יעקב ועשו נאבקו זה בזה עוד בהיותם ברחם אמם. ברחמה של רבקה יש תאומים המייצגים שני לאומים שעתידים להתעמת במהלך הדורות. השניים שונים באופי ובחזות, ומהפשט נראה כי הם גם הופלו ע"י הוריהם: "(כז) וַיִּגְדְּלוּ, הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים. (כח) וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב" (בראשית כה')
מסביר הרב ד"ר יונתן זקס- "מדוע אהבה רבקה את יעקב – אנו יודעים. עוד לפני הולדת התאומים הכאיבה לה כל כך התרוצצותם ברחמה, שהיא הלכה "לִדְרֹשׁ אֶת ה'". וכך נענתה:
שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ,
וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ;
וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ,
וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר.
(בראשית כה, כג)
רבקה הבינה כנראה את הדברים כך: בנה הצעיר יגבר על בנה הבכור וישעבד אותו, ויהיה ממשיכם ההיסטורי שלה ושל יצחק, אבי עַם הברית. לכן, משנולדו, אהבה את הצעיר. אבל אם כך, מדוע אהב יצחק דווקא את עשו? האם לא סיפרה לו רבקה מה שמעה כשדרשה את ה'? ומשגדלו הנערים, האם לא ידע יצחק שעשָׂו פרוע ופזיז? האם אפשר להעלות על הדעת שאכן, כפשוטו של מקרא, יצחק אהב את עשו רק "כִּי צַיִד בְּפִיו", כאילו הקיבה קובעת את האהבה? קשה להאמין. הרי על כפות המאזניים מונחת שאלת ירושת הברית עם ה'…
המגיד מדובנה מוסיף ומסביר שרק יצחק התפתה להאמין לעשו, מפני שרבקה, שגדלה לצד אחיה הרמאי לבן, למדה לזהות הונאה. יצחק, לעומת זאת, גדל באוהל אברהם ושרה. הוא הכיר רק יושר מוחלט, ועל כן לא חשד שמרמים אותו….
יצחק אהב, אם כן, את עשו משום שלא ידע מיהו ומהו באמת. זו התשובה הקלאסית. אבל יש תשובה אפשרית אחרת: יצחק אהב את עשו דווקא מפני שידע היטב מיהו ומה מעשיו.
פעם פנה אדם לראי"ה קוק וביקש עצה בענייני חינוך. הוא סיפר לו שבנו סר מדרך התורה והמצוות, למרות החינוך הדתי המסור שהעניק לו כל השנים. הבן, אמר האב שבור הלב, מסרב אפילו לראות בעצמו יהודי. מה לעשות?
"אהבת את הבן שלך כששמר מצוות?", שאל הרב קוק. "כמובן", השיב האב. "אם כן", אמר הרב, "מעתה והלאה אֱהַב אותו אפילו יותר".
לפעמים גדול כוח האהבה מכוח הנזיפה. ייתכן שכאשר התורה אומרת לנו שיצחק אהב את עשו בגלל הציד שבפיו, כוונתה ללמדנו שהוא לא היה עיוור למעשיו ולטיבו. אם יש לכם שני ילדים, האחד 'ילד טוב ירושלים' והשני משרך דרכיו, למי תקדישו יותר תשומת לב? עם מי חשוב שתבלו זמן רב יותר?"

מסתבר שהעדפה הורית היא תופעה שכיחה שמתרחשת בעיקר כי לכל ילד יש אישיות אחרת, ובאופן טבעי נוצר קשר אחר. לפעמים מדובר בבן בכור או בילד שזקוק לעזרה ולהגנה מיוחדת, התנהגות מסוימת, במקרים אחרים מדובר פשוט בכימיה וכו'. כל אחד מאתנו רוצה שהוריו יאהבו אותו הכי בעולם, ולכן, להעדפה הורית יש השפעה משמעותית על נפשם של הילדים שחווים קיפוח, המתבטאת בהתנהגותם (קנאה, תוקפנות, ריצוי וכו'), עיצוב אישיותם וביטחון העצמי שלהם.
נראה כי מדובר באחד הנושאים הכי מודחקים ולא מדוברים במשפחה. ויחד עם זאת, הוא שכיח הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים. עדות לכך מצויה כבר בסיפורי התנ"ך, סיפורים על ילדים שזוכים ליחס מיוחד מהוריהם. החל מקין והבל, השבוע ב'תולדות' -יעקב ועשו, ממשיך עם האחיות רחל ולאה וכמובן, הסיפור על יוסף ואחיו. מדובר ב- יחסי אחים וה-מריבות/קנאה ביניהם, התחרות ביניהם על תשומת לבו של ההורה, ובנוסף תיאור העדפתו של ההורה את אחד הילדים על פני האחרים, כמובן מסיבות שונות.
תחושת קיפוח היא לעיתים קרובות חלק מהיחסים בתוך המשפחה. לכל אח/אחות יש תפקיד שמחייב אותו/ה – ולכן גם נגזל מאחיו. החכם לעיתים אינו יכול להיות גם המתוק. הספורטיבי לא פעם נחשב לא רציני. החרוץ אינו יכול להיות גם היצירתי. בקיצור, אנחנו מכניסים את ילדינו למגירות מוגדרות ומצמצמות כפי שהורנו יש להניח נהגו אתנו. הדרמה המשפחתית הזו עלולה להפוך למכשול שמלווה אותנו לכל אורך חיינו. ככל שהדפוסים ברורים ונוקשים יותר, כך נגזל חופש הבחירה. הבחירה להיות אנחנו עצמנו, ולהתפתח בהתאם לנטיות הטבעיות. "המקופח" – וגם "המוצלח" שחי כל חייו עם תחושת אשם כי המקום שהוא קיבל היה כנראה על חשבון האח… שניהם משלמים את המחיר.

ידוע כי תהליך ההתבגרות, באופן מיטבי, כולל מרד ובדיקה מחדש של הגבולות שאימצנו בילדות. זה יכול לקרות בגילאים שונים, 12, 17, 40, 65 וכו' בשלב כלשהו, אנו מספרים לעצמנו את סיפור חיינו הכולל את הפרשנות שלנו, ומתעמתים איתו. מתבוננים ובוחנים מה ניתן ומה נגזל מאתנו. זהו שלב מהותי, השלב שבו אנו בוחרים מה לקחת ומה אנו משאירים מאחור.
היכולת להבין שהחוויות שלנו יחד עם הפרשנות שלנו מטביעים את חותמם בהתנהלות חיינו. בסוף היום, כולנו בני אדם, וכמו שיש הצלחות יש גם כישלונות, והגישה כי הורנו בד"כ נוהגים באופן הכי טוב שהם מכירים ומאמינים מאפשרת לנו לבחור את סיפור החיים שיקדם אותנו, ויאפשר לנו ליטול אחריות על התפקיד שכל אחד מאתנו ממלא בחייו ובחיי סביבתו, ובכך לעבור תהליך של התבגרות, הבשלה וחכמת חיים, לעומת התבגרות של תחושת קמילה ותבוסה.
מסיים הרב ד"ר יונתן זקס- " לא כל הילדים הולכים בדרכי הוריהם. אם יצחק התכוון שעשו ישנה את אורחותיו ויהיה ממשיך דרכו שלו, הוא נכשל. אבל ישנם כישלונות מעוררי כבוד. אהבתנו לילדינו, גם כאשר הם מאכזבים אותנו, היא כישלון מן הסוג הזה. הרי כך בדיוק גם ה' אוהב אותנו."

מי ייתן ונצליח להשתחרר מכל אותן חוויות ילדות שמעכבות את מימוש ייעודנו, ובמקביל שנצליח לאפשר לילדנו להתפתח ולממש את ייעודם ע"פ נטיותיהם הטבעיות. אמכי"ר.
שבת שלום💞

השבוע פרשת תולדות, הפרשה השישית בספר בראשית. הפרשה הקודמת, חיי שרה, סיפרה על נישואי יצחק ורבקה.
פרשת תולדות מתמקדת בחייהם המשותפים של יצחק ורבקה. לאחר שנים רבות שבהן רבקה הייתה עקרה- נולדים להם התאומים, עשו ויעקב, שנאבקו כבר בבטנה של רבקה והמשיכו להיאבק גם לאחר לידתם.
כבר מגיל צעיר יעקב ועשו מגלים אופי שונה, "(כז) וַיִּגְדְּלוּ, הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים." (בראשית כה') מתואר לנו גם הבדל ביחס ההורים כלפיהם, " (כח) וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב " (בראשית כה').
יום אחד חוזר עשו מן השדה עייף ורואה את יעקב מבשל נזיד עדשים. עשו מבקש מיעקב את הנזיד, ויעקב משיב שתמורת הנזיד הוא מבקש שעשו ייתן לו את בכורתו. ואכן, עשו העייף (שימו לב נאמר עייף לא רעב…:)) מסכים ועסקת החליפין מתבצעת. מיד לאחריה מתואר יחסו של עשו לבכורה- "(לד) …וַיִּבֶז עֵשָׂו, אֶת-הַבְּכֹרָה." (בראשית כה')
בהמשך, מתארת לנו הפרשה שיש שוב רעב בארץ ישראל וכמו בימי אברהם, יצחק יורד דרומה אל אבימלך, מלך פלישתים, בדרכו למצרים. אבל הפעם ה' אומר לו לא לרדת למצרים, אלא להישאר בארץ ומברך את יצחק בכל הברכות שברך את אברהם. והנה כפי שקרה עם שרה, אנשי גרר מתעניינים ברבקה.

יצחק כמו אביו, אברהם, נוקט באותה שיטה ומציג את רבקה אשתו, כאחותו. בהמשך התרמית מתגלה ואבימלך למרות שכעס על תרמיתו של יצחק, מצווה את אנשיו ועמו שלא לגעת ואו חלילה לפגוע ביצחק ורבקה.

יצחק עושה חייל ותבואתו מניבה מאד. הפלשתים כל כך מקנאים בו שהם סותמים את כל בארות המים שחפר אברהם, ואבימלך מחליט לגרש את יצחק – "(טז) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ, אֶל-יִצְחָק: לֵךְ, מֵעִמָּנוּ, כִּי-עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ, מְאֹד." (בראשית כו')."

יצחק חופר מחדש את בארותיו של אברהם אבינו, אך העימותים עם הרועים המקומיים ממשיכים, עד שבסופו של דבר יצחק מגיע לבאר שאין עליה מריבה וקורא את שמה רחובות (מלשון הרחיב ה' לנו).

מסיבות מדיניות ופוליטיות אבימלך חושש שעזיבתו של יצחק בתחושה של נרדף ומגורש היא טעות. לכן, הוא יוצא אליו ומבקש לפייסו ולכרות עמו ברית שלום, והשניים כורתים ברית שלום לדורות.
הפרשה גם מספרת לנו על נישואיו של עשו בגיל ארבעים, ושיצחק ורבקה לא היו מרוצים מבחירותיו של עשו.

בסוף הפרשה, מסופר לנו שיצחק מזדקן, והוא מרגיש שהוא מגיע אל אחרית ימיו. הוא מבקש מעשו לצוד לו ציד ולהכין לו סעודה גדולה שלאחריה הוא יברך אותו. רבקה שומעת את בקשתו של יצחק ואינה מוכנה לקבל זאת. לכן, היא קוראת ליעקב ואומרת לו להביא ליצחק אביו מטעמים שהיא הכינה בעצמה, ומלבישה את יעקב בבגדי עשו בכדי שיעקב יהיה זה שיקבל את הברכות מיצחק, אביו, שכבר כמעט ואינו רואה. רבקה לוקחת על עצמה את כל האחריות למעשה.
וכך, אכן הברכות מוענקות ליעקב. כשעשו חוזר אל אביו, הוא מופתע לגלות שיעקב גנב את ברכתו. הוא כועס כעס עצום, ומחליט שלאחר מות אביו יהרוג את האח הקטן שלקח לו גם את הברכות וגם את הבכורה.
רבקה מבינה את כוונות בנה הגדול, עשו, וממהרת לשלוח את יעקב לחרן, אל לבן אחיה, בטענה ששם ימצא אישה, בארץ הולדתה, בחרן, וכך ניצלים חייו של יעקב.
הפרשה מסתיימת בתיאור נשותיו של עשיו שאינן מוסכמות על הוריו.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, דוד בן מיכל, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼

הפטרת פרשת תולדות הינה בספר מלאכי מפרק א' ועד פרק ב' פסוק ז (מלאכי הוא הספר האחרון בקובץ תרי עשר, שנים-עשר ספרי נבואה קצרים שקובצו לספר אחד). מלאכי הינו כאמור הנביא האחרון שפעל וחתם את הנבואה. זמן פעולתו היה בזמן שיבת ציון ובזמן בית המקדש השני.
ההפטרה פותחת ב- "(ב) אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְהוָה וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ הֲלוֹא־אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם־יְהוָה וָאֹהַב אֶת־יַעֲקֹב׃ (ג) וְאֶת־עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת־הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת־נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר׃"
כלומר, ההפטרה בוחנת את יחסי יעקב-עשו, גם כאחים וגם כעמים החיים באותו מרחב. אומר הרב יהודה שביב- "נבואתו של מלאכי מלמדת אותנו על ההבדל המהותי שבין יעקב לעשו. הדבר מתגלה דווקא בנבואתו של מלאכי, אחרון הנביאים, המתנבא על חורבנה של אדום ועל גאולתם של ישראל… ודומה שבזה נשקף הבדל בסיסי בין יעקב לעשיו. יעקב האוחז בעקב מנסה לשפר ולהתקדם, לצפות אל המחר בתקווה, ואילו עשיו כבר מראשית יצירתו הוא עשוי, כולו כאדרת שער, שאפשר לה רק לכלות ולא להתחדש."
תחרותיות בין אחים היא טבעית, אך בגילים סמוכים ובטח זהים נדמה שהיא משמעותית יותר, כי הילדים מרגישים שעליהם לחלוק מההתחלה בכל המשאבים ההוריים והם מנסים לזכות בהם בכל דרך אפשרית. עבור ההורים גידול האחים הוא אתגר לא פשוט. יעקב מוצג כמי שבעיקר מגיב למעשיו של עשו, כטיפוס פאסיבי יותר, כאדם שמתאזר בסבלנות ומנסה להמתין עד שוך הסערה בתקווה שעשו יירגע וישלים עם זכותו של יעקב שהוא התרבות, הבית, האיפוק והכוח של החלש. בעוד עשיו החזק, הארצי, הצייד, הוא סמל לכוחניות, לטבע, למרחב.
עשו ויעקב נבראו שונים כל כך, חופש הבחירה בחייהם מתרכז בשאלה איך הם יתמודדו זה עם זה. מערכת היחסים בין יעקב לעשו כאחים בביתם, הובילה בסופו של דבר למערכת יחסים בין עמים. במובן הזה, שאלת ההתמודדות והיחסים בין העם היהודי לעולם הלא-יהודי עומדת בעינה ורלוונטית עד היום.
כשאומרים שאנו, בני ישראל, הוא העם הנבחר, מתכוונים שייעודו של עם ישראל הוא להיות אור לגויים, דוגמא אישית לצדק משפט, ומוסר, התנהגות שתצדיק את היותנו עם נבחר.
והברכה שקיבלנו? למען הסר ספק, כדאי שנדע שהיא איננה מובטחת, כי היא תלויה במעשינו, מעשי עם ישראל.
אסיים בדבריו של דוד בן גוריון שהדגיש בכתביו ובנאומיו את חזונו שמדינת ישראל תהיה מגדלור מוסרי וחברתי לכל העולם, ותממש על ידי כך את חזון הנביאים:
"ההיסטוריה לא פינקה אותנו בכוח, בעושר, בשטחים רחבים וברוב עם, אבל היא העניקה לנו תכונה מוסרית ואינטלקטואלית בלתי מצויה, והיא מְזַכָּה ומחייבת אותנו להיות אור לגויים."
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, יהוסף אורי בן הדסה וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

 

בחירה חופשית מצריכה ששני הכוחות הללו, עשו ויעקב, יתקיימו בנו. עצם ההפעלה והמינון של מימוש כוחות אלו זו עצם הבחירה החופשית שלנו!
תורת החסידות והקבלה מסבירים שעשו ויעקב הינם שני כוחות הפועלים בתוכנו, בנפש שלנו. לא פעם אנו רוצים לדחוף לשינוי במישור הכלכלי, החברתי, האישי וכו׳ ואנו חווים קושי לייצר את ההתקדמות בחיינו. מה שנדרש מאתנו הוא לייצר מהפכה תודעתית, לגלות את הטבע האמיתי שלנו ושל היקום בו אנו חיים ולפייס בין יעקב ועשו המצויים בתוכנו בכדי שנצליח לעבור למציאות טובה יותר.
הקבלה מלמדת אותנו שאנו נולדים אגואיסטים והעבודה והתכלית שלנו היא להפוך למשפיעים, אלטרואיסטים. להתגבר על היצר הרע (רצון עצמי=רע) שבתוכנו ולקדם ולממש את היצר הטוב שקיים בכל אחד ואחת מאתנו. הרב דוד אגמון מסביר-
" נראה כי דוקא פרשה זו נותנת לנו דרך, כח וחיזוק, לפעול, לשנות, ולהפך את כל מה שזקוק להיפוך בחיים שלנו ושל כל עם ישראל.
אנו בתחילתו של חודש כסלו, שהוא החודש החשוך בשנה, חורף, הלילות ארוכים והימים קצרים, דוקא עכשיו באה התורה ומזכירה לנו את היכולת להפך דברים. כפי שעשו המכבים, ברגע החשוך ביותר, גילו את האור הגדול והניסי, הדליקו את אור החנוכה. זה נקרא, 'יתרון האור מהחושך', שיש יתרון לאור דוקא בגילוי שלו מתוך החושך."
חודש טוב ומבורך💞