חומש במדבר- פרשת חקת- "הטוב שעשינו בחיינו לא ימות במותנו"

השבוע פרשת חֻקַּת שהיא הפרשה השישית בספר במדבר. ארבעים שנות נדודים עברו על בני ישראל במדבר סיני, ובפרשה זו כבר מתחילים לראות את סוף הנדודים, ולמעשה אנו נכנסים אל שנת הנדודים האחרונה במדבר, ולקראת סיום המסע אל ארץ ישראל.
הפרשה מתארת כיצד העם נפרד בצער רב ממרים, אחות משה ואהרון. בזכות מרים הנביאה הייתה לעם ישראל באר מים צמודה במשך כל זמן שהותם במדבר. ולכן, כשמתה מרים נעלמת גם הבאר, ומותה מתבטא במחסור גדול במים, והעם כמובן פונה וקובל אל משה ואהרון שימצאו פתרון.
לפני המשך המסע, משה, אהרון ואלעזר בנו עולים אל ראש ההר, ושם מעביר אהרון את בגדי הכהונה לבנו ומכתיר אותו לכהן גדול. העם רואה את משה ואלעזר יורדים לבדם מן ההר, ומבין שאהרון מת – " (כט) וַיִּרְאוּ, כָּל-הָעֵדָה, כִּי גָוַע, אַהֲרֹן; וַיִּבְכּוּ אֶת-אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם, כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל." (במדבר פרק כ).
אהרון הכהן היה סמל וביטוי לשלום ואהבה בין בעלי מריבה, לכן האבל מקיף את כל תושבי המחנה ללא יוצא מן הכלל. מות אהרון הורגש עוד יותר כשנעלמו ענני הכבוד, שכיסו את מחנה ישראל במדבר בזכותו.

אובדן של מנהיגים כמו מרים ואהרון בפרשה מעורר כאב וחלל עצום, אלו תחושות כבדות שמתעוררות בנו בכל פעם שאנו שומעים "הותר לפרסום", אנו חווים כאב שקורע לנו את הלב. כבר 9 חודשים במלחמת חרבות ברזל, שלא לומר, במהלך ההיסטוריה כולה אנו מצויים במלחמת קיום. האמנו שאנו חיים בתקופה שונה, נאורה ומתקדמת, ומלחמת קיום זו מלחמה ששייכת לעבר… רק שהמציאות הוכיחה ומוכיחה לנו אחרת.
האובדן נוגע ללבבות כולנו ומטלטל את תחושת הביטחון, האמון והיציבות. הפרשות והאירועים מתארים מצבים של אובדן כבד של מנהיגים ובני אדם יקרים, ומלמדים אותנו על החשיבות של הנהגה, אבל, הנצחה ותקווה. ההתמודדות עם אובדן, הן בזמנים העתיקים והן בזמננו אנו, מחייבת חיזוק הרוח והאמונה, והמשך בניית חברה חזקה ומאוחדת. אכן, גיבורי ישראל – בין אם מדובר במנהיגים רוחניים ודתיים כמו מרים ואהרון, ובין אם מדובר בחיילים ואזרחים שנפלו בהגנה על המדינה – נשארים חיים בזיכרון הקולקטיבי של העם. הם ממשיכים לחיות דרך המורשת שהותירו, הסיפורים שמספרים עליהם, והערכים שהם ייצגו והנחילו לדורות הבאים.

החיילים הנופלים הם לא רק לוחמים, אלא גם מנהיגים בקהילותיהם, משפחותיהם וחבריהם. כך גם האזרחים, שהם הורים, אחים, מורים וכו', הם כולם מייצגים את הנכונות להקרבה למען הערכים והאידיאלים של העם והמדינה, ולו מעצם בחירת הקמת הבית שלהם בארץ ישראל. כל אובדן הוא כבד וקשה, ומטלטל את המשפחות, החברים, הקהילות, והעם כולו.
ביהדות, קיימת התפיסה שאותם גיבורים ממשיכים לחיות דרך השפעתם על הדורות הבאים. זיכרון פעולתם והמורשת שהותירו הם חלק בלתי נפרד מהחיים הרוחניים והתרבותיים של העם. מרים ואהרון, למרות פטירתם, ממשיכים להיות דמויות מופת בהיסטוריה היהודית. הערכים שהם ייצגו, הדוגמא האישית והמנהיגות שלהם נשארו חלק מהותי מהמסורת היהודית שסיפוריהם מועברים לדורות הבאים. מרים, אחות משה ואהרון, לא פחדה להתמודד עם מצבים קשים ומסוכנים. היא הפגינה אומץ לב ונחישות בכל מעשיה, החל מהשבת עמרם, אביה, ליוכבד, אִמָּהּ, ובזכות זה נולד משה, ועד להנהגת שירת הים. היא דאגה לאחיה משה והייתה חלק בלתי נפרד מהנהגת העם. מרים היא המקור לנביעת המים שליוותה את עם ישראל במדבר, דמות רוחנית ונביאה מעוררת השראה. כך גם אהרון הכהן הגדול שהיה דמות מרכזית בכינון המנהיגות הדתית בעם ישראל. אהרון, בענוותו ובסבלנותו, הצליח לקרב לבבות ולהשכין שלום בין אנשים. במותו ציווה לנו להמשיך את דרכו ולהפיץ את ערכי השלום והפיוס בכל תחומי החיים – במשפחה, בקהילה ובחברה בכלל בכדי לייצר חברה מאוחדת, חזקה וסולידרית.

כך גם החיילים והאזרחים שנפלו במלחמות ישראל, גיבורים שזכרם נחקק בלב העם. גיבורים אלו נזכרים בטקסי זיכרון, באנדרטאות, ובשמות הרחובות ובתי הספר הקרויים על שמם. הזיכרון שלהם נשמר חי ורענן בלב האומה. סיפוריהם מהווים השראה לדורות הבאים. השפעתם ממשיכה לחיות דרך הפעולות והערכים שהם הותירו לאחריהם, כמו, אומץ לב, נאמנות והקרבה, אמונה, אהבת הארץ, אחריות וקהילתיות, והם מחזקים את הרוח הלאומית והקהילתית. הערכים שהם ייצגו, כמו ממשיכים להיות חלק מרכזי מהחיים היהודיים והישראליים. אנשים ממשיכים לפעול בהשראתם ולחתור למימוש אותם ערכים בחייהם. למשל, ההורים היקרים של דביר חיים רסלר הי"ד, שנלחם בגבורה ב-7/10, קבעו את יום הולדתו העברי, י"ז בסיוון, ליום כיבוד הורים, אחת מתכונותיו הבולטות. זו הזמנה להמשיך את דרכו ולקיים את מצוות כיבוד הורים, וכל דבר נחשב, שיחת טלפון מתעניינת, פרחים, קפה וכו'. דביר חיים רסלר הגיבור שירת יחד עם בני בגדוד 51 במחלקת החוד.

מסכם הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"התורה מוהלת בעדינות רבה חוקים וסיפורים – והחוק בא לפני הסיפור, כי ה' מקדים לנו תרופה למכה. מרים מתה. משה ואהרן הלומי צער. הוא ואהרן מקבלים תזכורת שגם הם בני תמותה, ושהם ימותו קודם הכניסה לארץ. אך זו דרכו של עולם. אנחנו נשמות מגולמות בגוף. אנחנו בשר ודם. אנחנו מזדקנים. אנחנו מאבדים את מי שאהבנו. כלפי חוץ אנחנו מתאמצים לשמור על חזותנו היציבה, אך פנימה אנחנו בוכים. ובכל זאת החיים נמשכים, ואת מה שהתחלנו ישלימו אחרים. יקירינו שאהבנו ושָכַלנו מוסיפים לחיות בתוכנו, וגם אנו נוסיף ונחיה בלבם של אהובינו. כי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, והטוב שעשינו בחיינו לא ימות במותנו."

שבת של שלום ובשורות טובות 🇮🇱💞

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים, יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.

חומש במדבר- פרשת חוקת- "גילוי המידות הטובות תלויות במעורר"

Photo by Markus Spiske on Unsplash

השבוע פרשת חֻקַּת שהיא הפרשה השישית בספר במדבר. ארבעים שנות נדודים עברו על בני ישראל במדבר סיני, ובפרשה זו כבר מתחילים לראות את סוף הנדודים ולמעשה אנו נכנסים אל שנת הנדודים האחרונה במדבר, ולקראת סיום המסע אל ארץ ישראל.
השבוע, העם נפרד בצער רב ממרים הנביאה, אחות משה ואהרון. בזכות מרים הנביאה הייתה לעם ישראל באר מים צמודה במשך כל זמן שהותם במדבר. ולכן, כשמתה מרים נעלמה גם הבאר, ומותה מתבטא במחסור גדול במים, והעם כמובן פונה וקובל אל משה ואהרון שימצאו פתרון. ה' אומר למשה לקחת את המטה שלו ולגשת אל הסלע הגדול שלצד מחנה ישראל ולדבר אל הסלע, ואז יצאו ממנו מים לכל העם. אך משה רבנו במקום לדבר אל הסלע מכה אותו פעמיים, ולמרות זאת מן הסלע פורצים מים רבים. התוצאה לחטא מי המריבה – משה ואהרון נענשים – הם לא זוכים להיכנס לארץ ישראל.

הרב רונן טמיר מרחיב,
בפרשתנו, פרשת חוקת, מתרחש אחד האירועים המשמעותיים בדברי ימי ישראל. משה, אהרן ומרים, המנהיגות העליונה של עם ישראל- מפנים את מקומם. אהרן ומרים מסתלקים לבית עולמם, ועל משה נגזרת הגזירה שלא להכניס את ישראל לארץ הקודש.
חטא מי מריבה, שבעצם חרץ את גורלם של משה ואהרן, דורש התבוננות. ראשית- מדוע רואה הקב"ה חילול ה' וחוסר אמונה בהכאה בסלע, וכי קטן הנס של הוצאת מים מן הסלע בלב המדבר, מים המספיקים להשקות את כל העדה ואת הצאן והבקר?!  שנית- מה הקשר בין החטא לעונש? מדוע דווקא חטא זה גורר עונש של אי כניסה לארץ ישראל?
חז"ל העלו סברות שונות בעניין מהות החטא. אנו נלך בעקבותיו של הרב קוק, שמבאר את החטא לשיטת הרמב"ם, וממקד את שורש החטא בכעסו של משה על ישראל, המתבטא במילים "שמעו נא המורים" (אורות הקודש ד', עמ' ת"ק).
הרב מסביר ששורש הכעסנות בעולם, הוא הביטוי לחוסר ההרמוניה שבמציאות, דבר העתיד להיות מתוקן באחרית הימים. "שורש כל זה הוא חטא מי מריבה, וכעסו של משה, אמירת 'שמעו נא המורים', שהביאה הכאת הסלע, במקום שהיה ראוי להיות הרצון והפיוס והדיבור".
ההבדל בין כעס והכאה לבין דיבור, הוא המישור של הקשר בין האדם למציאות. הכאה מבטאת ירידה של האדם למישור הפיזי, הגשמי, הגס, לעומת דיבור המבטא העלאה והתרוממות של המציאות אל המישור הרוחני, הנפשי, אותו מייצג האדם…
זו גם הנקודה המחברת בין חטאו של משה לעונש אותו קיבל. החיים בארץ ישראל דורשים חיבור עמוק בין הרוח והחומר, בין ערכי הנצח וחיי המעשה, בין שמיים וארץ. רק מי שיודע לדבר לאבנים- יוכל להנהיג את ישראל בדור של חיבור בין הנשמה והגוף. משה, דווקא מפאת גדלותו הרוחנית העצומה, לא מצליח לדבר לסלע.
אנו, שזכינו לחיות בדור התחיה, נדרשים לשים לב היטב לנקודות החיבור, לתפקידנו לרומם את המציאות כולה אל שורשה העליון, האלוקי, לכח הדיבור שצריך להתפתח יותר וליצור הרמוניה בין כל רבדי המציאות.
מעניין, שלאחר ההכאה בסלע, מתקנים ישראל את החטא, ואומרים שירה להעלאת המים מהבאר… השירה, עפ"י ה"שפת אמת", היא זו שגרמה לעליית המים אל שפת הבאר. זהו תיקון הדיבור, המרומם את המציאות כולה בהרמוניה ובשלמות."

מוסיף הרב שניאור אשכנזי כי אחרי הליווי ומסירות הנפש של משה לעם, במשך 40 שנה, שוב, בני ישראל, מגלים ספקות, תלונות וחוסר אמונה. והתוצאה- כעס ותסכול המובילים את משה כאמור, להכות על הסלע. משתמע כי דיבור טוב מחזק ומרומם את הנפש. ולכן, מענה הדיבור הוא שיעניק לעם משמעות והבנה, ובכך ייצר גם חיבור.
וכך משתף הרב אשכנזי במכתבו של הרבי מליובאווויטש חנוכה תשכ"א:
"ברצוני להוסיף נקודה אחת נוספת המופיעה בהדגשה גם בכתבי החסידות, והיא שבעת שמוכיחים ילדים, על ההורה או המורה להיזהר שלא לעורר בילד תחושה של חוסר אונים או ייאוש חלילה; במילים אחרות, אסור שהילד יקבל רושם כאילו הוא עצמו אינו ראוי וכי הכול אבוד וכו' ולפיכך הוא יכול להמשיך לעשות ככל העולה על רוחו. להיפך, יש לעודד את ההרגשה של הילד שהוא מסוגל להתגבר על הקשיים העומדים בפניו בעזרת כוח רצון ונחישות."

תפקיד מנהיג ומחנך הוא להאיר את הנקודות הטובות שבאדם, להגביה אותו, ולהזכיר לו כמה הוא טוב וכמה הוא מסוגל. כל מה שילד צריך הוא מבוגר אחד שיאמין בו יותר ממה שהוא מאמין בעצמו. מבוגר שיודע שהוא מסוגל, ומניע אותו קדימה לצמיחה, למקום טוב יותר. האבן עזרא מסביר כי בפנייתו של משה, "שמעו נא המורים", שמעו נא חבורת סרבנים, משה מוריד את העם בהתייחסו אליהם כמורדים וחצופים. אין מונהגים גרועים אלא יש מונהגים שלא אמרו ולא השמיעו להם כמה הם מסוגלים, וכמה ביכולתם להצליח. יש צורך לשים דגש על היכולות הגבוהות והמידות הטובות. אחרי הכל, מסיים הרב אשכנזי, "גילוי המידות הטובות תלויות במעורר."
החברה שלנו זקוקה לשופטים ושוטרים לאכיפת החוק, אך ההנהגה איננה יכולה להסתפק רק באמצעי כפיה, יש להקדים להם דיבור ומשמעות. נראה כי כוחו הפנימי של האדם מתגלה באמצעות הדיבור. הדיבור שלנו פונה אל שיקול הדעת, והאמון שלנו נותן את הכוח להטיב. ולכן, חינוך מקדם ומטיב לעולם לא יהיה בכפייה. פרשת מי מריבה באה ללמד אותנו שאנו חייבים לתת אמון בילדינו בפרט בעיתות משבר, להקדים דיבורים רבים ולהשתמש באמצעי תקשורת ורבליים כבסיס לחינוך. הדיבור הוא כוח עצום של האדם, ויש להאמין בכוח השפעתו ובעצמת התפשטותו בכדי לזכות ולראות את הפירות המיוחלים בשלים בבוא העת.

שבת מבורכת💞

פרשת חקת- האמונה- גילוי פנימי

בפרשה השבוע מתרחשים אירועים מכריעים – תחילה נפטרה מרים, ובהמשך נפטר אהרן. ואז, סיפור ההכאה בסלע שבעקבותיו משה ואהרן לא ייכנסו לארץ ישראל. וכך נאמר-

"(יב) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן יַעַן לֹא־הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת־הַקָּהָל הַזֶּה אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־נָתַתִּי לָהֶם׃ (במדבר כ')

מסביר הרב יהושע אנגלמן – "כמובן שגם לאדם המאמין יש רגעים קשים ובודדים, אבל אמונה אמורה להביא אדם לתחושה של "וַאֲנִי תָמִיד עִמָּךְ אָחַזְתָּ בְּיַד יְמִינִי" (תהלים עג). כמו זוגיות או חברות, אמונה נותנת חוסן, המאמין איננו לבד בעולם."
אפשר להיחלש בעקבות משברים ואפשר גם להתחזק; אדם חזק ומלא אמונה יגייס מתוכו כוחות חדשים כדי להתגבר על משבר. אנחנו איננו מסוגלים לרדת לעומק ההשגחה העליונה. אומרת מרים פרץ,  ״שעות משבר מגיעות לא פעם בכדי לגלות בנו את הכוחות שטמונים בנו, כוחות של חסד, אהבה, של נתינה, של געגוע, והלוואי ולא נתנסה עוד בניסיונות ונחייה רק עם נסיונות של אהבה ונתינה״.

האמונה נותנת לנו תקווה. האם יש בנו אמונה? אמונה במה? ומהי עוצמתה? האמונה גם מעניקה לנו משמעויות לחיים, מוסר, נתינה, שיוויון וחופש. אומר הרב קוק- "האמונה אינה שכל ולא רגש, אלא גילוי עצמי היותר יסודי של מהות הנשמה, שצריך להדריך אותה בתכונתה…"

האחים- משה, מרים ואהרון כולם היו שליחים נאמנים, מתווכים, של עם ישראל, המנהיגים שליוו את העם ודאגו לכל מחסורו ולחיבור עם ה'. מעניין לראות שכל צוות ההנהגה של בני ישראל, שהיה צוות מגובש ומלוכד, מת עם דור המדבר במדבר, ולא זכה להיכנס לארץ ישראל. מנהיג שמוצא את עצמו מתמודד לפתע עם קשיים ואתגרים גדולים תוהה כיצד מובילים בשעה של משבר?! מה צריכה להיות תגובתו?! ומה נכון להדגיש בעיתות צרה ומצוקה?!

הפרשה מעבירה לנו מסר חזק- כל עשייה שלה אנו זוכים, בין אם זו באר המים שמרים הייתה אמונה עליה, ענני הכבוד שאהרון היה אמון עליהם וששמרו על העם, מסירת התורה וכל שאר המסרים החשובים שהעביר משה מה' לעם, היו תפקידים עצומים שללא ספק הם היו אנשים גדולים עם כישורים ובמדרגה רוחנית גבוהה אך עדיין הם היו בני אנוש שעושים טעויות. אנחנו זוכים לעיתים לקחת חלק בהצלה, בלחזק, בלתת, בלהיות שותפים בעשייה, וזו לגמרי זכות כי אם אנחנו לא נהיה אלו שנתגייס ונרתם הישועה תגיע ממקום אחר. כשנפטרה מרים הנביאה, נותרה העדה, בלי אישה, נביאה ומשוררת, בלי מים, כי יחד עימה נעלמה הבאר, מקור המים של העם אך אנו קוראים כי נמצא מקור חדש למים-"אָז יָשִׁיר יִשְֹרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ; בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָֹרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה" (כא, יז-יח).

ד"ר הלל מאלי מסביר- "…שירת הבאר היא שירה ששרו אנשים צמאים שמצאו מים במדבר. הניגוד בין הצימאון והיובש למים המגיחים פתאום, אחר ייאוש, אחר תלונות, גורם לעם לפתוח בשירה על המים. .. מסתבר שהעם זוכר את השירה על גדות ים סוף ולומד לבדו לשיר מחדש. אחרי מסע ארוך במדבר, אחרי הצימאון והגעגוע הגדול למנהיגיו ההולכים ומתים, העם לומד להתאסף סביב הבאר ולמצוא מים. לא רק בגשם היורד עליו כאושר פתאום, אלא גם במעמקיו, מתוכו. ושירת הבאר – שירת הקריאה למים, היא גם שירת צמיחה של עם שמוצא את נביעתו הפנימית אחרי מות אהרן ומרים."

האמונה היא תכונה פנימית שאני צריך לפתח. מוסיף הרב ד"ר יונתן זקס- "בזמנים כאלה ,הידיעה שא-לוהים מאמין בנו היא ידיעה גואלת ,הופכת לב… א-לוהים מאמין בנו גם כשאנו איננו מאמינים בעצמנו .אנו עלולים לחטוא ולאכזב פעם אחר פעם ,אך אלוהים אינו חדל לסלוח לנו כשאנו כושלים ולרוממנו בנופלנו .האמינו אפוא באמונתו של א-לוהים בנו ותמצאו את הדרך מאפלה לאורה."

השיעור השבוע מוקדש לעמית אמנון חיים בן יעל בן השנתיים וחודשיים שמצוי במצב בריאותי מאתגר. כולם עושים את המיטב ועוטפים את עמית ומשפחתו באהבה רבה, מי ייתן והשירה, התפילה ועוצמת האמונה של כולנו יסייעו במציאת מקור מים חדש שיביא לרפואתו השלמה והמלאה של עמית אמנון חיים בן יעל בתוך שאר חולי ישראל, אמכי"ר.

שבת שלום❤️