תגית: עבודת הנפש

ספר ויקרא ממשיך מהמקום שבו נסגר ספר שמות. לאחר רדת הענן על אוהל מועד ובתוכו כבוד ה', משה נותר בחוץ, במרחב האנושי. ועתה, בפתיחת חומש ויקרא, נשמע הקול שמזמין את משה, "ויקרא",  ואת כל קוראי הספר, למסע אל הקודש פנימה. ספר ויקרא הוא הזמנה לכולנו לקבלת כלים המאפשרים לנוע  מן החול אל הקודש להשגת התקרבות. האמצעים הינם הקורבנות, קרבן מן החי או מן הצומח. יש לזכור שזו הדרך והשפה המוכרת לאדם המקראי לבטא את עצמו.
ההתייחסות היא ליום-יום ולאדם הרגיל, זה המבקש להתקרב, לקבל הכרה ומקום. לכולנו רגעים שבהם אנו מחפשים משמעות עמוקה יותר, ויציאה מהעיסוק השוטף בחומר לעיסוק רוחני כזה שממלא את הנפש. הצורך להקשיב לחלק הפנימי שלנו, זה החלק האלוקי השרוי בתוכנו.  

מסבירה יפית קליימר מנהלת פדגוגית ומרצה,
 "קרבנות להתקרבות ניתנו בין האדם לבוראו ובין האדם לעצמו שהרי האדם, קרוב אצל עצמו. גם בלי מקדש ואולי דווקא מהמקום המשוחרר מהפרקטיקה, חובה עלינו לתרגם את עבודת הקרבנות בעבודה שאינה תלויה במקדש הפיזי, החיצוני אלא במקדש האדם. אני מתבוננת שוב במילים שבעבר העלו בי בחילה, חלב, כבד, כליות, יותרות, ונדהמת לשמוע הכוונות לעבודת הנפש.
קרבן העולָה עולֶה כליל השמימה ואין לנו נגיעה בו, גם בחיינו יש רגעים שדווקא המבט כלפי מעלה, בידיעה שזה גדול מאִתנו ולא שלנו, מאפשר תחושת שחרור והרפיה. קרבן השלמים לעומתו, נאכל, הוא הקרבן השייך להתמודדותנו עם העולם הזה. אולם מפתיע שהשלמים שלא כשמם, אינם נאכלים שלמים, ישנם חלקים שהתורה מורה להסיר, כאומרת: כיצד תהיו שלמים בעבודתכם? על ידי הסרת האלמנטים המיותרים, המעמיסים.
ובלב הפרק העצה: "לעומת העצה יסירנה" (פסוק ט), ומסביר רש"י – לעומת הכליות היועצות, הקשיבו לכליות שלכם, אומרת התורה, לקולכם הפנימי העמוק. וכדי שלא נסתובב בעולם עם אבנים בכליות, עם חרטות עמוקות וצער על מי שאנחנו ועל מה שאנחנו לא, יש להסיר את ה"יותרות", את מה שמיותר בגופנו, במקדשנו. בנוסף, יש להסיר את החלב, החלק השמנוני המרפד אותנו ומרחיק אותנו מחכמת הלב ומהמיית הלב. מהיכולת להרגיש. וכך, השלמים "שמטילים שלום בעולם" (רש"י) יעשו שלום בנפשנו פנימה ונוכל להתקרב לבורא עולם ולמקדש שהננו."

חומש ופרשת ויקרא עוסקים בעבודת הקורבנות במשכן, כלומר, בעבודת הפנימיות של כולנו בכדי להתקרב לקודש. בימינו, קריאה של הפרשה על פי הקודים החברתיים המוכרים לנו, בחברה המודרנית, תוכן הדברים נשמע קשה ואכזרי, והתחושה היא של בית מטבחיים ענקי. מצד שני, בתקופת המקרא הקורבנות היו דבר שגרתי, כמו כן, עבודת האלילים הייתה מלווה בהקרבת קורבנות, ולכן, אסור לשפוט את הכתוב במשקפיים של ימינו. אחת הדרכים לסייע לבני ישראל בהפסקת העבודה האלילית הייתה בהקרבת קורבנות לתכלית שונה, לתכלית של קדושה, ולבטח יש סיבות נוספות.

מוסיף אייל חסאן, מנהל בי"ס-
"ומה משמעות הקורבן? האדם נדרש להתקרב לאל באמצעות קורבן. בואו נצא מהקורבנות ונחפש את הרעיון והתיקון החינוכי. המילים "קורבן" ו"להתקרב" בעלות אותו שורש. אדם שמקריב קורבן משנה מצב. הרעיון הוא שאדם משנה מצב ולא נמצא בסטטיות. כשעוזבים את דם האיברים והקרבנות ויורדים לעומק, מבינים כי כשמתקרבים למישהו, נדרשים לוותר ולהקריב עבורו. בחיים שלנו כשמתאהבים בבת זוג\בן זוג, מקריבים לא מעט מן החופש. מוותרים כי אוהבים. מוותרים כדי להתקרב.
הפרשה שלנו עוצרת ומתמקדת גם בקורבן החטאת המתייחס לחטא בשגגה, שאדם לא היה מודע או לא התכוון להרע או פעל בחוסר תשומת לב או חוסר זהירות. התורה מדגישה את האחריות גם כאן – לאדם יש אחריות גם על חטא שביצע ללא כוונת זדון, ועצם לקיחת האחריות מאפשרת לחוטא בשגגה לעבור דף ולהמשיך הלאה. אבל יש גם סוג אחר של אשם. שמו “אשם תלוי”. זהו מצב נפש עדין ורגיש. מהלך אדם עם תחושה כבדה של חטא הרובץ עליו, אך אינו בטוח בכך. לאדם הזה מאפשרים לפרוק את תחושתו באמצעות קורבן המובא “על תנאי” – זהו האשם התלוי.
עד לדורות האחרונים בעצם רובנו הקרבנו עופות בטקס הכפרות של יום כיפור. לאחרונה הכפרה עברה לצדקה. מיום ליום יש יותר צמחונים ויותר טבעונים, כי החברה המודרנית אכזרית פחות כלפי בעלי החיים, ובפרשת השבוע יש רמז פשוט שהקורבן יכול להיות צמחוני. כן. צמחוני. לא מנגל או ריח בשר שרוף, אלא מנחת סולת שנתנה (אז) אפשרות לעניים להקריב קורבן ולנו את ההבנה שקורבן יכול להיות גם לא מן החי (מאפה ולא כבש. האומנם?).
ולסיום, גם נביאי ישראל התריעו על הסכנה שבמחשבה שקורבן הוא תחליף לתשובה אמיתית ולתיקון אישי. שמואל הנביא נזף בשאול – “החפץ ה’ בעולות וזבחים?!", ונביאי בית ראשון ירמיה וישעיה זעקו שהמוסר קודם לפולחן – “שבעתי עולות אילים ודם פרים וחלב מריאים וכבשים לא חפצתי…"

היום אין לנו קורבנות, ואת מקום הקורבנות מחליפות התפילות. התיאוריות שראו בקורבנות מערכת יחסים שבה האדם מספק את רצונו של האל, קיבעו את הקורבנות בעולם העתיק והפרימיטיבי שאיננו מתאים לעולם המודרני. לכן, ההסברים כמו של הרב הירש והמהר"ל, הרואים בקורבנות סמל להקרבה עצמית במסגרת תהליך ההתקדשות של האדם, מאפשרים גם לנו, בעולמנו כיום להזדהות עם הקורבנות, וללמוד מהם לקחים חיוניים לחיינו.

שבת שלום💞