תגית: פוטנציאל

השבוע מתחילים בקריאת התורה מבראשית. למעשה כל נקודת סיום היא גם פתיחה להתחלה חדשה. אותה בחירה ראשונית להתחיל מבראשית תעצב ותשפיע על היום שלנו וההתפתחות שלנו.  ההתחלה מבראשית מאפשרת לנו גם לחדש את פועלנו ומי שאנחנו. החידוש מביא עימו התרגשות ואנרגיות טובות אשר מקדמות לעשייה ויצירה.
למעשה, בכל יום אנו מקבלים הזדמנויות להתחיל מבראשית, איך אנו קמים בבוקר? איך אנו פותחים את יום העבודה שלנו? איך אנו מקבלים את פני ילדינו? איך אנו מתמודדים עם עשייה שלא צלחה? וכו'.

הרב משה שינפלד מסביר, "אילו יכולתי לחזור אחורה במנהרת הזמן" – חושב האדם לעצמו – "למחוק אי אלו רגעים מביכים, נפילות, מעידות, אזי הכול יראה אחרת…" פרשת בראשית – נוסכת בנו תקווה ומזרימה אמביציה וכוחות מחודשים… אכן, אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, אולם בידנו לעשות משהו אחר, והוא – להתחיל מבראשית… זוהי משימה לא פשוטה ונשתדל להסבירה.

מה אדם מחפש, שינוי או יציבות?
שאלתי שאלה זו פעמים רבות בקבוצות שונות, והתשובות שקבלתי היו רבות ומגוונות. אציג בפניכם את המסקנה אליה הגעתי, מובן שכל אחד מוזמן לבדוק את העניין בעצמו…
האדם, בבסיסו, חפץ ביציבות ולא בשינוי. לפעמים, האדם מחפש גם שינויים, אבל הדבר נובע ממקור אחר לגמרי, לא מחיפוש השינויים עצמם. כל אדם באשר הוא, עמל כל חייו לשם מטרה אחת: ליהנות. אמנם יש לו יעדי ביניים, אבל זוהי המטרה הסופית. ליהנות פירושו למלא את החסר.
אדם יחפש שינוי, רק כאשר השינוי יוביל אותו למצב טוב יותר בשגרת המחר. כאשר אדם חושב שיכול להיות טוב יותר – הוא ישאף לשנות את המצב. אם הוא סבור שהשינוי לא ישפר את המצב, הוא לא יחפש שינוי, אדרבה, הוא יבקש להמשיך את השגרה. בדרך כלל, בחור בן עשרים שואף לשינוי. הוא מאמין שהעתיד יכול להיות טוב יותר. לעומתו זקן בן שמונים מחפש בעיקר – שגרה…
אדם המעוניין לסלול לעצמו דרך חדשה, שתוביל אותו לגבהים אישיים, הרבה אבני נגף מונעות בעדו מלהגשים את חזונו. הוא חש בהרבה נקודות חולשה. נולדתי עצלן, אומר הוא לעצמו, נולדתי ביישן, עצוב, עצבני… אני יכול להשתנות?
גם אם החלטנו להשתנות, האם המשימה אפשרית? האם אנחנו יכולים להשתנות? באה הפרשה ופונה אל כל אחד מאיתנו: יש בתוכך את כל מה שאתה חולם להיות…
ננסה להבין: מיהו ה"אדם"? ממה הוא מורכב ומה הן יכולותיו? לשם כך נעיין יחדיו בפסוק המתאר את בריאת האדם:
"וַיִּיצֶר ה' אלקים אֶת-הָאָדָם עָפָר מִן-הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים, וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית פרק ב', פסוק ז').
האדם מורכב משני ממדים, גוף גשמי שמקורו מן האדמה, ונשמה רוחנית, שמימית, שמקורה מן העליונים… אז מדוע אדם נקרא "אדם"? התשובה לכאורה פשוטה, אדם מזכיר את חומר הגלם ממנו נברא – אדמה.
הדברים נכונים, אך מדוע נבחרה דווקא האדמה להיות מונצחת בשם האדם, האין זה מן הראוי להנציח את מציאותה של הנשמה בשמו? מדוע מנציחים את המימד הפחות לכאורה – את האדמה? זאת ועוד, בפרשתנו מתואר שהבורא ביקש מהאדם לקרוא שמות לכל בעלי החיים:
"וַיִּצֶר ה' אלקים מִן-הָאֲדָמָה כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ. וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה" (בראשית פרק ב', פסוק יט')…

המהר"ל מפראג מפענח את החידה. כשאדם אמר, קוראים לי אדם "שנבראתי מן האדמה", אין כוונתו להנציח בשמו את חומר הגלם ממנו נוצר, שהרי כל בעלי החיים נבראו מן האדמה. "אדמה" במהותה היא פוטנציאל. היא יכולה להצמיח מנגו עסיסי, ומאידך היא יכולה להצמיח קוצים וברקנים. היא יכולה לרעוד ולהביא למותם של בני אדם, ומאידך היא טומנת בחובה זהב ויהלומים. אם האדם זורע גרעיני מנגו והוא משקיע בגידולו – יגדלו פירות טובים, ואם האדם לא משקיע באדמה יגדלו שם עשבים שוטים…
האדם קובע: אני היצור היחיד שקבלתי את תכונת האדמה, גם אני פוטנציאל! אדם יכול להיות טוב לסביבה ואדם עלול להיות רע לסביבה, אדם יכול להביא מזור ורפואה לאנושות ואדם יכול להביא למותם של מיליונים, הכול תלוי בו. לכן, ראוי להיקרא לו אדם, "שנבראתי מן האדמה" וקבלתי את תכונותיה…
בנוסף, בפרשת בריאת האדם נאמר בתורה: "ויאמר אלוקים נעשה אדם" (בראשית א', כ"ו), "נעשה" לשון רבים. אל מי דיבר הבורא? בפשטות הכוונה שהוא דיבר עם המלאכים, וכך אמנם כותב רש"י. אולם בזוהר הקדוש מובא הסבר נוסף. האדם נברא אחרון לכל הנבראים. כשאלוקים ברא אותו הוא אמר לכל היקום כולו, לארץ ולשמים, לבעלי החיים ולצמחים, בואו כולם ביחד "נעשה אדם!", כל אחד מהנבראים יתרום מהייחודיות שלו לאדם. אכן, כל נברא תרם מייחודיותו ונתן לאדם…
אם האדם מעוניין להיות מודע לעוצמות הטמונות בו, עליו להתבונן בעולם הקסום הסובב אותו. כל כוח ותכונה שיש ביקום, יש באדם! יש בנו הכול, בפוטנציאל כמובן… הבריאה, על כל יפי מרכיביה משמשת כמראה למה שיש בתוכי… לו ירצה האדם, יטה היטב את אוזנו וישמע את אמירת האלוקים: "נעשה אדם" חודרת אל מעמקי הווייתו, וייתן לאמירה זו להפיח בו כוח להתחלה חדשה, ונשמת חיים חדשה, זכה וטהורה… נכון, אמנם אין באפשרותנו להחזיר את הגלגל לאחור, אבל בידינו לפתוח דף חדש, פשוט "להתחיל מבראשית"…"

כל שנה אנו פותחים בקריאת פרשת בראשית, אלא שבכל שנה אנו מצויים במקום אחר בקריאה שלנו על בריאת העולם. לכן, יש חשיבות לחזור על הבראשית בכדי לשלב בין המקום שבו אנו נמצאים כיום עם הניסיון, הוותק, החלומות והרצונות יחד עם תחושה של התרעננות והתחדשות כמו שחווינו "בהתחלה". שילוב אשר יסייע לנו להטען באנרגיות מחודשות אשר יניעו אותנו להתפתחות ולהתקדמות מטיבה.

שבת שלום🪴

בפרשת ויחי יעקב אבינו שזכה לראות בסוף ימיו באיחוד מחדש של המשפחה, סוקר מתוך התבוננות פנימית את בניו שבאו להיפרד ממנו. התבוננות יעקב בבניו מאפשרת לו לראות את הייחוד של כל אחד ואחד מהם, למרות ה"יחד" כשהתקבצו כולם סביבו, הוא ראה היטב את ההבדלים המהותיים הקיימים ביניהם. הבדלים באופי, בהתנהגות, בגדלות ובגורל.   וכך מתואר-

" (א) וַיִּקְרָא יַעֲקֹב, אֶל-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר, הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים.  ב הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ, בְּנֵי יַעֲקֹב; וְשִׁמְעוּ, אֶל-יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם." (בראשית פרק מט)

נשאלת השאלה האם יעקב אבינו ברך את בניו? אצל ראובן, שמעון ולוי אנו מוצאים דברי תוכחה ולא דברי ברכה, כתוב-

"(ג) רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, …  כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ; אָז חִלַּלְתָּ, יְצוּעִי עָלָה.  (ה) שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים–כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם. (ו) בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי…  כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ… (ז) אָרוּר אַפָּם כִּי עָז…." (בראשית מט)

גם אצל שאר האחים אין ברכות מפורשות, אלא תיאור של ייחודיותם, והדברים המאפיינים את כל אחד מהשבטים, ולאו דווקא ברכות… יותר מזה, תמוה מדוע יעקב אבינו הזכיר לראובן, שמעון ולוי בעת פרידתו מהעולם את כעסו, הרי הוא גסס ומילותיו אלו היו בעת פרידה, אין זה זמן לחבק ולחזק ולא לתקוף או להעליב?

יעקב אבינו מצייד את בניו לקראת הדרך העתידית הארוכה שעליהם עוד לעבור. הוא מעניק לכל שבט את ברכתו הייחודית, ומלמד אותם להיות הם עצמם כשבט וכיחידים.

יעקב למעשה מברך את בניו להגיע לגדולות אבל הוא לא נותן לכולם את אותה ברכה, והוא לא מברך אותם בברכות השגרתיות והמוכרות לנו; יעקב בוחר בזהירות את מילותיו, ומברך כל אחד מהם על פי התכונות והיכולות הייחודיות שלו, ע"פ חזקותיהם וחולשותיהם.

העמדת האדם על כוחותיו ותכונותיו הייחודיות היא הברכה הגדולה ביותר. כלומר כדי להצליח עלינו לעבוד לפי התכונות והכישרונות הטבעיים שלנו. דבר זה נרמז בספר שמות, פרק י': "(כג)… וּלְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר, בְּמוֹשְׁבֹתָם." כלומר כשאנו נמצאים במושבנו- במקומנו הטבעי, אזי אנו מאירים. לכל אחד מאתנו יש פוטנציאל ייחודי לגדלות, שאליו נוכל להגיע אם נגלה את אותן תכונות מיוחדות והכישורים הייחודיים שמצויים בשורש נשמתנו – ויותר מזה אם נדע להשתמש בהם ולממשם.

כלומר, עולמנו הפרטי והייחודי נבנה לנו כפי כוחותינו וכישרונותינו. הברכה היא שנוכל לראות את עולמנו גודל ומתפתח במילוי מטרתו ושליחותו בעולם הזה. יעקב מבין שעליו להשמיע לבניו, לא את מה שהם היו רוצים לשמוע, אלא את מה שהם צריכים באמת. כפי שאמר החזון איש- "חובת האדם בעולמו, כל עוד הנשמה בקרבו, להשתדל להיות הולך וגדל" (החזון איש, אמונה וביטחון, פרק ג', כו')

בעצם, כל אחד צריך שיהיה לו יעקב פנימי כזה שיאמר לו מהן חזקותיו וחולשותיו, וידייק אותו לשליחותו ולמימוש ייעודו בעולם, כך שנוכל להבליט את התכונה הייחודית של כל אחת ואחד מאתנו. כולנו לא פעם מקשיבים לאותה הרצאה או קוראים את אותו מאמר, ובכל זאת כל אחד לוקח, מבין ומפנים רק את מה שקרוב לשורש נשמתו. ככה אנחנו יוצרים ומקבלים גוונים, ניגונים, וסגנונות, מה שנקרא- זרמים שונים וייחודים. הרי כל אדם הוא פרט בתוך כלל, ולכן נכון שכל אחד יקבל ברכה שכזו באופן יחידי וייחודי, לא רק ברכה ברמה של חלוקה לשבטים, הכלל. כולנו נצרכים על ייחודנו כדי ליצור את האחדות המיוחלת. סיוון רהב מאיר מוסיפה שהאחדות היא סביב היהדות, סביב המיטה של יעקב אבינו אבל כל אחד קיבל פירוש ע"פ הפרטיות שלו, כל אחד מאתנו קיבל את חלקו בתורה, ולכן נאמר "ותן חלקנו בתורתך."

השוני שקיים הוא בגודל, בצורה, בגוון, בצליל, בדעה וכ"ד; שוני שנובע מתפקיד/ייעוד /שליחות שונה של כל אחד ואחת מאתנו, יחד עם זאת יש לנו את היכולת לבחור כיצד אנו מממשים את ייעודנו ואת עבודת המידות שלנו. ונכון להדגיש לעניות דעתי שהייעוד והתפקיד איננו אומדן לחשיבות גדולה ואו פחותה בדיוק כמו שאנו לא משווים בין חלקי הגוף לגבי חשיבותם. כולם חיוניים ונצרכים באותה המידה ליצירת הרמוניה ושלמות התפקוד.

שלמה המלך אומר בספר קהלת – "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה" (פרק ט'), לא דורשים מאדם לעשות יותר מכוחו, דורשים מהאדם לעשות מה שבכוחו כעת…

מה שמזכיר לי את האמרה המפורסמת של הצדיק רבי זושא מאניפולי (1800- 1729) – "אם יאמרו לי בעולם האמת – זושא, למה לא היית כמו משה רבנו? לא אתיירא כלל, וכי אפשר לדמות אותי למשה רבנו? וכן אם יאמרו לי למה לא היית כמו התנא הקדוש רבי עקיבא? לא יהיה איכפת לי כלום, מי אני ומי רבי עקיבא… ממה אני כן מתיירא, כשיאמרו לי "זושא, למה לא היית זושא? הרי זושא יכולת להיות, אז למה לא היית?"

בסוף דברי יעקב לבניו מסכמת התורה את דבריו במילים:

"(כח) כָּל-אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, שְׁנֵים עָשָׂר; וְזֹאת אֲשֶׁר-דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם, וַיְבָרֶךְ אוֹתָם–אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ, בֵּרַךְ אֹתָם." (בראשית מט)

כלומר,  "איש כברכתו" – כל אחד קיבל את הברכה המיוחדת והייחודית עבורו.

ואסיים בדבריו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק-  "כל מה שאדם מתגדל, מתגדל העולם כולו עמו." (שמונה קבצים, א', תנ"ד.)

מאחלת ומברכת אותנו שנלמד ונכיר את חולשותינו וחוזקתינו,  שיסייעו בידינו לממש את יעודנו בשמחה, בנחת, בבריאות ואהבה, ושנזכה לאחדות מתוך קיום מרחב לכל הזרמים השונים, המגוונים והיחודיים. אמכי"ר.

שבת שלום ומבורך ❤

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רבקה בת תמרה, חגית בת אושרה ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל