Photo by Levi Meir Clancy on Unsplash
בתחילת שבוע הבא, יתקיים יום הזיכרון שחל בד' באייר, יום לפני ערב יום העצמאות. יום זה נקבע כיום הזיכרון לחללים במערכות ישראל ופעולות האיבה שנפלו מהתקופה של טרום המדינה עד ימינו.
מילים אלו מוקדשות ל-
"לאלה שאינם" / בני מוזס
לאלה שאינם איתנו כאן היום לאלה שהלכו מבלי לומר לנו שלום
לאלה שאף פעם לא יהיה להם מקום
לאלה שנתנו תרתי משמע את כל הלב
על אלה שאני ואת וכל אחד חושב
לאלה שכעת אינם חשים עוד בכאב לאלה שאהבנו, אוהבים ועוד נאהב
לאלה שאינם איתנו כאן עכשיו
לאלה שהשאירו כמה סימנים של כתב החקוקים על אבן שיש ומוכתמים בדם
לכל אלה לאלה שאינם . . ."
ברוח הפרשות השבוע, 'תזריע מצורע', נזכור לבחור מילים טובות, מחבקות, זהירות ועוטפות.
הרב חגי לונדין מסביר,
"בפרשת מצורע מופיעים שלשה סוגים של צרעת – שאת, ספחת ובהרת. הצרעת כידוע מגיעה עקב לשון הרע והיא מופיעה בגווני צבע לבן על עור האדם. ישנם שלשה גוונים של לבן בצרעת – בהרת (לבן בהיר 'עז כשלג'); ספחת – לבן קצת פחות בהיר (ש'מסתפח' על העור); שאת – לבן כהה (שהעור 'נושא' אותו). ישנן 3 סיבות עבורן יכול אדם לדבר לשון הרע על מישהו אחר:
הראשונה – היא המחשבה שהוא עצמו מושלם, צח כשלג. כולו בהיר. אין בו מום.
סיבה שניה – הוא לא מסתפק בחייו שלו ופוזל ומבקר כל העת את האחרים שנראים לו טובים ממנו. הוא 'מסתפח' לחיים של אחרים.
סיבה שלישית – אני אמנם לא מושלם אבל נישא על אחרים. אני חייב לעמוד בראש הפרמידה. אחרת אין לי קיום ולכן כל מי שמאיים עלי – בהכרח יש להשמיץ אותו.
אדם כזה מוצא את עצמו ‘מחוץ למחנה'” מחוץ למכנה המשותף. מוצא את עצמו בסופו של דבר בבדידות לא מזהרת.
גם ביחס לחודש אייר בו אנו מציינים את ימי הגבורה והתחייה של מדינת ישראל חשוב לזכור את שלשת הכללים הללו – אנו לא חושבים שאנחנו והמדינה מושלמים; אנו גם לא עסוקים בהשוואה, בהסתפחות והתבטלות לעמים אחרים; ואנחנו גם לא חושבים שהקיום שלנו מותנה בכך שנדרוס עמים אחרים. אנו עסוקים בלהופיע את תפקידינו בעולמו של הקדוש ברוך, להתקדם ולהשתפר כל העת, להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש ובכך להתברך ולברך את העולם כולו."
ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל אנו מתייחדים עם זכר הנופלים במערכות ישראל, אשר בזכות הקרבתם המדינה והבית שלנו עומדים וקיימים. להם ולמשפחותיהם נזכור להקדיש גם מילים של הוקרה, חסד והערכה.
משפחת השכול / חיים חפר
שוב אתם מתכנסים…
ואנחנו מביטים בכם ומבטכם נשלח אלינו
ואנחנו משפילים עיניים כי עוד רב ועצום חובנו
ואתם שילמתם אותו. באותה מלחמה,
באותה שנה באותו יום
כבד ונורא אשר נפרע עד תום.
מבטכם זוכר את היקר לכם אשר כבה כנר…
זוכר כל העם ומנסה לחזור ולשחזר
את דמות הנפש ההיא, את ימיה ושעותיה
את מגע ידה, את חיוכה וצערה, את כל תנועותיה
וגם את הרגע בו הלך אל האדמה, אל אהבת רגביה
בלי להשיב על שאלת יקיריו שחזרו ותהו
למה דווקא הוא? למה דווקא הוא?
משפחת השכול מתכנסת…מבט זוכר
מי ייתן ולא יותר…
מי ייתן ולא יותר.
