פרשת וירא היא הפרשה הרביעית בספר בראשית והיא ממשיכה את סיפורי אברהם.
נושאי הפרשה- ההבטחה על לידת יצחק, בנם של אברהם אבינו ושרה אימנו בגילם המופלג, אברהם בן 100 ושרה בת 90, חורבן סדום ועמורה, הערים המושחתות ביותר בהיסטוריה, הצלתו של לוט, אחיינו של אברהם, ומשפחתו, גירוש הגר וישמעאל ועקידת יצחק. והפרשה מסתיימת עם הבשורה על הולדת רבקה, אשתו לעתיד של יצחק.
הפעם בחרתי להתמקד בניסיון העשירי של אברהם, עקידת יצחק, מדוע להציב ניסיון כל כך קשה?
"א וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְהָאֱלֹהִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. ב וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה, עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. .. ז וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-אַבְרָהָם אָבִיו, וַיֹּאמֶר אָבִי, וַיֹּאמֶר, הִנֶּנִּי בְנִי; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים, וְאַיֵּה הַשֶּׂה, לְעֹלָה. ח וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם, אֱלֹהִים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה, בְּנִי; וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם, יַחְדָּו. … וַיַּעֲקֹד, אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ, וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל-הַמִּזְבֵּחַ, מִמַּעַל לָעֵצִים. י וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת-יָדוֹ, וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת, לִשְׁחֹט, אֶת-בְּנוֹ. יא וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה, מִן-הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר, הִנֵּנִי. יב וַיֹּאמֶר, אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ, מְאוּמָה…
יג וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא וְהִנֵּה-אַיִל, אַחַר, נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו; וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת-הָאַיִל, וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ." (בראשית כב)
בתפילת שחרית בכל בוקר נהוג לקרוא את פרשת עקידת יצחק. דרמה מטלטלת שחרותה בתודעה של כל הדורות, ושהשפיעה רבות על האנושות והמוסר בכלל. העקידה כסמל לגילוי של אמונה ומסירות, כדגם להקרבה אישית וקידוש השם. ע"פ החת"ם סופר- העקידה היא מקור הכח לכל יהודי, בעצם לא ניסיון שניכשל, חלק מהיותנו עם סגולה, אור לגויים, העקידה נתנה לנו את הכח וההשראה לכל הדורות. מפרשה זו אנו שואבים השראה למושג ההקרבה והקרבן במדינת ישראל המחודשת העוקדת את ילדיה על מזבח הגנת המולדת. הניסיון הזה יוצר בעיה מוסרית והלכתית גם יחד, מישהו חס ושלום עלול לחשוב בטעות שרעיון של העלאת אדם כקורבן הוא נכון וראוי. דוגמא לכך היא יפתח הגלעדי, "גיבור חיל", ששפט את ישראל שש שנים, ולחם והביס את בני עמון. לפני ניצחונו נדר יפתח נדר לה' ובו התחייב כי אם ינצח, יעלה לעולה את היוצא לקראתו ראשון מביתו, ולאחר שלצערו הייתה זו בתו היחידה שיצאה ראשונה לקראתו בשירים ובמחולות, הקריב אותה לעולה.
חז"ל גינו את יפתח, שפעל לדעתם בקיצוניות רבה, בחוסר שיקול דעת וללא מחשבה, ובכך המיט אסון על עצמו ועל ביתו שהרי יפתח היה רשאי להתיר את נדרו משום שלא התכוון להקריב אדם כאשר נדר את נדרו.
בפרשה שלנו מתואר שלקח לאברהם אבינו 3 ימים להגיע מירושלים לבאר-שבע, מדוע כל כך הרבה זמן? מפרשים מסבירים שזה הזמן שבו מתעוררים הספקות, הבלבול וההרהורים בדרך לביצוע המשימה. מוסיף רש"י ומסביר שהבוקר של היום הרביעי זה הזמן שנדרש להפנים ולהבין את מה שהתבקש לעשות. כלומר לאברהם היו שלושה לילות שינה וארבעה ימים עיכוב ביצוע למשימה, זמן שמספיק לעיכול, להרהור, ולתהייה על הציווי של הקב"ה לעקוד את בנו יצחק. כל זאת בכדי שלא יגידו שנטרפה דעתו של אברהם, הייתה לו אפשרות להתחרט. שאלה נוספת שעולה מדוע עושים עניין מאברהם ולא מיצחק? הרי יצחק היה כבר בן 37, אי אפשר להכריח אותו לשכב כעולה ולקשור אותו, הוא כבר איש בוגר ומתואר בפרשה שהוא שוכב ופושט את צווארו לשחיטה, משתף פעולה בגבורה ובאופן מלא. והתשובה- שליצחק זה היה ניסיון חד פעמי, מסירות נפש חד פעמית, עושה דבר גדול ברגע העקידה ואז זה נגמר, לעומתו אברהם יצטרך לחיות עם ההקרבה ומסירות הנפש הזו כל חייו, כל בוקר מחדש לחיות עם הידיעה וההבנה שהוא שחט את בנו.
מפרשים אומרים שהנושא למעשה בעקידה זה אנחנו ולא אברהם אבינו, מסירות הנפש וההקרבה שלנו, העקידה היא למעשה כמו תמרור עד לאן עלינו ללכת, הקב"ה לא מנסה, לא עושה מבחנים אלא מותח את החבל במטרה להפיץ ברבים את רעיון מסירות הנפש וההקרבה. חכמינו אומרים שלכל אדם יש איזו שאיפה ומטרה שמניעה אותו, כמו- הקמת משפחה, רכישת מעמד, פרסום, צבירת הון, יצירת מהפכות וכו". לכל אחד ואחת מאתנו יש איזה יצר, איזה אגו, איזה אני שאותו אנו רוצים להשיג, להילחם, ולהפיץ כי אותה מטרה מבחינתנו היא הכי חשובה וגורמת לנו להרגיש משמעותיים. לאברהם אבינו המטרה והתכלית היו האמונה בקב"ה. הוא שהכניס את האמונה באל אחד ובשביל זה הוא רב עם אביו והיה מוכן לקפוץ לאש….. ולבסוף הוא מקבל את הניסיון, אולי לומר ההתנסות הקשה ביותר, של לחסל ולהשמיד את המטרה שלשמה חי והתנהל, לחסל את כל האני מאמין שלו, ואת כל מה שהניע אותו בחייו; מעשה העקידה עמד בסתירה מוחלטת לכל מה שניסה אברהם אבינו לעשות,
שהרי העיקר מבחינתו היה לפרסם את האלוקות בעולם. כשאברהם אבינו מעלה את בנו לעולה, משמע שלא יהיה לו המשך וקיום לפרסום האלוקות, זהו מעשה ללא כל היתכנות שכלית. הוא מוכן לשחוט את העתיד ואת העבר שלו את כל ה137 שנים שלו, לשחוט את האני הפנימי שלו, אברהם כאמור יצטרך להמשיך לחיות את חייו עם העובדה שעקד את בנו.
במילים אחרות, הכוונה היא לא לעקוד את הילדים אלא לעקוד את האני שלי את האגו שלי. אמיתות מסירות הנפש היא למסור את האני, שזה מעל השכל או הרגש. על מה כל אחד ואחת מאתנו צריך ומוכן לוותר בחייו, על כבוד, על כסף, על האגו שלנו, על מה אנו יכולים לוותר למען הערכים החשובים, הערכים העיקרים? אברהם אבינו עשה וויתור שהוא מעל הטבע.
ועל כך כתב הרב יעקב אריאל במאמרו, עקדת יצחק בפרספקטיבה של דורות-
"זה תפקידו של השופר מקרן האיל, להפנים את רעיון העקדה ולהפוך את מידת הדין שבתפיסה הפרטנית הקטנונית והלא-מוסרית של חלק מבני דורנו למידת הרחמים, המעמידה את ערך הכלל ואת הערכים המוסריים בכלל בראש הסולם. וזאת מבלי לקפח ולדכא את הפרט. פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ותרועה שבורה, מרוסקת ופרטנית באמצע.
"וירא את המקום מרחוק" ממרחקי דורות עומד אברהם ומשקיף לדורות הבאים. הוא לא אב ויצחק אינו בנו יחידו ואהובו. הם מייצגים את עם ישראל ובעצם את האנושות כולה. מעמד לאומי וכלל אוניברסלי מתחולל כאן. לא מוות יש כאן אלא חיים עד העולם.
האיל שהוקרב תמורת יצחק בהר המוריה תוקע תקיעה גדולה ומבשר בשורה חדשה לאנושות כולה, בשורה של צדק, של מוסר, של חיים ושל שלום. כי ממקום העקדה תצא הקריאה:
"וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".
"כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". "
ונסיים בדבריו של הרב קוק,
"אסור לה ליראת שמיים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמיים טהורה. סימן ליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי, הנטוע בטבע הישר של האדם הולך ועולה על פיה אבל אם תצויר יראת שמים בתכונה כזאת שבלא השפעתה על החיים היו החיים נוטים לפעול טוב, ולהוציא אל הפועל דברים מועילים לפרט ולכלל, ועל פי השפעתה מתמעט כוח פועל ההוא, יראת שמים כזאת היא יראה פסולה." [אורות הקודש לראי"ה קוק,ח"ג].
כלומר, שני כוחות מצויים באדם. הכוח האחד הוא כוח יראת השמיים. זה הכוח של האמונה וההלכה, על העולם שבין אדם למקום, ועל מקומה של יראת ה' בעולמו של המאמין.
הכוח השני הוא כוח המוסר הטבעי. זה הכוח של הטבעיות והנורמאליות שטבוע בנו, על הגשת עזרה לנזקק, החיוך בבוקר לנהג האוטובוס, הבוקר טוב לשכן, נהיגה זהירה בכביש, וכו' השותפות בעול עם הכלל. זה הכוח של הבין אדם לחברו של האדם.
האם אילו כוחות הסותרים זה את זה, מנוגדים זה לזה, או שמא אלו כוחות המשלימים זה את זה, וחופפים זה לזה ?
זה כבר תלוי באדם וביכולתו לבנות ולנווט את אישיותו ועולמו, את ערכיו ורצונותיו באופן הראוי.
מי ייתן ונזכה להשלים כוחות אלו ולנווט את עולמנו באופן שיקדם וימנף את ערך הכלל והפרט למקום של אחדות, צדק, מוסר אהבה ושלום. אמן כן יהי רצון.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם השלמה של נוי לאה בת יהודית, רחל בת נבב, ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל.