תגית: פרשת דברים

השבוע אנו מתחילים חומש חדש, ספר דברים, הספר החמישי מחמשת חומשי התורה.  חומש 'דברים' פותח- "(א) אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן:". חומש דברים מכיל בעיקר את צוואתו האחרונה ואת דבריו של משה רבנו לעם ישראל זמן קצר לפני כניסתם לארץ המובטחת. משה חוזר ומזכיר מצוות ואירועים רבים שכבר הוזכרו בספרים הקודמים, ולכן, ספר דברים קיבל גם את הכינוי "משנה תורה", על כך שהוא מזכיר דברים בפעם השניה.
משה פונה לכל העם, ומסכם מסע של ארבעים שנה במדבר. הוא קורא להם לקיים את מצוות האלוקים וללכת בדרכיו, תוך שהוא מונה מצוות חדשות וגם כאלו שכבר נאמרו בעבר. רעיון החזרתיות מופיע גם בגישור כאשר המגשרים משתמשים בכלי "ניסוח מחדש" ו"מיסגור מחדש"; כלומר, המגשר מנסח באופן עינייני, מעודן ואף לעיתים מרוכך את הדברים שכבר נאמרו בכדי לקדם שיתוף פעולה וחיבור של המגושרים להידברות ועשייה מועילה ומקדמת. מסגור מחדש (Reframing) הוא מושג מתחום הפסיכותרפיה שמטרתו לאפשר לבני אדם התבוננות נוספת על סיטואציות, מערכות יחסים ובני אדם אחרים. במסגרת טכניקה זו, המגשר מעניק מסגור תודעתי חדש, ונותן פתח לאפשרויות חדשות, על אף  קונפליקטים מאתגרים, ועימותים שנראה כי אין מהם מוצא. אלו כלים אשר במקום לעסוק בהאשמות, הם מרחיבים את יכולת ההכלה, הפיוס, ההקשבה הפעילה, מעודדים לעשייה חיובית, ומקרבים את הנפשות.
למעשה, המגשר כאילו מאיר עם ״פנס קטן״ אירועים שנשארו בצל סיפור הקונפליקט או לחילופין מסייע בהענקת משמעויות חדשות לאירועים מוכרים. כך משה רבנו בחומש דברים מעניק בנאומו האחרון לעם ישראל זוית חדשה, מעצימה ומקרבת אל דרך התורה, דרך המשפט והצדקה במטרה להטמיע את המסרים מהאירועים שחוו.

הכתב והעורך אריה יואלי מסביר- "המהלך הגדול של לידת עם ישראל, עליו מספרת התורה כמעט והגיע לקיצו. בארבעה ספרים עבר עם ישראל תהליך ארוך: מספר בראשית, בו הונחו היסודות והרקע של עם ישראל, דרך ספר שמות בו כבר הוא הפך מיחידים לעם, היישר לספר ויקרא בו הוא קיבל מערכת חוקים ועד הנדודים במדבר שם הוא התמודד עם קשיים. ועכשיו הגיע שלב הסיכומים.
ספר דברים, שונה מארבעת הספרים שקדמו לו. הביטוי הרווח בתורה "וַיְדַבֵּר יי אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר" איננו מופיע בו. ספר דברים הוא נאום ארוך ומתמשך של משה רבנו שהתחיל בר"ח שבט והסתיים עם פטירתו של משה רבנו בז' באדר. נאום יחסית ארוך למי שבתחילת דרכו אומר "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי … כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי"…
ספר דברים הוא מעין חזרה על כל המסופר בשלושת הספרים הקודמים, אבל מנקודת מבטו של משה רבנו. משה מתחיל לתאר את קורות עם ישראל במדבר לא בסדר כרונולוגי, אלא לפי נושאים. הנושא הראשון הוא חטא המרגלים, הסיבה בגינה התעכב עם ישראל במדבר ארבעים שנה. זו גם הסיבה מדוע דור יוצאי מצרים, לא נכנס לארץ.
כבר עמדנו בעבר על השוני בין התיאור בפרשת שלח לבין הסיפור אותו מספר משה רבנו בספר דברים. בהמשך יתוארו מעמד הר סיני, חטא העגל, מלחמות סיחון ועוג ושאר קורות עם ישראל במדבר, כשלכל סיפור יש גם מסר מצדו, תראו לא לחזור שוב על השגיאות שעשיתם אז.
בספר דברים חוזר משה רבנו על רוב המצוות, לעיתים תוך שינויים מן הנכתב בספרים הקודמים. בד בבד, ישנן מצוות רבות שלא נאמרו עד עתה ואנו פוגשים אותם לראשונה. השינויים במצוות בין ספר דברים לקודמיו נובעים בעיקר מהשינוי שחל בעם. כבר לא מדובר בדור יוצאי מצרים, אלא בדור שבעוד זמן קצר עתיד להכנס לארץ. אנשים אלו כבר ארבעים שנה לומדים את המצוות ממשה רבנו. לכן ברור מדוע חלק מהמצוות אינן צריכות הרחבה נוספת.
דיני הקרבנות שמופיעים בספר ויקרא, כמעט ואינם מופיעים בו, אבל מאידך יש בו הרחבה על מצוות כמו תרומות ומעשרות וביכורים. מצוות הקשורות לארץ, מופיעות בו לראשונה, או מקבלות משנה חשיבות, המלכת מלך, דיני נביא ועיר הנדחת, עניינים שלא היו שייכים במדבר ויהיו שייכים עם הכניסה לארץ.
ספר דברים מבטא את המעבר מדור מדבר לדור הכניסה לארץ. צורת החשיבה בו שונה, הציוויים בו שונים, הגישה בו חדשה. ספר דברים הוא הנאום האחרון של משה רבנו לפני שהוא נפרד מעם ישראל ושולח אותם לארץ ישראל. משה רבנו, המנהיג הגדול, בשלושים ושבעה ימים מכין את עם ישראל, אל היעד החדש, הכניסה לארץ ישראל."

משה רבנו מעניק לנו מסגור מחדש או הבניה מחדש (reframing)  של הצבת מסגרת התבוננות על המציאות והאירועים שחלפו, בכדי להדגיש את הצורך בקיום החוקים והמשפטים. משה הוא מנהיג רוחני ומעשי. הוא מתווך לנו את רצון ה', ומגן על העם כשצריך. הוא מחנך והופך את בני ישראל לאומה. וכפי שמתארת נופר סימפסון, ראשת הישיבה החילונית בינ"ה בחיפה, "ספר דברים הוא מעין הסיכום של המסע הארוך שעברו יחד ויש בו גם דרישה של משה מהעם בנוגע לאיזה מין עם הם צריכים להיות בארץ ישראל. כמה חשוב לסכם במילים את התורה שעומדת ביסודו של העם שיכנס אל הארץ המובטחת בעוד רגע.
מנהיג המאחד את העם צריך שיהיו לו מילים ברורות שיבואו עם מעשים מדויקים. יותר מהכל, המנהיג צריך שיהיה לו חזון לעתיד טוב יותר." בניגוד לחומשים הקודמים, הכתובים בגוף שלישי, ספר דברים כתוב כמעט כולו בגוף ראשון. כבר בפתיחת הנאום מזכיר משה שהנאום כולל חוקים ומשפטים שעל בני ישראל לשמור כשיכנסו לארץ. והשאלה מדוע?

התשובה מתבטאת בקשר שבין תשעה באב ביום ראשון הקרוב, לבין פרשת דברים.
מסבירה נופר סימפסון, "כבר בתחילת הפרשה משה מתאר את מקומו המרכזי בתוך העם כמגשר, מפשר ומתווך ביחסים שבין אדם לאדם "אֵיכָ֥ה אֶשָּׂ֖א לְבַדִּ֑י טׇרְחֲכֶ֥ם וּמַֽשַּׂאֲכֶ֖ם וְרִֽיבְכֶֽם" ודורש מהעם שמעתה הם אחראיים על היחסים בתוך העם. הוא מצווה עליהם להביא אנשים חכמים, נבונים וידועים שיהוו ראשי השבטים שינהלו את החברה המתהווה. בחברה הזו צריכים להיות שופטים הוגנים שירדפו את הצדק. בנוגע למהו משפט צדק, גם את זה משה מפרט: במשפט צדק אין הבדל בין הבאים למשפט – בין אם השופט מכיר את הנשפטים ובין אם לא, בין אם אחד מהם גדול או ידוע בציבור לבין אם הוא קטן, בין אם האחד מפחיד ורשע לבין אם לא.
ספר דברים, ובפרט פרשת השבוע הנוכחית, הוא הספר שמסכם את תקופת הנדודים הארוכה של בני ישראל במדבר והוא מכין את העם לשלב הבא – ההתמקמות על אדמת ארץ ישראל. דווקא בספר שמסמל את תחילת תקופת ההשתקעות על הארץ, אנו פוגשים את ט' באב שמציין את הגלויות הארוכות שאליה יצאו בני ישראל אחרי חורבנות בתי המקדש.
ט' באב הוא המועד שעל פי המסורת חרבו שני בתי המקדש והיהדות יצאה לגלות. נהוג לקרוא בליל ט' באב את מגילת איכה שמכנסת בתוכה חמש קינות על חורבן ירושלים וגלות היהודים ממנה. ירושלים, שהיא הלב הפועם, נחרבה בתהליך הארוך בו יושביה חטאו ופשעו והביאו על עצמם רעב כבד, עוני מחפיר וחוסר הנהגה צודקת. במגילה מתוארים סיפורים קשים מאד על החברה הקורסת, המעונה והגוועת, טרום חורבן בית המקדש. בהיעדר חזון משותף וברגעים של חוסר אחדות בהם כל אדם דואג אך ורק לעצמו על חשבון אדם אחר, אין בית משותף. כשבית המקדש נחרב, זה היה אקורד הסיום של הסאגה, אבל אם נקשור בין פתיחת פרשת השבוע לט' באב אז מה שאנחנו צריכים ללמוד מתוך הקשר הזה הוא שעלינו להסתכל על החברה שלנו, על יחסים של שותפות בין אדם לחברו ועל הנהגה שיש לה חזון של אחדות, צדק ושלום. מעניין לקרוא את פרשת השבוע שהיא תחילת ההתמקמות על הארץ יחד עם מגילת הקינות – מגילת איכה, ולעמוד על התנועה שיש בין עם המתיישב על ארצו לבין עם הפזור בגלויות."

למשה רבנו, המנהיג שעיצב את עם ישראל מיציאתו ממצרים, ובכל שנות נדודיו במדבר חשוב רגע לפני פרידתו לחזק לעם ישראל את החיבור לתכליתו.

שבת שלום וצום קל ומועיל💞

במוצש הקרוב יתחיל צום ט' באב שיסתיים למחרת, יום ראשון בערב. ב- יז' בתמוז החלו ימי בין המיצרים, ימי אבל שמסתיימים בתשעה באב שהוא יום חורבן בית המקדש בעקבות שנאת חינם. והביטוי לכך הוא ביכולת האדם במחי יד להרוס אדם אחר, להחריב את ביתו ואת עולמם של ילדיו ועוד. ביום זה מזכירים לנו את האחריות והמחויבות החברתית שלנו זה אל זה. אז מהו בעצם הקשר בין אחריות זו, המודגשת בט' באב, לפרשת השבוע שלנו?

בסוף חומש במדבר, נראה שהסתיימה מנהיגותם של האחים, כולנו נפרדים ממרים ואהרון, וגם משה כבר ממנה לו בפני העם כולו, יורש, יהושע בן-נון, שיכניס את העם לארץ המובטחת, ארץ ישראל, וינהיגם. אך מסתמן כי לפננו יש עוד חומש שלם, 'דברים', שהוא ביטוי אישי לפרידתו של משה מבני ישראל. משה המנהיג הגדול מצייד את עם ישראל בארגז כלים משמעותי שיסייע להם בהשראת השכינה ביניהם הרבה אחרי מותו. הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל הטיב לתאר-
"זה היה רגע גדול של תמורה אישית, והוא שינה לא רק את משה, אלא את כל תפיסת המנהיגות שלנו. בסוף ספר במדבר, נראה היה שבא קִצה של הקריירה המנהיגותית של משה. דומה שמשה השיג את כל שהיה עליו להשיג. לא נותרו לו מלחמות להילחם, לא ניסים לחולל, לא תפילות לשאת בשם העם. אבל כאן עשה משה מעשה הנושא את חותם הגדוּלה. למשך החודש האחרון של חייו הוא הקהיל את העם ונשא באוזניו סדרת נאומים שאנו מכירים כספר דברים. הוא סקר בהם את עברו של העם, וחזה את עתידו. הוא נתן לבני עמו מצוות, חלקן ישנות בנוסח מחודש, אחרות חדשות שמשה מצא לנכון למסרן דווקא ערב הכניסה לארץ. משה שזר את כל חוטי ההיסטוריה והחוק הללו למסכת אחת של חזון כולל, שבו לימד את בני עמו לראות את עצמם כעם קדוש, העם היחיד שריבונו ומחוקקו הוא אלוהים בכבודו ובעצמו…
משה ידע אל נכון כי לא כל הישגיו הגדולים יתמידו להתקיים. העם שהוא גאל יחזור ביום מן הימים להיות עם נרדף וגולה. אולם אז, בפעם הבאה שזה יקרה, לא יהיה לו שום משה שיעשה נסים. לכן שתל משה חזון בתודעתם של בני ישראל, תקווה בלבבם, קוד התנהגות במעשיהם ועוז בנפשותיהם — שכן כל אלה לא יימוגו. כשמנהיגים נעשים מחנכים, הם משנים חיים של אנשים… כשמישהו מפעיל עלינו כוח הוא מצמצם אותנו. אבל כשמישהו מלמד אותנו, הוא עוזר לנו לגדול. היהדות, הרגישה כל כך לכבוד האדם, מעדיפה משום כך את המנהיגות־ כחינוך על פני המנהיגות־ככוח. וזה התחיל אצל משה, בערוב ימיו…"

זו כנראה גם הסיבה שהתוכחה של משה ניתנת ברמיזה ולא כהלקאה על הנפילות והכישלונות במסעו במדבר. משה מזכיר את שמות כל אותם מקומות שבהם העם מעד אך לא מפרט בפרטי פרטים את מה שארע. משה מבין שהעם זוכר ויודע, ושתוכחה וביקורת מקדמים נעשים ממקום של אהבה ואמפתיה תוך נטיעה של תקווה בלבבותיהם, ולא ממקום של אגו ושחרור כעסים ותסכולים. בנוסף, משה מזכיר לעם את חשיבות הקמת מערכת המשפט, וחלק חשוב מהמצוות שכלולות במערכת זו- "שָׁמֹעַ בֵּין-אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק, בֵּין-אִישׁ וּבֵין-אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ. (יז) לֹא-תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט, כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן–לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי-אִישׁ…" (דברים א)
רגע לפני כניסתו לארץ, משה רבנו שהקדיש את כל כולו לעם, גם בפרידתו ממנו, ממשיך בתהליך הכנתו וחינוכו. משה מבהיר לעם כי התכלית היא לא רק להגיע ולהתיישב בארץ אלא העיקר הוא להקים חברה ואורח חיים של משפט וצדק, כך שכל אחד ואחת ידעו, עני, עשיר, יתום, אלמנה וכו' שההתייחסות היא שווה, ולכולם יש נגישות לברור ומימוש הצדק. חברה שרוצה לזכות לחיות בארץ ישראל ולהתקיים בה לדורות, חייבת שבסיס חייה יהיה מושתת על הצדק המשפטי ששואף לצדק חברתי.

כמו כן, מעניין לראות כי החומשים האחרים היו למעשה דבריו של ה' אלינו, הם עסקו במערכת היחסים שבין ה' לאדם, בעוד ספר דברים הינם דבריו של משה אל העם. מסביר פרופ' יונתן גרוסמן- 
"אז מהי אפוא תפיסתו הייחודית של ספר דברים? אפשר להצביע על שני מוקדים מרכזיים שעולים לאורך הספר, שיש להם נספחים וגרורות נוספים. ראשית, אפיון מערכת היחסים שבין א־לוהים והאדם מקבל תפנית של ממש בחומש דברים. במקום נוכחות א־לוהית ישירה ודומיננטית בעולם ובחייו של האדם, מציע ספר דברים מרחב אונטולוגי ואנושי הקיים לעצמו. הזיקה בינו ובין הא־לוהי נוצרת מתוך התקשרות דתית־מוסרית, שמילות המפתח שלה הן: אהבה, הליכה בדרכי ה', תורה ומצווה…
שנית, האחריות לניהול החברה עוברת בספר דברים אל החברה עצמה. הדבר בולט במיוחד בהלכות מדינה; סדרי שלטון ומערכת משפט, דיני מלחמה ועוד, פורצים בספר דברים… עם ישראל נדרש להנהיג את עצמו, אך עליו לעשות זאת על פי התורה. הרוצה לדעת את דבר ה' לפי ספר דברים לא נצרך להתגלוּת, אלא נדרש לפנות אל התורה ולראות מה כתוב בה. הוא יכול גם ללכת אל השופטים שיהיו בימיו, והם שיורו לו את שעליו לעשות, אך כל זאת על פי הכללים שניתנו בתורה."

אכן, לאחר הוצאת בנ"י ממצרים, ו-40 שנות נדודים במדבר, משה רבנו, בשפתו מזכיר ומסביר לעם בנאומו לאור הניסיון וההתנסות המשותפת מהי התכלית וחשיבותה, כפי שאמר הרב זקס זצ"ל- "אני יודע היטב דבר אחד: שבין לתת לאנשים את מה שהם רוצים, לבין ללמד אותם מה לרצות, יש כל ההבדל שבעולם. מחנכים הם בנאיו הבלתי מוכרים של העתיד, ואם מנהיג רוצה להטביע חותם מתמשך עליו ללכת בעקבות משה ולהיעשות מחנך. רעיון המנהיג־כמורֶה, המפעיל השפעה ולא כוח, סמכות רוחנית ואינטלקטואלית ולא אמצעי כפייה, הוא מן התרומות הגדולות ביותר שהרימה היהדות לאופקים המוסריים של האנושות. את זאת מדגים לנו היטב ספר דברים, שבו משה מכנס את הדור הבא ומלמד אותו חוקים ולקחים שישרדו, ויעוררו השראה, כל עוד יש בני אדם על פני האדמה."

מנהיגות רוחנית, מעשית וחינוכית על שותפיה, מאופיינת באמונה בצדקת הדרך שהיא אכן מובילה למקום נכון וראוי. מנהיגות זו דורשת מסירות, אחריות ועקביות, לאורך כל הדרך. מי יתן ונצליח להנהיג את עצמנו בעזרתה של התורה על כל רבדיה, פשט, דרש, רמז וסוד, ונצליח להעלות את הרמה המוסרית, הן של היחיד, והן של הציבור מעלה מעלה. כפי שאמר הרב קוק-
"אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה, סימן ליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי , הנטוע בטבע הישר של האדם, הולך ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד מבלעדה… " כלומר, במקום שבו ישנו פער בין יראת שמיים למוסר הטבעי אנו מחויבים להמשיך לחקור, לברר ולהבין מה הדרך הכי נכונה ומדויקת לפעול.
אכן, בית המקדש איננו, אך עדיין ניתן להשיג את יראת השמיים, הנוכחות והקרבה לאלוקות, בבית המקדש הפרטי שבתוכנו, ולקיימן מדי יום ביומו. ואולי זה אחד מהדברים שמבקשים מאתנו ביום ט' באב. חורבן בית המקדש שעליו נתאבל ביום ראשון הקרוב, מבטא את התקוות, הבקשות והתפילות שלנו לתיקון המידות שבין אדם לחברו, לתיקון המוסר החברתי למניעת עוולות, וללקיחת האחריות החברתית אותה ציווה לנו משה בנאום הפרידה שלו. מי יתן ונצליח במשימה זו. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום וצום קל ומועיל💞

השבוע התחלנו את החומש האחרון, ספר דברים, שהוא נאום משה שהחל בא' בשבט והסתיים בז' באדר, יום פטירתו של משה. נאום של 37 ימים. משה נואם לעם על האירועים והחוקים העיקריים מארבעת הספרים הקודמים בתורה. לכן, ספר דברים נקרא גם משנה תורה, כלומר, "חזרה על התורה". במשנתו של הרבי מליובאוויטש מוזכר שחז"ל מסבירים כי בארבעת הספרים הראשונים כתב משה את כל מה שקיבל מה', ובספר דברים משה אומר זאת "במילים שלו". אפשר להבחין כי ארבעת הספרים הראשונים נכתבו בגוף שלישי (וידבר ה' אל משה לאמר…") ולעומת זאת, בספר דברים שומעים את קולו של משה בגוף ראשון ("ויאמר ה' אליי…" וכו').  
החזרה על הדברים משמעותית להבנתנו שעם ישראל היה מוכרח לעבור מהפך מהיותם עבדים שהמציאות הקיומית היומיומית הינה השרדותית, למסע המפרך במדבר, ועד לנאום הצוואה הרוחני של משה. מתברר שתיאוריית הצרכים של אברהם מאסלו שמתארת צרכים אוניברסליים המשותפים לכל אחת ואחד והמניעים של כל אחד מהצרכים, מתממשת בעצם גם בעם שלם. לעם ישראל יש מעין סולם צרכים המתחיל במדרגה התחתונה של הקיום הפיזיולוגי של עם ועד המדרגה העליונה הגבוהה ביותר של מימוש רוחני של עם. רק כשרמה מסוימת של צורך מסופקת, האדם או העם פונה להגשמת הרמה הגבוהה הבאה במעלה.

ובכל זאת, מה ההבדל בין רשימת המסעות שמתוארת בפרשה הקודמת, "מסעי", לנאום משה בפרשת דברים שמדבר שוב על המסע במדבר?
בפרשת מסעי ניתנת לנו רשימה גיאוגרפית, תחנות במסע, ואילו בפרשת דברים משה מדבר בהרחבה על האירועים המשמעותיים שהעם עבר. לכולנו יש צמתים משמעותיים בחיים, והשאלה האמיתית היא האם הצלחנו לקבל החלטה נכונה באותה צומת אליה נקלענו? ומהי בכלל החלטה נכונה? מה מניע אותנו בבחירה? החרדה, הפחד, קול התבונה וקולה של הנפש? האם אנו זקוקים להבהרה נוספת היכן אנו נמצאים בכדי להגיע אל המקום שהלב מכוון אליו?

הקושי בקבלת ההחלטה קשור למשמעות שלה ולהשפעה המהותית על חיינו. אי הוודאות לגבי השלכות ההחלטה שלנו מאתגרת אותנו בבחירה, בפרט כשאיננו יכולים להעריך מה יקרה בדיוק בעתיד בעקבות ההחלטה שלנו. מהו המסלול שישפר את איכות חיינו ויהפוך אותנו לאנשים מאושרים ושלמים יותר? סימני השאלה והבלבול פוגשים אותנו בצמתים כמו: בחירת מקצוע, בן זוג, המעבר מזוגיות להורות, משבר גיל, הרצון/צורך להגשים חלום שעם השנים מתרחק, עזיבת הילדים את הבית ועוד. במקומות הללו נחווה לעיתים קרובות מאבקים פנימיים על מה הדרך ה"נכונה" לי ביותר.

מסביר הרב מרדכי וולנברג, "בתחילת פרשתנו משה מזכיר לבני ישראל את דברי ה': "רב לכם שבת בהר הזה. פנו וסעו לכם…" (דברים א', ו'). ההר המדובר הוא הר סיני, המקום בו התרחשה ההתגלות האלוקית הגדולה ביותר בהיסטוריה. ולמרות זאת אמר לנו ה' "הייתם פה מספיק, תתקדמו הלאה"!
אנו צריכים תמיד להיות מוכנים לזוז קדימה, להמשיך לשלב הבא. לקחת מה שיש לנו ולהניע אותו קדימה. כיצד עלינו לנווט את עצמנו דרך הבלבול והמבוכה של חיי היום-יום? כיצד אנו יכולים להשתמש בניסיון חיינו?
בחור צעיר נסע מירושלים לגליל. הוא הגיע לצומת וגילה לחרדתו, כי השלט המראה את ארבעת כיווני הצומת לערים השונות נפל. עכשיו עמד ותהה באיזו דרך יהיה עליו ללכת כדי להגיע ליעדו. מה יעשה?
הוא ידע מאין הגיע – מירושלים. על ידי כך שסידר את השלט באופן שהחץ לירושלים הצביע על הדרך שממנה הגיע, הוא הבין באיזה דרך עליו ללכת כדי להגיע למחוז חפצו.
זהו המפתח. תזוזה קדימה היא חיונית. אך כדי לעשות זאת נכון עלינו להבין מאין הגענו. התורה היא ניסיון החיים הקולקטיבי שלנו. המורשת וההיסטוריה שלנו הם שלטי ההדרכה שלנו. אם נשתמש בהם בתור נקודת התחלה, כשאנו יודעים מאין הגענו, נוכל להגיע למטרתנו בדרך הנכונה, בלי לתעות או ללכת לאיבוד…"

נזכרתי בדברים ששמעתי פעם מד"ר יחיאל הררי, כדי לדייק את הבחירה שלנו ולמזער את החרדה והלחץ שיכולים להיות נלווים בתהליך עלינו למקד את החשיבה ואת תהליך הבחירה למה שרלוונטי באותו רגע נתון, ולא להתפזר לאינסוף הנתונים שבחיינו. עלינו להקשיב ללב ולתת למוח להוביל אותו. וחשוב שנזכור שזו הבחירה הכי טובה שיכולנו לעשות בנתונים הקיימים באותה נקודת זמן.

משה לא זכה להיכנס לארץ המובטחת למרות גדולתו ומסירות נפשו לעם ישראל. ובכל זאת, בכל הצמתים בחייו משה מייצר את תשתית ההנהגה שתוביל ותנחה את העם בארץ ישראל ע"י פועלו האישי כמנהיג, בדרך שבה הוא מספר את קורות העם, ובדרך שבה הוא מציג את המצוות המוטלות על העם הנכנס לארץ.
אומר נשיא המדינה, ראובן ריבלין- "ספר דברים, בו אנו פותחים כעת, הוא ספר של מעבר, של פרידה והתחדשות. לכל אורך הספר אנו נפרדים מדמותו האגדית, המיתית כמעט, של משה, של המנהיג. כאז כן עכשיו, מנהיגות אמתית, מנהיגים אמתיים, אינם נמדדים בריכוזיות יתר, אלא דווקא באמון אותו הם נותנים. עם ישראל סומך על מנהיגיו, אך ראוי שגם המנהיגים יסמכו על העם, וישכילו להבין שעל אף שקשה להם לעתים להאמין – הם לא יישארו לנצח, ומורשתם תישאר אך ורק אם יישארו אחריהם מנהיגים איכותיים."

משה מזכיר לכולנו את כל אותם צמתים משמעותיים שכולנו חווים ועוד נחווה, ושכל אחד ואחת מאתנו מנהיג בחייו את עצמו ואת הסובבים אותו. מי ייתן ונצליח להתפתח ולצמוח מהצמתים שבחיינו. אמכי"ר.

שבת שלום💓