השבוע אנו מסיימים עם קריאת חומש ויקרא, ולקראת סיום, התורה מחזירה אותנו להר סיני, לכל החוקים, המצוות והעקרונות שע"פ הם יש לכונן חברה בריאה ושלמה. במקביל, אנו לומדים כי צריך גם לדעת להרפות, לשחרר, לשמוט, למרות התחושה שלנו לא פעם כי אנו בעלי הבית- אנחנו מקבלים תזכורת פעם ב-7 ימים, בשבת, פעם ב-7 שנים, שנת שמיטה, ובנוסף פעם ביובל, 50 שנה, לשחרור מבעלות, למנוחה, להרפיה מאחיזה, ולחשיבות צמצום האני כולל הרחבת המרחב של האחר בעולמנו.
אחרי שהשקענו, התאמצנו ובעיקר צברנו ויצרנו- פתאום אנו עומדים ומתבוננים מהצד, לשמוט, לא לקצור את מה שזרענו ועמלנו, בהחלט מאתגר אותנו, מצד שני, אנו מקבלים פסק זמן שהוא השהייה המטעינה אותנו בכוחות, ומאפשרת לנו לראות כיצד מה שיצרנו, והפקנו מקבל חיים גם ללא התערבות שלנו. יש בכך יסודות של ביטחון שמאפשרות לנו בהמשך כוחות מחודשים להתחיל הכול מחדש. שמיטת הקרקעות, שחרור העבדים, איפוס החובות, וכד' משיבים אותנו למקום צנוע. ברגוע, תודעתית אנו מפנימים שהדברים קורים ומסתדרים גם ללא ההתערבות שלנו ויותר מזה, נפתחות אפשרויות מחודשות גם לאלו ששקעו וכשלו בעבר.
זהו שיעור חשוב לדעת לשמוט, להרפות ולשחרר. בפתיחת ספר ויקרא, בפרק א יש הזמנה של ה' למשה להכנס אל הקודש. בעוד החומש הקודם, שמות, הסתיים כשהמשכן עטוף בענן ובתוכו כבוד ה', אך משה נותר בחוץ, הוא לא נכנס למשכן. רוח ספר ויקרא היא המעבר מעולם החול של האדם אל עולמות הקודש של האלוקות המצויות בו וסביבו.
ואכן, במהלך הספר אנו לומדים כיצד האדם נדרש ויכול לייצר קדושה בחייו. נאמר לנו בפירוש- "קדושים תהיו". ועתה, ממש לקראת הסיום – מסבירה לנו התורה- "אם בחוקותי תלכו – ונתתי משכני בתוככם"… מהוראות, מצוות, חוקים ודרישות לדייק בעשייה ובכוונת הלב שלנו מלמדים אותנו שיש גם עיתים לשחרר ולהרפות והאיזון שיווצר ביניהם הוא שיאפשר לשכינה ולקדושה לשרות בנו ובכלל.
מסביר הרב גור גלון-
"אנו נמצאים בימי ספירת העומר עליהם קראנו בשבת שעברה, בפרשת אמור:
"וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום"
בפרשתנו אנו נפגשים עם ספירה דומה (אך גם שונה), ספירת שנות היובל:
"וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה…וקדשתם את שנת החמישים שנה"
הרב יונתן זקס שליט"א זצ"ל כותב בעניין זה כי ספירת העומר פונה אל היחידים – 'וספרתם לכם', ואילו ספירת היובל פונה אל ההנהגה, אל הסנהדרין – 'וספרת לך'. יש כאן עקרון יסוד בהנהגה, שמי שרוצה להיות מנהיג צריך מבט של שנים ולא מבט של ימים.
כדי להיות מנהיג צריך יכולת הסתכלות רחבה וארוכה – 'עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה', אמר הרב יהושע וייצמן שליט"א, ובכך ביטא את אורך ורוחב מבטנו.
החכם הוא מי שרואה את הנולד – לא רואה רק את 'הכאן והעכשיו' אלא את התוצאות העתידות, את מה שיוולד.
בתרבות העכשווית קשה לראות רחוק. המנהיגים מסתכלים על הסקרים כאן ועכשיו, והדבר משפיע על ההחלטות המנהיגותיות שלהם. דבר זה מחלחל גם להחלטות של כל יחידים, שמקבלים החלטות על בסיס הטווח הקצר, ואז מתקבלות החלטות לא נכונות, החלטות שלא רואות את הדברים במבט הנכון והמדוייק של הטווח הארוך.
עניין זה מקבל ביטוי גם בפרשת בחוקותי שפותחת בהתנייה: "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם…"
'מנהיגות' מתבטאת בכל אחד ואחת מאתנו, במשפחה, חברים, עבודה, קהילה וכו'. ומנהיגות ראויה מחייבת שתהא בה קדושה. ביהדות קדושה כוללת ערכים דתיים ומוסריים. המצוות שבין אדם לחברו אינן נופלות מן המצוות שבין אדם לקונו, שהרי נאמר, 'דרך ארץ קדמה לתורה.' הקדושה היא לא בשמיים, והיא ניתנת להשגה ע"י כל אדם בישראל. יחד עם זאת, אנו נדרשים לסדרי עדיפויות ובירורים, להכוונה חיצונית קבועה ומסודרת בעבודתנו הפרטית, בכדי שנצליח לראות ולהטיב גם עם האחר, ולחיות בחברה תומכת, שמכבדת את הפרטים ואת הכלל. אחרי הכל, אדם מפתח את אישיותו ותכונותיו ע"י ההשפעה שלו לחברה.
מבהיר הרב יהודה עמיטל-
"רש"י, בתחילת פרק כה, אומר: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני?… אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני".
מדוע בחרה התורה דווקא במצוות השמיטה כדי ללמדנו שבהר סיני נאמרו הן פרטי המצוות והן כלליהן?
קיימת תופעה ידועה, שאנשים מוכנים לקבל את הרעיונות הכלליים של התורה אך לא את הפרטים הקטנים, שהקשר בינם לבין הכלל אינו ברור במבט ראשון. את הכללים של היהדות קל מאוד "למכור", אך את הפרטים קשה יותר.
ניקח לדוגמא את השבת: הרעיון של שביתה מעבודה יום אחד בשבוע, מקובל היום בעולם כולו. למרות זאת, שביתה הכוללת איסור להדליק את האור או איסורים אחרים, איננה מקובלת כל כך. הרב קוק כותב, שהסיבה לחילוניות בדורו אינה מאיסה באידיאלים של התורה, אלא חוסר המוכנות של אנשים לעמוד בדרישות הקטנות היומיומיות.
מאידך, קיימת גם תופעה הפוכה: אנשים שקועים בעיסוק בפרטים עד כדי כך שהם מאבדים את הכלל. כיום גובר מאוד החיפוש אחרי חומרות וסייגים, לפעמים על חשבון תשומת לב למטרה היסודית של המצווה…"
כפי שהטיב לומר המחנך יאנוש קורצ'אק, "הדואג לימים זורע חיטים, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים". חומש ויקרא הינו ספר הקדושה המאמין בהשתנות ובתנועה שלנו כמו גם הצורך לדעת לשהות באותן תחנות ביניים של שבת, שמיטה, יובל וכד' בכדי שנצליח להטען מחדש ולהביט קדימה אל אופק רחוק יותר, מה שמאתגר יותר לביצוע בזמנים של תנועה ועשייה. הספר עוסק במעבר שלנו מחול לקודש, ומפרט לכלל, וכך אנו גם מסיימים את חומש ויקרא שהחל כש-ה' מצוי בתוככי הקודש, במשכן, ובסופו נטמע במחוזות הקדושה של האדם. חזק חזק ונתחזק.
שבת שלום💞
לרפואת בניה בן אביבה, ולנפגעי אסון ל״ג בעומר במירון, ולעילוי נשמת הנספים. כמו כן, לעילוי נשמת יהודה בן מילכה.