חומש במדבר- פרשת מטות- מילה זו מילה!

צילום מאת יאנוש דיגלמן ב- Unsplash

הפרשה פותחת בנדרים ושבועות, כלומר, ההתחייבויות שאנחנו לוקחים על עצמנו ומשמעותם. משה מלמד את עם ישראל הלכות נדרים והפרתם, תוך הדגשה שיש משמעות לכל מלה שאנו מדברים, וכל התחייבות או שבועה שלנו עלינו לקיים. ובהקשר של הבטחות, פרשת מטות השבוע מסיימת בסיפורם של שבטי ראובן, גד וחצי משבט מנשה, המציעים לצאת בראש כוחות הצבא למלחמת כיבוש הארץ ומבטיחים כי רק לאחר שכיבוש הארץ יושלם הם ישובו לעריהם בעבר הירדן. משה בתגובה מאשר את בקשתם אך מתרה בהם לקיים את הבטחתם.

מסביר הרב ד"ר יונתן זקס-
"פרשת השבוע פותחת בדיני נדרים ושבועות. מה מקומם של אלה כאן, לקראת סוף ספר במדבר, כשבני ישראל עומדים על סף סיום מסעם אל הארץ המובטחת?
נדרים ושבועות הם חובות שנוצרו במילים. אלו הן התחייבויות לעשות משהו או להימנע מלעשות משהו. השבועה והנדר מחייבים, קושרים, אוסרים אליהם את האדם…
לשבועות ולנדרים יש קדושה, ואם רוצים לבטלם יש לפעול על פי הוראות וכללים. אדם אינו יכול לבטל אותם בעצמו. יחסה של היהדות להתחייבות בדיבור רציני כל כך, עד שאחד מנוהלי התרת הנדרים, "כל נדרי", נקבע למועד הקדוש ביותר בשנה, כניסת יום הכיפורים.
בני ישראל מתקרבים לארץ. הם עומדים לבנות חברה חדשה וחסרת תקדים. חברה חופשית המיוסדת על ברית בין העם לאלוקיו. שלטון החוק יישמר בחברה כזו לא בכוח הזרוע אלא בכוח נאמנותם של אנשים להתחייבויות המוסריות שלהם. בחברה כזו, חברת ברית, המילים הן קדושות. עיקרון קדושתו של הדיבור עומד בלב היהדות…
כל חברה צריכה חוקים. בלעדיהם היא תשקע באנרכיה. אנשים נשמעים לחוקים משלוש סיבות. הראשונה: הם מפחדים מפני עונש. בחברה המבוססת על כוח, זוהי הסיבה העיקרית למילוי החוקים. הסיבה השנייה היא שכדאי לשמור חוק. סיבה זו מאפיינת את החברה המבוססת על התועלת האישית. בשתי סיבות אלו יש חסרונות. הכוח משחית. כך, לפעמים, גם בקשת התועלת האישית. כי כאשר אנשים דואגים לעצמם ולא לאחרים, המצליחים פורחים והאחרים סובלים. הצדק והחמלה מפנים את מקומם לחמדנות ולניצול.
התורה מציגה דרך שלישית, סיבה שלישית לשמור חוק. אנשים נשמעים לחוק מפני שהם החליטו לעשות זאת מרצונם החופשי. כך קורה בחברה המבוססת לא על כוח ולא על בקשת התועלת האישית אלא על מחויבות מוסרית וולונטרית…
אירוני הוא שדווקא אחד ממבקריה הגדולים של היהדות, פרידריך ניטשה, הוא שזיהה כי יכולתם של אנשים לכבול את עצמם במילים היא הבסיס למוסר ולחופש של האדם…
כאשר אנחנו כובלים את עצמנו במילים אנחנו משתמשים בשפה לא כדי לתאר אלא כדי ליצור: ליצור עתיד סדור מתוך הכאוס של הדחפים והיצרים האנושיים. המייחד את האדם איננו רק השימוש בשפה. הרי גם לבעלי חיים אחרים יש שפות. לדולפינים יש שפה. לפרימאטים יש. אפילו הדבורים הקטנות מעבירות זו לזו מידע באמצעות מערכת מורכבת של ריקודים. המייחד את האדם הוא השימוש בשפה לצורך התחייבות להתנהגות עתידית שלו – ויכולת זו היא הבסיס ליצירת הדדיות ואמון בין בני אדם. אחת מצורות ההתחייבות הללו היא ההבטחה…
הקדוש ברוך הוא השתמש במילים כדי לברוא את העולם הטבעי ואילו אנחנו משתמשים במילים כדי לברוא עולם חברתי. התורה אומרת לנו שהמילים בוראות משום שהמילים הן קדושות; כלומר, מפני שהן מחייבות. כשמילים מחייבות, הן יוצרות אמון… אם האמון נשבר, היחסים החברתיים מתמוטטים, ואז החברה נעשית תלויה לגמרי ברשויות אכיפת החוק או באמצעים כוחניים אחרים. כאשר השימוש בכוח שכיח, החברה אינה חופשית עוד."

כאמור, כבר בתחילתו של החומש אנו למדים על כוחה של מילה, מבריאת העולם אשר נברא באמירה, וכך גם בהמשך. בחומש במדבר, אנו לומדים על עוצמת הדיבור לטוב ולרע בקרב מנהיגים- מרים הנביאה שדיברה אודות משה, עשרת המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ, שני מרגלים שדיברו בשבח הארץ, משה רבנו שהיכה בסלע במקום לדבר אליו, בלעם שניסה לקלל ובסופו של דבר ברך ואמר דברי נבואה לעם ישראל. מציאות המושפעת ונבראת בכוחה של מילה מחייבת את משה להתייחס לדיבור של "נדר", הבטחות, מחויבות למילים אשר אנו מוצאים מפינו.

מסכם הרב גליקסברג, "הפנמת היבטי הדיבור המחייב והנישגב, טמונים בדיאלוג שבין בני גד וראובן עם משה בחתימת הפרשה. בסופו של הדיאלוג יש הפנמה של הצורך לעמוד בהתחייבות בדברי נציגי השבטים: "עבדיך יעשו כאשר אדני מצוה" (ל"ב, כ"ה). מעין מסגרת יש לה לפרשתנו: שערה של הפרשה מבקש דיבור של התחייבות בדמות ה"נדר", חתימתה של הפרשה מבטאת את ההפנמה לאותו דיבור של הבטחה מפיהם של שני השבטים המחוייב למימוש. מילה זו מילה!
סגירת המעגל בפרשה על עמידה בדיבור ובהתחייבות אינה מלמדת אותנו רק על חשיבות הנושא מתוך כפילות אזכורו בפרשה. סגירת המעגל מבטאת את רצון התורה לומר לנו שעמידה בהתחייבות ציבורית כללית של בני גד ובני ראובן אינה שונה במהותה מאותה התחייבות אישית פרטית של אותו אחד שנודר נדר ונשבע שבועה. דין ערכי אחד להם."

שבת שלום❤️

פרשת ויצא- תקציר!

השבוע פרשת ויצא שהיא הפרשה השביעית בספר בראשית, והיא מתארת את קורותיו של יעקב אבינו ב- דרכו לחרן, בשהותו בבית לבן הארמי, נישואיו ללאה ולרחל, הולדת ילדיו ועד להחלטתו לחזור לארץ ישראל.

בעצתה של רבקה, אמו, ובברכת יצחק, אביו, יוצא יעקב אל משפחת דודו, לבן, שבחרן. עשיו, אחיו של יעקב, כועס עליו ומתכוון להורגו לאחר שלקח ממנו את ברכות הבכורה, ולכן יעקב נשלח לחרן. בדרכו לחָרָן יעקב ישן בשדה וחולם חלום, החלום על "סולם יעקב". בחלום נראו מלאכים עולים ויורדים בסולם, וה' ניצב עליו ומברך אותו שהארץ שהוא שוכב עליה תינתן לו, והוא, ה', ישמור עליו תמיד. "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" (בראשית, פרק כ"ח, פסוק י"ב). יעקב מסמן את המקום באמצעות אבן שעליה הוא יוצק שמן, וקורא למקום בית אל, והוא נודר נדר לה' "(כ) וַיִּדַּר יַעֲקֹב, נֶדֶר לֵאמֹר: אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. (כא) וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל-בֵּית אָבִי; וְהָיָה יְהוָה לִי, לֵאלֹהִים. (כב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה–יִהְיֶה, בֵּית אֱלֹהִים; וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן-לִי, עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ." (בראשית כח').

יעקב מגיע לחרן, ומתאהב ברחל, בתו הצעירה של לבן, שמגיעה עם הצאן לבאר, והוא עובר לגור בביתו של לבן. יעקב מבקש מלבן להינשא לרחל ובתמורה הוא עובד שבע שנים. אבל לבן מרמה את יעקב, וכשמסתיימות שבע השנים יעקב מקבל את לאה, הבת הבכורה. ובכדי לזכות גם ברחל, נאלץ לאחר נישואיו ללאה ולרחל לעבוד שבע שנות עבודה נוספות. כלומר, לאחר זמן קצר (כנראה כשבוע) יעקב מתחתן גם עם רחל ומתחייב כאמור לשבע שנים נוספות של עבודה.
הפרשה מתארת כיצד רחל, לאה והשפחות שלהן יולדות ליעקב 12 בנים ובת אחת, ללאה נולדים שישה בנים ובת אחת- ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר וזבולון ודינה. שני בנים לזילפה (שפחת לאה) גד ואשר. שני בנים לבלהה (שפחת רחל) דן ונפתלי. ובפרשה זו לרחל נולד רק בן אחד- יוסף.

בהמשך יעקב רוצה לחזור לארץ ישראל עם משפחתו המורחבת אך לבן מנגד מציע לו עסקה- "(כז) וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן, אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ; נִחַשְׁתִּי, וַיְבָרְכֵנִי יְהוָה בִּגְלָלֶךָ. (כח) וַיֹּאמַר: נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי, וְאֶתֵּנָה. (כט) וַיֹּאמֶר אֵלָיו–אַתָּה יָדַעְתָּ, אֵת אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ; וְאֵת אֲשֶׁר-הָיָה מִקְנְךָ, אִתִּי. (ל) כִּי מְעַט אֲשֶׁר-הָיָה לְךָ לְפָנַי, וַיִּפְרֹץ לָרֹב, וַיְבָרֶךְ יְהוָה אֹתְךָ, לְרַגְלִי; וְעַתָּה, מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם-אָנֹכִי—לְבֵיתִי. (לא) וַיֹּאמֶר, מָה אֶתֶּן-לָךְ; וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, לֹא-תִתֶּן-לִי מְאוּמָה–אִם-תַּעֲשֶׂה-לִּי הַדָּבָר הַזֶּה, אָשׁוּבָה אֶרְעֶה צֹאנְךָ אֶשְׁמֹר." (בראשית ל') יעקב אבינו נענה ומציע ללבן שהוא ימשיך לרעות את צאנו אבל בתמורה הוא יקבל את הכבשים והעזים בעלי הצבעים המוזרים שיוולדו. ואכן, כל העזים שילדו וולדות נקודים עקודים וטלואים (והם היו מרובים) ניתנו ליעקב. יש אומרים שיעקב אבינו היה מהראשונים שהבין מהי גנטיקה וכיצד לבצע הכלאה. עדרו של יעקב הלך וגדל. מה שמביא את בני לבן להאשים את יעקב בגניבת עדרם ויעקב מרגיש שלבן משנה את יחסו אליו. לאחר מכן, יעקב זוכה שוב להתגלות של ה' שאומר לו לשוב לארצו, במילים אחרות, לצאת ולקיים את נדרו.
יעקב מתייעץ עם נשותיו, ושתיהן מציינות שאין להן חלק ונחלה בבית אביהן, ויותר מזה, לבן, אביהן, מתייחס אליהן כנוכריות. הן אומרות ליעקב שעליו לעשות כפי שה' מצווה אותו. לבסוף, יעקב ומשפחתו בורחים, ורחל גונבת את התרפים, כלי עבודה זרה, של לבן אביה.

לבן שמגלה זאת לאחר שלושה ימים, רודף אחריהם עד שהוא משיג אותם. הוא מאיים ומדגיש שהוא לא פוגע ביעקב ובמשפחתו, שהם בנותיו ונכדיו של לבן, רק בזכות ההתגלות שהייתה לו של מלאך ה' בדרכו אליהם. לבן מחפש את התרפים שרחל, ביתו, החביאה אך אינו מוצא אותם. בסופו של דבר, יעקב ולבן עושים גל אבנים והם כורתים ברית.

הפרשה מסתיימת כשיעקב ממשיך לכיוון ארץ ישראל ופוגש במלאכי ה', והוא קורא למקום המפגש מחניים.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, דוד בן מיכל, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼

פרשת ויצא- ההפטרה שלנו השבוע- יעקב ועם ישראל!

הפטרת פרשת ויצא הינה בסוף ספר הושע (פרק י"א פסוק ז' ואילך). בהפטרה זו מוזכרים אירועים מחיי יעקב הקושרים את ההפטרה לפרשה אבל מטרתו העיקרית של הנביא הושע היא תוכחה לממלכת ישראל בשנים שלפני חורבנה, אז מה בכל זאת הקשר ליעקב אבינו?
סיפוריו של יעקב עם רחל, לאה ולבן מקבילים ליחסו של עם ישראל ל-ה' ולאומות העולם. פרשת ויצא פותחת " (י) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה." (בראשית כח') כותב ר' לוי יצחק מברדיטשוב (קדושת לוי, ד"ה ויצא יעקב), ש"באר שבע" הכוונה למקום של שפע גדול. יעקב יוצא מהבית, מהנוחות, מהטבע שלו, איש תם יושב אוהלים, עוזב את המקום שבו ה' מתגלה לאברהם, ליצחק וליעקב "וילך חרנה". יעקב הולך למקום שיש בו חרון אף, למקום אחר, מקום זר שבו מתגלה יעקב כרועה ומגדל צאן, לא עוד "יושב אוהלים". כל ההליכה של יעקב היא סימן לבנים, כך יקרה גם בעתיד לצאצאיו, לעם ישראל, כפי שמתואר בהפטרה, עם ישראל יצא מארץ ישראל וילך לגלות, עם כל הצער והיגון, הסבל והיסורים, ואז יתברר שכל הצער והייסורים שיש לישראל קשורים בחיבור הרוחני; צרת ישראל היא צרה עליונה, צרת השכינה.
בפרשת ויצא יעקב מצוי במצוקה רגשית ונפשית, הוא בבדידות מוחלטת, מה שמוביל אותו, יש להניח לנדור נדר ל-ה'- " (כ) וַיִּדַּר יַעֲקֹב, נֶדֶר לֵאמֹר: אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. (כא)* וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל-בֵּית אָבִי; *וְהָיָה יְהוָה לִי, לֵאלֹהִים. (כב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה–יִהְיֶה, בֵּית אֱלֹהִים; וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן-לִי, עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ." (בראשית כח')
יעקב אבינו מבטיח לשוב לא"י אז מדוע נשאר יעקב 22 שנה בגלות? הרי עבור רחל ולאה התחייב לעבוד 14 שנה בסה"כ, מדוע לא שב לארץ לממש את נדרו והבטחתו? ומה מעורר בסופו של דבר את יעקב לחזור לארץ? הרב רונן נויבירט מסביר כי התעשרותו והצלחתו של יעקב בבית לבן עוררה את קנאתם של בני לבן… ואז-" (ב) וַיַּרְא יַעֲקֹב, אֶת-פְּנֵי לָבָן; וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ, כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם." (בראשית לא') במילים אחרות, בעתיד הביטוי לכך יהיה התעשרות היהודים והאנטישמיות שהתפתחה בעקבות ההצלחה והתעשרות שלהם מחוץ לגבולותיה של ישראל. אבל גם זה לא גורם ליעקב לקום, לעזוב ולשוב לארץ ישראל. רק כשהוא מקבל את הציווי האלוקי המפורש- " (ג) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-יַעֲקֹב, שׁוּב אֶל-אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ; וְאֶהְיֶה, עִמָּךְ… ( יג) אָנֹכִי הָאֵל, בֵּית-אֵל, אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה, אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר; עַתָּה, קוּם צֵא מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת, וְשׁוּב, אֶל-אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ." (בראשית לא') הוא יוצא לממש את הבטחתו ואת נדרו. כך מתאר הנביא הושע בהפטרה- ממלכת ישראל הולכת ונחרבת, עם ישראל מרד ובגד בקב"ה שהרעיף עליהם אהבה, כמו אב שמגדל ומטפח את ילדו, אבל בני ישראל התרחקו והתנתקו מכל השפע שהרעיף עליהם ה' לטובת עבודה זרה. הושע הנביא מדבר על קיום תופעת "כוחי ועוצם ידי"; נבואתו של הושע היא נבואת תוכחה אך בהפטרה זו הוא מכניס גם את מוטיב הנחמה, הגאולה ואהבת ה'.

הושע מזכיר לנו כי "בני ישראל" הם למעשה בניו של ישראל, הלא הוא יעקב אבינו, ובעוד ספר בראשית מתאר אותו כאִישׁ תָּם ויֹשֵׁב אֹהָלִים, הושע הנביא מתאר אותו: "בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים. וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ…". הרב אורי כהן מבהיר- "יעקב מתגלה לנו כבעל מידות לכאורה סותרות, אבל למעשה הן משלימות זו את זו: מצד אחד יעקב "איש תם יושב אהלים" ומצד שני חכם בכל ענייני גידול הצאן, ומגלה פקחות וערמומיות הן כנגד לבן והן כנגד עשו; מצד אחד בורח מלבן ומשתמט מעשו, ומצד שני מוכן גם למלחמה – מעטים כנגד רבים…" התקווה של עם ישראל הם רחמיו של ה'. ישנו מהפך מכעס לחמלה. זוהי נבואה המתייחסת לאחרית הימים, בהם ישובו עשרת השבטים לארץ ישראל כי ה' מצוי בתוך עם ישראל. ראשית תהא החזרה לארץ ישראל, הגשמיות שבתהליך, והשלב השני בגאולה הוא ההתעוררות הרוחנית של עם ישראל, מה שמקביל להשלמתו של יעקב את נדרו כשהגיע בסופו של דבר לבית אל והקריב שם מזבח ל-ה'. ההתמהמהות של יעקב לשוב לארץ ישראל כפי שהבטיח, יש מפרשים האומרים שהיא מקבילה להתמהמהות של כל היהודים שעדיין מצויים בגולה.
הרב זלמן ברוך מוסיף- "ומעשה אבות סימן לבנים (תנחומא לך לך, ט), מהקשר בין לבן ליעקב אנו גם לומדים על היחס שבין ישראל לאומות העולם. זהו המצב הכללי של האומה הישראלית בכל הדורות. מצד אחד יש קשר בין יעקב ללבן, הקשר הוא קשר משפחתי וגם קשר כלכלי. אך מצד שני יש מתח ומורכבות. כך בכל הדורות. עם ישראל מחובר עם כל העמים ומצד שני נמצא במתח בין העמדות ובין הדעות…" והלוואי ונצליח לגשר ולמלא את ייעודנו נאמנה, ולחיות בשלום ובאחווה בעמנו ועם אומות העולם. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לשלומם וביטחונם המלא של כל תושבי הדרום ורצועת עזה שנאלצים להיות בקו הספיגה תקופה כה ארוכה וממושכת, ולרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.