תגית: פרשת ויצא

השבוע פרשת ויצא שהיא הפרשה המתארת את קורותיו של יעקב אבינו בדרכו לחרן. ולאחר מכן, בשהותו בבית לבן הארמי, נישואיו ללאה ולרחל, הולדת ילדיו ועד להחלטתו לחזור לארץ ישראל.
השבוע נתמקד בבנותיו של לבן, האמהות שלנו, רחל ולאה, אשר נישאו ליעקב. רחל מתוארת כאהובת לבו ואילו לאה הבכורה נישאה לו ראשונה למרות הבטחת לבן להשיא לו את רחל. לאה ילדה ארבעה בנים ברציפות. לעומתה, רחל עקרה. ככל שלאה ילדה יותר ילדים, כך גדלה קנאת רחל. לאחר שילדה לאה את בנה הרביעי, פונה רחל ליעקב מתוך כאב עמוק בדרישה ממנו שייתן לה ילדים, אחרת, אין סיבה לחייה, "וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב, וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ; וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים, וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (בראשית ל,א).
בפרשה מתואר כי מצד אחד רחל ויתרה על מקומה תחת החופה לצד יעקב, והמדרשים אף מחדדים שרחל נתנה לאחותה את הסימנים מפאת כבודה של לאה. היא הצליחה לא להיות מופעלת מקנאה, ולעשות ויתור עצום עבור אחותה מתוך מסירות נפש. לצד זה, בהמשך הפרשה, מתארת התורה כי הקנאה היא רגש אנושי, המתבטאת בהתמודדות של רחל עם עקרותה, כאשר היא מקנאה באחותה, לאה, שזכתה ללדת ילדים.

טבעי הוא שנרצה כולנו להצליח במעשינו, בעבודתנו, ובכלל בתפקודנו בתחומי חיינו השונים, וברור כי לשם כך מצופה מאתנו להשתדל ולעשות את הנדרש. יחד עם זאת, כאשר אנו רואים חבר אשר מצליח בתחום מסוים, בפרט בתחום שקרוב ללבנו, מתעורר בנו רגש קנאה, לרוב בלתי נשלט. מה עושים עם רגש הקנאה? פרשת "ויצא" מלמדת אותנו שהקנאה המתוארת הוא רגש טבעי המתעורר בכולנו. אך קנאה בחבר שמביאה אותנו להגביר את ההשתדלות שלנו, ולהשקיע מאמצים נוספים להשגת היעד הנכסף באותו תחום, הינה קנאה המופעלת באופן חיובי.

רחל התעשתה והבינה שהדבר למעשה תלוי בה. והיא פועלת כשרה אמנו, ומבקשת מיעקב אבינו לשאת את בלהה, אולי מעשה זה יסייע גם לה להרות. ואכן, לבלהה נולדו שני בנים כאשר לאחר מכן, זוכה גם רחל לבן: "וַיִּזְכֹּר אֱ'לֹהִים אֶת רָחֵל; וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱ'לֹהִים, וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ.  וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֹּאמֶר, אָסַף אֱ'לֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי.  וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף, לֵאמֹר:  יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר" (בראשית ל, כב-כד).

לאה לא הייתה שנואה כי אם אהובה פחות, "(יח) וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב, אֶת-רָחֵל;… (ל) וַיֶּאֱהַב גַּם-אֶת-רָחֵל מִלֵּאָה" (בראשית כט), ע"פ שמות ילדיה של לאה אנו למדים על כאבה ותחושת הדחייה שחוותה, גם התהליך הנפשי והרוחני שעוברת רחל בתקופה זו מאתגר. יחד עם זאת, נראה כי קנאת רחל בלאה הניעה אותה לעשייה חיובית, היא לא באה מנגיעה אישית, מעלבון ואו עין צרה בלאה, אלא מתוך רצון אמיתי להיות שותפה בבניית בית יעקב, ולחוות אמהות גם כן.
קנאה המניעה את המקנא לפעולה שלילית גורמת לתחרות אינסופית שאיננה נובעת מתוך שאיפה להתייעלות והתמקצעות, אלא מתוך "כיבוש" עמדות, הכפשה וצרות עין ב-'יש' של האחר. זוהי קנאה המערערת את האיזון של המקנא ויוצרת תגובות של זעם. לכן, שואל הרב שניאור אשכנזי, מדוע הייתה צריכה התורה להכניס את הפרט הזה שרחל קנאה באחותה? קנאה זו מידה קשה אשר לרוב היא עדות לכעס, תסכול, תחושת פגיעות, חוסר צדק וחוסר פרופורציות. ההרגשה למשל, של לא להיות 'ראשון', יכולה להוציא את האדם משיווי משקלו.

לכן, התורה מתארת לנו כי במקרה של רחל הקנאה דחפה אותה לפעול בנתיבים מועילים ומקדמים. בפרשה מתואר לנו כיצד היא פונה ללאה בבקשת עזרה בכדי שתצליח להרות ליעקב, "וַתֹּאמֶר רָחֵל, אֶל-לֵאָה, תְּנִי-נָא לִי, מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ…"(בראשית ל, יד). ראובן, בנה של לאה, מוצא בשדה את צמח הדודאים אותו הוא מעניק לאמו, לאה, כסגולה לפריון. הפרשה מבהירה לנו כי קנאה זו תכונה שלא צריך להכחיש, לעיתים, זו התכונה שדווקא באמצעותה אנו מופעלים. רחל התבוננה באחותה, לאה, בכוונה ללמוד ממנה. ללאה כבר היו ארבעה בנים, בעוד רחל הייתה עקרה. אותה קנאה היא שהבעירה את העשייה ,והובילה אותה ללדת שני בנים. רחל לא ויתרה. הקנאה והכמיהה לילדים הן אלו שהביאו אותה לתבוע מיעקב ובהמשך מה' בתפילה ללדת פרי בטן.

מוסיף הרב שניאור אשכנזי, בנושאים חשובים כאשר אנו רואים אחרים שמצליחים יותר מאתנו, זה גורם לנו לרצות לשאוף ליותר. בטבענו אנו עצלים ומחפשים לנוח, והקנאה מונעת מאתנו להישאר באותו המקום. הקנאה היא שהביאה את רחל אמנו להתאמץ ולהשיג את חווית האימהות והשותפות הפעילה בבית יעקב. הפרשה קוראת לנו להפסיק לפחד מהיצרים הבוערים שבנו, מהתכונות והמידות שלנו כי הם למעשה הארגז כלים שלנו שעימם אנו צומחים וגדלים, ומתפקידנו למנף ולקדם אותם. אומנות האדם היא לעשות בהם שימוש נכון, כך שיהוו מקור ללימוד והשראה.
כלומר, קנאת האחיות, רחל ולאה, נבעה מתחושת כאב החסר שחוו. לאה חוותה חסר באהבה, ורחל חוותה חסר במימוש האימהות ולקיחת חלק ממשי בבניית בית יעקב. לא הייתה כל הכפשה, וראייתן לא הייתה צרה ב-'יש' של האחרת אלא הן חוו שיקוף כואב לחסר שלהן אותו ניסו למלא ככל שיכלו והצליחו.

קנאה בריאה זו קנאה המשתמשת בהשראה של הזולת כדי להרים ולעורר אותנו לעשייה נוספת. באמצעותה אנו יוצאים מאזור הנוחות, וכובשים יעדים נוספים במגמה לחיות חיים מלאים ומשמעותיים. קנאה מועילה מהווה מנוף להצלחה. ולכן, אמרו חכמנו, "קנאת סופרים תרבה חכמה" (בבא בתרא, כב ע"א).

שבת שלום💞

"וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע, וַיֵּלֶךְ חָרָנָה", כך פותחת הפרשה השבוע שמספרת לנו על יציאתו של יעקב אבינו מארץ כנען בה גדל, אל חרן, הארץ ממנה הגיעו אבותיו. יעקב אבינו בורח מפני עשיו, אחיו, המבקש להורגו על שגנב ממנו את ברכות בכורתו מיצחק, אביהם. כמו כן, הוא יוצא אל חרן על פי מצוות הוריו, כדי למצוא לו אישה.

מדוע התורה פותחת בהדגש זה של- "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע", הרי ידוע שבאותה עת יעקב ישב בבאר שבע, בבית הוריו, ניתן היה לכתוב בפשטות- "וַיֵּלֶךְ יַעֲקֹב חָרָנָה"? התורה מבהירה לנו שעבור יעקב ליציאה הזאת הייתה משמעות נוספת, משמעות נפשית ורוחנית.

יעקב יוצא לתודעה חדשה, מתודעת- "איש תם יושב אוהלים", לאתגרים הערכיים שעוד נכונו לו בבית דודו, לבן. כדי להתמודד עם האתגרים הערכיים הכבירים שנכונו לו בחרן אצל לָבָן דודו הרמאי, לא יכול היה יעקב להישאר בתודעת החממה הרוחנית-ערכית המוגנת של בית הוריו. הוא צריך לצאת אל תודעה חדשה, תודעת התמודדות רוחנית-ערכית בזכות עצמו.

היציאה מאזור הנוחות, מהמוכר, דורשת מאתנו אומץ, תקווה ואמונה, וכמו יעקב אבינו לא פשוט להתחיל הכל מחדש. הכי קל ונוח זה להיצמד למה שמוכר וידוע, להרגלים הישנים שלנו. כשיעקב יוצא למסע לחרן, זהו מסע שהוא יוצא אליו חסר כל, בודד, יש לשער עם רגשות אשמה על גנבת הברכה מאחיו, כאב על הנתק שהוא גרם ביחסיו עם אחיו ואביו, וללא ההגנה של אמו שליוותה אותו עד יציאתו לחרן. באותו הלילה הוא נשכב לישון על האדמה החשופה, כשהאבן משמשת לו ככרית. והוא חולם חלום: "וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו…" (בראשית כח, יב-יג).
מסביר הרב חגי גרוס-
"החלום זורק ליעקב סולם כדי שנפשו המוחלשת תעלה עליו. הסולם שרגליו באדמה וראשו בשמים מחבר בין הניגודים באישיותו של יעקב, בין החומרני לאלוהי, בין הנשי לגברי ובין מצב השפל שבו הוא נמצא כרגע ליוֹכלָה (פוטנציאל) הגבוהה הטמונה באישיותו. התנועה של המלאכים למעלה ולמטה כאילו אומרת לו: ככה אנחנו כולנו, פעם אנחנו למטה ופעם אנחנו למעלה. מורכבים. החלום מחבר את יעקב אל הכוח שבו, אל הרוחניות שלו ונותן פשר לניגודים."
מוסיף הרב חגי גרוס כי-
ה"שפת אמת" מחדש דבר נפלא. האדם העולה למעלה לא נשאר אותו אדם. הוא משתנה עם כל שלב בעליה והשינוי הזה בכוחו להביא את האדם לגבהים אדירים, וכך הוא כותב:
"בפסוק והנה סולם מוצב ארצה וכו' ולא כתוב "ניצב". כי סולם זה צריך האדם להעמידו כאשר מתקן מלא קומתו. והנה הוא הסולם שגופו למטה ונשמתו מגיע השמיימה ומלאכי אלוקים עולים ויורדים בו… לכן אדם נקרא מהלך בכל אלה המדרגות של הסולם… שהאדם המהלך ונשתנה בכל עת ועת מדרגה לדרגה במדרגות הסולם הנ"ל. נמצא תמיד הולך בדרך חדשה לגמרי. וצריך סייעתא דשמיא ביותר בכל עת".
האדם המטפס על מדרגה מסוימת משתנה באישיותו בעצם הטיפוס. אם האדם הצליח לטפס גבוה סימן שהוא לא רק התקדם אלא הוא גם השתנה. יש כאן לא רק שלב חדש אלא אדם חדש עם כוחות חדשים. הלימוד הזה פותח בפנינו הבנות בדבר כוחו של האדם. הכוחות אינם מוגבלים. איננו מכירים את עצמנו. אנו משתנים כל הזמן. השאיפה לטפס למעלה היא בעצם השאיפה להיות טובים וגבוהים יותר…
בכל אחד מאיתנו יש משהו מחלומו של יעקב, כולנו חולמים להגיע רחוק, גבוה. בין כולנו מסתובב לו יעקב עם סולם על הגב ומתחנן בפנינו אל תפסיקו לחלום תמשיכו לשאוף תמשיכו להתקדם. המפתח לשינוי נמצא בשאיפה לעלות גבוה…"

מסע יעקב אבינו מכנען לחרן ובחזרה מספק הצצה אל חייו של יעקב בתקופה לא פשוטה שבמהלך 20 שנה הוא נאלץ להתמודד עם אתגרים מרובים. ואומנם על אף האתגרים שיעקב מתמודד איתם בבית לבן, במהלך מסעו הוא מצליח להקים משפחה גדולה וענפה בחרן, וחוזר לארצו עם רכוש רב. יעקב לא נשאר אותו אדם, צמיחתו ועלייתו במדרגות התבטאה אף בשינוי שמו מיעקב- לישראל.

אסיים עם דבריו של אלוף אמיר אשל, מפקד חיל האוויר לשעבר-
"לחלום, לזהות את החסר, להעז לשנות, להינשא על כנפי המורשת ולהגשים, זו תמצית המתכון למנהיגות דגולה. השאלה – מה הם המרכיבים החיוניים באמתחתו של מנהיג – הדריכה רבים לאורך ההיסטוריה. בפרשיית 'חלום יעקב' סמלים רבים ותשובות למרכיבי מנהיגות הכרחיים. מנהיג חייב לחלום, להתעלות מעל ל'כאן ועכשיו' ולהפליג מעלה והרחק "סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה (כח, יב). החלום אינו על שינוי מעשה ידי אלוהים או על נס. "מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים" (שם). זַרעי החלום ושורשיו עולים מהאדם אל השמים. האדם הוא מקור הנביעה הרעיונית והוא שינהיג את מימושה – הראש בחלום והרגליים היטב על הקרקע, באופן המאפשר חשיפה לקושי ולחוסר המיידי או הצפוי והדורש שינוי. יעקב בוחר להניח למראשותיו אבנים ולא יריעה וצמחים. הממשק לאדמה, אבנים קשות וקרות, אינו מצע נוח. נינוחות איננה מעודדת הנהגה לגיוס תעצומות נפש. הבנת הקושי והחוסר תצמיח שינוי.
יעקב, דור שלישי לאברהם, מופתע לגלות "אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי" (כח, טז). כך נשמרה מורשת אברהם?! בתהליך שינוי ובניית משהו חדש נדרשת בתחילת הדרך יכולת להינתק מהמוכר ומהבטוח. בהמשך הדרך נדרש מנהיג בעל יכולת לבסס את השינוי ולהטמיעו. החוליה המקשרת בין השניים היא המורשת, המהווה מצפן לכיוון המחבר בין עבר לעתיד. החפץ חיים חייב להיות נטוע היטב בעברו.
לחלום, לזהות את החסר, להעז לשנות, להינשא על כנפי המורשת ולהגשים, זו תמצית המתכון למנהיגות דגולה."

יתכן וזו הסיבה שכתוב בפרק כט, " (א) וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב, רַגְלָיו; וַיֵּלֶךְ" אדם שיוצא למשימה עם חשק ומוטיבציה- הולך בקלילות, נחשב כנושא את רגליו. הוא שולט עליהן וכאילו הוא סוחב אותן. הספורנו מסביר שאותה קלילות הגורמת לאדם לשאת את רגליו קיימת כשלאדם יש יעד ברור אליו הוא הולך. הפרשה מלמדת אותנו שיש מצבים ורגעים שבהם הערכים עליהם גדלנו ואותם קיבלנו מן המוכן הם בהחלט מתנה נפלאה אך בכדי לגבש את עולמנו וזהותנו, עלינו לצאת מאיזור הנוחות שלנו ולפעול בזכות עצמנו, בזכות מאמצינו, בזכות בחירותינו.

שבת שלום🚶🏻‍♀️🎁🚶🏻‍♂️

בפרשה השבוע אנו לומדים רבות על יחסי מעביד- עובד. ידוע שמאז ומתמיד יש מתחים ביחסים הללו. יעקב אבינו, לאחר 14 שנים שעבד אצל לבן, בעבור נישואיו לרחל ולאה, פונה אל לבן ושואל- "כי מעט אשר היה לך לפני ויפרץ לרב ויברך ה' אותך לרגלי ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי?" (בראשית ל',ל'), כפי שהרמב"ן מפרש – מתי יהיה לי ההזדמנות להתפרנס וליצור הון כמו שעשיתי לך ולביתך?

מסביר הרב אריאל קונסטנטין, "האמירה הזו של יעקב היא כה רלוונטית היום. כמה מאיתנו עבדו קשה בשביל חברה המרוויחה מיגיעת כפינו? כמה פעמים ראינו עובד מוכשר שעושה עבודה מעל ומעבר מהצפוי ממנו – רק כדי לקבל לחיצת יד? במפגש האחרון שלו עם לבן, יעקב ממשיך וטוען "זה עשרים שנה אנכי עמך…הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה ותדר שנתי מעיני…ותחלף משכרתי עשרת מונים" (בראשית ל"א:ל"ח-מ"א) לילה ויום, שבוע אחר שבוע, יעקב משרת את הבוס בנאמנות, כאשר הוא מקריב את עצמו בעד הפירמה. במקום לתגמל את העובד הנאמן והמצליח, לבן משנה את חוקי המשחק כדי למקסם את הנאתו, ולמנוע את הרווחים מיעקב.
לבן מתגונן "…הצאן צאני וכל אשר אתה רואה לי הוא" (בראשית ל"א:מ"ג) הוא מזכיר ליעקב שלולא היזמות והסיכון שהוא לקח, יעקב לא היה משיג כלום. אפילו עם האמירה הזאת נכונה, לבן לא מתייחס לרמאות שבה הוא מנהל את עסקיו… היה חסר לו, ללבן, קורטוב של גבורה וענווה, וכל מה שעשה היה רק בשבילו. כאשר יעקב התחיל להצליח, לבן נכנס ושינה את כללי המשחק לטובתו. תאווה, אגו, וקנאה הובילו אותו לנצל את עבדו הנאמן. הוא הכריח את יעקב לעבוד בתנאים לא אנושיים וגזל ממנו שנות חיים בעבודת פרך.  לבן רק ראה את השורה התחתונה – ולא את הבן אדם שבזכותו הוא הרוויח.
היהדות נוקטת עמדה מאוזנת לגבי יחסי עובד-מעסיק. מצד אחד, העובד חייב לשאוף להיות "פועל צדק" (ראה תענית כ"ג עמ' א', מכות כ"ד עמ' א') כמו שלומדים מיעקב כאשר הוא מספר לנשיו "ואתנה ידעתן כי בכל כחי עבדתי את אביכן" (בראשית ל"א:ו)  על בסיס זה הרמב"ם מלמד שמי שיושב בטל בשעות העבודה נמצא "כל היום במרמה" (הל' שכירות י"ג:ז), אנחנו חייבים להיזהר בשעות העבודה מלהתחבר לפייסבוק, מלכתוב מיילים אישיים, מלגלוש באינטרנט, ומלקחת הפסקות מיותרות, וכדומה.
מצד שני, זה חשוב שמעסיק יבנה את עסקיו בצורה ישרה, ושיתגמל ויראה את עובדיו כראוי, ושיעסיק אותם בתנאי עבודה הולמים. אפילו רואים שהתורה מתירה לעובד לאכול מפרות העצים שבהם הוא עובד (דברים כ"ג:כ"ו-כ"ז) מפני שעובד שמח הוא עובד פורה, וזה לא אנושי להרשות לעובד לראות ולהריח את הפירות בלי לתת לו לטעום מהן.
כמו כן, מעסיק חכם וצדיק יכבד את עובדיו, וייתן להם שכר הולם וסביבת עבודה חיובית, ישמור על תנאים כנים ושקופים, ויחלק רווחים עם עובדיו היות וזה יעודד את עובדיו לעבוד יותר קשה ולהשקיע. עסקים בצורה הכי טובה, מלאה בערכים יהודיים, יכולים להיות משחק שבו כולם מנצחים."

אין ספק, שזו הנוסחה שיכולה להביא אותנו לא ללכת ל'עבודה' באופן נטול כל מחויבות פנימית ומתוך חוסר ברירה אלא להיפך, לרצות ולבחור ללכת ל'עבוד' במסירות, ובכל כוחנו, מתוך ידיעה והבנה שסומכים עלינו, רואים ומכבדים אותנו, מה שיוביל לפתח מוסר עבודה גבוה כפי שאומר יעקב לנשותיו, רחל ולאה, "(ו) וְאַתֵּנָה, יְדַעְתֶּן:  כִּי, בְּכָל-כֹּחִי, עָבַדְתִּי, אֶת-אֲבִיכֶן." (בראשית לא')

שבת שלום⚖️

כולנו מכירים את חלום 'סולם יעקב', שירים נכתבו אודות החלום המפורסם, פרטים שידועים כמעט לכל ילד בבית ספר. השבוע בפרשת ויצא אנו מקבלים דרכו הזדמנות למבט חדש על משמעות החיים. הפרשה השבוע מתארת את יציאתו של יעקב מבאר שבע לחרן. יעקב נאלץ להיפרד מכל המוכר לו בציווי אמו, רבקה, החוששת לחייו בעקבות איומי עשיו, אחיו. ובתחנתו הראשונה חולם יעקב על הסולם שממנו עולים ויורדים מלאכים. הרב תמיר גרנות התבונן במהות החוויה של יעקב אבינו, והוא שואל-" האם יש אמת בחלום? – האם זהו חלום שמקורו מהרהורי לבו של החולם, או שהחלום הוא מדיום של התגלות אלוקית? התמונה אותה רואה יעקב היא תמונה של התגלות. אולם, הוא אינו יכול להיות בטוח איזה תוקף יש לתמונה שראה- האם היא אמיתית? נראה, שיעקב אבינו אינו בטוח בדבר." יחד עם זאת, "אין ספק כי יעקב אבינו מפרש את חלומו כחוויה נבואית…" כמו בחלום 'סולם יעקב', חלומות יוסף ועוד, החלומות מסייעים לנו לבחון את מעשינו, להפיק לקחים, לשפר עמדות, להיות מועילים וטובים, ישרים בליבותינו, ולעשות את הישר והטוב. לחלום יש כוח להקים עולם מתרדמתו. ייעוד האדם, תיקונו כפרט, ה'אני' הגדול יותר, כולם מצויים ביכולת לחלום בתעוזה ולמרחקים. אומר ישראל אלדד על ה-הסולם בחלום יעקב, "זוהי צמידות לקרקע ולא צמיתות בה. ותורה היא משמיים ולא בשמיים. רק בתקופה מאוחרת מאוד יתחילו בעלי חזיונות לחלום חלומות על השמים בלבד. יעקב חולם על קשר עם השמים… מרגיש אדם את עצמו בטוח מאוד כשהוא תקוע בשתי רגליו באדמה, אך הוא מרגיש את עצמו קטן מאוד והוא רוצה לעלות." כלומר, הארץ עצמה היא שדוחפת אל השמיים, ובשביל זה צריך סולם.
הרב אמנון בזק מוסיף שיציאתו של יעקב מחרן וחלום הסולם באים להגיד-
"…שלפעמים אדם נדרש לצאת ממקומו, ושהדינמיות היא יסוד מהותי בחייו… כמו גם היכולת לשנות מקום בשעת הצורך."
יתכן שדרך השראה מגדולי האומה שלנו, על חלומותיהם ועל עבודתם להחיות את תודעת החלום העמוקה ואת פעולתה בפיתוח חייהם, נפתח גם אנחנו את עצמנו אל חלומנו. בכתבים על פי ראובן בריינין, חיי הרצל, ניו יורק תרע"ט, עמודים 16-18 מסופר:
"פעם אחת עלתה בידי להציל מפי הרצל (זה היה כמה ימים אחדים לפני לכת הרצל לרומא להתייצב לפני האפיפיור בהיכלו) פרט חשוב מחייו הפנימיים בימי ילדותו, והנני מוסר בזה את סיפור המאורע כלשונו, כמו שרשום בפנקסי, באותו יום ששמעתי מפי הרצל:
'בהיותי ילד, עשה עלי הסיפור של יציאת מצרים, כפי אשר שמעתיו מפי המורה בבית הספר היהודי, וכפי שקראתי אחרי כן בעצמי בספר את הניסים והנפלאות של יציאה זו, רושם עמוק עד מאד.
בהיותי ילד בן 12 שנה נזדמן לידי ספר אשכנזי אחד – את שם הספר אינני זוכר כיום – ובו קראתי במקרה על אודות משיח מלך ישראל… ובמוחי נולד אז הרעיון לכתוב פואמה על אודות מלך המשיח…
והנה באחד הלילות חלמתי חלום נפלא:
מלך משיח בא, והוא זקן מלא הוד ותפארת, ויקחני על זרועותיו וידאה אותי על כנפי רוח. על אחד העננים המלאים זוהר פגשנו בתמונות של משה רבינו. (קלסטר פניו היה דומה לפני משה, החצובות שיש, אשר עשה מיכלאנג'לו. מילדותי אהבתי להתבונן בציור הפסל הזה).
ומשיח קרא למשה: "אל הילד הזה התפללתי!" ולי אמר, "לך ובשר ליהודים, כי עוד מעט ובוא אבוא, וגדולות ונפלאות אעשה לעמי ולכל העולם!"
הקיצותי, והנה חלום.
את החלום שמרתי בליבי, אך לא ערבתי לספרו לאיש!'
פגישתו המוצנעת וה"לא-מודעת" כמעט של הרצל עם עולם חלומו הפנימי, מסתבר הייתה למכוננת דרכו אל יעוד חייו.
אנחנו נוהגים לצאת לעבודה, לצבא, לבית חדש, להתנדב, לצאת ממסגרת של תיכון/ישיבה/מכינה/צבא ועוד, עלינו לזכור שיש ערך לקיומנו במקום המסוים הזה, והחלום הגדול של כל אחד ואחת מאתנו יכול לתת לנו את הכוחות לעשייה הפיזית להגשמתו.
לסיכום, יעקב אבינו יוצא את ביתו לחרן לא רק בכדי להינצל מעשיו אחיו, אלא גם בכדי לעבוד, לצמוח ולהתחשל, ליצור את הקרקע ואת הבסיס. יעקב יוצא להקים משפחה, יסודו של עם ישראל (12 השבטים), הגשמת ייעודו לאזן ולחבר בין הקצוות. יעקב אבינו יוצא מגבולות ארץ הקודש, למקום זר וחדש, ואכן, לעיתים יש צורך לצאת מארבע האמות שלנו, מאיזור הנוחות שלנו, מהבית, מהלימודים, מהבועה, לצאת לעולם להתפתח, להתחזק ולממש את הפוטנציאל הטמון בנו ולמרות ואף על פי אתגרי היומיום לצמוח ולהצליח. אמכי"ר.
שבת שלום❤

השבוע פרשת ויצא שהיא הפרשה השביעית בספר בראשית, והיא מתארת את קורותיו של יעקב אבינו ב- דרכו לחרן, בשהותו בבית לבן הארמי, נישואיו ללאה ולרחל, הולדת ילדיו ועד להחלטתו לחזור לארץ ישראל.

בעצתה של רבקה, אמו, ובברכת יצחק, אביו, יוצא יעקב אל משפחת דודו, לבן, שבחרן. עשיו, אחיו של יעקב, כועס עליו ומתכוון להורגו לאחר שלקח ממנו את ברכות הבכורה, ולכן יעקב נשלח לחרן. בדרכו לחָרָן יעקב ישן בשדה וחולם חלום, החלום על "סולם יעקב". בחלום נראו מלאכים עולים ויורדים בסולם, וה' ניצב עליו ומברך אותו שהארץ שהוא שוכב עליה תינתן לו, והוא, ה', ישמור עליו תמיד. "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" (בראשית, פרק כ"ח, פסוק י"ב). יעקב מסמן את המקום באמצעות אבן שעליה הוא יוצק שמן, וקורא למקום בית אל, והוא נודר נדר לה' "(כ) וַיִּדַּר יַעֲקֹב, נֶדֶר לֵאמֹר: אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. (כא) וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל-בֵּית אָבִי; וְהָיָה יְהוָה לִי, לֵאלֹהִים. (כב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה–יִהְיֶה, בֵּית אֱלֹהִים; וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן-לִי, עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ." (בראשית כח').

יעקב מגיע לחרן, ומתאהב ברחל, בתו הצעירה של לבן, שמגיעה עם הצאן לבאר, והוא עובר לגור בביתו של לבן. יעקב מבקש מלבן להינשא לרחל ובתמורה הוא עובד שבע שנים. אבל לבן מרמה את יעקב, וכשמסתיימות שבע השנים יעקב מקבל את לאה, הבת הבכורה. ובכדי לזכות גם ברחל, נאלץ לאחר נישואיו ללאה ולרחל לעבוד שבע שנות עבודה נוספות. כלומר, לאחר זמן קצר (כנראה כשבוע) יעקב מתחתן גם עם רחל ומתחייב כאמור לשבע שנים נוספות של עבודה.
הפרשה מתארת כיצד רחל, לאה והשפחות שלהן יולדות ליעקב 12 בנים ובת אחת, ללאה נולדים שישה בנים ובת אחת- ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר וזבולון ודינה. שני בנים לזילפה (שפחת לאה) גד ואשר. שני בנים לבלהה (שפחת רחל) דן ונפתלי. ובפרשה זו לרחל נולד רק בן אחד- יוסף.

בהמשך יעקב רוצה לחזור לארץ ישראל עם משפחתו המורחבת אך לבן מנגד מציע לו עסקה- "(כז) וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן, אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ; נִחַשְׁתִּי, וַיְבָרְכֵנִי יְהוָה בִּגְלָלֶךָ. (כח) וַיֹּאמַר: נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי, וְאֶתֵּנָה. (כט) וַיֹּאמֶר אֵלָיו–אַתָּה יָדַעְתָּ, אֵת אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ; וְאֵת אֲשֶׁר-הָיָה מִקְנְךָ, אִתִּי. (ל) כִּי מְעַט אֲשֶׁר-הָיָה לְךָ לְפָנַי, וַיִּפְרֹץ לָרֹב, וַיְבָרֶךְ יְהוָה אֹתְךָ, לְרַגְלִי; וְעַתָּה, מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם-אָנֹכִי—לְבֵיתִי. (לא) וַיֹּאמֶר, מָה אֶתֶּן-לָךְ; וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, לֹא-תִתֶּן-לִי מְאוּמָה–אִם-תַּעֲשֶׂה-לִּי הַדָּבָר הַזֶּה, אָשׁוּבָה אֶרְעֶה צֹאנְךָ אֶשְׁמֹר." (בראשית ל') יעקב אבינו נענה ומציע ללבן שהוא ימשיך לרעות את צאנו אבל בתמורה הוא יקבל את הכבשים והעזים בעלי הצבעים המוזרים שיוולדו. ואכן, כל העזים שילדו וולדות נקודים עקודים וטלואים (והם היו מרובים) ניתנו ליעקב. יש אומרים שיעקב אבינו היה מהראשונים שהבין מהי גנטיקה וכיצד לבצע הכלאה. עדרו של יעקב הלך וגדל. מה שמביא את בני לבן להאשים את יעקב בגניבת עדרם ויעקב מרגיש שלבן משנה את יחסו אליו. לאחר מכן, יעקב זוכה שוב להתגלות של ה' שאומר לו לשוב לארצו, במילים אחרות, לצאת ולקיים את נדרו.
יעקב מתייעץ עם נשותיו, ושתיהן מציינות שאין להן חלק ונחלה בבית אביהן, ויותר מזה, לבן, אביהן, מתייחס אליהן כנוכריות. הן אומרות ליעקב שעליו לעשות כפי שה' מצווה אותו. לבסוף, יעקב ומשפחתו בורחים, ורחל גונבת את התרפים, כלי עבודה זרה, של לבן אביה.

לבן שמגלה זאת לאחר שלושה ימים, רודף אחריהם עד שהוא משיג אותם. הוא מאיים ומדגיש שהוא לא פוגע ביעקב ובמשפחתו, שהם בנותיו ונכדיו של לבן, רק בזכות ההתגלות שהייתה לו של מלאך ה' בדרכו אליהם. לבן מחפש את התרפים שרחל, ביתו, החביאה אך אינו מוצא אותם. בסופו של דבר, יעקב ולבן עושים גל אבנים והם כורתים ברית.

הפרשה מסתיימת כשיעקב ממשיך לכיוון ארץ ישראל ופוגש במלאכי ה', והוא קורא למקום המפגש מחניים.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, דוד בן מיכל, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼

הפטרת פרשת ויצא הינה בסוף ספר הושע (פרק י"א פסוק ז' ואילך). בהפטרה זו מוזכרים אירועים מחיי יעקב הקושרים את ההפטרה לפרשה אבל מטרתו העיקרית של הנביא הושע היא תוכחה לממלכת ישראל בשנים שלפני חורבנה, אז מה בכל זאת הקשר ליעקב אבינו?
סיפוריו של יעקב עם רחל, לאה ולבן מקבילים ליחסו של עם ישראל ל-ה' ולאומות העולם. פרשת ויצא פותחת " (י) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה." (בראשית כח') כותב ר' לוי יצחק מברדיטשוב (קדושת לוי, ד"ה ויצא יעקב), ש"באר שבע" הכוונה למקום של שפע גדול. יעקב יוצא מהבית, מהנוחות, מהטבע שלו, איש תם יושב אוהלים, עוזב את המקום שבו ה' מתגלה לאברהם, ליצחק וליעקב "וילך חרנה". יעקב הולך למקום שיש בו חרון אף, למקום אחר, מקום זר שבו מתגלה יעקב כרועה ומגדל צאן, לא עוד "יושב אוהלים". כל ההליכה של יעקב היא סימן לבנים, כך יקרה גם בעתיד לצאצאיו, לעם ישראל, כפי שמתואר בהפטרה, עם ישראל יצא מארץ ישראל וילך לגלות, עם כל הצער והיגון, הסבל והיסורים, ואז יתברר שכל הצער והייסורים שיש לישראל קשורים בחיבור הרוחני; צרת ישראל היא צרה עליונה, צרת השכינה.
בפרשת ויצא יעקב מצוי במצוקה רגשית ונפשית, הוא בבדידות מוחלטת, מה שמוביל אותו, יש להניח לנדור נדר ל-ה'- " (כ) וַיִּדַּר יַעֲקֹב, נֶדֶר לֵאמֹר: אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. (כא)* וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל-בֵּית אָבִי; *וְהָיָה יְהוָה לִי, לֵאלֹהִים. (כב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה–יִהְיֶה, בֵּית אֱלֹהִים; וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן-לִי, עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ." (בראשית כח')
יעקב אבינו מבטיח לשוב לא"י אז מדוע נשאר יעקב 22 שנה בגלות? הרי עבור רחל ולאה התחייב לעבוד 14 שנה בסה"כ, מדוע לא שב לארץ לממש את נדרו והבטחתו? ומה מעורר בסופו של דבר את יעקב לחזור לארץ? הרב רונן נויבירט מסביר כי התעשרותו והצלחתו של יעקב בבית לבן עוררה את קנאתם של בני לבן… ואז-" (ב) וַיַּרְא יַעֲקֹב, אֶת-פְּנֵי לָבָן; וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ, כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם." (בראשית לא') במילים אחרות, בעתיד הביטוי לכך יהיה התעשרות היהודים והאנטישמיות שהתפתחה בעקבות ההצלחה והתעשרות שלהם מחוץ לגבולותיה של ישראל. אבל גם זה לא גורם ליעקב לקום, לעזוב ולשוב לארץ ישראל. רק כשהוא מקבל את הציווי האלוקי המפורש- " (ג) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-יַעֲקֹב, שׁוּב אֶל-אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ; וְאֶהְיֶה, עִמָּךְ… ( יג) אָנֹכִי הָאֵל, בֵּית-אֵל, אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה, אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר; עַתָּה, קוּם צֵא מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת, וְשׁוּב, אֶל-אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ." (בראשית לא') הוא יוצא לממש את הבטחתו ואת נדרו. כך מתאר הנביא הושע בהפטרה- ממלכת ישראל הולכת ונחרבת, עם ישראל מרד ובגד בקב"ה שהרעיף עליהם אהבה, כמו אב שמגדל ומטפח את ילדו, אבל בני ישראל התרחקו והתנתקו מכל השפע שהרעיף עליהם ה' לטובת עבודה זרה. הושע הנביא מדבר על קיום תופעת "כוחי ועוצם ידי"; נבואתו של הושע היא נבואת תוכחה אך בהפטרה זו הוא מכניס גם את מוטיב הנחמה, הגאולה ואהבת ה'.

הושע מזכיר לנו כי "בני ישראל" הם למעשה בניו של ישראל, הלא הוא יעקב אבינו, ובעוד ספר בראשית מתאר אותו כאִישׁ תָּם ויֹשֵׁב אֹהָלִים, הושע הנביא מתאר אותו: "בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים. וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ…". הרב אורי כהן מבהיר- "יעקב מתגלה לנו כבעל מידות לכאורה סותרות, אבל למעשה הן משלימות זו את זו: מצד אחד יעקב "איש תם יושב אהלים" ומצד שני חכם בכל ענייני גידול הצאן, ומגלה פקחות וערמומיות הן כנגד לבן והן כנגד עשו; מצד אחד בורח מלבן ומשתמט מעשו, ומצד שני מוכן גם למלחמה – מעטים כנגד רבים…" התקווה של עם ישראל הם רחמיו של ה'. ישנו מהפך מכעס לחמלה. זוהי נבואה המתייחסת לאחרית הימים, בהם ישובו עשרת השבטים לארץ ישראל כי ה' מצוי בתוך עם ישראל. ראשית תהא החזרה לארץ ישראל, הגשמיות שבתהליך, והשלב השני בגאולה הוא ההתעוררות הרוחנית של עם ישראל, מה שמקביל להשלמתו של יעקב את נדרו כשהגיע בסופו של דבר לבית אל והקריב שם מזבח ל-ה'. ההתמהמהות של יעקב לשוב לארץ ישראל כפי שהבטיח, יש מפרשים האומרים שהיא מקבילה להתמהמהות של כל היהודים שעדיין מצויים בגולה.
הרב זלמן ברוך מוסיף- "ומעשה אבות סימן לבנים (תנחומא לך לך, ט), מהקשר בין לבן ליעקב אנו גם לומדים על היחס שבין ישראל לאומות העולם. זהו המצב הכללי של האומה הישראלית בכל הדורות. מצד אחד יש קשר בין יעקב ללבן, הקשר הוא קשר משפחתי וגם קשר כלכלי. אך מצד שני יש מתח ומורכבות. כך בכל הדורות. עם ישראל מחובר עם כל העמים ומצד שני נמצא במתח בין העמדות ובין הדעות…" והלוואי ונצליח לגשר ולמלא את ייעודנו נאמנה, ולחיות בשלום ובאחווה בעמנו ועם אומות העולם. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לשלומם וביטחונם המלא של כל תושבי הדרום ורצועת עזה שנאלצים להיות בקו הספיגה תקופה כה ארוכה וממושכת, ולרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

 

האדם מתחיל את מהלך חייו ברחם אמו בטהרה גמורה וידע של התורה כולה. בניין הבית בישראל מתחיל ממעמד החופה והקידושין וכל שבעת ימי המשתה וכן הלאה. כלומר, אנו מתחילים מנקודה של קדושה, ואז יורדים אל הארציות, הגשמיות, חיי המעשה כדי לברר את שייכותם אל הקודש.
המעשים מתחילים בארץ, והרעיונות מובילים אותם השמימה. צריך להגשים את הרעיונות. המעשה מגשים את הרעיון השלם במחשבה. אין עניין שיהודי יעלה בסולם הרוחניות ויישאר שם, מנותק מן המציאות הגשמית; העניין הוא לרדת אל המציאות ולפעול בתוכה באותה מדרגת קדושה שהגיע אליה בעבודה קשה וממושכת. תכליתה של ההתעלות ברוחניות היא- לרדת אחר כך ולהעלות את המציאות הגשמית.
וולט דיסני כבר אמר-
״אם אנחנו יכולים לחלום על זה,
אנחנו יכולים לעשות את זה.״
שימו לב!!! תחושה של קדושה יש גם בשטיפת כלים, הכנת שיעורי בית עם הילדים, העבודה השגרתית במשרד, במערכות היחסים השונות וכו' אנו נוטים להתייחס למשימות אלו לא פעם בזלזול, לעומת זאת אם ניתן להם משמעות ונרגיש את חשיבותם, נמצא את העוצמה והעומק דווקא במשימות השגרתיות, ולא נפספס את כל הדברים הנפלאים שסביבנו; נמצא בהם ממש קדושה, כפי שכתוב בפרשת ויצא "(טז) וַיִּיקַץ יַעֲקֹב, מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר, אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאָנֹכִי, לֹא יָדָעְתִּי." (בראשית פרק כח) רק כשנתעורר ונשים לב- נתחבר, נממש ונחווה, מה שנקרא- נהייה נוכחים!
שנזכה להתחבר לכוח של יציאה והצבת מטרות בהתמודדות, בעשייה ובהתמדה, הכח של "סולם יעקב" שמחבר באיזון טוב ומטיב בין השמים לארץ, בין הרוחניות לגשמיות בעולם היומיומי שלנו, בשוטף. שנאמין ונזכה למצוא, לממש ולחוות את הקדושה שבשגרה. אמכי"ר
שבת רגועה ושלווה🌺