תגית: פרשת מקץ

פרשת מקץ, העשירית בספר בראשית, ממשיכה את סיפורו של יוסף- סיפור של זמן ממושך, סמוי מן העין, שבו דבר מה מבשיל מתחת לפני השטח. להזכירנו, יוסף נכנס לסיפור המקראי כבן מועדף, עטוף אהבה וחלומות גדולים:
“וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת־יוֹסֵף מִכָּל־בָּנָיו" (בראשית ל״ז, ג.)
חלומותיו אמיתיים, אך אופן הצגתם חסר רגישות. יוסף הצעיר אינו מבחין בין אמת פנימית לבין אחריות בין־אישית. הוא אינו טועה במה שראה- אלא בדרך שבה נשא זאת מול אחיו.

מכאן מתחיל המסע. הקנאה מובילה לבור, למכירה לעבד, ולאובדן מוחלט של מעמד וקול. הבור אינו רק נפילה פיזית, אלא פירוק זהות: מעבר חד מביטחון עצמי מוצהר לשתיקה כפויה. גם העלייה המחודשת בבית פוטיפר שונה- אין חלומות ואין דרישה להכרה, אלא עבודה, אחריות ויושרה. דווקא הבחירה במוסר, גם במחיר אישי כבד, מובילה שוב לירידה- אל הכלא.

בכלא מתרחש השינוי העמוק. יוסף לומד להקשיב למצוקת אחרים, וכשהוא פותר חלומות הוא מסיט את המוקד מעצמו ואומר:
“הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים”(בראשית מ׳, ח.)
החלום חדל להיות כלי לביסוס עצמי והופך לשליחות. יוסף ממתין, לא נאחז, לא דוחק את השעה.

כאשר הוא ניצב מול פרעה, מתברר גודל המהפך. יוסף אינו מספר עוד חלום על עתידו, אלא מפרש מציאות שלמה ומציע תכנית אחראית לשנות שובע ורעב. הוא אינו נשאר בסמל, אלא עובר למעשה. כך הוא מתמנה למשנה למלך- לא כ“בעל חלומות”, אלא כמנהיג מעשי שנושא אחריות.

המבחן האחרון מגיע במפגש עם האחים. הם אינם מזהים אותו, אך הוא מזהה אותם מיד. זהו רגע שבו כל פצעי העבר יכולים להתפרץ. אך יוסף אינו פועל מתוך נקמה, אלא מתוך התעלות וחשיבה קדימה. הוא בוחן: האם הם השתנו? האם הם מסוגלים לשאת אחריות? האם בנימין יינטש כפי שהוא, יוסף, ננטש?

הניכור, המאסר, הגביע- כל אלו אינם משחקי כוח, אלא בירור עמוק. יוסף, שלמד על בשרו מה ההשלכות לגילויי חוסר אחריות, אינו מוכן לדלג על תיקון. רק כאשר האחים עומדים יחד, קורעים בגדיהם, ויהודה נכון לשאת באחריות- מתאפשר פתח לריפוי. חז״ל מדגישים שיוסף ביקש לעורר את אחיו לתשובה ולא להשפילם, כפי שכתוב בבראשית רבה צ״א, ח:  "אִם כֵּנִים אַתֶּם וגו' וְאֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ…" (בראשית מב, יט כא)

וכאן חג החנוכה מאיר את הדברים באור נוסף. נרות חנוכה אינם מסמלים כוח פוליטי או ניצחון מוחלט, אלא אור עקשן ושקט, המוסיף עוד מעט אור- עוד נר- בכל יום. זהו אור שאינו מבקש להכריע, אלא להחזיק; לא למחוק מחלוקות, אלא לנהל אותן מתוך מחויבות משותפת.

כך גם אורו של יוסף. הוא אינו שומר את האור לעצמו ואינו משתמש בו לנקמה, אף שיכול היה לעשות כן. במקום להתחמם באור שהשיג, הוא בוחר להפיץ אותו- להביא את אחיו לתהליך של תיקון, אחריות וערבות. רק כאשר גם הם מצליחים להוסיף את חלקם, יכול האור להתרחב ולהפוך לאור של משפחה שלמה…

בדיוק כפי שנרות חנוכה מלמדים: אור גדול אינו נוצר בבת אחת, אלא מצירוף של נר ועוד נר. גם בימינו, בתוך מציאות רוויית חושך, כל מעשה קטן של טוב, אחריות וראיית האחר- מצטרף לאור גדול שמאיר דרך.

השבוע פגשתי חברה יקרה, נורית, והיא שיתפה אותי ברצון שלה להוסיף טוב בעולם. כדי להפוך את זה למוחשי, מדיד ובעל ערך, היא החליטה שבכל יום היא כותבת לעצמה את המעשים הטובים שעשתה- ויתור על התור למישהו אחר, חיוך לשומר בכניסה, עזרה לשכנה, ועוד ועוד. ממש להוסיף עוד נר קטן של אור בכל יום. לא יודעת מה איתכם, אבל אותי היוזמה הזו ריגשה מאוד.

המסע של יוסף אינו רק סיפור אישי של התבגרות, אלא מראה חדה לנו, כפרטים וכחברה. הוא מציב שאלה אקטואלית: מה קורה כאשר כוח, קול והשפעה ניתנים לאדם או לקבוצה שטרם עברו תהליך של ענווה, רגישות ונשיאת אחריות?

יוסף הצעיר מייצג תודעה המוכרת היטב גם בימינו- ביטחון עצמי גבוה, אמונה עמוקה באמת פנימית, ולעיתים עיוורון למחיר החברתי של האופן שבו האמת נאמרת. לא עצם החלום הוא הבעיה, אלא היעדר הקשבה להקשר, לפערים, לפצעים. חברה שאינה יודעת להכיל חלומות בלי לפרק את המרקם האנושי- מתפצלת, מקצינה, ומייצרת בורות חדשים.

הבור של יוסף הוא במובן הזה בור חברתי. זהו המקום שאליו נופלים מי שהשיח סביבם נעשה אלים, מקטב, נטול אמון. כאשר אין מרחב לעיבוד, להאטה, ללמידה הדדית- הכוח עובר לידיים שאינן בשלות לשאת אותו, והנפילה כמעט בלתי נמנעת.

בעת הממושכת הזו, שבה השיח הציבורי מתוח, הקצוות מתרחקים והאמון נשחק- יוסף מציע מודל אחר: חלום שעבר ליטוש, כוח שעבר זיכוך, אור שעמד במבחן החושך. זהו אור שאינו מתלקח לרגע ונכבה, אלא כזה שניתן להעביר מדור לדור. אולי זו הקריאה העמוקה של פרשת מקץ וחנוכה יחד: בכל יום להוסיף עוד אור, עוד נר, ולבנות חברה שיודעת לשאת אור לאורך זמן- באחריות, בענווה, ועם תקווה.

שבת של שלום  💞

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

אנו זוכרים ומוקירים את כל אלו שחרפו נפשם כדי שנוכל לחיות כאן בבטחה, ואת המשפחות השכולות ששילמו ביקר להם מכל. אנו מודים ומתרגשים על חזרתם של כל החטופים החיים הביתה, ומתפללים וזועקים לשיבתו של רן גואילי ז"ל, החטוף האחרון שגופתו עדיין מוחזקת בעזה.
בתקווה גם לשובם של כל החיילים לשלום בבריאות הגוף והנפש, ולכל הפצועים רפואה שלמה ומלאה. ובתקווה לפירוק החמאס  וכל אויבנו מנשקם, ולסיום אמיתי של המלחמה. אמן כן יהי רצון.

 

פרשת מקץ, העשירית בספר בראשית, ממשיכה את סיפורו המרתק של יוסף ומביאה אותנו לנקודת מפנה משמעותית בחייו. יוסף, שישב שתים-עשרה שנים בכלא המצרי, נשלף באחת מבור החשכה בעקבות חלומותיו של פרעה. שר המשקים, שנזכר ביוסף שפתר את חלומו בעבר, ממליץ עליו לפרעה, וזה שולח להביאו. יוסף מצליח לפרש את חלומותיו של פרעה על שבע שנות שובע ושבע שנות רעב, ומציע תכנית מפורטת להתמודדות עם שנות הרעב הצפויות. וכך בזכות תבונתו, ממנה פרעה את יוסף למושל מצרים, מעניק לו טבעת, ארמון, ואף משיאו לאסנת, בתו של פוטיפר.
סיפורו של יוסף מדגים את היכולת של המציאות להשתנות ברגע אחד. יוסף בתחילת דרכו, נזרק לבור על ידי אחיו ומוצא את עצמו נמכר לעבדות בארץ זרה. משם, הוא נשלח לכלא בעקבות עלילה שקרית, ולכאורה, אין לו מוצא מהשפל אליו הגיע. ואז, ברגע אחד, הכל מתהפך: יוסף יוצא מבית הסוהר לאחר שפותר את חלומות פרעה. לא רק שהוא יוצא לחופשי, אלא הוא גם ממונה למשנה למלך מצרים, מקבל סמכות עצומה והופך לדמות המרכזית בניהול כלכלת הממלכה בשנות הרעב.

הסיפור של יוסף הוא לא רק תיעוד היסטורי, אלא גם מסר עמוק עבורנו. מסר רלוונטי, מעצים ומחזק גם בזמננו, בעיצומה של מלחמת חרבות ברזל עם כל הכאב, תחושת חוסר האונים והתסכול המתמשך מההתמודדות עם אובדן, חטופים שעדיין לא שבו לבתיהם, פצועים בגוף ובנפש ומשפחות שכולות הכואבות את אובדן יקיריהן. הסיפור של יוסף מזכיר לנו שהחיים אינם סטטיים, וגם במצבים שנראים חסרי תקווה, ישנה האפשרות לשינוי. יוסף, שמצא את עצמו מושלך לבור ומואשם שלא בצדק, בוחר להיאחז באמונה ובתקווה. הוא לא נותן לייאוש לגבור עליו, אלא ממשיך לפעול בנחישות ובאמונה. השינוי הדרמטי בגורלו מזכיר לנו שגם מתוך החושך הגדול ביותר יכולה להופיע קרן אור שתשנה את המציאות. יוסף מלמד על כוחה של תקווה, על היכולת שלנו להאמין ולפעול גם במצבים הקשים ביותר. למרות כל התלאות שעבר יוסף, הוא נשאר נאמן לעצמו, לערכיו ולאמונתו. הוא לא נתן לייאוש להשתלט עליו, ויתכן שזה גם מה שהביא לשינוי גורלו. גם במציאות שלנו, פעמים רבות אנחנו חווים זמנים של משבר, של תחושת "בור" שאין ממנו דרך החוצה. הסיפור של יוסף מזכיר לנו שהחיים הם בלתי צפויים, ושגם מתוך החושך, ברגע אחד, יכולה להאיר קרן של אור שתשנה את הכל.

סיפורו של יוסף הוא סיפור של נפילה לשפל המדרגה – לבור, לעבדות ולכלא – אך גם של תקווה וגאולה, כי כאשר יוסף הופך למשנה למלך מצרים הוא משיב תקווה למשפחתו ולעולם כולו. במציאות שלנו, החטופים והפצועים מייצגים את השפל, התסכול והכאב שכולנו מרגישים כעם. אך יחד עם זאת, כמו יוסף, אנו נדרשים להאמין שיש תקווה, שיש עתיד שבו נצליח להשיב את החטופים הביתה, לשקם את הפצועים ולתמוך במשפחות השכולות. המסר הזה מזכיר לנו שגם במצבים שנראים חסרי מוצא, יש כוח לתקווה, לאמונה ולעשייה מתמדת, המובילים לגאולה אישית ולאומית.

השבוע אנו חוגגים את חג החנוכה שמקביל לקריאת פרשת מקץ, ומוסיף ממד נוסף של תקווה. סיפור נס פך השמן, שבו מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, מדגיש את כוחה של אמונה מול מציאות קשה. כשם שהמכבים נאחזו באמונה ובנחישות מול אויב חזק ורב, כך אנו יכולים להדליק אור פנימי גם בזמנים של משבר וכאב. מעטים שגברו על רבים, ופך השמן הקטן שהאיר במשך שמונה ימים, מבטאים קרן אור קטנה שיכולה לנצח חושך גדול. כך גם נרות החנוכה שמסמלים את האמונה בניצחון הרוח על החומר, מהדהדים את סיפורו של יוסף שפעל בנחישות גם במצבים בלתי אפשריים, ומעניקים השראה להתמודד עם האתגרים של ימינו.
הרב קוק התייחס לכך וחידד כי "צריך שכל איש ידע ויבין שבתוך תוכו דולק נר ואין נרו שלו כנר חברו. ואין איש שאין לו נר. וצריך שכל איש ידע ויבין שעליו לעמול ולגלות את אור הנר ברבים, ולהדליקו לאבוקה גדולה ולהאיר את העולם כולו." האור הזה טמון בכל אחד ואחת מאיתנו, וכוחנו המשותף כעם יכול להוביל לתמורות גדולות, גם במצבים הקשים ביותר.

במציאות של מלחמת חרבות ברזל, עם כאב החטופים, הפצועים, המפונים והמשפחות השכולות, המסר של פרשת מקץ וחנוכה קורא לנו לזכור שכשם שיוסף הצליח להפוך את גורלו ולבנות עולם חדש, וכשם שנרות החנוכה האירו חשכה גדולה, כך גם אנחנו יכולים להפוך את הכאב למנוע של צמיחה ואת החשכה לאור גדול. כבר נאמר כי "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך", הקריאה היא להאמין באור שבתוכנו, לפעול יחד כעם, ולפעול יחד למען גאולה אישית ולאומית, מתוך אמונה שאור גדול יכול להאיר גם את הרגעים האפלים ביותר.

יהי רצון שנזכה לחזות בשינוי המיוחל ממש בקרוב, להשיב את החטופים הביתה בשלום, להביא מזור ורפואה לפצועים, להחזיר את המפונים אל בתיהם, ולחבק את המשפחות השכולות באהבה עמוקה, ברגישות ובהוקרה אינסופית, שרק נהיה ראויים. אמן כן יהי רצון.

חג חנוכה מאיר ושמח ושבת של שלום   

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

השבוע פרשת מקץ שהיא הפרשה העשירית בספר בראשית, והיא ממשיכה את קורות חייו של יוסף שישב כשתים עשרה שנים בבור הכלא המצרי עד שנקרא לפתור את חלומותיו של פרעה. שר המשקים שנזכר ביוסף שפתר את חלומו, מספר על כך לפרעה, ששולח להביא את יוסף מהכלא. בעקבות הפתרון המוצלח של חלומות פרעה (יוסף מסביר שקרבות שבע שנים של שובע ולאחריהן שבע שנים של רעב) מציע יוסף לפרעה גם כיצד עליו להתמודד.
פרעה ממנה את יוסף למושל מצרים, והוא בעצם האחראי לאגירת המזון לשנות הרעב.
כשהרעב מתגבר בארץ כנען, יעקב שולח את עשרת בניו, אחי יוסף, פרט לבנימין להביא אוכל ממצרים. הם לא מזהים את יוסף אך הוא מזהה אותם ומאשים אותם בריגול ומתנכר להם. יוסף אוסר את כל האחים לשלושה ימים, ולבסוף הוא מציע להם שהוא יאסור רק את שמעון, רק אחד מהאחים, וכשהם יחזרו בפעם הבאה עם בנימין, האח הצעיר, ישוחרר שמעון.
יעקב אביהם מסרב לשלוח איתם גם את בנימין, אך יהודה מצהיר שהוא לוקח אחריות אישית עליו, ויעקב לבסוף נעתר בחוסר רצון. כשהאחים חוזרים עם אחיהם הצעיר למצרים, הם מתקבלים במאור פנים, והם מוזמנים לארוחה בבית יוסף. למחרת הם מתכוננים לצאת חזרה הביתה לכנען, ויוסף מצווה את עבדיו למלא את שקיהם בתבואה אבל גם להחביא את גביע הכסף שלו בשק של בנימין. האחים יוצאים לדרכם, ויוסף שולח את עבדיו לרדוף אחריהם ולהפליל אותם ב"בגניבה".
שקו של בנימין נחשף, ויוסף בתגובה דורש שיישאר במצרים. האחים קורעים את בגדיהם, והם נופלים ארצה לרגליו; יהודה, מתוך אחריות אישית וקולקטיבית, מיד מציע ליוסף כי הם כולם יהיו לו לעבדים בעבור שחרורו של בנימין. אבל יוסף מתעקש ומודיע להם שרק ה"גנב", בנימין, יישאר במצרים וכל השאר יכולים לשוב בשלום לאביהם, יעקב. וכך במתח הזה מסתיימת השבוע הפרשה.

פרשת 'מקץ' מתארת לנו סיפור שיש בו מסרים נצחיים. אחד מהמסרים מדגיש כי עד עתה תמיד היה אח אחד שנבחר, יצחק ולא ישמעאל שהמשיך את דרכו של אברהם אבינו, כך גם עם יעקב שהמשיך את דרכו של יצחק ולא עשיו. ואילו עכשיו, כל הבנים, כל השבטים ממשיכים יחד- לא זורקים אף אחד לבור. מסר להטמיע בפרט בימינו, להצליח לכלול, לשלב ולקבל את הזרמים השונים, הדעות והגישות המגוונות שמרכיבות את הפסיפס שלנו, הפסיפס של העם היהודי.
ובהקשר זה, מסר נוסף שאנו למדים מיהודה הוא נשיאת האחריות והערבות ההדדית. אדם חייב לגלות אחריות ולעמוד מאחורי המעשים והבחירות שלו. מחובתנו להתבונן ולראות מתי האחריות היא שלנו ולפעול בהתאם. וכך מבקש יהודה מאביו יעקב, "(ח) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל-יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם-אֲנַחְנוּ גַם-אַתָּה גַּם-טַפֵּנוּ. (ט) אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ…" (בראשית מג). בנוסף, בסוף הפרשה נעמד יהודה אל מול יוסף ומצהיר בפניו כי "(לב) כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת-הַנַּעַר, מֵעִם אָבִי לֵאמֹר:" (בראשית מד, לב)

מסביר הרב יובל שרלו-
"כי עבדך ערב את הנער" (בראשית מד, לב) – אחד הקשרים העמוקים ביותר הקיימים בעולמנו הוא קשר הערבות. ערבות משמעה יציאה מהמעגל האישי והפרטי ונכונות להכניס את צווארנו בעול למען אדם אחר. יהודה הוא הערב הראשון שאנו מכירים: נכונותו להכניס את עצמו כעבד במצרים במקום בנימין, כדי שבנימין יעלה אל אביו וישמח את לבו. משמעות נכונות זו היא שעבוד נצח כעבד במצרים. אף על פי כן, יהודה נכון לעשות זאת הן בשל העובדה שהוא התחייב לאביו כי כך יעשה אם יאונה רע לבנימין, והן בשל העובדה שזה התיקון של מעשה מכירת יוסף – מי שהציע למכור את אחיו מוכן לשבת עתה תחת אח אחר כדי שהנער יעלה אל אביו…"

יש לא מעט סיבוכים  ומורכבות בעולם שלנו, יחד עם זאת, הם ניתנים לפתרון אם יש אמונה ומוכנות לערבות זה לזה, ומוכנות למסור את הנפש אחד למען רעהו. אנחנו, עם ישראל, שם אינספור פעמים קץ לחושך. למכבים הייתה אופטימיות ואמון ובזכות גילויי הערבות הם נלחמו על חירותו של העם היהודי. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, עם שמאמין בניצחון האור על החושך. עם ישראל, זה עם למוד סבל ומלחמות, עם שלא מתייאש. דווקא הדור שנאמר עליו שאיננו מחובר ועסוק במסכים, בטפל, ללא מוטיבציה, דור שמחובר לצרכיו האישיים, דור הסלפי,  מתברר ברגע האמת כ-דור של אריות הנלחם על ביתו על כל המשתמע, ומגלה ערבות ומסירות נפש עילאיים ומעוררי השראה. וכך אמר הרמטכ"ל, אמש, על האירוע הקשה שבו היה חשש שאחד מהלוחמים נחטף לפיר "…מאותו רגע, הכוח פעל במהירות ובעוצמה, כל המפקדים הבכירים זינקו לזירה תוך זמן קצר. קרב כאוב שהסתיים ב-9 הרוגים שלנו, רובם קצינים בכירים… התקרית בשג'אעיה קשה. המפקדים בראש כי ככה אנחנו מחנכים בצה"ל." הערבות ההדדית באה לידי ביטוי בעוצמות לא פחותות גם בעורף שמגויס כל כולו לתת מענה לכל הצרכים שעולים בחזית כבר מהיום הראשון של המלחמה. זכינו לעם מדהים, אכפתי, יצירתי שהוא לגמרי אור גדול.

היום נדליק את כל נרות החנוכיה, שמונה נרות ושמש. “הנר הפנימי” המצוי בכל אחד ואחת מאתנו, פנימיות נפש האדם, זהו האור שבתוכנו שמניע אותנו קדימה בכל מחשבותינו ומעשינו, ובאמצעותו אנו מגלים “נרות” נוספים לחבור אליהם. יחד אנו מאירים את הדרך למרחב גדול יותר וביתר עוצמה. מסר הדלקת הנרות בחג החנוכה הוא שבכדי ליצור להבה, אנו זקוקים לנרות רבים שיבערו בו-זמנית ויעצימו את האור הבודד. ולכן, בכל יום אנו מוסיפים נר נוסף עד שביום השמיני, היום, מדליקים שמונה נרות. נרות החנוכה מסמלים את האמונה היהודית שגם בתקופות החשוכות ביותר בהיסטוריה של עמנו, האמונה לא נתנה לייאוש להשתלט על חיינו. בכל אחד ואחת מאתנו, כאמור, יש הארה של "הנר הפנימי" שקיים ובוער בנו, וכשנראה את עצמנו כשותפים ובעלי השראה לאחר, נייצר את האור של הביחד, האור הכללי, שהוא עוצמתי יותר מהאור הבודד.  שילוב הכוחות של כולנו הוא שיאפשר לכולנו כחברה את קיום האור והפצתו. מי ייתן ואור חג החנוכה ימלא את ליבנו תקווה לימים מלאי אחדות, אהבה, ערבות הדדית, ואמונה. אמכי"ר.

חג חנוכה מאיר בבשורות טובות ושבת שלום 🕎💞

לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל". יהי זכרם ברוך.
ליציאתם לשלום ולחזרתם לשלום של כל חיילים/חיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות, לשובם המלא והבריא של כל החטופים במהרה בימינו, ולביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

השבוע בפרשה יוסף יוצא מבית הסוהר, אליו הוא הושלך בעקבות תלונותיה של אשת פוטיפר, אדונו המצרי. יוסף בפרשה זו מטיב לפתור חלומות אך הפעם לא את חלומותיו שלו כי אם של שר המשקים ושר האופים. וכך, ברבות הימים, שר המשקים נזכר באותו איש עברי שהצליח לפתור חלומות, וממליץ עליו לפרעה. יוסף מטיב לפתור גם את חלומותיו של פרעה ואף מציע הצעות מעשיות להתמודדות קונקרטית עם שנות הרעב העתידות לבוא. בהמשך, מתוארת לנו התנכרות יוסף לאחיו המגיעים למצרים בעקבות הרעב, והם לא מזהים אותו. יוסף בוחן את אחיו, האם יש בהם חרטה על אשר עוללו לו, והאם הם השתנו.
" (ז) וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת-אֶחָיו, וַיַּכִּרֵם; וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת… (ח) וַיַּכֵּר יוֹסֵף, אֶת-אֶחָיו; וְהֵם, לֹא הִכִּרֻהוּ.  .. "(בראשית מב). מדוע לא מזהים האחים את יוסף, אחיהם?

מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל,
"התמה היא בגדים הממלאים תפקיד מפתח בסיפור. סיפורנו הוא החמישי בסדרה. הראשון הוא סיפור יעקב הלובש את בגדי עשו ומביא לאביו ארוחה כדי לקחת את ברכת אחיו. השני הוא סיפור כותונת הפסים של יוסף, שאחיו מספיגים בדם ומביאים לאביהם כדי לומר לו שחיה רעה אכלתהו. השלישי הוא סיפור תמר המסירה את בגדי אלמנותה, מתכסה בצעיף, ומתחזה לזונה. הרביעי: הבגד שיוסף משאיר בידי אשת פוטיפר במנוסתו מפניה. והנה לנו החמישי, שבו פרעה מלביש את יוסף כמצרי רם מעלה, בבגדי שש וברביד זהב ובטבעת מלכות. המשותף לכל הסיפורים הללו הוא שהלבוש מסייע בהם למעשה מרמה. בכולם נוצר מצב שבו הדברים אינם כפי שהם נראים…
חמשת סיפורי הבגדים מספרים אפוא סיפור אחד: הדברים אינם בהכרח כפי שהם נראים. החזות החיצונית מטעה. על כך מרמזת משמעותו הכפולה של השורש בג”ד – בגד כמלבוש, בגד של בגידה. האם הרמיזה לכפל משמעויותיה של מילה זו היא רק תחבולה ספרותית, דרך לשזור סדרת אירועים שאין ביניהם קשר אחר? או שמא לפנינו רעיון מהותי?
ההיסטוריון היהודי בן המאה ה-19 צבי (היינריך) גרץ הוא שהצביע על הבדל יסודי בין היהדות לבין תרבויות קדומות אחרות: “עובד האלילים תופס את האלוהי שבטבע באמצעות העין, ומתרגל להכירו כדבר שמסתכלים עליו. מנגד, יהודי תופס את אלוהים כנמצא מחוץ לטבע ואשר קָדם לו, ועל כן האלוהי מתגלה דרך הרצון ובאמצעות האוזן… עובד האלוהים חוזה באלוהיו, היהודי שומע אותו; כלומר, מבין את רצונו."
…הסיפור המקראי, ממעט מאוד בתיאורים. איננו יודעים אם אברהם היה גבוה או נמוך, ולא מה היה צבע שיערה של מרים, ולא מה היה מראהו של משה. הפרטים הוויזואליים נדירים, ונמסרים רק כאשר הם חיוניים להבנת המתרחש. מסופר לנו, למשל, שיוסף היה “יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה” (לט, ו) רק כדי שנבין מדוע, כמסופר בפסוק הבא, אשת פוטיפר חושקת בו.
המפתח להבנת חמישיית הסיפורים מצוי בהמשך התנ”ך, בסיפוריהם של שני מלכי ישראל הראשונים. לשאול היה מראה מלכותי. הוא היה “מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבוֹהַּ מִכָּל הָעָם” (שמואל-א’ ט, ב). הוא היה תמיר. הייתה לו נוכחות. אבל חסר לו ביטחון עצמי. הוא הלך אחרי העם במקום להובילו…
והיפוכם של דברים אצל דוד… הדחף הראשון של שמואל היה למשוח את אליאב, שכמו שאול היה גבה קומה ומרשים למראה. אך ה’ אמר לו, “אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתו, כִּי מְאַסְתִּיהוּ. כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם, כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה’ יִרְאֶה לַלֵּבָב” (שם טז, ז).
רק משקראנו את כל הסיפורים הללו, אנו יכולים לשוב לסיפור שטרם הזכרנו, שבעצם הוא הראשון לכל הסיפורים שבגדים נוטלים בהם חלק: סיפור אדם וחוה שאכלו מעץ הדעת וגילו שעירומים הם. הם התביישו ועשו להם כותנות עור… זהו סיפור על עיניים ואוזניים, על ראייה ושמיעה. חטאם של אדם וחוה היה קשור לכך שהם נתנו למראה עיניהם לדחוק אל הצד את משמע אוזניהם.
“וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ”. מדוע לא הכירוהו? מפני שעוד מן ההתחלה הם נתנו ללִבם לָתוּר אחר מראה עיניהם, אחר כותונת הפסים שהציתה את קנאתם באחיהם הצעיר. אם תשפטו אנשים ומצבים על פי ההופעה החיצונית – תחמיצו את האמת שמתחתיה. גם את הקב”ה עצמו תחמיצו, כי אותו אי אפשר לראות אלא רק לשמוע. משום כך צו היסוד של היהדות הוא “שמע ישראל”, ומשום כך אנו מכסים את עינינו באמרנו את המילים הללו. לשמוע, ולא לנהות אחר המראה הכוזב. החזות מטעה. הבגדים בוגדים. כדי להבין לעומק אנשים אחרים, וגם כדי להבין את רצון ה’, אי אפשר להסתפק במראה עיניים. כדי לבחור בין טוב לרע, בין אמת לשקר – כדי לחיות את חיי המוסר – חובתנו לוודא שאיננו רק מביטים, אלא גם מקשיבים."

למעשה, כל האירועים שחווה יוסף בפרט המאתגרים שבהם, כולל המלבושים והדמויות כולן, אינם חזות הכל. זוהי תזכורת חשובה עבורנו, בפרט בימים אלו, כשכל יום אנו מדליקים נר נוסף בחנוכייה, ומעצימים את ההארה סביבנו. יוסף נזרק לבור, נמכר כעבד לישמעאלים, נזרק לכלא ללא עוול בכפו… ולבסוף, מתמודד עם אחיו. אין ביכולתנו לבחור את האירועים שאנו חווים, אך בכל סיטואציה בחיינו, אנו יכולים לבחור כיצד להתמודד עימה. בסופו של דבר, ההקשבה חושפת בפנינו אינספור פרשנויות, ומגלה לנו חלקים נוספים מתוך התמונה הגדולה. האמונה בטוב וב-לטובה מסייעת לבריאות הנפש והגוף. היא מצמצמת עד ביטול, את התסכול והייאוש, ומעניקה לנו את יכולת ההקשבה ואת הכוחות להמשיך הלאה, ולעשות את המיטב. שלמה המלך מבקש מה' : " וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע…"(מלכים א, ג) ליוסף זה עבד בגדול, עם כל תלאותיו, בעודו בכלא, הוא התעניין לשלומם של שר המשקים ושר האופים ובזכות זה הוא משתחרר ועולה לגדולות. כמו כן, יוסף איננו נוטר לאחיו. הוא מחפש פיוס אמיתי ומלא. למרות שהשמיעה תלויה באיבר האוזן ולא בלב, ניכר כי השמיעה אינה פעולה טכנית אלא היא נעשית עם לב, עם רגישות, ועם איכפתיות, והיא מסייעת לנו באמצעות היציאה מעצמנו וראיית האחר, להתחזק ולהתקדם.

שבת שלום וחג חנוכה מאיר ושמח💞🕎

השבוע יוסף נפגש לראשונה עם אחיו לאחר שהם זרקו אותו לבור והביאו למכירתו למצריים. " ז וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת-אֶחָיו, וַיַּכִּרֵם; וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת, …(ח) וַיַּכֵּר יוֹסֵף, אֶת-אֶחָיו; וְהֵם, לֹא הִכִּרֻהוּ (ט) וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף–אֵת הַחֲלֹמוֹת, אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם; " (בראשית מב). יוסף מזהה את אחיו אך לאור השתלשלות האירועים הוא מתנכר אליהם, והם מנגד, לא מזהים אותו. ורק אז נזכר יוסף בחלומותיו.
איך מגשרים על הכעס, הפגיעה והנטישה של האחים? מנקודה זו מתפתחים יחסי קרבה-ריחוק בין יוסף לאחיו. יוסף מביע רגש כלפי אחיו ואף בוכה בסתר, מרעיף על אחיו מתנות ובו בזמן מפליל ומאשים אותם  בגניבה. הוא איננו ממהר לגלות את זהותו לאחיו. נראה כי רק כשיוסף משתכנע שאכן האחים עברו תהליך של תיקון והטיבו את דרכם, רק אז הוא נחשף בפניהם, כשיהודה מוסר את נפשו עבור בנימין, האח הצעיר, אבל על זה נרחיב בפרשה הבאה.

השבוע בפרשה האחים מביעים צער וחרטה- " (כא) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ; עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ, הַצָּרָה הַזֹּאת. (בראשית מב) מכולם בולט יהודה בלקיחת המושכות לידיים, לקיחת אחריות על האח הצעיר בנימין. יש לנו פה סיפור משפחתי המשולב בסיפור של ייעוד, כי עם כל ההתנכרות של יוסף לאחיו הוא עדיין דואג לכל מחסורם של אחיו ואביו. יוסף מתעקש שהם יביאו אליו את בנימין, האח הצעיר, ויעקב אביהם מסרב.
ראובן, האח הבכור מנסה לשכנע את יעקב אך נכשל. ואילו יהודה מצהיר בפני אביו- "(ח) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל-יִשְׂרָאֵל אָבִיו, שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי–וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה; וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת, גַּם-אֲנַחְנוּ גַם-אַתָּה גַּם-טַפֵּנוּ. (ט) אָנֹכִי, אֶעֶרְבֶנּוּ–מִיָּדִי, תְּבַקְשֶׁנּוּ:" (בראשית מג) לאחר דבריו של יהודה, יעקב אבינו נעתר. מה בדבריו של יהודה שיכנע את יעקב?

מסביר הרב יובל שרלו-
"כי עבדך ערב את הנער" (לב) – אחד הקשרים העמוקים ביותר הקיימים בעולמנו הוא קשר הערבות. ערבות משמעה יציאה מהמעגל האישי והפרטי ונכונות להכניס את צווארנו בעול למען אדם אחר. יהודה הוא הערב הראשון שאנו מכירים: נכונותו להכניס את עצמו כעבד במצרים במקום בנימין, כדי שבנימין יעלה אל אביו וישמח את לבו. משמעות נכונות זו היא שעבוד נצח כעבד במצרים. אף על פי כן, יהודה נכון לעשות זאת הן בשל העובדה שהוא התחייב לאביו כי כך יעשה אם יאונה רע לבנימין, והן בשל העובדה שזה התיקון של מעשה מכירת יוסף – מי שהציע למכור את אחיו מוכן לשבת עתה תחת אח אחר כדי שהנער יעלה אל אביו.
לערבות זו שני פנים. מחד גיסא … ערבות מהווה למעשה מחויבות כפולה – לא רק מה שהאדם חייב מצד עצמו, אלא אף עמידה בתביעות הנתבעות מאחרים.  מאידך גיסא, הביטוי "ערבין" נוגע הן לערבוב של כולם והפיכתם לאחד, והן לערבות ההדדית שיש לכל אחד מישראל כלפי השני.
בתרבות בה אנו חיים הולכת ושוקעת ערבות זו. חלק בלתי נפרד מאווירת התקופה היא האינדיווידואליות, ובשל כך נזנחת פעמים רבות האחריות כלפי האחר. אמנם, אנו מוצאים פעולות התנדבותיות רבות, וחלק גדול מהצדק החברתי מבוסס על המגזר השלישי. ברם, ערבות מחייבת הרבה יותר – היא מחייבת תחושה עמוקה של זהות, ושל הבנה כי כל מה שמתחולל אצל השני הוא בעל משמעות עמוקה לגבי האדם עצמו. אין הוא יכול לפטור את עצמו בעיסוקו בענייניו בלבד. המינוח בו משתמשים כיום לבטא את הערבות ההדדית הוא הסולידריות, אולם זהו ביטוי חלקי בהרבה מהערבות. סולידריות היא תחושה נלווית, ואילו ערבות היא חוויה עיקרית.
היכן אנו מוצאים את התמוטטות הערבות ? קשה למצוא תחום בו הדבר לא קיים. בענייני ביטחונה של מדינת ישראל אל לנו לשכוח, גם בשעת מלחמה זו, כי לא הערבות ההדדית היא שאפיינה את יחס כלל מדינת ישראל למה שעוברים תושבי דרום הארץ במשך כשמונה שנים; הערבות ההדדית מוזנחת גם כלפי דמויות אישיות, כמו יהונתן פולארד וגלעד שליט, ועוד דוגמאות אחרות. ברם, קודם שאנו מפנים את התביעות לערבות כלפי חוץ, אנו צריכים לברר האם ערבות זו קיימת אצלנו כלפי פנים.
המקום בו דומה כי התמוטטה הערבות ההדדית לחלוטין הוא תחום החינוך. שני כתובים מכחישים זה את זה – הכתוב הראשון בו כל אדם מבקש לילדיו את החינוך הטוב ביותר, ואינו מוכן להסתפק במה שהוא פחות מכך; הכתוב השני הוא החובה והאחריות לכלל האומה הישראלית, וההבנה כי אין אנו עומדים מול ריבונו של עולם כיחידים בלבד, אלא גם כאומה, ואם החינוך הכלל ישראלי יהיה ירוד – לא עשינו דבר. אנו עצמנו לא מצאנו את הכתוב השלישי המכריע ביניהם, ובשנים האחרונות קשה להצביע על מנהיג כמו יהודה, המוכן להיות ערב לכולם, ולא רק לדאוג לחינוך ילדיו ועצמו. פרשת שבוע זו מאפשרת לנו לבחון מחדש את הערבות ההדדית ולנהוג לאורה."

בימינו משמש המושג ערבות או ערבות הדדית במובן של "מעורבות", כביטוי של אחריות האחד כלפי קשייו ומצוקותיו של הזולת. מאחר שהמושג ערבות הדדית צמח בתרבות היהודית ושימש כביטוי יהודי פנימי, באופן טבעי, מתעוררות במדינת ישראל שאלות הנובעות ממשמעות המונח בעבר. "כל ישראל ערבים…" – מי הם "ישראל"? האם זהו העם היהודי? המדינה? או גם אנשי העולם ? ומה עם מי שאינו "ישראל"?
לא תמיד אנחנו זוכרים שעם כל מחלוקת או אי־הסכמה שאנו חווים, אנו גם חולקים מרחב משותף וחיינו תלויים זה בזה. הקורונה, למשל, על כל גווניה, הוכיחה לנו שאם לא נהיה ערבים זה בזה, פשוט לא נהיה. ערבות הדדית איננה מותרות אלא צורך קיומי. ומה שבטוח, בלעדיו יקשה עלינו מאוד להמשיך, לקיים ולקדם את הנס הזה ששמו מדינת ישראל.

בהשראת חגיגות חג החנוכה, יש לנו הזדמנות לחזק את הפצת האור, שהרי "המדליק נר מנר, הנר דולק וחברו אינו חסר"( במדבר רבה, פרשה י"ג).  השמש בחנוכייה נותן מהאור שלו ומדליק את שאר הנרות, והוא עצמו נותר דולק עימם וכך הנרות כולם יחד מעצימים את האור בבית.  בכל אחד ואחת מאתנו יש הארה של "הנר הפנימי" שקיים ובוער בנו, וכשנראה את עצמנו כשותפים ובעלי השראה לאחר, נייצר את האור של היחד, האור הכללי, שהוא גדול יותר מהאור הבודד. לכן, בחג החנוכה אנו מוסיפים כל יום נר נוסף בכדי להאיר אור גדול יותר. כך גם שילוב הכוחות של כולנו עם חברנו, משפחתנו, וככלל האנושות, יאפשר לכולנו כחברה את קיום האור וצמיחתנו במלואה. אמן כן יהי רצון.

חג שמח ושבת שלום💞🕎

תעצומות הנפש של יוסף מעוררות תהייה ובו בזמן מעוררות השראה ורצון לאמונה נקייה שממלאה את מצברי הנפש והגוף באנרגיות טובות ומחזקות.

בחייו של יוסף, עד גיל 30 לפחות, היו רגעי חשיכה ואפלה מרובים, מציאות מאתגרת שבה בגיל צעיר – הוא התייתם מאמו, רחל, חווה התנכרות מאחיו שהביאה למכירתו לעבד לישמעאלים, והם אף הרחיקו לכת וביימו את מותו. בהמשך, נשלח יוסף שוב לבור, הפעם נזרק לבית האסורים באשמת שווא… ייתכן ששם הפרשה 'מקץ', כבר רומז לנו שבא הקץ, הסיום לתלאותיו של יוסף, ויחד עם זאת המילה 'קץ' מלשון יקיצה, התעוררות, של- יוסף, אחיו, יעקב, פרעה וכל מצרים לביטחון ולאמונה הרציפה והעקבית של יוסף שאכן לכל האירועים בחייו של יוסף הייתה תכלית טובה ומטיבה שהתבטאה לבסוף בתיקון לאחווה ולמעורבות הדדית במשפחת יעקב אבינו כולה.
לכל אורך הדרך יוסף מאמין ב-ה', מאמין בעצמו וביכולת ההקשבה שלו המאפשרת לו לפתור חלומות תוך הדגש ש-"לאלוהים פתרונים"; יוסף מאמין בתהליך אותו הוא חווה בשוטף עם כל הקשיים והמכאובים הכלולים בו. יוסף, בנו האהוב של יעקב, מכונה "בעל החלומות", מה שאפשר לו כבר מגיל צעיר לדעת מה צופן לו העתיד. מהמקום הנמוך ביותר בחייו מתחיל יוסף לטפס לאט לאט כשמלווים אותו רגעים רבים בהם לכל הדעות מפתה לזעוק- "זו תורה וזו שכרה?", אך הוא לא נשבר ולא נשאב ל"מר גורלו", להיפך, אפילו בכלא, בתחתית של התחתית, יוסף מבחין בפניהם הנפולות של שר המשקים ושר האופים, מקשיב להם ואפילו מציע להם פתרונות לחלומות שלהם. נראה כי יוסף איננו מאבד את ביטחונו ואמונתו לרגע.

מסביר הרב משה רט–
"אמונה היא תחושת שכנוע. אם אני מאמין במשהו, פירוש הדבר הוא שאני משוכנע שהוא נכון. לאמונה יכולים להיות תכנים רבים ושונים, החל מנושאים יומיומיים…לנושאים פילוסופיים ודתיים… כשההצהרה "אני מאמין ש…" אינה מבטאת בהכרח ודאות מוחלטת וחד-משמעית. פירושה של הצהרה כזו הוא שהאדם המשמיע אותה משוכנע באמיתות דבריו, אבל אין זה אומר באיזו מידה הוא משוכנע בכך… אפשר להאמין במשהו גם אם לא בטוחים במאה אחוז שהוא נכון.
מה ההבדל בין להאמין שא' נכון, ובין לדעת שא' נכון? בדרך כלל התשובה תהיה שהידיעה כוללת את מה שמבוסס על הוכחות ברורות ואין בו ספק, ואילו האמונה כוללת את מה שלא ניתן להוכיח בבירור… אלא שלמעשה הבדל זה אינו חד-משמעי, שכן מיד מתבקשת השאלה: מהי הוכחה? על מה אפשר לומר שהוא ברור ומוכח בלי כל ספק?…
אנו מניחים הנחות חסרות בסיס רבות לגבי המציאות: שיש קשר סיבתי בין מקרים שונים, שקיימת חוקיות קבועה בטבע, שלאנשים אחרים יש תודעות הדומות לשלנו ועוד. הנחות אלו נראות לנו כמובנות מאליהן – אבל אין לנו דרך להוכיח אותן ולהפריך את כל הספקות האפשריים לגביהן. כיוון שכך, נמצא שבסופו של דבר, גם מה שאנו מכנים "ידיעה" מבוסס למעשה על אמונה…
הספק אומר "אולי לא", והאמונה אומרת "אולי כן", ואין סתירה בין השניים. גם כאשר האמונה טוענת לא רק "אולי כן" אלא "בטח שכן!", עדיין אין היא שוללת את קיומו של הספק. היא פשוט מחליטה שבמקרה זה הוא טועה. הבעיה של האמונה היא לא עם הספק, אלא עם הספקנות – הגישה השוללת באופן שיטתי כל אמונה שהיא ובוחרת להישאר בספק בכל מקרה שבו העובדות אינן ברורות מספיק."

למשל- החיסון החדש שהגיע בימים אלו לפתחנו, הרב משה רט משתמש בדוגמא זו ממש- "קחו לדוגמה מקרה שבו הומצא חיסון חדש נגד מחלה נפוצה מסוימת, אולם יעילותו שנויה במחלוקת בין המומחים: חלקם אומרים שהוא מועיל, ואחרים אומרים שהוא דווקא מזיק. הרי לנו מקרה של ספק שבו העובדות אינן ברורות ואין מידע שיטה את הכף לכאן או לכאן באופן חד-משמעי. ברמה המחשבתית, עומדות בפני האדם שלוש אפשרויות: להאמין שהחיסון מועיל, להאמין שהחיסון מזיק או להישאר בספק בנושא. אולם ברמה המעשית עומדות בפניו רק שתי אפשרויות: להתחסן או לא להתחסן. אין אפשרות שלישית. אם בעקבות הספקות שיש לו הוא בוחר ב"שב ואל תעשה" ולא לעשות דבר, הרי שמבחינה מעשית הוא הכריע שלא להתחסן, והוא יישא בכל ההשלכות שיהיו לכך. אם יתברר שהחיסון דווקא מועיל, ושבגלל שלא התחסן הוא חלה, לא יועילו לו טענותיו שהוא לא נקט עמדה מחשבתית בנושא, משום שברמה המעשית חוסר הכרעה כמוה כהכרעה".
במילים אחרות, "אם בחרתי לא להתחסן, הרי שאני מאמין בפועל שהחיסון מזיק (גם אם ברמה המחשבתית אני מסופק בכך)…  
מה נחשב לידיעה ברורה, ומה מוטל בספק במידה כזו שיש להתחשב בו? האם הידע המדעי שלנו נמצא כולו במעגל האור, או שחלקים ממנו – שוליים או נרחבים – גולשים למעשה לתחום החושך ומבוססים על השערות ואמונות ולא על ידיעה? האם ניתן לסמוך על החושים, הזיכרון וההיגיון שלנו במידה מספקת כדי לבסס עליהם ידיעה, או שמא אמינותם מוטלת בספק שכזה שרק אמונה יכולה לאחות אותו?" בהחלט חומר למחשבה.

ידוע שאחרי השואה לא מעט אנשים חוו משבר אמונה עמוק. והשאלה שהדהדה ומהדהדת עד היום היא היכן היה ה' בשואה? בעוד שלדעתי נכון יותר לשאול- היכן היה האדם בשואה? וכנראה שזו אחת הסיבות לדברי חז"ל- "במקום שבו אין אנשים השתדל להיות איש". בפרשה השבוע אנו חווים אחווה, מעורבות ואחריות אישית, בחינת האמון באהבת האדם, וההשתדלות לעשות את המיטב בשילוב עם אמונה וביטחון- זו המתנה שיוסף מעניק לנו, ההקשבה והאמונה לקול הפנימי שבנו ששואף לעולם שכולו טוב.

בשעה שהעולם כולו נאבק במגיפת הקורונה כבר תקופה ממושכת, לאמונה ולביטחון בפרט יש תפקיד משמעותי בריפוי, במימוש החלומות והרצונות, בפיתוח הרגש לזולת מתוך אמונה בחיים, באנושיות, ובעתיד. וזה המסר של יוסף, כך ניתן יהיה להגיע לכל העולם, ולתת לכולם אמונה ותקווה בטוב שקיים.

חג שמח ומאיר בבשורות טובות,

שבת שלום💞

מוקדש לרפואתה המלאה והשלמה של מזל בת עליזה בתוך שאר חולי ישראל

יוסף, האח הצעיר, נמכר לעבד על-ידי אחיו, ומתגלגל למצרים, נמכר לבכיר מהמימשל המקומי, פוטיפר, ומטפס בסולם הדרגות במהירות עד למשרת מנהל משק הבית. אשת פוטיפר מנסה לפתות אותו, וכשהוא מסרב להצעתה הוא מוצא עצמו מושלך לבית הכלא, שם הוא פותר בהצלחה חלומות של שני אסירים נוספים, שר המשקים ושר האופים. והוא יוצא מהכלא רק שנתיים לאחר מכן, כשבאחד הלילות חולם פרעה שני חלומות המתרחשים על שפת היאור-
בראשון- שבע פרות יפות ושמנות יוצאות מן היאור ואחריהן יוצאות שבע פרות רזות ומכוערות שאוכלות את הפרות השמנות.
בחלום השני- הוא רואה כיצד שבע שיבולים מלאות ויפות צומחות, ואחריהן מופיעות שבע שיבולים צנומות ושדופות הבולעות אותן.
פרעה ממהר לקרוא לחרטומים שיבואו לפתור את החלום אך הם אינם מצליחים לפתור אותם, שר המשקים, שנזכר ביוסף מביא את פרעה לקרוא ליוסף לפתור את החלומות שלו.
"ראית שני חלומות, אך למעשה זהו חלום אחד" אומר לו יוסף, ופותר את החלום כך: הפרות השמנות והשיבולים המלאות מייצגות שבע שנים של שובע ושפע שיבואו על מצרים. אבל כמו בחלום, אחרי השובע יופיעו פרות ושיבולים רעות ויבלעו את חברותיהן – תקופה של רעב שתימשך אף היא שבע שנים. "את החלום ראית פעמיים" הסביר לו יוסף, "כי ה' רצה להעביר לך מסר שזה עומד להתרחש בקרוב מאוד."
יוסף גם מייעץ לפרעה כיצד להתמודד עם המצב. שואל יוסף יצחק יעקבסון- " פרעה נדהם מפירושו של יוסף לחלומות עצמם, פירוש שאיש מבין חכמיו לא היה מסוגל להגות. אך פירושו של יוסף נראה פשוט וברור מאליו: מתי הפרות שמנות? כשיש מזון בשפע. מתי הן רזות? כשאין מזון. מתי גרגרי התבואה שמנים? כאשר יש יבול בשפע. מתי גרגרי התבואה רזים? במהלך תקופות של בצורת. אם כך, מדוע נדהם פרעה נוכח פירושו של יוסף לחלומו?"
אחת התשובות ששמעתי השבוע היא מגיסי אלישע- החרטומים כשלו בפתירת החלומות, הוא מסביר, בשל גישתם לקיומו של היאור בחיי המצרים. היאור הוא שמו המקראי של נהר הנילוס, אחד משני הנהרות הארוכים בעולם, הנמצא במצרים. לַיְאוֹר הייתה חשיבות רבה ומרכזית בכלכלת מצרים, הוא היה אמצעי השקייה ושימש עורק תחבורה ראשי שדרכו הועברו סחורות ממקום למקום. (ברוח חג החנוכה שמתי לב שיאור מורכב מי'+ אור, שם ה' יחד עם אור) כלומר, המצרים חיו בתחושת שובע וביטחון כלכלי שהיאור תמיד יהיה שם להעניק להם את השפע, מה שיצר עבור המצרים תחושת ודאות ומובן מאליו שהשפע במצרים הינו תמידי. תחושת המובן מאליו יצרה קיבעון מחשבתי שלא אפשר לראות את האופציה לבצורת או לחסר אפשרי. התפילה שלנו ביהדות למשל לגשם היא הגורם שמחבר ומזכיר לנו שהמציאות איננה מובנית מאליה. אנחנו רגילים ללכת, לראות, להרגיש, לדבר וכו' כך שהיומיום ופעילויות פשוטות נראות לנו מובנות מאליהם. בעוד שבכל יום מחדש עלינו להודות על האהבה, על המשפחה, על הילדים, על החברים, על העבודה, על האוכל, על השינה, על הבגדים וכו' על כל מה שהחיים מעניקים לנו- ההבנה וההטמעה שהם לא מובנים מאליהם. חשוב לקחת פסק זמן להתבוננות בעיניים חדשות, במבט חדש שמאפשר ראייה רחבה לאפשרויות שיש לנו מסביב כי תכלס שום דבר איננו מובן מאליו.
הסבר נוסף הינו משיחה שנשא ב-1973 הרבי מליובאוויטש –
"המומחים לפתרון חלומות במצרים אכן ראו בעצמם את פירושו של יוסף לחלומותיו של פרעה, כלומר, שתהיינה שבע שנות שפע ולאחריהן שבע שנות רעב. אך הם דחו פרשנות זו כיוון שלא היה בה כדי לתת מענה לפרט חשוב אחד שבחלום. בחלומו הראשון של פרעה, הוא ראה כיצד שבע הפרות הרזות והמכוערות שבאו אחרי שבע הפרות יפות התואר עמדו ליד הפרות השמנות שעל שפת היאור – "ותעמודנה אצל הפרות על שפת היאור"… (בראשית מא, ג). במלים אחרות, היה רגע שבמהלכו שתי קבוצות הפרות התקיימו אלו בצד אלו, בו זמנית, ורק לאחר מכן בלעו הפרות הרזות את הפרות השמנות… כיצד יתכן ששפע ובצורת יתקיימו בעת ובעונה אחת, זו בצד זו? או שקיימות פרות שמנות, או שקיימות פרות רזות, אך לא יתכן שיהיו לך פרות שמנות ורזות גם יחד. שבע שנות הרעב לא יכולות להתקיים במהלך שבע שנות השפע.
זהו המקום שבו הפגין יוסף את גאונותו המבריקה. כאשר סיפר יוסף לפרעה איך להתכונן לרעב הממשמש ובא, הוא לא נתן לו עצות לא רצויות אודות האופן שבו עליו למשול בארצו, אלא העצה הייתה חלק מפרשנות החלום עצמה.
יוסף הבין כי הקיום-יחדיו של שתי קבוצות הפרות הכילה את הפתרון לבצורת ההולכת וקרבה.. לא זו בלבד שהכילו ניבוי של אירועים שיתרחשו בעתיד, אלא גם הציעו הוראות ביחס לאופן ההתמודדות הנכונה עם אירועים אלו. החלומות לא רק ניבאו בעיות, אלא גם הציעו פתרונות להן."
והרב ממשיך ומבהיר- "כולנו חווים מחזורים של רעב בחיינו. ישנם זמנים שבהם הדברים הולכים היטב: אנו בריאים, מצליחים ונהנים מרמת רווחה גבוהה. תכופות, במהלך זמנים שכאלה, אנו שוכחים להשקיע זמן ומאמץ בטיפוח אינטימיות רגשית אמיתית עם בן/בת זוגנו, לפתח קשרים אמיתיים עם ידידינו וליצור חיבור כנה עם הקב"ה. אנו מרגישים מרוצים מעצמנו וכביכול איננו זקוקים לאף אחד. אולם, כאשר מגיעה תקופת רעב, כאשר פורץ משבר קשה בחיינו חלילה, לפתע פתאום אנו חשים בצורך להושיט יד לקבלת עזרה ולהתחבר עם יקירינו ועם אלוקים.
אבל אנו לא יודעים איך לעשות זאת. שכן, כאשר אנו לא מטפחים את קשרינו עם אחרים ואת הרוחניות שלנו בתקופות השפע שלנו, בהיותנו ניצבים מול שנות הרעב אין לנו הכלים שלהם אנו זקוקים נואשות כל כך כדי לשרוד את המשבר.
זוהי תמצית חוכמתו של יוסף: אף פעם אל לנו להפריד בין שנות השובע לבין שנות הרעב. כאשר אתה חווה שפע, אל תיתן לכך לעוור אותך ולהקהות את חושיך לדברים החשובים באמת בחיים.
סדר העדיפויות שאתה מטפח במהלך התקופות הטובות שלך צריך לעמוד לרשותך ולתמוך בך גם בתקופות הקשות שלך."
בימים אלו כשאור הנרות שאנו מדליקים השבוע למשך 8 ימים, אמורים להוות עבורנו אורות דרך גבוהים בבחינת: "כל אחד הוא אור קטן, וכולנו אור איתן – – – " עלינו לזכור שחג החנוכה מדבר על חיזוק התא המשפחתי והאור שבו, חג שבו מוסיפים ומרחיבים את החיוב, את הטוב והישר, את האור שבחיינו, ומוקירים אותו.
שבת שלום וחג חנוכה שמח🌼🌞

השבוע פרשת מקץ שהיא הפרשה העשירית בספר בראשית, והיא ממשיכה את קורות חייו של יוסף שישב כשתים עשרה שנים בבור הכלא המצרי עד שנקרא לפתור את חלומותיו של פרעה. שר המשקים שנזכר ביוסף שפתר את חלומו, מספר על כך לפרעה, ששולח להביא את יוסף מהכלא. בעקבות הפתרון המוצלח של חלומות פרעה (יוסף מסביר שקרבות 7 שנים של שובע ולאחריהן 7 שנים של רעב) מציע יוסף לפרעה כיצד עליו להתמודד- "(לה) וְיִקְבְּצוּ, אֶת-כָּל-אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבוֹת, הַבָּאֹת, הָאֵלֶּה; וְיִצְבְּרוּ-בָר תַּחַת יַד-פַּרְעֹה, אֹכֶל בֶּעָרִים—וְשָׁמָרוּ. (לו) וְהָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן, לָאָרֶץ, לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב, אֲשֶׁר תִּהְיֶיןָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; וְלֹא-תִכָּרֵת הָאָרֶץ, בָּרָעָב." (בראשית מא) 

פרעה ממנה את יוסף למושל מצרים, והוא בעצם האחראי לאגירת המזון לשנות הרעב. כמו כן, יוסף מקבל את טבעת פרעה, מקבל ארמון משלו וגם מתחתן עם אסנת, בתו של פוטיפר, ונולדים לו שני בנים: מנשה ואפרים. לבסוף, יוסף מוציא לפועל את תכניתו וצובר כמויות עצומות של תבואה.

כשהרעב מתגבר בארץ כנען, יעקב שולח את עשרת בניו, אחי יוסף, פרט לבנימין להביא אוכל ממצרים. הם לא מזהים את יוסף אך הוא מזהה אותם ומאשים אותם שהם מרגלים ומתנכר להם. יוסף אוסר את כל האחים לשלושה ימים, ולבסוף הוא מציע להם שהוא יאסור רק את שמעון, רק אחד מהאחים, וכשהם יחזרו בפעם הבאה עם בנימין, האח הצעיר, ישוחרר שמעון, וכל זאת בכדי להוכיח לו שהם אינם מרגלים.

יעקב אביהם מסרב לתת להם את בנימין, אך יהודה מצהיר שהוא לוקח אחריות אישית עליו, ויעקב לבסוף נעתר בחוסר רצון. כשהאחים חוזרים עם אחיהם הצעיר למצרים, הם מתקבלים במאור פנים, והם מוזמנים לארוחה בבית יוסף. למחרת הם מתכוננים לצאת חזרה הבייתה לכנען, ויוסף מצווה את עבדיו למלא את שקיהם בתבואה אבל גם להחביא את גביע הכסף שלו בשק של בנימין. האחים יוצאים לדרכם ויוסף שולח את עבדיו לרדוף אחריהם ולהפליל אותם ב"בגניבה".
בנימין כביכול נתפס, ויוסף בתגובה דורש שיישאר במצרים. האחים קורעים את בגדיהם, והם נופלים ארצה לרגליו; יהודה, מתוך השלמה עם הגזירה האלוקית וחוסר האונים מציע ליוסף כי הם כולם יהיו לו לעבדים. אבל יוסף מתעקש ומודיע להם שרק ה"גנב", בנימין, יישאר במצרים וכל השאר יכולים לשוב בשלום לאביהם, יעקב. וכך במתח הזה מסתיימת השבוע הפרשה.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, דוד בן מיכל, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼

פרשת מקץ מתארת את חלומות פרעה על שבע הפרות, ועל שבע השיבולים, ועל יוסף היחיד שמצליח לפתור אותם. אנו רואים כיצד גלגלה ההשגחה האלוקית את יוסף ממעמד של אסיר בבית – הסוהר אל פסגת השלטון במצרים, האיש השני אחרי פרעה, מלך מצרים!מסביר הרב ד"ר יונתן זקס-"הסיפור מלמד אותנו דבר יסודי על היחס בין חלומות להישגים. יוסף היה החולם הגדול של התורה, וחלומותיו בדרך כלל התגשמו. אבל לא בדרך שהוא או מי ממכריו יכלו לצפות.אין הישג בלי מאמץ. זהו העיקרון הראשון. אלוקים הציל את נוח מהמבול, אבל תחילה נדרש נוח לבנות תיבה. ה' הבטיח לאברהם את הארץ, אך אברהם צריך היה לקנות ביוקר את מערת המכפלה לקבור בה את שרה. ה' הבטיח לבני ישראל את הארץ, אך הם נחלו אותה רק במלחמות רבות. יוסף נעשה מנהיג, כפי שחלם – אך תחילה היה עליו ללטש את כישוריו המעשיים והמנהליים, קודם בבית פוטיפר ואז בבית הסוהר. אפילו כשה' מבטיח לנו שדבר מה יקרה, הוא אינו קורה בלי מאמץ מצדנו. הבטחה אלוקית איננה תחליף לאחריות אנושית. נהפוך הוא: ההבטחה היא קריאה לאחריות.אך במאמץ לבדו אין די…  אנחנו צריכים את הענווה להודות שאנו תלויים בכוחות שאינם בשליטתנו… לרבים מהאישים שהגיעו להישגים דגולים היה שילוב נדיר זה של תכונות. מצד אחד, הם עבדו קשה. הם התייגעו, הם התאמנו, הם שאפו. מצד שני, הם ידעו שלא רק היד שלהם כותבת את תסריט חייהם…"ברוח חג החנוכה אסיים עם משמעות ששמעתי למילה סופגניה -לפי אחת מהמסורות העתיקות שלנו הסופגנייה ניתנה לאדם וחווה לאחר שגורשו מגן העדן ומכאן שמה: סוף–גן–יה.הסופגנייה מסמלת את המעבר אל העולם שמחוץ לגן העדן. העולם הזה הוא כמו הסופגניה: עגול, יש קו אמצע המשווה אותו לשניים, צריך לדעת לאכול אותו בלי להתלכלך והחוכמה הכי גדולה היא להגיע לריבה שבתוכו. לתוכן הפנימי שהוא עיקר מהותו של העולם, ואני מוסיפה עיקר מהותו של האדם.מאחלת לכולנו בחג החנוכה הזה שנדע ליהנות מהמעטפת החיצונית של החיים, אבל שגם נמצא את הדרך למיצוי המתיקות הפנימית של העולם, של הסביבה שלנו, ושל עצמנו. ושבמימוש חלומותינו נצליח לשלב בין המאמץ, וההשתדלות שלנו לענווה בהתנהלותנו. אמכי"ר.חג חנוכה שמח ומאיר ושבת שלום

הפטרת פרשת מקץ הינה בספר מלכים א' פרק ג ט"ו ועד פרק ד' א והיא ידועה בתור משפט שלמה. מסביר הרב יהודה שביב- "זיקה שבין הפרשה להפטרה עולה כבר למקרא הפיסקה הראשונה בהפטרה: "ויקץ שלמה והנה חלום". הרי זה ממש, כלשון האמורה בפרשתנו "ויקץ פרעה והנה חלום" (מא, ז). ההפטרה יוצרת הנגדה בין חלומו של פרעה, התמוה והבלתי-ברור, לבין חלומו של שלמה, הפשוט וגלוי. כמו כן, נוצרת הקבלה בין יוסף, הפותר בחכמתו, את חלום פרעה, לבין שלמה, המכריע בחכמתו במשפט שלמה בין האם האמיתית לבין האם המזוייפת. ההפטרה משווה בין יוסף לבין שלמה. ראינו איך דיוק קל בדברי הצדדים מוציא את האמת לאור. גם יוסף, בזכות חוכמתו, חכמה אלוקית, והקשבתו לפרטים הקטנים ביותר בתיאור חלומותיו של פרעה הצליח לפענח היטב את החלום, לעלות לגדולה ולהציל את כל ארץ מצרים. אולם אומר הרב יהודה שביב- "עיקרה של ההפטרה – סיפור משפט הנשים – רחוק במבט ראשון מכל קשר לפרשה. ואולי זה העניין: חכמת שלמה באה לידי ביטוי בכושרו המופלא לרדת לרחשי ליבה של אם אמיתית. מבין הוא כי ליבה של אם ההומה על בנה מעדיף שיראה הוא אך טוב בחייו, גם אם לא יימצא תחת ידה. עדיף שיינתן הבן לאישה אחרת ובלבד שלא יאונה לו כל רע. אפשר שאף מפרשתנו למד הוא דבר זה. יעקב מגלה חרדה בלתי מוסברת לבנימין, והוא מסרב בעקשנות לשלח אותו עם אחיו מצריימה. כל כך למה? – "פן יקראנו אסון". אלא שסירובו לשלח את בנימין פעם נוספת, הוא בלתי מובן לחלוטין: הרי אין ספק מוציא מידי ודאי. אם הוא משלח אפשר שיקרה אסון; אבל אם אין הוא משלח הרי האסון ודאי. ששמעון כבר עצור במצרים והשליט הנכרי הזהיר שלא ישחרר את שמעון עד שיובא בנימין לפניו. אלא שליבו של אב (ויעקב משמש לו לבנימין גם אב וגם אם) מעדיף בן חי אם גם רחוק במצרים; אם גם אסור, על פני חשש רחוק שיארע משהו לבן בדרך."

אז מה המסר? לעניות דעתי הרגישות האנושית, הפשוטה שהיא הביטוי לחוכמה. בחלומו מבקש שלמה מה' שייתן לו לב שומע, שישפוט את העם בחכמה וידע להבחין בין טוב לרע. וזה מה שמשותף לשלמה ויוסף, החכמה שפותחת דלת להגדלת האדם, להתמצא במרחב, לפתח רגישות לסיטואציות השונות, לדעת לומר את הדבר הנכון, בזמן הנכון. מה שמתקשר לנו ישירות עם חג החנוכה. התרבות היוונית קידשה את החוכמה אך רק במובן השכל. לכל מה שקשור במוסר וערכים הייתה הפרדה מהחוכמה, בניגוד ליהדות שמוסר וערכים נגזרים מתוך הרגישות למרחב והם חלק אינטגרלי מהחוכמה, היכולת להתחשב בגורמים שונים ובמסלולי פעולה אפשריים שונים ולברור מתוכם את המסלול המיטבי. מי ייתן ונצליח לפתח חכמה פשוטה, חכמת הלב והשכל יחד, לייצר את האיזון הנכון והמטיב. אמכי"ר
שבת שלום ומבורך