תגית: פרשנות

Image by krclown from Pixabay

השבוע פרשת שְׁלַח לְךָ, או שְׁלַח, שהיא הפרשה הרביעית בספר במדבר. הפרשה פותחת ב-
"(א) וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר .(ב) שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל." (במדבר יג)
בני ישראל מגיעים לסוף מסעם במדבר, לפניהם הרגע המרגש שלו חיכו מאז יציאתם ממצרים – הכניסה לארץ ישראל! ה' אומר למשה רבנו לשלוח אנשים לתור את הארץ, ארץ כנען, אותה הוא נותן לעם ישראל. בני ישראל מקבלים הזדמנות לבחון- איזו ארץ היא ארץ ישראל איכות האדמה, הפירות? האם הערים שם בצורות, מוקפות חומה? ומי הם האנשים החיים בה? מה טיבם?
12 נציגים שהם ראשי בני ישראל (נציג מכל שבט) נשלחים למשימת הריגול הנמשכת 40 יום בארץ ישראל. אחד משנים-עשר הנציגים הוא תלמידו של משה, הושע בן נון. לפני היציאה לדרך מוסיף משה את האות יו"ד לשמו ומכאן ואילך הוא נקרא: יהושע. הנציגים תרים בכל חלקי הארץ לאורכה ולרוחבה. הם פוגשים ביושביה ופחד תוקף אותם למראה הענקים שיושבים בחברון. בדרכם חזרה הם לוקחים מפירותיה המובחרים והגדולים של הארץ ככתוב, "…(כג) וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד, וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט, בִּשְׁנָיִם; וּמִן-הָרִמֹּנִים, וּמִן-הַתְּאֵנִים". (במדבר יג')
לאחר 40 הימים שנים עשר הנציגים המכונים תיירים בפרשה שבים אל משה, וכל העם שחיכה בקוצר רוח מתכנס כדי לשמוע את התוצאות ומשוב הביקור הראשון בארץ. השליחים מספרים על המראות שראו, הם מתארים את ארץ ישראל כארץ זבת חלב ודבש. אולם, מיד לאחר מכן הם ממשיכים ואומרים, "(כח) אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים, בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק, רָאִינוּ שָׁם…" (במדבר יג') ובהמשך, הם מוסיפים גם פרשנות משלהם, "(לב) וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא… (לג) וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק–מִן-הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם." (במדבר יג') 10 נציגים (מתוך 12 הנציגים) שתרו את הארץ טוענים שאין סיכוי לבני ישראל להצליח לכבוש את הארץ, בעוד כלב בן-יפונה ויהושע בן-נון, היו שני המרגלים היחידים שמגלים אומץ ומביעים אמונה בטובה של הארץ וביכולתו של העם לכבוש אותה. והתוצאה- במחנה בני ישראל מתחילה מהומה גדולה, כולם מפוחדים, והעם מאבד את אמונתו כי יוכל להיכנס לארץ.
ובכל זאת,
 מדוע אנו כועסים על המודיעין שהביאו המרגלים? הם הרי לא מעלו בידיעות שהביאו עימם, הם דיווחו את מה שהם ראו באמת. יותר מזה, הם היו מועלים בשליחותם אם הם היו משקרים. הם תיארו את המציאות כפי שהיא: הארץ אכן זבת חלב ודבש, ויש בה פירות משובחים. הם אף הציגו את הפירות הגדולים שהביאו עימם כהוכחה לכך. ובמקביל, הם דיווחו גם על האתגרים: הערים בצורות ויושבי הארץ חזקים, כולל עמים ענקים. אז היכן שגו המרגלים? תשובה- המרגלים בחרו להוסיף באופן סובייקטיבי לדיווח תיאור שלילי והביעו חוסר אמון ביכולת העם לכבוש את הארץ. הם אמרו "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" (במדבר י"ג, ל"א). הם הבעירו את המידע המודיעיני והצליפו אותו בעם. הם יצרו תחושת ייאוש ופחד בקרב העם. דבר שהוביל לתגובות קשות ולהבעת רצון לחזור למצרים. הבעיה הייתה באופן שבו המרגלים דיווחו את הממצאים ובמסקנות שהם הסיקו מהתצפיות שלהם.

 מסביר הרב שניאור אשכנזי, הם לא העבירו מידע מודיעיני כי אם סחרו במידע המודיעיני. הם מעדו ב-'איך' לומר את האמת, יש דרכים רבות להעביר ביקורת. לעומתם, מתארת הפרשה את המרגלים האמיצים, כלב ויהושע, שלא הכחישו את הדיווח העובדתי של שאר המרגלים, אך הם הציעו פרשנות שונה. הם הדגישו את האמונה בכוחו של ה' לעזור לעם לנצח את התושבים המקומיים. הם ניסו להרגיע את העם ולהחזיר להם את הביטחון: "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה" (במדבר י"ג, ל').

למנהיגים ולתקשורת יש אחריות גדולה בפרשנות והצגת המידע בפני הציבור. הם יכולים לעצב את הלך הרוח של העם ולהשפיע על גורלו, ובתקופה מאתגרת זו אנו מרגישים זאת יותר מתמיד. הסיפור של פרשת המרגלים מדגיש את הצורך בשילוב בין דיווח אובייקטיבי, פרשנות אחראית ואמונה ביכולות להתמודד עם אתגרים, תוך הבנה של ההשפעה הרחבה שיש למילים ולמעשים על הציבור.
אז איך מגדירים אומץ?
 מסביר הרב שניאור אשכנזי, אומץ זה לא לפחד מהפחד כי יש הכרה בכך שערך המשימה גדול יותר מהפחד. זו בעצם היכולת להתמודד עם הבעיה ולא לברוח ממנה. אומץ איננו היעדר פחד, להיפך, זה להרגיש פחד – ולפעול בכל זאת. יהושע וכלב האמינו בכוחותיהם של בני ישראל ובכוחו של ה' לעזור להם. הם זיהו כוחות פנימיים ואפשרויות שלא היו ברורים לשאר העם.  המצבים הקשים והאתגרים הגדולים במדבר גרמו לבני ישראל לגלות בתוכם כוחות שלא ידעו שיש להם. האמונה בכך שיש בנו כוחות נסתרים היא מנוע רב עוצמה לצמיחה והתמודדות עם מצבים מורכבים. לכן, האתגר הגדול של הכניסה לארץ היה אמור לעורר בבני ישראל כוחות פנימיים ותחושת מסוגלות. אמונה בכך שהאתגר יכול לחשוף כוחות נסתרים היא מפתח להצלחה. כמו חיילנו היקרים שיוצאים לקרב ומבינים שהמשימה גדולה מהפחד, כך גם בני ישראל היו צריכים להבין שהמשימה של הכניסה לארץ גדולה מהחששות שלהם.

פרשת המרגלים מלמדת אותנו רבות על התמודדות עם פחדים ואתגרים, על גילוי כוחות פנימיים, ועל החשיבות של אמונה וביטחון עצמי. כאמור, האתגרים הגדולים בחיינו יכולים לחשוף בתוכנו כוחות שלא ידענו על קיומם, והבנת הערך של המשימה, ממש כמו בתקופה זו, משימת מלחמת הקיום, שהיא גדולה יותר מהפחד.

שבת של שלום ובשורות טובות

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.

Photo by Claudio Schwarz on Unsplash

השבוע פרשת ויגש שהיא הפרשה האחת-עשרה בספר בראשית. הפרשה ממשיכה לתאר את אירועי יוסף ואחיו.
מצב האחים חמור. יוסף הוא משנה למלך מצרים, והאחים, שאינם יודעים עדיין שהוא יוסף אחיהם, באים לבקש ממנו אוכל בעקבות הרעב הכבד בארצם, רק שעתה הוא גם מחזיק באחיהם הצעיר, בנימין, המואשם בגניבה ויוסף דורש את הישארותו כעבד במצרים. הפרשה הקודמת כאמור הסתיימה במתח: האם יילקח בנימין מאחיו, ויישאר אצל יוסף במצרים?
פרשת ויגש נפתחת ביהודה הניגש ליוסף ומבקש בנחישות להציל את בנימין, אחיו הצעיר; יהודה הבטיח לאביו כי הוא ערב להחזיר אותו אליו ועל כן הוא נחוש לשחרר את בנימין. יהודה מספר ליוסף את כל הסיפור על אחיהם יוסף שהיה בנה של רחל, אשתו האהובה של יעקב, שנטרף למוות על ידי חיה רעה, ואת העובדה שאביהם עדיין מתאבל עליו. הוא מוסיף ומשתף את יוסף כי בנימין הוא בעצם הבן היחיד שנותר ליעקב מרחל, וגם הבן זקונים, ולמעשה חיי יעקב אביהם בסכנה אם בנימין לא יוחזר בשלום לביתו. יהודה מבקש את רחמיו של יוסף, ומציע ליוסף שייקח אותו לעבד במקום בנימין.

מסביר הרב ד"ר דרור פיקסלר– לפתור או להפטר?
"מנהיג נבחן במצבים של קשיים ודילמות. סדרת הפרשות האחרונות מספקת לנו הזדמנות להציץ למנהיגותם של יוסף ויהודה.
יוסף ללא ספק היווה בעיה לאחיו. אח מפונק המועדף בידי האבא, החולם חלומות של התנאות וכולו מלא ברגשי גדלות. במקום לנסות ולפתור את הבעיה, האחים מנסים להיפטר ממנה באמצעות היפטרות מיוסף. לאחר שנים מתגלגלים האחים לעמידה מול יוסף בדמותו של שליט מצרי. הם אינם מכירים אותו, ויוסף מחליט להיחשף בפניהם רק לאחר שהוא משחזר את הסיטואציה ההיא אך הפעם עם אחיו בנימין. שוב זהו האח המפונק והמועדף שאינו יורד למצרים עם השאר ונשאר קרוב לאבא בבית. יוסף מעמיד את האחים במבחן אמיתי וקשה. האחים אינם יודעים כי הגביע, שלכאורה נגנב, הושם בתיקו של בנימין. הכל מצביע כביכול על היות בנימין לא רק מפונק אלא גם גנב. זאת ועוד: הפעם נראה שהבעיה היא של בנימין והוא הביא אותה על עצמו. אלא שהפעם האחים מנסים להתמודד עם הבעיה ולא להפטר ממנה. במקום ללכת שוב בדרך הקלה (השארת בנימין במצרים), הם לוקחים אחריות. שינוי זה מלמד את יוסף כי הלקח נלמד. רק אז יוסף מתגלה אליהם…
שתי האופציות, לפתור את הבעיה או להיפטר ממנה, מתגלגלות לפתחנו אינספור פעמים במהלך החיים…
מתברר שהחלש ביותר מבחינת המעמד החיצוני, יהודה, מתגלה כדמות החזקה ביותר בסיפור העלילה. לא התדמית החיצונית קובעת את המעמד של האדם. החוסן הפנימי לעצמו הוא שיקבע אם יהיה עבד או אדון לעצמו ולסובבים אותו; האם ינסה להתמודד עם הבעיה או יפטר ממנה ואז יחזור וילכד בה."

נראה כי בימים אלו החוסן שלנו משפיע על המנהיגות שלנו. ומשפיע גם על "איך" אנו בוחרים לפתור או להפטר מהאתגרים שבחיינו. בעיתות מלחמה, במיוחד, ההנהגה של כל אחד ואחת מאתנו נבחנת. איך אנו בוחרים לממש אותה? בשיחה שהייתה לי השבוע עם שרית, מנהלת מרכז הגישור ברעננה, היא הסבירה שהאתגר שהיא חווה נעוץ בהבדלים של "איך" אנשים בוחרים לשתף, לחנך, להטיף וכ"ו. לעיתים, העוצמות של ההתבטאויות מותירות תחושה של זעם, כעס, אטימות ואף שנאה. הקושי להסכים שאנו לא בהסכמה. והחשש החוזר ונשמע מאנשים רבים הוא שכל העשייה המבורכת של העורף התומך בחזית הלוחמת יתפוגג וישאב לאותן התבטאויות נוקשות.
יתכן כי הפרשה השבוע מסבה את תשומת הלב לפרשנויות שלנו. האחים מתבוננים במעשיו של אחיהם הצעיר, יוסף, ומסיקים כי הוא פוגם באחדות המשפחה ומרחיק אותם מאביהם, יעקב. והתוצאה, בין האחים נוצרת קנאות, שנאה, ותחושת איום כי יוסף שפוגע בשלמות המשפחה, גם מחפש להיות היורש לברכותיהם של האבות, ממש איום.
אך במבחן המציאות אנו לומדים אחרת, יוסף לא חשב וגם לא תכנן להרוג ואו להרחיק את אחיו ובטח לא לקבל את ברכות אביו לבדו. יוסף חיפש את קרבתם של אחיו. בפרשה שלנו השבוע כמו גם בפרשה הקודמת, יוסף יכול להרגם ואו להענישם ולקבל מאביו את ברכותיו לבדו. והוא יכול, די בקלות, גם להצדיק את מעשיו כי לא רק שאחיו זרקו אותו לבור, הם גם היו אחראים למכירתו ולעובדה ששיקרו והסתירו את מעשיהם מאביהם.
יוסף נגלה לאחיו, הוא בוכה ונרגש מהאיחוד המחודש. והוא מגלה גישה סולחנית ומפייסת. יוסף דואג לכל מחסורם. אך מסתבר שגם שנים מאוחר יותר, לאחר מות אביהם, יעקב, האחים עדיין מביעים את חששם מיוסף, שמא יפגע בהם עתה שאביהם איננו. הם נותרו עם אותו חשד ראשוני כלפיו. נראה כי דעתם של האחים הייתה נחרצת לגבי יוסף אחיהם. הם שפטו אותו וגזרו את דינו. חטא האחים היה חטא הפרשנות; הם פרשו את המציאות באופן שסגר את הדלת בפני אחיהם הצעיר, יוסף; הם הסיקו מסקנות מוטעות וזרקו אותו לבור, ובהמשך אף מכרו אותו לעבדות. האחים גם אחראים לאבלו המתמשך של אביהם, יעקב.
יוסף מעוניין באחדותם, ואיננו חותר תחתם כלל. הוא בוכה לשמע אחיו מתוודים ומתחרטים, וגם בהמשך כאשר יהודה עומד בפני מציאות דומה בה עמד בזמן מכרתו של יוסף, אך הפעם, יהודה מוסר נפשו למען בנימין. אז יודע יוסף כי אכן אחיו תיקנו את מעשיהם, והוא מנחשף בפניהם.

יעקב חגואל, יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית, בשבוע שעבר, התייחס לאתגר של כולנו,
"…בכל שנות קיומו התמודד העם היהודי בפני משברים ואתגרים שאיימו לקרוע את חבליו הדקים ולערער את הייחודיות והמיוחדות שליוו אותו משך דורות.
ב-23 באוגוסט 1903, עם פתיחת הקונגרס הציוני השישי בבאזל, ניצב בנימין זאב הרצל אל מול 611 צירים מרחבי העולם, והציג בפניהם את הצעתו של צ'מברלין להקמת התיישבות יהודית. היכן? באוגנדה. התוכנית עוררה מחלוקת רבה, ערערה את אחדות הדעות והביאה לפילוג בתנועה הציונית.
בשנת 1923 סדק נוסף נפער בתנועה הציונית. על רקע המדיניות הפייסנית שננקטה בעיניו אל מול השלטון הבריטי, הגיש זאב ז'בוטינסקי, מנהיג ציוני וכריזמטי, את מכתב התפטרותו להנהלה הציונית. הוא פרש, גרם לטלטלה והקים את ברית הציונים הרוויזיוניסטים.
ערב קום המדינה, הוסגרו אנשי האצ"ל והלח"י לידי הבריטים ותחושה קשה של מלחמת אחים ליוותה את היישוב. גם כשהופגזה אוניית אלטלנה, עלה החשש לפירוד שיוביל להתפוררותה של החברה ולפגיעה באחדות העם.
ב-1995 נרצח ראש ממשלה בישראל. גם אז התעוררה התחושה הציבורית שהנה, או-טו-טו אנחנו בפני מלחמת אחים. כך גם בהסכמי אוסלו ובעקירה מגוש קטיף.
זה עשרות בשנים מתמודדת החברה שלנו עם אתגרים משמעותיים, בין עדתיים, מלחמות ופיגועים, חילוקי דעות בנושאי דת ומדינה, חינוך וגיוס לצבא, התיישבות וכלכלה. אחדות ולא אחידות סייעו לנו להתגבר על קשיים ומחלוקות, שכן אחידות מלאה אינה יכולה להתקיים בחברה.
בשבועות האחרונים עושה רושם כי גל חדש-ישן של אתגרים עומד בפני החברה הישראלית.
התחמשות גרעינית של איראן ואיומים מצפון משתלבים בהתמודדות עם מציאות מתחדשת של טרור, פעולות איבה, ירי חסר אבחנה וניסיונות ערעור תחושת הביטחון של אזרחי המדינה.
במקביל, השיח הציבורי מקצין. ביטויים קשים וחסרי אחריות מושמעים מפיהם של נבחרי ציבור ומחאות חברתיות משבשות לעיתים את אורח חיינו.
חיינו במדינה עצמאית משלנו אינם מובנים מאליהם. קריאות למרי אזרחי, לסירוב פקודה כמו גם לקיחת החוק לידיים וענישה קולקטיבית, אסורות בתכלית. הן מערערות את היציבות שלנו ומשרתות את האינטרסים של אלו החפצים בכישלוננו…
אנשי ימין ושמאל, תומכי הרפורמה ומתנגדיה, מתיישבים וחברי קיבוץ, דתיים, וחילונים. עכשיו, יותר מתמיד, עלינו להכיל דעות אחרות, גם אם אינן מקובלות עלינו.
אחדות. לא אחידות.
75 שנה לעצמאותנו ואנחנו כבר לא חלק מקהילות גלותיות הנתונות לחסדי אחרים. אנחנו חלק ממדינה, מתרבות, מאומה. בכדי להמשיך וליהנות מהפירות שאליהם פיללו אבותינו ולשמם נאבקו משך שנים, מוטלת עלינו הזכות כמו גם החובה להתווכח, להביע עמדות, להשמיע ולהשפיע. חילוקי דעות – כן. פירוד – לא. עלינו להביט הלאה לדורות הבאים, ולהוריש להם את החומר הייחודי של עם ישראל, זה שהצליח להדביק את החלקים בעם שלנו, גם אם אינם חלקים שווים – אחדות."

אנו בעיצומה של מלחמה שנכפתה עלינו, שבויים שעדיין לא שבו הביתה, ושוב, בעת מצוקה וחירום, אנו מתגלים כציבור מגובש התומך באופן מעורר השראה במאמץ המלחמתי. ולכן, עם כל האבל וההלם הנורא שמהול בדאגה עצומה לגורל החטופים, ולצרכי המפונים והחיילים, מחויבים אנו לברר ולוודא איך יראה הבוקר המיוחל שלאחר המלחמה?

אמא של יותם חיים, החטוף שנורה בשגגה מאש כוחותינו, בכאב רב, הסבירה השבוע, "יש לי בחירה לחיות בבור או לחיות באור, ואני בוחרת כל יום מחדש באור!!!"✨✨✨ עוצמות מעוררות השראה.
השיח הציבורי חייב לשים דגש על "איך" אנחנו ממנפים את ההתגייסות הענפה והמדהימה של כולנו גם ליום של אחרי המלחמה. דיבור מכבד, ניסוח מטרות מוסכמות, הקשבה והכלה. עלינו לגלות ענווה ולעשות מקום לקולות השונים כאשר לפניינו מונחים ערכים אנושיים ומוסריים המחזקים את כוחנו כעם וכא_נשים, ולא רק בעיתות חירום. טרנספורמציה הכוללת את התקשורת שביכולה לייצר שינוי תודעתי ומקדם לאחדות ולתחושת אהבת חינם בפרט כאשר הדעות והקולות כה מגוונים. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום וצום י' בטבת קל ומועיל  💞

הרב מאיר נהוראי מבהיר, "עשרה בטבת הוא אחד מארבעה ימי הצום שנקבעו על ידי הנביאים בעטיו של המצור שהחל על ירושלים. בשנת תשי"א קבעה מועצת הרבנות הראשית את יום הקדיש הכללי בצום עשרה בטבת. יום זה נועד גם לאפשר לקרובי הנספים בשואה שיום פטירתם לא נודע לנהוג במנהגי יום יארצייט של הנפטרים: להדליק נרות נשמה, לומר קדיש וללמוד משניות לעילוי נשמות הנספים. לצערנו, גם השנה במהלך שמחת תורה פקדה אותנו "שואה" בתוך מדינת ישראל. רבים נרצחו , נחטפו , נטבחו באכזריות, ויש נעדרים שאין אנו יודעים על מקום הימצאם. דומה שהצום מתייחס גם למאורעות ולתקופה שלנו וראוי יותר להקפיד עליו."

 לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל". יהי זכרם ברוך.
ליציאתם לשלום ולחזרתם לשלום של כל חיילים/חיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות, לשובם המלא והבריא של כל החטופים במהרה בימינו, ולביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

השבוע כאמור אנו פותחים מחזור חדש של קריאת התורה, קריאה שמזמנת לנו הצצה אל ההתפתחויות שמתרחשות בעולמנו הפנימי. אחרי הכל, כל שנה אנו שבים וקוראים פרשה אחר פרשה, סה"כ 54 פרשות, ובכל פעם אנו שמים לב באופן מיוחד למילה, או פסוק מסוים, כל פעם למילה אחרת או לפסוק אחר; ובזמן מסוים אנו מתלהבים מפרשנות כזאת ובזמן אחר מפרשנות אחרת. וכך הפרשה והחומש פותחים ב- "(א) בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ… וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם… (ד) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב;" (בראשית א').

 הרב בני לאו מסביר, " לכל פרק מפרקי התנך יש את המילה המנחה שקובעת את הדופק הפנימי שלו. הקשבה למילה המוליכה ומנחה את הקורא, מכתיבה את המנגינה המיוחדת שביקש הפרק לייצר.
בפרק הפותח של התנך מופיעה המילה "טוב" 7 פעמים – כמיטב המסורת הספרותית של הבעת השלמות. הבריאה נפתחת בטוב, באור שבוקע חושך ובצמיחה של כל היקום שהולך ומתהווה. הבחירה לפתוח בנגינת ה"טוב" מלמדת על אופטימיות גדולה, על אמונה בתיקון ועל חתירה לאור. על הכל מתבונן הבורא בעיניים שמחות "וירא אלוהים כי טוב". רק נברא אחד נשאר תלוי ועומד. האדם נברא ועליו לא נאמר "כי טוב". מה פשר השתיקה הזו ביחס לנזר הבריאה? 
כאילו מבקש לומר לנו הכתוב שבשונה מכל הבריאה, מוטלת על האדם האחריות לבחור בטוב ולעשות את הטוב כדי לשאת בתפקיד שהטיל עליו הבורא – להיות בחיר הנבראים ומנהיגם…"

בעצם תיאור בריאת העולם וההבהרה כי העולם שנברא טוב הוא, מציע הרב  אילעאי עופרן בספרו, "תורה של הנפש", התבוננות בתורה כמעין מבחן רורשך. שהרי לתורה קולות רבים ומגוונים; "שבעים פנים לתורה" הוא ביטוי שנטבע לראשונה על ידי פרשן התורה אברהם אבן-עזרא (המאה ה- 11-12 לספירה), והוא מתייחס אל דרכי פרשנות שונות לקטעים במקרא הדורשים עיון או הבהרה. זהו ביטוי המציג את הגיוון הרב של הדרכים שבהן ניתן לפרש את התורה, ועל כן ניתן לראותה כ- "מגדלור המנחה את הדרך" וגם כ- "ראי המתבונן אל הנפש פנימה". למעשה, התורה לא רק מכתיבה לאדם חוקים ומלמדת אותו מידות טובות ומוסר, אלא התורה גם מזמינה אותנו לאמץ פרשנות של פסוקיה לאור עולמנו הפנימי.

בשנה מסוימת אנו מזדהים ומתחברים למעשיה ופעילותה של דמות מקראית דומיננטית כלשהי, ובשנה אחרת עם פעולתה של דמות אחרת, פסיבית ושקטה; ההזדהות יכולה להיות אפילו עם אותה דמות אך עם התמקדות בקווי אופי שקודם לכן לא נגלו לנו וכו'. במילים אחרות, בשלבים שונים בחיינו נאמץ את הדרשנות והפרשנות המסוימת שמובאת ע"י חכמים מסוימים מתוך הזדהות עם התפיסה שלנו ביחס למציאות שאנו חווים. החזרה אל אותו טקסט מדי שנה, יחד עם תשומת לב שמכוונת אל השינויים הללו, מאפשרות לנו מעקב אחר השינויים המתרחשים בעולמנו המנטלי ובתפיסותינו הדתיות.

הרב אילעאי עופרן מוסיף-
"שלוש המילים הראשונות בתנך, בטקסט המכונן של העם היהודי, של הדת היהודית, הן מילים שאיש לא הבין מעולם לשלוש המילים הראשונות בתורה אין משמעות בעברית. שלוש המילים הראשונות בתנך, בטקסט המכונן של העם היהודי, של הדת היהודית, של התרבות היהודית לדורותיה ואולי גם של האנושות כולה, הן מילים שאיש לא הבין מעולם. 
"בראשית" – איננו יכולים להבין או להגדיר את מושג הזמן, אלא רק כיצד למדוד אותו. התודעה האנושית אינה מסוגלת לתפוס את האינסוף, ולכן כשאנחנו שומעים את המילה "בראשית", אנחנו שואלים תמיד "ומה היה קודם?" ולא מצליחים לתפוס מהי ראשית שאין לפניה אחרית.
"ברא" – בני אדם אינם יכולים לברוא דבר, הם מוגבלים ע"י חוק שימור החומר. אנחנו יודעים להרכיב חומרים, לפרק אותם, לשנות את מצב הצבירה שלהם ואפילו לייצר מהם כלים משוכללים, אך איננו יכולים "לברוא" דבר. אנחנו יכולים ליצור "יש מיש", אך לעולם לא "יש מאין". שכלנו הדל מתקשה להבין איך אפשר ליצר חפץ מחומר שלא היה קיים.
"אלוהים" – פשוט וקל: אם האדם הצליח להבין מהו – סימן שזה לא אלוהים.
אם כן, התורה נפתחת בשלוש מילים, שאדם, מעצם טיבו, הגדרתו ומהותו, אינו יכול להבין. אולי כדי לחנך אותנו לקורטוב ענווה בקריאת הספר הזה. אולי כדי לעודד אותנו לחקור ולדרוש ולהתאמץ. אולי כדי לשוות ללימוד מידה של חרדת קודש ויראת רוממות."

התנך דורש מאתנו את הטוב, את המוסר, את הצדקה ואת הצדק. התנך מחפש את האדם הבוחר בכל יום. את האדם שמתמודד עם הקושי, עם הרוע, ויכול לו. עתה, בסיום חגי תשרי, ובתחילת מחזור הקריאה מחדש, פרשת בראשית מחדדת לנו שהעולם שנברא טוב הוא, ומומלץ לאמץ את תכונת הענווה כבר בתחילת המסע. ולבסוף, הבחירה ב"טוב" בידנו, וביכולתנו לסייע בהפיכת העולם לטוב ומאיר יותר לארץ וליושביה.

שבת שלום💞

אינספור פעמים השתתפתי בשיחה שנאמר בה, "אבל זו המציאות…" כאילו שיש מציאות אחת אובייקטיבית, לא פעם זו החוויה שלנו…
12 המרגלים שאפילו לא כונו מרגלים בפרשה אלא כאנשים שתרים את הארץ, הם היו נציגים משמעותיים, ראשי בני ישראל, נציגי כל השבטים, שמבחינתם עשו את שליחותם נאמנה. הם עדכנו את מה שראו וחוו ובהתאם הם התריעו. אבל האם זו הייתה שליחותם, להביע את דעתם והרגשתם האישית על מה שראו עיניהם?
מה ההבדל בין ההסתכלות החיצונית באמצעות חמשת החושים שלנו, שפועלים מן החוץ פנימה להסתכלות הפנימית שלנו?
בנוסף, אנו נוטים גם להאמין ש- "אם זה מה שכולם אומרים, או לפחות הרוב אומרים… אז זה כנראה נכון".
כשמשמיעים לנו כביכול שמועות, המוצגות בפנינו כאילו היו עובדות מציאותיות אובייקטיביות, לעיתים קרובות, אנו עלולים לטעות בשיפוט שלנו לגבי אותם מצבים ואנשים. אחרי הכל, לאותה מציאות סובייקטיבית המתוארת בפנינו אנו מוסיפים גם את השיפוט הסובייקטיבי שלנו… ועלול להיות לכך השלכות משמעותיות ואף גורליות על כל המעורבים בדבר.
בפרשת השבוע שלנו בני ישראל עוסקים בהכנות המרגשות לקראת רגע השיא, הכניסה לארץ המובטחת. ו-12 נציגים, נשיאי השבטים, נשלחים לתור, לבדוק ולבחון מקרוב את הארץ המובטחת בטרם יכנס אליה עם ישראל.
אבל כשהמרגלים שבים למחנה, עשרה מתוכם במהלך תיאורם את הארץ מוסיפים פרשנות אישית למציאות שנגלתה לעיניהם. ובעקבותיה, מוסרים דיווחים שליליים על הארץ ויושביה, מה שיוצר בהלה וחרדה בקרב בני ישראל השומעים את דבריהם ומשתכנעים, ואפילו מאבדים את אמונתם בהבטחתו של הקב"ה.
הפחד שמתעורר במחנה מוביל לכך שדור המדבר מאבד את זכות הכניסה לארץ המובטחת, ומקבל ארבעים שנות נדודים קשות במדבר.
המסרים הם פשוטים וחשובים-
1.) המחויבות שלנו לפיתוח חשיבה עצמאית וביקורתית. לזכור שהמציאות היא סובייקטיבית והיא בעיני המתבונן; לא להתפתות להאמין לכל מה שאוזנינו שומעות. השמועות אינן עובדות אובייקטיביות בהכרח, גם כשהרוב אומרים שזה נכון.
2.) הפרשנות שלנו נוטה לא פעם להיכנע לפחד שמאיים לכבוש אותנו. כאשר פחד מפעיל את המוח הרגשי, חלק מן החרדות הנגרמות מקבע את תשומת הלב שלנו באיום הקרוב, ומאלץ את המוח להתרכז, לעיתים אפילו באובססיה, בשאלה כיצד להתמודד עם איום זה ולהתעלם מכל דבר אחר.
אלברט אליס (1995), חוקר שעסק בהשפעת המחשבה על מצבי מתח וחרדות, טען שרגשות שונות, ובפרט חרדות, אינם נובעים ישירות מאירועים מציאותיים, אלא מהפירוש שאנו נותנים להם.
חיזוק לטענה זו ניתן למצוא גם אצל הרמב"ם המציע דרך דומה להתמודדות עם חרדות. "מחשבות שליליות שאדם מתחיל לחשוב עליהן הכוללים פחדים וההבלים התופסים את מוחו של האדם קורים כשמוחו של האדם פנוי ממחשבות חיוביות… אם האדם ממלא את עצמו בחכמת התורה, קובע עיתים לתורה, מחכים ומעשיר יותר, מוחו לא פנוי לעסוק בהבלים, וכך יכול האדם לחיות באמונה ובטחון בבורא עולם ולא ליפול לתסכולים וחרדות, האווירה סביבו היא אוירה חיובית, דן לכף זכות, הוא חושב חיובי גם על עצמו וממילא גם מתנהג בצורה חיובית. אדם שחושב בצורה מסוימת גם מתנהג בהתאם." (צהלון, תשס"ב)
ג׳וזף מרפי (1987), שכתב את הספר המפורסם כוחו של התת-מודע טען כי הפחד הוא אויבו הגדול ביותר של האדם. מחשבות המוקפות ברגש של פחד זוכות להכרה בתת-מודע, ומגיעות לכדי הגשמה במציאות. זו מעין נבואה שמגשימה את עצמה. מרפי מציע לנצח כל פחד ע"י מחשבות חיוביות שנוגדות את ההצהרות שבבסיס הפחד והחרדה שלנו.
האם הפחד מנהל אותי או אני מנהל את הפחד?!
כיום רבים מאתנו מתמודדים עם חרדות באמצעות טיפול לחרדה. אנו מבינים שאנו איננו יכולים לשנות את מה שקורה בעולם החיצוני, אבל אנו כן יכולים לשנות את התגובה הפנימית שלנו. באמצעות איתור של תפוס החשיבה המוביל לתחושת חרדה, ניתן ללמוד תגובה פנימית טובה יותר לחרדות.
ולבסוף המסר-
3.) שהיהדות מבהירה לנו שהחיים מתנהלים תמיד בשני מסלולים נפרדים ומקבילים-
המסלול הראשון הוא המאמצים שמשקיע האדם בכדי להגשים את שאיפותיו וחזונו;
בעוד המסלול השני מורכב מאמונה.
כלומר, בכדי שהאדם יצליח להגשים את מטרותיו, הוא זקוק להשתדלות, למאמץ האישי שלו, ובמקביל הוא גם זקוק לאמונה שיצליח.
יחד עם זאת, האדם שמשקיע את מרצו ומאמציו לתהליך, צריך לזכור שהתוצאה הסופית איננה תלויה בו. הרב אלעזר מנחם מן שך תמצת את הרעיון הזה במשפט הבא- "תפקידנו הוא 'לפעול', אם נצליח במטרה – זה כבר לא תלוי בנו."
מי ייתן ונצליח לגבור על הפחדים שלנו ולפרוץ ולהרחיב את גבולותינו בדרך למימוש הייעוד והפוטנציאל שלנו, שנשכיל להשתמש בחשיבה ביקורתית, ונצליח בהשתדלות האישית שלנו יחד עם חיזוק האמונה בנו, בה', ביקום, ובשורש הטוב והמטיב שקיים. אמכי"ר.
שבת מבורכת❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, עופרי בת חיה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה, ולעילוי נשמתם של אביבה בת מזל, מיכל בן רעי, ומשה בן חנה רבקה, יהי זכרם ברוך.