תגית: פרשת נח

בשבת הקרובה נקרא את פרשת נח. וכך כתוב בפרשה, "(ה) וַיַּרְא יְהוָה, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם." נראה כי העולם הפך להיות מושחת ובני האדם נהגו ברוע, ברשעות ובחמס אחד כלפי רעהו חוץ מאדם אחד, ושמו נח, שהיה איש 'צדיק תמים'. בהמשך, מתואר לנו כי ה' מצווה את נח לבנות תיבה על פי הוראות מאוד ברורות, למשל,  "…(טז) צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה" (בראשית ו'). מפרשים רבים מסבירים כי צוהר זהו חלון המהווה פתח והפצה לאור, בעוד 'תיבה' משמעותה מילה. לאור דברי חכמינו, נראה כי למילים שלנו יש כח בפתיחה של צוהר, חלון, המאפשר לעולם להאיר לנו דרכו.

וכפי שהרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל מסביר,
"'האתגר של זמננו הוא לפתוח חלונות שהעולם יאיר לנו בעדם את הבנתנו בתורה'.
המבול ממשמש לבוא ולהחריב את העולם, נח מתגייס לבנות את תיבת ההצלה, ובין ההוראות שהאל נותן לו בבנייתה מבצבץ פרט מעניין: "צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶנָּה מִלְמַעְלָה" (בראשית ו, טז). זו הופעתה היחידה של המילה "צוהר" במקרא, ועל כן תהו עליה המפרשים. הכול מסכימים כי הצוהר משמש לתאורה בתוך התיבה; אבל מהו בדיוק?
רש"י מצטט ממדרש בראשית רבה (לא, יא) מחלוקת חכמים: "יש אומרים: חלון. ויש אומרים: אבן טובה המאירה להם". אם זו אבן טובה, יש בה סגולה פלאית: היא מייצרת אור וזורחת בחשכה… חזקוני ומפרשים אחרים סבורים ששני הדברים נמצאו בתיבה: גם חלון, הנזכר בהמשך (בראשית ח, ו) כאשר נח משלח ממנו את העורב, וגם סוג כלשהו של תאורה מלאכותית הנחוץ לימי המבול עצמם, כשהשמיים מכוסים בעננים.
מדוע, בעצם, משקיעים חכמי ישראל את זמנם ומרצם בשאלה שאין לה השלכות מעשיות? הרי לא יהיה עוד מבול. הבורא הבטיח זאת במפורש. לא יהיה נח שני. ישנם איומים שונים על שלום כוכב הלכת שלנו, אך בשום מקרה תיבה הצפה במים לא תספיק להצלת האנושות. למה אם כן חשוב לדעת מהו מקור האור שהתקין נח בתיבתו בימים הסוערים ההם? מהו הלקח לדורות?"

הרב זקס מציע כי התשובה אכן מצויה בשפה העברית. בתקופה המקראית והן בזמננו, המילה "תיבה", משמעותה "ארגז", או לחילופין, "קופסה". ממשיך הרב זקס, "אולם, בלשון חז"ל קיבלה המילה הוראה נוספת. "תיבה" פירושה גם "מילה". נראה לי שחכמי המדרש, בבארם מה היה הצוהר, ביקשו לומר דבר-מה על התורה, על דבר-האל, יותר משביקשו לבאר את ענייניה הטכניים של תיבת נח. לנגד עיניהם עמדה שאלת יסוד: מהו מקור האור המאיר את התיבה, את התורה? ומהו מקומו? האם התורה מוארת רק מתוכה, או גם מבחוץ? האם קיבלנו את התורה עם חלון – או עם אבן יקרה?
היו מן החכמים שסברו שהתורה מספיקה לעצמה…  במבט היסטורי, זו כנראה דעת הרוב. הגישה הרווחת, לאורך רוב השנים, הייתה שאין מה ללמוד בחוץ. התורה מוארת באבן יקרה המצויה בה ומחוללת את אורה בעצמה…   
אך היו גם דעות אחרות. בייחוד ידועה גישתו של הרמב"ם. הוא סבר כי פתיחת חלון אל הידע המדעי והפילוסופי חיונית להבנת דבר השם… טיעוניו של הרמב"ם במאה ה-12, שנים רבות לפני המהפכה המדעית, משכנעים שבע-שבעתיים כיום לנוכח מבול המידע החדש על טבע היקום. כל תגלית חדשה על גודלו הכביר של הקוסמוס ועל נפלאותיו של המיקרו-קוסמוס ממלאת את הנפש ביראה… הרמב"ם לא חשב שהמדע והפילוסופיה הם דיסציפלינות חילוניות… הם היו בעיניו חלון אשר אורו של העולם שברא האל בוקע מבעדו ועוזר לנו לפענח את התורה עצמה. הבנת עולמו של הבורא עוזרת לנו להבין את דברו.
…הידע של הרמב"ם בפילוסופיה האריסטוטלית איפשר לנסח לראשונה בבהירות רעיון המובלע בתנ"ך ובספרות חז"ל, שליהדות יש תורת מידות. היא מתעניינת לא רק במה שאנו עושים אלא גם במה שהננו: איזה סוג של אנשים אנחנו. זהו הבסיס ל"הלכות דעות" שלו, שפרצו דרך מחשבתית חדשה. ככל שאנו מבינים יותר את הוויות העולם, אנו מיטיבים להבין מדוע התורה הינה כפי שהיא. המדע הוא מפת-דרכים לניווט במציאות; התורה היא הדרך… תלמידי רש"ר הירש ניסחו זאת בסיסמה "תורה עם דרך ארץ"…
רוחב ידיעותיו של הרמב"ם במדע, ברפואה, בפסיכולוגיה, באסטרונומיה, בפילוסופיה, בלוגיקה ובעוד תחומים רבים הוא אשר אפשר את היצירתיות שהפגין בכל אשר כתב… הרמב"ם אמר דברים שרבים אולי הרגישו לפניו, אך איש לא ביטאם באורח רהוט ומשכנע כל כך. הוא הראה כי יכול אדם להקפיד במצוות ולדבוק בכל לב באמונת ישראל ועם זה להיות יצירתי ולחשוף לעיני אנשים זולתו עומקים רוחניים ושכליים שהם לא ראו מימיהם. זו הייתה דרכו לעשות צוהר לתיבה, למילה האלוהית.
מנגד, ספר הזוהר רואה את התורה כאבן יקרה המאירה מכוח עצמה ואינה זקוקה לשום מקור אור חיצוני. עולמה הוא מערכת סגורה; הוא מסע מתמשך, נלהב, מעמיק ומרגש של חיפוש אחר אינטימיות עם האלוהות השוכנת בתוך היקום ובתוך נשמת האדם.
איננו מוכרחים להכריע בין שתי הדרכים. זכרו את דברי החזקוני, כי לנח הייתה אבן יקרה להאיר בימים קודרים וחלון שהשמש תאיר בו כשהיא שבה וזורחת. דבר מעין זה קרה גם באשר לתורה. בתקופות אפלות של רדיפות וגזרות פרחה הקבלה, והתורה האירה מתוך עצמה. ואילו כאשר היה העולם פתוח יותר בפני יהודים הם פתחו אליו חלון – וכך צמחו דמויות כגון הרמב"ם בימי הביניים ורש"ר הירש במאה התשע-עשרה. אני מאמין כי האתגר של זמננו הוא לפתוח חלונות שהעולם יאיר לנו בעדם את הבנתנו בתורה – והתורה תאיר לנו את דרכנו בעולם."

למילה תורה שתי משמעויות שהן משלימות, האחת מהשורש ת.ו.ר, כלומר, לראות ולהתבונן בתבונה, והשנייה, להורות את הדרך, ואת המעשה, ממש מלשון הוראה. הפרשה נותנת לנח ולנו הוראה לעשות צוהר, כך שנצליח לראות ולחוות את האור שהעולם מקרין, בפרט, במצבים מאתגרים כמו קונפליקטים, כישלונות, תחושות עצבות וכד'.  הצוהר, החלון, נעשה באמצעות התיבה שבנינו, המילים, שבחרנו להשתמש בהם. בחירה במילים מחזקות ומעודדות ירוממו אותנו ויאפשרו לנו לראות איך המחשבות והדיבור שלנו יוצרים מציאות של אור נגוהות.

מתי הצוהר שפתחנו מאפשר לנו לעשות שינוי? התשובה- כשאנו מצליחים לשחרר ולהרפות מכל מנגנוני הפחד שבנינו. למעשה, בפרשה יש הזמנה לצאת מאזור הנוחות. כן, שלא יהיה לנו כל כך נוח, ושלא נמתין לאירוע מחולל כמו מבול חלילה, אלא, באמצעות הבחן של טפל ועיקר בחיינו נצליח לנקות את רעשי הרקע ולהפנות את הקשב שלנו פנימה. אז, נצליח לבחור את התכנים שמפתחים ומצמיחים אותנו, ואת מערכות היחסים שמזינות ומטיבות עמנו. ובנוסף, נצליח לבחון את ההרגלים שאימצנו תוך בחירה מה לשמר, ומה לשנות, והתמקדות בטוב. אחרי הכל, המציאות שאנו חווים היא השתקפות של היחסים שלנו עם עצמנו, ובאפשרותנו לתת לאור להיכנס לעולמנו, ולהקרינו החוצה באופן עוצמתי ומשמעותי אף יותר.

שבת שלום❤️🚢

בפרשה הקודמת בראנו עולם, ובפרשה הזו אנו כבר הורסים את העולם שנברא. בפרשת נח השבוע, התרחשה קטסטרופה גלובלית, אולי הגדולה ביותר בחיי האנושות, התרחש המבול שהשמיד את רב העולם.  מתואר לנו כיצד דור המבול היו מאוד מושחתים, והאגואיזם היה כל כך עצום שהכל בטבע התהפך. בני הדור במעשיהם השחיתו את הטבע, והשפע הפך לפשע, המים שמחיים את הכל הפכו למים שממתים את הכל.

בבראשית פרק ו׳- מתואר כיצד ה’ מתנחם בקיומו של נח אך מאוכזב מהתנהלות שאר בני האדם. "וירא ה׳ כי רע האדם… מכל האדם אשר על פני האדמה…השחית כל בשר את דרכו… מלאה כל הארץ חמס",  ובנרטיב הזה כבר אין נחמה כפי שתוארה קודם לכן. נראה כי עולם הטבע איננו זקוק כלל לאדם, בטח כשהוא משחית את דרכו. בהבאת המבול יש שימור לעולם בתוך תיבה, בית.
מסביר הרב בני לאו- נח ובעלי החיים שעולים לתיבה הם שימור ה-DNA של הבריאה ליצירת העולם מחדש. נשאלת השאלה מדוע לא מייצר ה׳, כמו בפעם הראשונה, בהבל פיו, עולם חדש? מדוע הבחירה בשימור ה-DNA של נח ומשפחתו? האדם הוא נזר הבריאה אבל אם הוא משחית הכל, אז כלום בעצם לא קיים, מה שמכוון אותנו לברר מה טפל ומה עיקר.

מוסיף על כך הרב חיים נבון – “הטרגדיה של דור המבול מלמדת אותנו שהמשפחה היא המוסד היקר מכל, וגם השברירי מכל. בסוף פרשת בראשית ובתחילת פרשת נח אנו רואים את הטרגדיה הגדולה בתולדות האנושות: התפוררות ההרמוניה הבסיסית של העולם הנברא… יחסי משפחה בריאים אינם נתון יסוד מובן מאליו, אלא הישג עילאי של החברה האנושית בתפארתה.”
שבריריות שהחלה עוד בגן עדן עם אדם וחווה, המשיכה עם קין והבל ומשם רק הלכה והדרדרה עד 'מלאה הארץ חמס.' בריאת העולם החלה בציפיות רבות ולוותה בברכות ובהוראות לבעלי החיים ולאדם. אך נזר הבריאה האלוהית, בני האדם, אינם מצליחים להקים חברה שוויונית מתפקדת. בני האדם מתקשים בפיתוח המוסר והמצפון, התנהגותם החברתית והמוסרית לוקה בחסר. בעוד העולם שברא אלוהים היה מושלם והרמוני, נשאלת השאלה היכן היה הכשל שהוציא מכלל שליטה את בני האדם ואת התנהגותם.

מסבירה ד"ר גילי זיוון- “"וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ"(בראשית, ו, ה-ו).  
אולי כבר התרגלנו להאנשה (אַנְתְּרוֹפוֹמוֹרְפִיזְם) של האל בסיפורי בראשית, אבל הפעם חורג הפסוק מהעניין הסגנוני ומודיע לנו כי אלוהים, בורא עולם בכבודו ובעצמו, מתחרט!  היצירה שהוא ברא בועטת בבוראה. מה קרה? הוא טעה במינון? הוא לא ידע מה הוא בורא? עכשיו הוא מגלה ש"כל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ" של יציר כפיו" רַק רַע כָּל הַיּוֹם"? 
נדמה לי שכאן נלמד עיקרון מכונן בתפיסה המוסרית של המקרא. עיקרון שמלווה את סיפורי המקרא כולם, מסיפור אדם וחוה בגן עדן ועד נביאים אחרונים, וזהו עיקרון הבחירה החופשית. האדם חופשי לבחור, ואולי זהו צלם האל שבו. לעתים בחירותיו מעציבות את אלוקים ואלוקים מתחרט על היד החופשית שהוא נתן לאדם, אבל אלו כללי המשחק.
בסיפור המבול אלוקים מבקש למחוק את החרפה ולהציל רק משפחה אחת וכמה נציגים של החי, אבל מעתה והלאה גם התערבות כזו איננה בארסנל התגובות של האל. כפי שייאמר במפורש בפרק ח, פסוק כא: וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם… וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי".
ככל שנתקדם בסיפורי התנך כך תלך פעילותו הישירה של האל ותצטמצם. כמו הורים שבנם כבר בגר והחלטותיו בידיו, הוא יביט בעצב מן הצד (או למי שמעדיף "מן השמים") וייתן לאדם להכריע האם לרחם או להתאכזר, האם לתמוך או לחמוס.”

במילים אחרות, ה׳ איננו מצטער שברא את האדם לכן, הוא משמר את ה-DNA של נח שהיה צדיק בדורו, ואת קפסולת התיבה. המטרה לאפשר לאדם לתקן את עצמו, את דרכיו. "(ו) שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ:  כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, עָשָׂה אֶת-הָאָדָם" (בראשית ט), 'דם' ביטוי לנפש, לחיים. התכלית היא שדרוג התוכנה של האדם, תיקון מלשון התקן התוכנה שלו ושדרוגה.
הקבלה מבהירה לנו כי לאדם יש יכולת אדירה לייצר שינויים בשמים, בעולמות עליונים, דרך פעולתיו ומעשיו בעולמות התחתונים, כאן בעולמנו, האדם יכול לשנות את המציאות, זוהי יכולת אנושית עצומה. נראה שזה היה חטאם של אנשי דור המבול, הם לא היו מוכנים לקבל את האפשרות שהמבול אכן מתקרב, ובמקום שהדבר יוביל אותם לחשבון נפש ותיקון, הוא התקבל על ידם כאתגר שהם בטוחים שיצליחו לעמוד בו.

בהמשך הפרשה, גם בדור הפלגה, לכאורה נראה כי יש יוזמה לבניית ויצירת פרויקט משותף, מגדל בבל, שמאחד את כולם. אך אחרי הטרגדיה של דור המבול שבו נצטוו נח ובני ביתו- "… וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ, וּפָרוּ וְרָבוּ עַל-הָאָרֶץ" (בראשית ח, יז),  בעצם מעשה דור הפלגה היה ההפך מהציווי הזה, מפני שהם חששו "…פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ." (בראשית יא)
דור הפלגה עסק רק בחומר- "… וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה, לְאָבֶן, וְהַחֵמָר, הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר. (ד) וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם: " (בראשית יא) ללא כל חיבור לנפש ורוח. ואכן, התיקון יגיע בהמשך עם אברהם אבינו, למעשה כבר בפרשה הבאה, 'לך לך'.

מתאר לנו הרבי מליובאוויטש זצ"ל כמה שנים לאחר השואה:
"כשאנו בוחנים את מטרת הקמת העיר והמגדל, אנו רואים כי בוני המגדל היו מעוניינים במטרה אחת בלבד, פרסום ושימור שמם, האדרה עצמית בלבד. הם היו מאוחדים למטרה אחת, אך לא הייתה זו מטרה נעלית ומרוממת אלא מטרה חומרנית שהייתה ממוקדת בעצמם בלבד.
אחדות שכזו, סופה להתרסק. אם אין לבני האדם אידיאל נעלה ורוחני, אם האנשים פועלים מסיבות אנוכיות בלבד, לא רק שהדבר לא יאחד אותם אלא בסופו של דבר אף יגרום להם לפירוד גדול יותר כפי שאירע במגדל בבל.
"כך גם אנו" סיים הרבי את דבריו. "אנו נמצאים בדור שבונה את העולם מחדש אחר החורבן האיום שהמיטה השואה עלינו. עלינו להתאחד, עלינו לבנות מחדש, אך אנו חייבים ליצוק את הרוחניות ואת האלוקות בתוך הבניה מחדש, אחרת לא תהיה זו אחדות אמיתית."

רובנו מחפשים את האזורים שבהם נוח לנו, לעיתים אף עושים הנחות למצב, לסביבה, לנו. יתכן שזו הסיבה שנח נותר באזור הנוחות, עשה כפי שצווה ולא פנה- לציבור שישנה את דרכו, ולא לה' בבקשה לחוס על העולם. הבחירה לחיות באזור הנוחות עלתה לנח ביוקר, המבול לעולמי עד יקרא- "מי נח", ויזכר שרק הוא ומשפחתו ניצלו. מסתבר שגם איחוד למטרה חומרנית בלבד ללא התייחסות רחבה להשלכות, לביטוים ערכיים, ואיכפתיות עם רגש לזולת סופו לקרוס, כי אחיזה רק בחומר לא שורדת. לנח אולי היה נח אבל המסר הוא ברור- עלינו לצאת מאזור הנוחות ולזכור שכולנו ערבים זה לזה.

שבת שלום💞🌊

השבוע בפרשת נח, אנחנו עדים לשלבים נוספים בהתפתחות העולם- הגשמית, והרוחנית. התפתחות רצופת סיבוכים ומשברים שבאים לשיאם בתיאורי דור המבול ודור הפלגה. וכך מתואר-
"(ה) וַיַּרְא יְהוָה, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם… (יא) …וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, חָמָס. .. (יב)…כִּי-הִשְׁחִית כָּל-בָּשָׂר אֶת-דַּרְכּוֹ, עַל-הָאָרֶץ. " (בראשית ו')

זהו החטא הרשמי של דור המבול – אי צדק חברתי משווע, כלל-עולמי, שמביא בעקבותיו את השמדת העולם כולו, מלבד נח ומשפחתו שניצלו.  שורשו של חטא המבול מצוי באינדיוידואליזם קיצוני. קידוש מוחלט של מאוויי הפרט שמוביל את האדם לשקוע לתוך תאוותיו הגשמיות. דור שרואה בכל אובייקט למימוש יצריו עד ההדרדרות לבסוף לאיבוד מעמדו כיצור אנושי והפיכת התנהלותו לבהמית, התנהגות השקועה כל כולה במימוש החשקים והתאוות.

מסביר הרב ניר מנוסי- "אין צורך להרחיק לכת כדי לראות כי חלק גדול מהתרבות הסובבת אותנו עלה זה מכבר על מסלול דומה. והיום כאז, נעוץ היסוד לדבר בקידוש האינדיוידואל. בעידן המודרני, היתה זו הרומנטיקה שבעקבות פשיטת הרגל של האידיאולוגיות הקולקטיביסטיות הגדולות ביקשה להעמיד את כללות המפעל החברתי, המדיני, הכלכלי והצבאי על עקרון יחיד: חירות הפרט. במסגרת הליברליזם המודרני, היונק מהרומנטיקה, האדם אינו חי עוד עבור תכלית על-אנושית, אף לא עבור תכלית על-אישית, אלא רק עבור עצמו. הכל נועד כדי להרחיב את מרחב מחייתו של הפרט. לכן גם מטבע היסוד של המוסר הליברלי אינו עוד מצוות או חובות – לא שבין אדם למקום ולא שבין אדם לחברו – אלא זכויות (בין אם מכנים אותן 'זכויות טבעיות' כמו לפני מאתיים שנה ובין אם 'זכויות אדם' כמו היום). נקודת המוצא של האדם המודרני איננה שמוטל עליו אלא שמגיע לו. הוא המרכז, הכל חג סביבו. אמת, יש גבול מובהק לחירות הפרט: חירותו של הזולת, שחובתו של כל אחד לכבדה; ברם, גם חובה זו אינה אלא נגזרת של זכות הזולת לחירותו הפרטית. הכל בא מן הזכות והכל שב אל הזכות. במוסר הליברלי, גם האלטרואיזם הוא לשם האגואיזם. יתכן שהתרבות הסובבת טרם הגיעה לשעה בה "השחית כל בשר את דרכו על הארץ", אך כל הסימנים מראים שלשם היא שואפת. לא בכדי מוטיב מרכזי בתרבות הרומנטית הוא חזון ה'שיבה אל הטבע', הקורא לאדם להתפרק מכל מוסכמות התרבות לטובת חיים ארציים וחייתיים… סיפור המבול בא להתריע מפני קצו האובדני של מסלול זה… המבול שירד על דור המבול אינו אלא המחשה למבול היצרים בו הם הטביעו עצמם עוד קודם. באותו אופן, המתירנות היא עצמה המבול בו אנו שוקעים, והתורה מייעצת לנו להשכים קום ולבנות תיבה בתוכה נשרוד אותו…"

עוד לא ממש התאוששנו ממכת המבול והנה אנו עדים לאירועי דור הפלגה-
"וַיְהִי כָל־הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים: … וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה־לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה־לָּנוּ שֵׁם פֶּן־נָפוּץ עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ: " (בראשית יא א, ד)

בדור הפלגה המצב היה שונה, בניגוד לדור המבול שהיה עסוק בגזל, עושק ובחמס תוך פירוד ושנאה, דור הפלגה הוא כולו אחדות ואחידות. כולם מתכנסים למקום אחד למטרת הקמת מיזם משותף, בניית מגדל שראשו בשמיים, והתכלית היא לעשות להם- שם. וכמובן שחזון כזה יכול להתממש רק מתוך אחדות ושיתוף פעולה. אנשים בודדים לא יכולים לבנות מגדל. ממש סוציאליזם בכל הדרו- חברה אחת, שפה אחת, אידיאולוגיה שאליה כולם מיישרים קו. אך אין כל אזכור של פרט, יש התייחסות של הכלל בלבד כיישות אחידה עד כדי, אומר המדרש, שאם אדם היה נופל ומת הם לא שמו ליבם אליו אבל אם הייתה נופלת לבנה במהלך הבנייה הם היו בוכים ונעצבים מתי תגיע הלבנה החלופית במטרה להשלים את הפרויקט. הכלל לא אמור לבטל את הפרט והפרט צריך לזכור שהוא גם חלק מהכלל.

מבהיר הרב ניר מנוסי-
"אם נבקש לאתר את גלגולו העכשווי של דור הפלגה, נוכל למצוא אותו בקוטב ההפוך של התרבות הליברלית הרומנטית: בתפיסה של הנאורות, הדוגלת בקידמה, תרבות, התעלות, שכלול – אך הכל (גם אם לא תמיד במוצהר) מתוך רצון לפאר את האדם וכוחותיו. כפי שדור הפלגה צמח מתוך צאצאי נח, כך גם הנאורות אימצה אידיאולוגיה שמרנית הרואה את תפקידה כבניית 'תיבת נח' שתשמר את ערכי התרבות ותצלח את מבול היצרים הרומנטי. שאיפה זו יפה ונעלה, אלא שהיא מנותבת אל חזון של הקמת עולם מתועש, טכנולוגי וקר. יעדו הסופי של כיוון זה אינו אלא הקמתו של 'מגדל בבל' גלובלי ענק: רשת צפופה של כבישים, מחלפים וגורדי שחקים, המצפה את הכוכב כולו, טכנוספירה מעשה ידי אדם המשדרת את המסר היהיר כי האדם הוא בורא העולם ומקיימו. אכן, גם מודל השלום הפלורליסטי של הנאורות מזכיר את זה של דור הפלגה: זהו שלום חיצוני של 'חוזי שלום', של הפרדה מלאכותית בין הצדדים שאינו פותר בעומק את האיבה ביניהם, כל שכן יוצר ביניהם אחווה אמיתית. הזהויות הפרטיות והלאומיות מטושטשות לכדי קולקטיב חסר-פנים ונטול ערך סגולי…"

 במילים אחרות, נפילת הקולקטיב ל"כוחי ועוצם ידי". עונשם של דור הפלגה היה בלבול שפתם והתפזרותם בעולם. תכלס, לא באמת עונש. יתכן ובפסוק מתואר הפחד של האדם מפני הצורך לצאת אל העולם הרחב "פן נפוץ על פני כל הארץ" אבל הפיזור הדמוגרפי- גאוגרפי איננו עונש, אלא דרך לממש את ייעודה של האנושות כפי שנקבעה לה בראשית הבריאה. גיוון דעות, סוגי אישיות ואופי רבים ושונים, הם שיביאו לשכלול, יצירה וצמיחה של העולם. לכל אחד ואחת מאתנו יש תפקיד בעולם, תפקיד ייחודי, שרק אותו אדם יכול להוציאו אל הפועל. יתכן וזו הסיבה שחכמנו אמרו במסכת אבות, פרק א', משנה י"ד כי:
אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי? וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי? וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתַי?

דור המבול ודור הפלגה, שני הדורות החוטאים הגדולים של פרשת נח, מהווים סמל לשני הקצוות התרבותיים ההפכיים- מצד אחד, אינדיוידואליזם ומתירנות, ומצד שני הקולקטיביות ושמרנות. היהדות דוגלת ב"פרט הצריך לכלל וכלל הצריך לפרט". כלומר, כל פרט חייב להפיק מעצמו את המיטב, לממש את עצמו, למען הכלל, למען מטרה משותפת. הפרט הפועל למען הכלל איננו מבטל את האישיות הפרטית שלו; ממש כמו בתזמורת שבה כל כלי מנגן ומביא את הייחודיות שלו ביצירת ההרמוניה הכללית.

דרכו של אברהם אבינו היא הדרך ביניהם, היא זו שמשלבת אותם. דרך אותה נפגוש כבר בפרשה הבאה- "לך לך".

שבת מבורכת🥰

האם ההטפות, המאמרים, האמירות החוזרות שלנו באמת עובדות? האם הם משפיעות על הבחירות ועל הדרך שבה אנחנו ואו אחרים חיים את חייהם? מישהו בכלל קורא את מה שאני שולחת, או מייחס לכך חשיבות? האם ילדיי מפנימים ומושפעים ברמת הבחירות שהם עושים מהאמירות שלי?
הרב יוסי גולדמן תיאר זאת פעם- "…הרב סידני כץ ז"ל השווה פעם את סיכויי ההצלחה של דרשה לסיכוייו של אדם העומד על בניין מגדל עזריאלי וזורק למטה כדור אקמול, שמישהו למטה ברחוב שבדיוק יש לו כאב ראש יתפוס אותו! ובכל זאת, אנו ממשיכים לנסות."

הרב גולדמן ממשיך- "בהפטרה השבוע, הנביא ישעיהו קורא למבול עליו מסופר בפרשת השבוע בשם "מי נוח". ע"פ חכמנו, הסיבה לכך היא בחלקו של נח בגזירת המבול. מדוע הייתה זו אשמתו? הרי נאמר לנו שנח- האיש הצדיק בדורו?" כנראה, יש אומרים, שהמבול נקרא על שמו כיוון שלכאורה הוא לא טרח והתאמץ, לפחות ע"פ הפשט, להפך את גזירת המבול, ע"י השפעה וגרימת מהפך של סגנון החיים המושחת של בני דורו. הוא אכן בנה את התיבה, אך האם נוח פנה לאלו שמעולם לא ראו את התיבה שלו? האם הוא זעק לבני דורו כי יום הדין מתקרב ובא?" על פניו, נראה כי נוח הסתפק בבנייה הממושכת של התיבה (120 שנה).
מסביר הרב יוסי גולדמן- "חז"ל חלוקים בדעותיהם ביחס למידת צדיקותו של נוח. אמנם התנ"ך קורא לו צדיק, אך הכינוי הזה מוגבל על ידי המלה הבאה שבכינויו, "בדורותיו". החכמים נחלקו האם הוא אכן היה צדיק באופן אובייקטיבי, או רק בהשוואה לבני דורו הרעים. לכמה צדיק היה נחשב אילו היו משווים אותו לאדם צדיק באמת, כמו אברהם? …האם אנו תוצרים של סביבתנו?״

נח הוא זה שמתחיל בתיקון עולם, ב'התקנת' תוכנה משודרגת יותר. בעצם בניית התיבה, כל ההכנות המתוארות ולבסוף השהייה בה. ואכן, לאחר המבול נוצר עולם חדש ומתוקן, אלא שמאחר ולאדם יש בחירה, בכוחו של הטבע האנושי להמשיך ולהשחית. כלומר, בכל רגע נתון אנו בוחרים ויכולים להשפיע.

משתמע שמאז ימיו של נוח, זוהי שליחותו ומשימתו של כל אדם להשפיע טוב, גם במקומות שנדמה לנו שאנו איננו נשמעים. מוסר, מצפון, ההבחנה בין טוב ורע- כשאנו מבססים אותם על המערכת הערכית של התורה והמצוות שקיבלנו ברור לנו שיש לכל אחת ואחד מאתנו מחויבות כלפי הזולת ולא רק כלפי עצמנו. לא ניתן להתחמק מהאחריות המוסרית שלנו לפעול למען הדבר הנכון והטוב – ולהצביע על מה ששגוי ואין לעשותו.

פרשת נוח מחזקת אותי להמשיך להעביר את המסרים בהם אני מאמינה, בין באמירה, בכתיבה או כל עשייה אחרת. אני מאמינה שהם נשמעים גם אם הם לעיתים נטמעים באיטיות…  אחרי הכל, התקשורת הזו היא שתוביל למעורבות קהילתית ערכית וחברתית, היא שיכולה להעניק תחושת ערך ומשמעות, תחושת שייכות לקהילה, לחברה ולמדינה ואחריות כלפיהן. כך גם נזכה להיות שותפים בעיצובה ובבנייתה של החברה. אמכי״ר.

שבת שלום❤

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, סיגלית חיה בת רבקה, עמית אמנון בן יעל, גפן בת הדס, הילי בת יעל, אביעד משה בן רחל שמחה ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

השבוע פרשת נח שהיא הפרשה השנייה בספר בראשית, והיא מספרת לנו שהעולם הפך להיות מושחת ובני האדם נהגו ברוע וברשעות- "(ה) וַיַּרְא יְהוָה, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם." (בראשית ו') חוץ מאדם אחד בשם נח שהיה 'איש צדיק'.
"… (ח) וְנֹחַ, מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה… (ט) …-נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו: " (בראשית פרק ו')
לנח נולדו שלושה בנים, שם, חם, ויפת.

ה' מחליט להביא מבול על העולם ולהשמידו בעקבות השחיתות ו-"רק רע כל-היום". בנוסף, ה' מצווה על נח לבנות תיבת עץ שתכלול שלוש קומות, חלון, ולהביא אל התיבה מכל בעלי החי. נח נענה לכל הציוויים האלוקים.

מבול הגשם נמשך ארבעים יום, והשהות הכוללת בתיבה היא שנה. במשך המבול נכחדו כל האנשים ובעלי החיים שהיו בארץ. המבול מחריב את העולם. רק אלו שנכנסו אל התיבה ניצלו- נח, אשתו, שלושת בניו, שם, חם ויפת, ונשותיהם, יחד עם כל בעלי החיים שנכנסו לתיבה.

בתום המבול נח שולח עורב, ולאחר מכן יונה כדי לבדוק את מצב היבשה מחוץ לתיבה. ורק כאשר היונה איננה חוזרת מחליט נח לבדוק שאכן מפלס המים ירד והם אכן יכולים לצאת מן התיבה. לאחר המבול, כורת ה' ברית עם נח וכל הדורות הבאים אחריו, ברית עולם שלא יביא יותר מבול שיחריב את העולם. אות הברית היא הקשת בענן- "(יג) אֶת-קַשְׁתִּי, נָתַתִּי בֶּעָנָן; וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ." (בראשית ט') מראה הקשת בענן הוא תזכורת להבטחת ה'.

בסיומה של פרשת נח יש את סיפור מגדל בבל. יחודו של הדור ההוא היה באחדותו שהתבטאה בכך שהייתה להם שפה אחת ויחידה. "(ד) וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם: פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ" (בראשית יא'). ה' מחליט לסכל את תכניתם לבנות את מגדל בבל ע"י בלבול שפתם. ה' יוצר שפות שונות, כך שאיש לא מבין את רעהו. בעקבות בלבול השפות, נקרא המקום "בבל". יש שמסבירים שמכאן נולדו השפות בעולם, והאנושות גדלה והתפזרה על פני מקומות שונים בעולם.

אסיים עם דברים שנאמרו כמה שנים לאחר השואה ע"י הרבי מליובאוויטש זצ"ל:

"כשאנו בוחנים את מטרת הקמת העיר והמגדל, אנו רואים כי בוני המגדל היו מעוניינים במטרה אחת בלבד, פרסום ושימור שמם, האדרה עצמית בלבד. הם היו מאוחדים למטרה אחת, אך לא הייתה זו מטרה נעלית ומרוממת אלא מטרה חומרנית שהייתה ממוקדת בעצמם בלבד.

אחדות שכזו, סופה להתרסק. אם אין לבני האדם אידיאל נעלה ורוחני, אם האנשים פועלים מסיבות אנוכיות בלבד, לא רק שהדבר לא יאחד אותם אלא בסופו של דבר אף יגרום להם לפירוד גדול יותר כפי שאירע במגדל בבל.

"כך גם אנו" סיים הרבי את דבריו. "אנו נמצאים בדור שבונה את העולם מחדש אחר החורבן האיום שהמיטה השואה עלינו. עלינו להתאחד, עלינו לבנות מחדש, אך אנו חייבים ליצוק את הרוחניות ואת האלוקות בתוך הבניה מחדש, אחרת לא תהיה זו אחדות אמיתית."

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, דוד בן מיכל, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

המשך שבוע טוב🌼

ההפטרה שקוראים בשבת פרשת נח היא בספר ישעיהו (פרק נ"ד ותחילת פרק נ"ה), נראה שהקשר בין הפרשה להפטרה ברור: בפרשה מסופר על נח, על שחיתותה של האנושות ועל הברית בין ה' לאנושות כולה, ובהפטרה מדובר ב"מֵי נֹחַ", ב"בְּרִית עוֹלָם" (ישעיהו נה, ג), ו" יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ, וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו; (ישעיהו נה, ז)
בהפטרה מזכיר הנביא ישעיהו את השבועה שנשבע ה' "(ט) כִּי-מֵי נֹחַ, זֹאת לִי, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי-נֹחַ עוֹד, עַל-הָאָרֶץ-…" (ישעיהו נ"ד), הרד"ק הסביר 'מי נח' כמו 'בימי נח'. הסיבה שבגללה המבול נקרא "מי נח" היא כישלונו של נח לנסות להשפיע על דורו. יחד עם זאת, לאחר המבול הביאו מעשיו של נח לכריתת ברית של ה' עם נח וכל הדורות הבאים אחריו, ברית שהבטיחה שלעולם לא יהיה יותר מבול שיחריב את העולם.
העובדה שנח לא ביקש רחמים על דורו ועל עולמו היא שזוקפת את המבול לחובתו. אומנם צדיק תמים היה, אבל נח לא עמד במבחן הנאמנות לדור. מתוך הפרשה נראה כאילו גזירת חורבן שנגזרה על העולם כבר אי אפשר לשנותה. נח לא פעל למניעת המבול הצפוי, כמו הגלות הצפויה שלא נמנעה. וההפטרה רומזת לכך שיש מפתח ביד צדיק הדור לבטל את הגזירה. ותכלס, אם לאחר המבול הביאו מעשיו של נח לכריתת ברית שהבטיחה שלעולם לא יחזור המבול, יש להניח שהיה בכוח תפילתו של נח לעכב, אם לא לבטל, את הגזירה. הנביא מדבר על הגאולה העתידה, שלאחריה כבר כולנו מובטחים ששוב לא תבוא גלות, כפי שהובטחו נח ובניו ששוב לא יבוא מבול לעולם.
המקובלים מסבירים ש"תיבה" היא אומנם ספינתו של נח, אבל תיבה משמעותה גם מילה. כל אחד מאתנו רוצה לבנות תיבה – לבנות את החיים הטובים ביותר שאפשר עבור עצמנו ובני משפחותינו. ובכל זאת, באותה העת אנחנו מחויבים להשתמש בכוח התיבות, כוח המילים, כדי להגיע, להרגיש ולגעת בזולת, במילים אחרות, להשפיע עליהם. נכון שכולנו טרודים, שאובים ועסוקים בשוטף, מה שנקרא בטרדות היום, פרנסה, ילדים, בריאות וכו' אבל לנח ניתנו 120 שנה להקים את התיבה שלו. כך גם לנו ניתנות 120 שנים – משך חיים מלאים – לעשות בדיוק את אותו הדבר.
ההפטרה מדגישה את הכוח שניתן לבני האדם להעביר את רוע הגזירה של הגלות, כמו זו של המבול. כמו כן, היא עוסקת בהתפשטות ישראל לכל קצווי העולם, כמשקל נגד לרצונם של בני דור הפלגה להתאחד בבניית מגדל בבל ולמרוד ב-ה'.
הפטרת פרשת נוח מורכבת למעשה משתי נבואות נחמה של ישעיהו העוסקות בהבטחה לגאולה עתידית הניתנת לעם הנמצא בעומק הגלות ושתיהן גם פותחות במטאפורה המתארת את מצבם של ישראל בגלות.
העולם הרי הושמד בגלל הרוע שהתפשט על פני הארץ—רוע, שמשמעותו כי אין תקומה לחברה שבה נעדרים יחסי אמון וחמלה. הנביא רומז לסכנה מחודשת כשהוא מפציר בעם להתרחק מעושק ודרכים רעות, שאז "וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עוֹלָם חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים" (ישעיהו, נה3). כשנדמה שהכל מתפרק לנו מול העיניים, אנו יכולים לגמרי לבחור שלא להתייאש, ואפילו לקבל ולהכיל את האתגר המחייב אותנו לקום ו"לאסוף את השברים". קשה זה עדיין אומר אפשרי, וזה מה שבחר לעשות נח הצדיק, אך כאמור רק בקרב בני משפחתו הקרובים.
ע"פ תורתו של הר' אשלג, כדי שחברה תהא מאושרת כולנו חייבים להבין שהטוב שלנו תלוי בזה שיהיה טוב לאחרים. כלומר, אם לא יהיה טוב לאחרים, גם לנו בסופו של דבר, לא יהיה טוב. לרוב החשיבה הרווחת היא: מה אכפת לי אם יש לשכנים שלי אוכל או אין להם אוכל, אם פונה אלינו מישהו ברחוב בבקשה כלשהי לרוב אנו חשדנים ומרגישים רווי טרדות. והמחשבה היא- 'אני אדאג לעצמי, שלי יהיה טוב, ושגם האחר ינהג כך,' זו ראייה שמובילה לפירוד ובסופו של דבר לחברה שהבדידות היא מאפיין דומיננטי בה.
הבחירה היא שלנו- לקחת אחריות – למען עצמנו, למען המשפחה שלנו, אבל גם למען החברה שלנו, למען העולם של כולנו.
שנצליח לבנות לנו תיבה מכילה, שלווה, שמאפשרת לנו להיטען בתוכן ובאנרגיות טובות שכשנצא מהתיבה יהיו לנו כוחות מחודשים לעשייה ולהשפעה טובה ומטיבה על הסביבה כולה. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, רבקה בת תמרה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, וסיגל בת שרה בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

פרשת נח
היא הפרשה השנייה בספר בראשית, והיא ממשיכה את סוף פרשת בראשית בכך שהעולם הפך להיות מושחת – חוץ מאדם אחד בשם נח.
"(ה) וַיַּרְא יְהוָה, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם. (ו) וַיִּנָּחֶם יְהוָה, כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ. (ז) וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה, עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם: כִּי נִחַמְתִּי, כִּי עֲשִׂיתִם. (ח) וְנֹחַ, מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה. " (בראשית פרק ו')
נח היה איש צדיק; נולדו לו שלושה בנים, שם, חם, ויפת. הדור של נח מסתבר היה מושחת, "רק רע כל-היום", והקבה מחליט להביא מבול על העולם ולהשמידו. הוא מצווה על נח לבנות תיבת עץ שתכלול שלוש קומות ולפתוח בה חלון. מבול הגשם נמשך ארבעים יום, והשהות הכוללת בתיבה היא שנה. במשך המבול נכחדו כל האנשים ובעלי החיים שהיו בארץ. רק אלו שנכנסו אל התיבה ניצלו.
נח מצווה להביא אל התיבה מכל בעלי החי, והוא נענה לכל הציוויים האלוקים.

מספר פרטים מעניינים על תיבת נח-
* תיבת נח נבנתה במשך 120 שנה.
* את התיבה נח בנה לבדו ללא עזרת אדם (לכן, נמשכה הבניה זמן ממושך כל-כך).
* על נח לבנות את הספינה הענקית הזאת על פסגת ההר!
* לאחר הבניה נח מרח על התיבה זפת מבפנים ומבחוץ כדי למנוע דליפת מים.
* את העצים לבניה נח הביא מיערות-עד שגדלו ליד העיר בגדד. העצים, שנקראו "עצי גופר", היו חזקים ועמידים במים.
* אורכה של התיבה היה כ– 150 מטר. רוחבה כ– 25 מטר וגובהה כ- 15. היא נחלקה לשלוש קומות. העליונה שימשה למגורי נח ומשפחתו(נח, אשתו נעמה, שלושת בניו ונשותיהם). באמצעית התגוררו בעלי החיים שהיו בתיבה. בקומה התחתונה נשמרה האשפה שהצטברה במשך ימי השהות בתיבה. שלושת הקומות היו מחולקים לתאים קטנים.
* בדרך נס התיבה – שלא הייתה גדולה במיוחד – הצליחה להכיל נציגים מכל החיות שבעולם.
* מכיוון שהמבול החריב את היקום כולו, היה ציווי אלוקי לשמר מעט מכל מין ומין. ביום המבול התקבצו לפני התיבה זוגות זוגות, זכר ונקבה, ונח הכניסם לתיבה. על נח הוטל להאכיל ולפרנס אותם במשך השהות בתיבה.

האם לנח היה נוח?

הרב דוד אגמון אומר לנו שפרשת נח מתארת בפנינו תמונה עוצמתית להבנת המציאות העכשווית שלנו, מבול מלשון בלבול – מציאות מבלבלת, והסחות דעת מרובות. במקביל, הפרשה נותנת לנו כלים כיצד לעבור את המבול הנוכחי בשלום ומגלה מה יש לנו ללמוד מהתנהגותו של נח.

פרשת נח עוסקת בעיקר בעניין המבול, התנהגות דור המבול, בניית התיבה, כניסת נח ובניו אל התיבה, המבול עצמו, אות הברית – הקשת בענן, ובעולם שאחרי המבול. כמו כן, מסופר על דור הפלגה וסיפור מגדל בבל. הפרשה מסיימת בתולדות של שם במשך עשרה דורות עד לאברהם אבינו.
הפרשה הזו מכילה בתוכה המון דימויים ציוריים ותמיד יש לי התלבטות על איזה מתוכם לבחור לכתוב. יש מבול, יש תיבה, יש בעלי חיים, יש יונה, יש קשת, יש מגדל בבל ויש צדיק אחד. הפעם בחרתי לכתוב על צדיק אחד, והתיבה.
נח הוא אדם אמיתי ואנושי. יש לו ספקות, ומאבקי אמונה פנימיים, בדיוק כמו לכולנו. אבל בסופו של יום, נח עושה את העבודה. וזה מה שעושה אותו לצדיק. הוא בונה את התיבה, סוחב פנימה את כל החיות, מציל את האנושות ואז הולך לבנות מחדש עולם שנהרס.
אנחנו יכולים לחיות עם שאלות בלתי פתורות. העיקר שנוודא שהספקות שלנו לא משתקות אותנו.
ע"פ המדרשים יתכן שנח היה הססן ופקפקן אך בשורה התחתונה, הוא ביצע את המשימה.
האמת שסיפור המבול מותח ביקורת על נוח. במשך מאה ועשרים שנים בונה נח את התיבה, ובמשך כל התקופה הארוכה הזו לא עלה על דעתו לנסות ולבטל את גזירת המבול כדי להציל את העולם כולו?! למשל, להתפלל לקב"ה שיבטל את גזירת החורבן של העולם, הגזירה שקרבה ובאה. נח היה מוקף רשעים שהיו זקוקים למנהיג צדיק שילמד אותם מהו טוב וינחה אותם בדרך הטוב. אז זהו, כנראה שנוח היה צדיק אך הוא לא היה מנהיג. בפרשה אין ביטוי של נתינה מספקת מ-נח למען בני דורו.
יחד עם זאת, במובנים רבים, הרבה יותר קשה לחדש ולבנות מחדש עולם שחרב, מאשר להתחיל משהו שהוא חדש לחלוטין. כאשר הכל מתרסק, יש נטייה להתפתות ולבחור בדרך הקלה – להרים ידיים ופשוט להתייאש מהכל.
פרשת השבוע מלמדת אותנו איך להתמודד עם אתגרים שכאלה ולא להתייאש.
בפני המעטים ששרדו עמדו שתי אפשרויות:
מצד אחד הם יכלו להתייאש, ולאבד את רצון החיים.
ומצד שני, הם יכלו לחזור ולבנות את חייהם – ובמקביל את העולם כולו – בדרך טובה וראויה יותר.
כיוון שקיבלו את המלצתו המעודדת של נח, כשליח נאמן החליטו האנשים לבחור באפשרות האמיצה, להתחיל מההתחלה, ולבנות מחדש עולם טוב יותר.
כשנדמה שהכל מתפרק לנו מול העיניים, ניתן לגמרי לבחור שלא להתייאש, ואפילו לקבל ולהכיל את האתגר המחייב אותנו לקום ו"לאסוף את השברים". קשה זה עדיין אומר אפשרי, וזה מה שבחר לעשות נח הצדיק.

סיון רהב מאיר הטיבה לתאר את התיבה, "כל חיינו נעים בין הפנים לחוץ, בניסיון לאזן… תיבת נח היא אייקון מפורסם במורשת שלנו, עד שלפעמים אנחנו כמעט לא חושבים על משמעותו. אם במיתולוגיה היוונית "תיבת פנדורה" מסמלת את כל הרע שעלול לקרות, אצלנו "תיבת נח" היא עניין חיובי ואף הכרחי. נוח מתבקש לבנות תיבה אל מול מציאות של שחיתות, אלימות והרס שבה הוא חי. הוא מכניס פנימה את משפחתו ואת החיות כדי להציל אותם מפני המבול.
תנועת החסידות ראתה בפסוקים האלה מסר רלבנטי לכל קורא: "בוא אל התיבה", אומר אלוקים לנח בפרשה, ובעצם אומר זאת גם לנו. כל אחד חי במבול של טרדות, פרנסה, בלגן ומשימות. אנחנו כבר לא בגן העדן של פרשת בראשית, והמציאות שסביבנו היא לעתים רבות סוחפת, מבלבלת, מטרידה. מה עושים מול המבול הזה? באים אל התיבה. מוצאים נקודות של שלווה, מנוחה, התכנסות ושקט.
תיבה, כך הסביר הבעל שם טוב מייסד החסידות, היא שם נרדף ל'מילה'. לדבריו, אחת מ"תיבות נח" שלנו, כבר אלפי שנים, היא המילה הכתובה – מילות התורה ומילות התפילה. האדם צריך "להיכנס אל התיבה" כמה פעמים ביום, להיטען ולהתמלא בתוכן על ידי תפילה ולימוד תורה, ורק אז לעשות את מה שנאמר בהמשך הפרשה: "צא מן התיבה"."
כלומר, "תיבה" היא גם ספינתו של נח, אבל גם מילה (כשאומרים ראשי תיבות- מתכוונים למעשה לאותיות הראשונות של המילים). כל אחד מאתנו רוצה לבנות תיבה – החיים הטובים ביותר עבור עצמנו, בני משפחותינו והסביבה שלנו. ובכל זאת, במקביל אנחנו מחויבים להשתמש בכוח התיבות, המילים, כדי להגיע אל הזולת ולהשפיע עליהם טוב. כמו שלנח ניתנו 120 שנה להקים את התיבה שלו, כך ניתנות 120 שנים (האיחול השכיח "עד 120 שנה..") – משך חיים מלאים – לעשות את אותו הדבר.
לקחת אחריות – למען עצמנו, למען המשפחה שלנו, החברה שלנו, והעולם שלנו.
שנצליח לבנות לנו תיבה מכילה, שלווה, שמאפשרת לנו להיטען בתוכן ובאנרגיות טובות שכשנצא מהתיבה יהיו לנו כוחות מחודשים לעשייה ולהשפעה טובה ומטיבה על הסביבה כולה. אמן כן יהי רצון. שבת שלום ומבורך❤