כבר בראשית הסיפור כל הגברים במשפחה מתים ונשארות שלוש נשים. נעמי, ערפה ורות. בהמשך, נעמי מחליטה לקום ולחזור לבית לחם. נדמה כי המתבקש הוא שבשלב זה תיפרדנה הנשים, נעמי תחזור לבית לחם והכלות הצעירות ישארו במואב ויקימו משפחה חדשה. אך הכלות מבקשות להתלוות אל נעמי למולדתה. נעמי מודה להן על החסד שעשו עמה ומבקשת שיחזרו לביתם ויקימו שם משפחה. ערפה לבסוף מתרצה ונפרדת מנעמי, ורות לעומתה מתעקשת ודבקה בה.
שתי נשים עניות מגיעות לעיר. האחת נוכרייה, רות, מואביה, מעם שנוא ומוחרם. האחרת, חמותה, נעמי, המוכרת מרקע ומעמד מכובד, שאיבדה את כל מה שהיה לה, בעלה, שני בניה, וכל רכושה, שבה לעירה חסרת כל. "וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים". הן מגיעות משדות- מואב, מהשדה- מקום פתוח ולא מוגן, לבית-לחם, לבית- שבפוטנציאל מבטא מוגנות, שייכות, ואינטימיות.
בני העיר מזהים מיד את נעמי – " וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן, וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי"? כל העיר שם. גישתם של אנשי העיר לנעמי לא ממש ברורה. אי אפשר לדעת מתוך קריאה בטקסט האם שאלה זו נשאלה בתמיהה, בלעג, בהתרגשות, באימה, בסקרנות, בחיבה או בכעס? יתכן זיק של מרירות וכעס על נעמי ומשפחתה האמידה שנטשו את העיר בעת של בצורת ורעב במקום להישאר לתמוך ולסייע. אנשי העיר לא מגיבים לנאום הכואב ושובר הלב של נעמי. נדמה כאילו הם בוהים בה בדממה, ואינם מגיבים. סוג של נטישת נעמי וכלתה לגורלם. הם לא מקבלים את פניהן עם עוגות, מזון, או הצעות לסיוע, גם לא בהמשך למרות העובדה שהם יודעים כי אין לנעמי בעל או בנים, ואו כל אמצעי קיום. למעשה, אף מלה נוספת לא מוחלפת בין נעמי לבין שכניה לשעבר, בני עירה, עד לרגע שבו בעז נושא את רות לאישה באופן גלוי, ומאפשר בכך את קבלתה מחדש.
נעמי, בצניעותה, בגילוי לב ואצילות מעוררת השראה, לא מסתירה מנשות העיר את האסון שפקד אותה- היותה אם שכולה, אלמנה, חסרת-כל. "אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי", שמעשיי אינם נעימים, סוג של לקיחת אחריות על מה שארע לה. היא אומרת להן- "קְרֶאןָ לִי מָרָא" שאחד מהפירושים- שמעשיי מרים, סוג של ביטוי חרטה על שנטשה יחד עם אלימלך בעלה למואב בימי הרעב. נעמי יחד עם כלתה הצעירה שדבקה בה, רות, שהופכת להיות כל עולמה וכל תקוותה, מתמודדת עם "כל העיר" תוך שמירה על כבודה העצמי, ולא מאבדת מעוצמתה. נעמי נחושה לשאת את ההשלכות לבחירה שעשתה משפחתה כשהיא מכוונת מטרה, אמונה וסובלנות; היא לא בורחת ולא מתחבאת. נדמה שנעמי מתמודדת יותר מתמיד עם זהותה.
רוח החסד הנשי, שורה על העלילה כולה במגילה. רות, כלתה, אומרת לנעמי כבר בתחילה-
"כי אל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלהיך אלהי, באשר תמותי אמות ושם אקבר. כה יעשה ה' לי וכה יוסיף כי המות יפריד ביני ובינך" (רות א, טז).
מסביר הרב יובל שרלו- …הגיורת הידועה ביותר, רות המואביה, שאת מגילתה אנו קוראים בחג השבועות, "הגדירה היטב את הגיור: "עמך עמי ואלוקיך אלוקי". בכך לימדה כי שתי זהויות לאומה – זהות לאומית ("עמך עמי") וזהות דתית ("ואלוקיך אלוקי"). ובכך גם סימנה לדורות את נתיב הגיור הרצוי."
רות עוברת מעמד הר סיני פרטי והיא מפיקה מכך את המיטב, דווקא מתוך השבר הגמור, הפרידה המוחלטת שלה מעמה, מואב, אלמנותה, ללא כל רכוש, היא בונה את זהותה שממנה נבנה בהמשך שושלת מלכות בית דוד.
תתארו לכם לרגע עולם כמו עולמן של רות ונעמי, עולם שתוכו רצוף אהבה וחסד, איך היה העולם נראה אילו נשים כמותן היו מנהיגות את העולם? מחשבה שמלווה אותי זמן מה, בפרט בימים אלו כשיש הרבה משפחות שנפגעו כלכלית, איך הייתה נראית הקהילה שלנו אם כל אחד מאתנו היה מרים את ראשו לרגע ובוחן למי הוא יכול לסייע? מאמץ 2-3 משפחות בקהילה, ומעניק להם תשומת לב, נניח בחגים- טלפון, עוגה, כל דבר שמעניק תחושה של נראות. בתקופה זו גם חברים, שכנים ומשפחות שאנו מכירים ייתכן וזקוקים לתמיכה, לפרגון ומילה טובה. חג שבועות זו הזדמנות נהדרת לחבק, להעניק תשומת לב, ולהביע איכפתיות.
למרות האבל על הקרובים ביותר במגילת רות, תהפוכות הגורל, העוני והדלות, המתח, הדאגה לעתיד והתלות בגברים – אין נעמי ורות מאבדות לרגע את איכותן האנושית. זוהי מגילה שכולה אהבה, חסד והכרת הטוב. רות ונעמי, כלה וחמותה, דואגות זו לזו, אוהבות זו את זו, ומהוות השראה לבחירה בחיים, ובכך הן מקיימות את התכלית שלשמה קיבלנו את התורה.
חג שבועות שמח🌾💓
