ההפטרה היא במלכים ב' פרק ד', ובפרק ה' (מ"ב ועד פסוק י"ט). ההפטרה עוסקת בנביא אלישע אותו פגשנו בהפטרת פרשת וירא.
פרק ה' מהווה את עיקר ההפטרה והקשר לפרשה ברור. הסיפור בהפטרה מורכב משתי עלילות: ריפוי נעמן מצרעתו (א-יט) והדבקת גיחזי בצרעת (כ-כז)
נעמן, שר צבא מלך ארם, איש גדול ומצליח, חולה בצרעת, אחד מהנושאים העיקריים בפרשה שלנו השבוע, פרשת תזריע.
הצרעת המקראית אינה המחלה המכונה צרעת בימינו. הצרעת המקראית היא מחלת על-טבעית שבאה על עבירות שונות – לשון הרע, גאווה ולכן, גם התרופה לה אינה תרופה טבעית. מצוין שנעמן חולה בצרעת, ולא מפרטים את הסיבה, אבל נראה מפסוק א' שיש בו גאווה רבה מדי.
בפרק ה' מסופר על משרתת, שהיא נערה קטנה שבויה מישראל שהיה לה רעיון- "הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן", הוא "יֶאֱסֹף אֹתוֹ מִצָּרַעְתּוֹ" (מלכים ב', פרק ה' פסוק ג). מה שמוביל לבסוף שמלך ארם שולח את נעמן עם צו למלך ישראל שיטפל בעניין. מלך ישראל נלחץ: "וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר הַאֱלֹהִים אָנִי לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת כִּי זֶה שֹׁלֵחַ אֵלַי לֶאֱסֹף אִישׁ מִצָּרַעְתּוֹ. כִּי אַךְ דְּעוּ נָא וּרְאוּ כִּי מִתְאַנֶּה הוּא לִי" (פסוק ז). ואלישע הנביא שולח לו מסר מרגיע: "לָמָּה קָרַעְתָּ בְּגָדֶיךָ יָבֹא נָא אֵלַי וְיֵדַע כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל" (פסוק ח). נעמן אכן מגיע, ואלישע שולח לו הוראות לריפוי– שעליו לטבול בנהר הירדן שבע פעמים. נעמן, שציפה למשהו אחר, כועס וכמעט נוטש מבלי לטבול ובלי להירפא.
אך עבדיו של נעמן, שיודעים איך לדבר על ליבו, משכנעים אותו לעשות כדבר הנביא, ואז – "וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן וַיִּטְהָר" (פסוק יד). נעמן בריא יותר, עניו יותר ומאמין יותר. הוא חוזר אל אלישע ומכריז "הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹהִים בְּכָל הָאָרֶץ כִּי אִם־בְּיִשְׂרָאֵל " (פסוק טו).
בסיפור השני, אלישע מסרב לקבל מתנות מיד נעמן, וגיחזי נערו של אלישע, מתקשה להשלים עם וויתורו של אלישע על תמורה מנאמן בעבור ריפויו. ולכן, הוא משקר לנעמן, ולוקח ממנו מתנות ללא ידיעתו ואישורו של אלישע הנביא. עונשו שזרעו נפגע בנגע צרעת נעמן.
הרב יהודה שביב זצ"ל מסביר ש- "עיקר עיסוקה של ההפטרה; מאמציו של נגוע להירפא. בדרך אל הריפוי פועלות דמויות אחדות: הנערה השבויה מארץ ישראל; מלך ארם; מלך ישראל והם מוליכים את הנגוע אל הנביא שבידו לכאורה מפתח הריפוי. דבר ראשון הנלמד מן ההפטרה הוא, כי התופעה כתופעה מצויה גם אצל אומות העולם. זו כביכול מחלה חשוכת מרפא, שאין לה מזור בדרכים רפואיות מקובלות. והמבקש להיפטר ממכה זו נזקק בעל כרחו לדברים מופתיים בלתי שיגרתיים." בפרשות תזריע מצורע אנו פוגשים את הכהן שבידו לטמא ולטהר, ובהפטרה אנו פוגשים את הנביא שיכול לסייע בהסרת הצרעת אבל גם בקבלת הצרעת. בשני המקרים אנו למדים כי הן הכהן והן הנביא מסייעים ומכוונים את האדם בתהליך הריפוי מהצרעת וחזרה לשורש נשמתו.
אך המסר שלנו השבוע מעלה את השאלה ביד מי באמת המפתח לריפוי המלא?
נראה שהמפתח האמיתי הוא למעשה ביד הנגוע בעצמו, הנביא מכוון ומדריך את נעמן מה לעשות, אבל הוא הנגוע נדרש לעשות זאת בעצמו. וזה ההבדל בין מה שנעמן חשב שהנביא יעשה לבין מה שאלישע הנביא אמר לו בפועל לעשות. הנביא ראה את תפקידו רק כמכוון ומדריך: "הלוך ורחצת שבע פעמים בירדן" (ה, י) ואם לא היה נעמן רוחץ כפי שייעץ לו הנביא לא היה נרפא. בנוסף, הזכרנו קודם לכן שנאמן כנראה נענש על חטא הגאווה, לכן הנביא אלישע אפילו לא יוצא לקראתו, למרות שהיה שר צבא גדול במעצמה אדירה. כבודו של נאמן נפגע מאוד אבל גם זה מהווה חלק מאותו תהליך ריפוי. הנביא שובר לנאמן את הגאווה, ובנקודה זו מתחיל גם הריפוי מבפנים.
למרות שיכולת הריפוי בסופו של יום אצל הנגוע עצמו, חז"ל הרי קבעו ש"אין אדם רואה נגעי עצמו", ולכן, התורה שולחת אותנו אל הכהן- לקבל מבט של עין טובה ומדויקת שהיא מחויבת לתת סיוע לכל אחד ואחת לעשות טוב עם עצמו ולרפא את הנגע. הכהן שלי לעיתים הוא בעלי, לעיתים ילדיי, חברה טובה, וכל אותם אנשים טובים שעוזרים לי לראות את הנגע שלי. העיקר הוא- הנכונות שלנו לייצר שינוי בכדי לרפא את הנגע, ולחזור לשורש נשמתנו.
מוסיף הרב יהודה שביב זצ"ל- "אמור מעתה: האדם הוא שצריך לפעול בעצמו כדי להירפא, ואם לגבי נעמן אמורים הדברים ברחצה במימי הירדן, הרי לגבי אדם מישראל אמורים הדברים ברחצה במימי הדעת ותשובה והישמרות מלשון הרע ושיחה בדברי תורה וחכמה."
שנצליח לזרוע מחשבות טובות, מצמיחות ומקדמות לדיבור נכון ומטיב, ומעשים טובים שיצמיחו חברה בריאה אכפתית ואיכותית. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה, בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.