תגית: משכן

Photo by Ricardo Gomez Angel on Unsplash

השבוע פרשת שמיני שהיא הפרשה השלישית בספר ויקרא. הפרשה פותחת ביום השמיני, יום חנוכת המשכן, אירוע משמעותי ומרגש שבו נחנך המשכן ומתחילה עבודת הקורבנות והכוהנים. פרשיות רבות עוסקות במלאכת המשכן, כאשר המטרה- ""ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם…" המשכן נבנה בשיתוף פעולה מלא, ועם השקעה רבה של בני-ישראל במדבר סיני להשראת השכינה בתוך בני ישראל. טקס המילואים של אהרון ובניו מסתיים ביום השמיני, עם הקרבת קורבנות, כשאהרון ומשה מברכים את כל העם, וכבוד ה' נראה אל כולם.
אלא שאז, בתוך כל האירוע הנשגב והמרגש הזה קורה אסון נוראי, יוצאת אש מלפני ה' בקודש הקודשים ששורפת את נדב ואביהוא, בניו של אהרון הכהן, למוות. וכך כתוב לאחר מותם, "(ד) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל-מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת-אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי-הַקֹּדֶשׁ אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.  (ה) וַיִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה.  (ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל-תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא-תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל-הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת-הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְהוָה. כלומר, משה נותן הוראה מפורשת ומצווה את אהרן ובניו הנותרים, אלעזר ואיתמר, שלא לנהוג באבלות, כי הם בתפקיד, ולכן, משה אף מוסיף, שבני ישראל יהיו הם שמתאבלים על מות בניו של אהרון, קשוח. בנוסף, כיצד מתמודדים עם מוות פתאומי ובשורות קשות שמטלטלות את הנפש?

מאז אירועי ה-7 באוקטובר,איבדנו א_נשים יקרים רבים מידי במרחב של פסטיבל מוסיקה, בקיבוצים, בערים, בבתים שלהם, בקודש הקודשים שלהם, מכאיב ומערער את הנפש. בני היקר שמשרת בגדוד 51 של גולני, רק במוצב שבו שירת הוא איבד באותו יום של ה-7 באוקטובר 7 חברים, אך מאחר והוא יחד עם חבריו עדיין נלחמים, הם אסופים, לא מתאבלים כי הם הרי עדיין בתפקיד, ואנחנו יחד עם כל בית ישראל בוכים ומתאבלים. כבר חצי שנה שכולנו מצויים במסע מטלטל שסופו לא נראה ו-134 שבויים עדיין מוחזקים בידם של אויבים אכזרים שאינם מכירים בקיומנו. כאב ומשבר עצומים שכולנו חווים כקהילה וכפרטים. אז איך מתמודדים?

כותבת רות לוריא סגל בעיתון גלובס, 31.01.24, סדקים של אור,
האם ניתן לצמוח מבלי לעבור דרך מנהרת הכאב? אירועי שבעה באוקטובר הציבו בפני רבים מאתנו חוויית שבר מטלטלת. אנחנו מדינה במשבר, קודם החברה החלה להיסדק ואז הגיעה השבת השחורה משחור וניפצה אותנו לרסיסים. כמה זמן יימשך המשבר? האם זו בהכרח נקודת מפנה שממנה מגיעה הצמיחה? ואם לא אז כיצד אפשר להסביר את ההירתמות המהירה, המעוררת השראה שהתחוללה כאן ברגע אחד? ואולי זה עוד מוקדם מדי לחשוב על צמיחה כשהשבר הוא כל כך גדול?" מובאים להלן שני אנשי הגות שרות שוחחה עימם על צמיחה מתוך משבר. האחת, דוקטור לפילוסופיה בודהיסטית נעמה אושרי, שטענה שמדובר בשני תהליכים שכרוכים זה בזה ולמעשה מתרחשים כל הזמן, והשנייה, הרבנית יפה גיסר, שאמרה כי הצמיחה שלנו כחברה, על כל מרכיביה, היא הברירה היחידה שנותרה לנו, שאם לא נצמח ואם לא נתרפא, זו הגלות שמחכה לנו מעבר לפינה…
"בשעה שיש משבר יש לידה",
"משמעות המילה משבר בשפה העברית היא לא פחות מאשר הכיסא שעליו יושבת היולדת בשעת הלידה", מספרת ד"ר נעמה אושרי…"לפעמים אנחנו אומרים שכשיש משבר זו הזדמנות לצמיחה או ללידה. אלא שבשעה שיש משבר יש לידה, בשעה שיש לידה יש משבר, והשניים קשורים זה בזה…" נעמה אושרי, דוקטור לפילוסופיה בודהיסטית, מוסיפה כי, "יש תפיסה, שגויה בעיניי, שלפיה 'לצמוח מתוך משבר' זה לקום מהר, להתאושש ולחזור לזרם הדברים. והדגש הוא לנרמל את החיים שלנו ולעשות צעדים שהם נוגדי הצעדים שהיינו בהם. נפלתי? אני אקום במהרה. אין לי דבר נגד זה, אבל אני כן רוצה לחוס על עצמנו ולומר שאפשר לעשות את הדברים לאט־לאט, לתת לעצמנו את הרשות הזו והזכות הזו והחובה הזו להיות בתוך התנועה של עלה שנושר, באיטיותם של הדברים. הדברים צריכים זמן. הכאב הזה דורש מגע. הכי אנחנו רוצים שהדברים האלה לא יהיו, שלא יהיה לי הפחד הזה, שלא יהיה לי הכאב הזה. התנועה שאנחנו עושים עם הדברים האלה היא להרחיק אותם. אנחנו רוצים להיות בהתגברות – לסיים את זה וללכת הלאה.
…אי אפשר לברוח מהצער ומהמשבר שלי, אני לא יכול ללכת למקום אחר – זה אני. אני חייב קודם כל לעצור. כי כשאני עוצר, אני מסכים לשהות, מסכים להתבונן, ואני מניח לעמדה הבורחת… יש פגישה עם הפחד, יש פגישה עם הכאב, עם האבלות, יש פגישה אינטימית עם המרחב הפנימי שלי. עצם המגע הזה יש בו כדי להתמיר את המפגש שלנו עם הכאב. בתפיסה הבודהיסטית יש מחויבות עמוקה מאוד לשהות עם הדברים בזמן שלהם, בטבע שלהם, בעדינות שלהם, מתוך ידיעה שהשהייה שם – יש בה יסוד מרפא חשוב. לא למשוך את זה החוצה מהר מדי, אלא לתת לדברים זמן, מרחב, תשומת לב".
…היום למשל, בתוך הלבבות שלנו יש מאות אנשים שלא הכרנו, אנחנו נושאים אותם באיזשהו אופן נאצל ומלא תקווה… מישהי כתבה לא מזמן – אני מתגעגעת לאנשים שמעולם לא פגשתי. ולכל אחד יש את האיש הזה או האישה או הילד או התינוק שנכנס לנו ללב, וזה המקום העמוק מאוד שאני רוצה להזכיר לעצמנו אותו, שהוא לא מכני, הוא לא 'תעשה אחת שתיים שלוש', זה לא התעמלות כזו, זה הלך רוח רחב שאפשר להישען עליו ואנחנו צריכים את זה לאורך זמן. במורכבות הזו של הלידה והמוות יש את הפירוד והאחדות, יש תקופה שאנחנו במעין אנרגיה שמוכנה לא להכריע בין שני הצדדים אלא להכיל את הניגודיות, להיכנס פנימה לתוך דבר שאני רוצה לצאת ממנו, להסכים להיות שם ולהסכים להתמיר את עצמנו, גם ברמה האישית וגם ברמה הקולקטיבית. בתוך כך יש פוטנציאל גדול לצאת מהדבר הזה, להיוולד, לעשות את התנועה של פנים-חוץ. ליונג יש משפט שאומר 'הדרך החוצה היא להיכנס פנימה ומתוך המחילה הזו אפשר לצאת אחרת'. וזה לא בלי כאב. זה לא בלי כאב".
"יציאה מהמשבר היא הכרח קיומי",
"העם היהודי הוא עם שכל ההיסטוריה שלו היא של משבר והיחלצות ממשבר, משבר וגאולה, גאולה זמנית, גאולה ארוכה יותר", אומרת הרבנית ד"ר יפה גיסר, מרצה לספרות מדרש… "העם היהודי בדי-אן-איי הכי עמוק שלו הוא עם שורד. …חלק מהשבר עכשיו קשור בדבר הזה, המפגש עם הרוע המוחלט שרצה ועשה את הדברים הכי איומים רק בגלל שאתה יהודי. במובן הזה אני חושבת שהפעם התפיסה היהודית היא תפיסה שלא מופתעת מזה שיש עוד רשע אחד שקם עלינו לכלותנו, היה לנו את חנוכה ואת פורים ועוד הרבה דברים ועכשיו יש לנו גם אגף אירני שיש לו שלוחה בעזה ובלבנון, והם יעשו הכול כדי שלא נהיה כאן".
…נכנסו למלחמה הזו ממקום קשה מאוד בתוכנו. ערב המלחמה היינו ערב מלחמת אחים והגענו לשיאים שלא יאמנו. ליל יום כיפור היה מבחינתי השיא, וגם בערב שמחת תורה עוד היינו בתוך דיונים אין-סופיים על הקפות שניות במרחב הציבורי. היינו באיום פנימי קיומי מאוד, ואנחנו נצא מזה בתנאי שאנחנו לא ניתן לשיח הזה לחזור. וכשאני אומרת אנחנו אני כוללת את המנעד הרחב שיש לנו בחברה הישראלית. בעיניי כל מי שממשיך לדבר, לחשוב, להאמין באמונות שהוא האמין ב-6 באוקטובר – באופן אוטומטי יצטרך לצאת מהחבורה שבונה את הדבר הבא. אנחנו נצטרך לעסוק בבניין, בעבודה קשה, שיש בה הרבה ויתור, הרבה צניעות, הרבה יכולת לוותר על האמת המוחלטת שלך, והבנה שאם לא, ואני אומרת את המילים הקשות האלו והכאובות לי נורא – המסלול הוא גלות. מה שנראה בלתי אפשרי ב-6 באוקטובר קרה, ואנחנו מבינים שאנחנו נלחמים על החיים שלנו. בעיניי, את הסיסמה 'יחד ננצח' צריך להעביר ליום שאחרי ואולי כבר עכשיו – יחד נבנה, יחד נוותר, יחד נקים, יחד נלמד, יחד נעשה, יחד נשקם. זה לא יהיה פשוט, אבל אני חושבת שאנשים שיש להם אחריות ואיזושהי ראייה היסטורית מבינים שאין ברירה, פשוט אין ברירה. אני מצפה שאחרי ששילמנו ואנחנו משלמים יום-יום מחיר כל כך כבד  ובמקביל גם רואים עוצמות בלתי יאמנו של העם הזה ושל החברה הזאת, חייבים להנכיח את זה. ברור לי שצריכים להיעשות הרבה דברים מאוד מעשיים, כמו ההנהגה הנוכחית שצריכה ללכת לביתה לשלום, כולם, כל מי שכבר אפשר מלמעלה בכל המערכות, ובוודאי שהמדינה צריכה להתנהל באופן אחר. אנחנו צריכים להכניס לחיים שלנו הגינות ויושרה ושיקול דעת שהוא לא פוליטי ומגזרי".
מה הסיכוי שזה באמת יתממש?
"אני יודעת שאני מדברת אוטופיה אבל אם אתה לא מדבר אוטופיה אתה גם לא מגיע לכלום. בעיניי זה לא אוטופיה, זה הכרח. אם את שואלת אותי האם זה יקרה בבחירות הכי קרובות? אני לא יודעת, אבל ברור לי שזה יקרה, בעיקר כי הדור של אלו שנלחמים בעזה ובחאן יונס לא יוותר לנו. אני חושבת שכדי לצאת ממשבר אתה חייב גם ברמה האישית וגם ברמה הקולקטיבית כעם להנכיח כל הזמן את הצדדים החזקים שיש לך ולעשות איתם משהו, כלומר להאמין בזה שיש לך את היכולת לצאת מהמשבר הזה, ובמקרה של העם היהודי ושל מדינת ישראל – את ההכרח הקיומי לעשות את זה. חלק מהריפוי שלנו זה לשנות את השיח. לשנות את השאלות שאנחנו שואלים, להנכיח את ההישגים הבריאים שלנו כחברה. אני מאמינה שזה יקרה ואם זה לא יקרה אז אני שייכת לאלה שיעשו הכול כדי שזה יקרה". אמן כן יהי רצון.

בשורות טובות ושבת של שלום 🇮🇱💞

בהקשר לתהליך הריפוי, משתפת בכתבה של מור שמעוני, "האב החרדי שבנו נרצח בנובה: "לא שואלים למה נהרג בשבת, אלא מה עושים עם זה?"
…באחד מהימים המייסרים שבו לא ידע מה אירע לבנו, לרב אריה רוטנברג קרה אירוע ששמר בסוד, אפילו מפני אשתו. הבן, סמ"ר נועם אלימלך רוטנברג ז"ל, הופיע בחלומו. "זה היה בלילה שבין 8 ל-9 באוקטובר. הבן שלי בא אליי בחלום. אני לא זוכר אם הייתה לו כיפה או לא, אבל הוא זרח כולו מאושר, עם הפנים המחויכות והיפות שתמיד היו לו. הרבה שנים לא ראיתי אותו ככה. הוא אמר לי 'אבא, אל תדאג לי, אני במקום טוב. אני לומד תורה עם הקב"ה'. מולו, על השולחן, הייתה גמרא עשויה מזהב".
האב הדואג לא שיתף איש בחלום כי הוא הבין את המשמעות שלו – שבנו לא בין החיים. למחרת הגיעו לבית המשפחה נציגי צה"ל עם הבשורה המרה – נועם אלימלך נרצח על ידי מחבלים בפסטיבל נובה. מאז, בני המשפחה מתמודדים עם אובדן הבן. למרות העובדה שנרצח במסיבה בשמחת תורה, אין בלבו של אריה כעס, אלא בעיקר אהבה, אמונה והכלה – תחושות שיכולות ללמד את כולנו משהו…
רוטנברג בילה במסיבה עם חבריו הטובים, ארבעת האחים למשפחת ריבלין החרדית. שניים מהם, אביעד וגדעון, נרצחו גם כן במסיבה. "נועם הספיק להציל שתי בנות, אמר להן להיכנס מתחת לבמה…המלחמה והכאב שפרצו אחרי תקופה ארוכה של פילוג בעם הובילו את אריה לעשות מעשה, דווקא בימים הקשים ביותר שעבר. בזמן שהתנהלו ויכוחים על נופלים ממשפחות חרדיות, הוא הזמין לשבעה את יו"ר האופוזיציה, ח"כ יאיר לפיד. "הזמנתי את לפיד מסיבה פשוטה, ההתמודדות עם הבן שלי לימדה אותי להעריך אנשים בגלל מי שהם ולא בגלל מה שהם עושים.
"הוא שאל אותי למה הזמנתי אותו. אמרתי לו ' …המחבלים החליטו לעשות את המתקפה הזאת כי היה הרבה פילוג בעם. אז אמרתי לעצמי מה אני יכול לעשות כדי לבטא אחדות במצב שלי כרגע'. שאלתי אותו 'אתה יהודי ואני יהודי, אנחנו חושבים שונה, אבל יש סיבה שלא נכבד זה את זה בתור אחים?'.
"אנחנו נלחמים על מטרה משותפת, 'ביחד ננצח' זה עושה הרבה נחת לקב"ה. לא צריך שום רפורמה ושום כלום. כל אחד יחיה את החיים שלו, כל אחד יהיה אחראי לבחירה שלו – ונחיה בשלום".
– ומה הוא אמר לך? "'אפשר לחבק אותך?' וחיבק, וגם אני חיבקתי".

שנצליח לכבד אחד את רעהו, לשוחח ולהרבות עשייה של שלום וחיבור. אמן כן יהי רצון.

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לחזרתם ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.        

Photo by Matt Paul Catalano on Unsplash

השבוע פרשת שמיני שהיא הפרשה השלישית בספר ויקרא. הפרשה מתחילה ב- "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל…" (ויקרא, ט').
הפרשה מתארת את היום השמיני, יום חנוכת המשכן, יום ההכתרה. זהו אירוע משמעותי ומרגש. בניית המשכן הושלמה, ומתחילה עבודת הקורבנות והכוהנים. טקס המילואים של אהרון ובניו מסתיים ביום השמיני, עם הקרבת קורבנות. והאות לסליחה הגמורה על חטא העגל מתקבל כאשר אהרון ומשה מברכים את כל העם, וכבוד ה' נראה אל כולם.
ללא ספק, הקרבת הקרבנות מתנהלת בחרדת קודש ובדיוק מופתי. תחילה, הכל מתנהל כשורה, אהרון דבק בפרטים ובציווים שקיבל משה מה'. והוא עולה למזבח לברך את עם ישראל את ברכתו המיוחדת שכולה אהבה וביטוי לשליחותו ככוהן גדול. אהרון נושא את כפיו, מברך, אך האש שהובטחה לרדת מן השמים- לא באה. ידיו של אהרן נותרות באוויר, יש להניח, במבוכה.

מסביר הרב צחי להמן,
"בפרשת השבוע מקבל משה את ההודעה מריבונו של עולם כי חנוכת המזבח תהיה בראש חודש ניסן. לקראת התאריך המיועד, ה' מצווה את משה כיצד לבנות את המשכן וכיצד לקדש אותו, כיצד להלביש את אהרן ובניו וכיצד לקדש אותם ואלו קרבנות צריך להביא ביום מיוחד זה. בהגיע היום המיועד, כאשר משה, אהרן ובניו, הזקנים וכל העדה כבר עומדים מוכנים ומשה מצוה על אהרן להתחיל בסדר הקרבת הקרבנות, אהרן לפתע מהסס.
הפסוק אומר: "ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עלתך וכפר בעדך ובעד העם ועשה את קרבן העם וכפר בעדם כאשר צוה ה'" (ויקרא ט, ז). אוזנם הרגישה של חז"ל שמעה את הצורך של משה לומר לאהרן "קרב אל המזבח", וממילים אלו למדו כי אהרן התעכב. ברגע הגדול של כניסתו לתפקיד הכהן הגדול, אהרן לפתע קופא. מדוע? מה קרה? מה מעכב אותו?
רש"י, על בסיס דברי חכמים במדרש, מספר כי "היה אהרן בוש וירא לגשת". הפרשנים מסבירים שברגע כניסתו של אהרן לעבודות הכהונה הוא נזכר בחלקו בחטא העגל, ולכן פחד והתבייש למלא את תפקיד הכהן הגדול. פעמים רבות ברגעים גדולים צפים בנו החסרונות שלנו. הם מעוררים סימני שאלה על היכולת למלא את התפקיד ומערערים את הביטחון הנדרש כדי להצליח. אהרן שואל את עצמו האם הוא ראוי למלא את תפקיד הכהן הגדול; האם הוא ראוי להיות מי שיביא סליחה וכפרה לעם ישראל; האם השכינה אכן תשרה במשכן ובישראל כאשר הוא השליח המקריב את הקרבנות שזהו מטרתם?
ממשיך רש"י במקום ומספר לנו כי משה אמר לו: "למה אתה בוש? לכך נבחרת!". ר' אפרים מסדילוקב, נכדו של הבעל שם טוב, מביא מסורת בשם סבו לפיה משה אמר לאהרן שהבושה הזו, בדיוק בגללה הוא נבחר לתפקיד.
הפחד והבושה שיש לאדם ברגע בו הוא נכנס למלא תפקיד עלולים להיתפס בעיניו או בעיני אחרים כביטוי לחוסר התאמה ואולי אף עדות לכך שהתפקיד "גדול עליו". אהרן ומשה מלמדים אותנו שמסקנה זו לא תמיד נכונה. פחד ובושה עשויים לבטא גם הכרה בגודל התפקיד והאחריות. בעיקר הם מלמדים כי התפקיד הרם לא מסמא את עיני האדם מחסרונותיו ומגרעותיו, כי אם, מקנים לו מודעות המסייעת לו להישאר בתודעת שליחות.
אמנם לעיתים יש גם מי שמפחד ומתבייש למלא תפקיד משום שהוא באמת לא ראוי לו. נשאלת השאלה כיצד ניתן להבחין בין בושה ופחד שכאלה לבין אלו המלמדים דווקא על כך שהאדם ראוי?
על שאלה זו עונה ה"שפת אמת" ואומר כי בושה ופחד ראויים אינם מפחיתים את האנרגיה החיובית והחיוניות שיש לאדם, לכן כאשר הסביבה תעודד אותו למלא את התפקיד הוא יקבל אותו על עצמו כפי שאהרן נענה לאמירתו של משה "לכך נבחרת". אולם אם הבושה והפחד מערערים את האדם והוא מרגיש חסר בטחון למרות פניית הציבור אליו לקבל את התפקיד, זהו סימן לכך שהוא באמת איננו ראוי לו. אשרי הציבור שמנהיגיו ממלאים את תפקידם מתוך מורא ובושה ראויים."

בשבועות האחרונים, מהדהדת ברחובות בדומיננטיות ובעוצמה רבה הקריאה- "בושה" "בושה". מכל עבר, כולם, עושים בקריאה זו שימוש שוב ושוב. בושה הוא רגש שאמור לגרום לתחושה לא נעימה כאשר אדם סבור שעשה מעשה שלא מקובל בעיניו או בעיני הציבור, מעשה שהוא בניגוד לנורמות המקובלות. ל"בושה" יש תפקיד.  
וכך יתכן חש אהרון כאשר האש משמיים לא יורדת אל המזבח. אהרן יורד מהמזבח ונכנס לאוהל מועד יחד עם אחיו, משה רבנו. האחים, אהרון ומשה, יוצאים מאוהל מועד, ועולים יחד אל המזבח. הפעם, שניהם יחד נושאים את ידיהם ומברכים, ואכן- מגיעה האש ואוכלת את הקורבנות שעל המזבח. העם שנכח וראה, הריע. ברגע המכונן הזה, יתכן כי האש המובטחת משמיים הייתה זקוקה לנוכחות ושיתוף הנהגת שני האחים יחד על המזבח.

השבוע אנו גם חוגגים את שביעי של פסח, היום השביעי והאחרון של חג הפסח, שחל ב- כ"א בניסן. ביום זה, על פי מסורת חז"ל, אירעה קריעת ים סוף. לסיפור עצמו, כידוע יש מסר משמעותי לחיים שלנו. הם מזכירים לנו שיצירת חיבור וקרבה דווקא עם מי ששונה מאתנו, יכול לאתגר כקריעת ים סוף. זוהי מעין הזמנה לחיות חיים של התבוננות, של התפתחות, של ראיית האחר, ושל צמיחה. מי יתן ונצליח להקהיל ולכנס את הדומה והשונה יחד, כקהילה אחת, קשובה ומאוחדת, שבוחנת את ערכיה, מבררת מה מניעה אותה, מייצרת דיאלוג בונה, ומוודאה שכולנו אכן ממלאים את תפקידנו מתוך מורא, בושה וענווה ראויים המקדמים ומשדרגים אותנו כפרטים וכחברה. אמן כן יהי רצון.

חג שמח ושבת שלום🌷💞

השבוע פרשת תרומה שהיא הפרשה השביעית בספר שמות והראשונה שעוסקת במשכן. הפרשה כולה עוסקת בנושא אחד- הציווי של ה' למשה על בניית המשכן.
הפרשה פותחת-
" (א) וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ…" (ח) וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם."

מבהיר הרב יאיר בינשטוק,
"בציווי על בניית המשכן ריבונו של עולם מגלגל את הכדור לידיים שלנו. הפעולה של הנתינה ומסירות הנפש למען המטרה הגדולה שהצבתי לעצמי מבטלת את גבול החומריות, ומראה עד כמה הגבולות שהצרו עלי היו אזיקים דמיוניים ששמתי על עצמי כשהתעקשתי לחשב את פעולותיי על פי משוואות של 'מה אני מפסיד ומה אני מרוויח'.
פעולת התרומה מראה לי עד כמה מקור של הכוח והעוצמה שלי אינו חיצוני ונטוע בקדושה שמגיעה רק ממרחק השמיים. אני בונה משכן ואני יוצר מקום מפגש של שמים וארץ. הנתינה, העשייה והתרומה הן בונות את המשכן, כלומר יוצרות מקום בנפשי שמאפשר לאור האלוקי לשכון בתוכו, עד כדי כך שהאור כבר לא מגיע אליי מבחוץ אלא יוצא ממני לעולם."
כלומר, תחילה יש לגייס תרומות מהעם לבניית המשכן. ה' אומר למשה לבקש מעם ישראל להעניק תרומה – כל אחד כפי יכולתו להקמת המשכן. התורה קוראת לנו לעורר ולפתח את תכונת הנדיבות והנתינה כי היא זו שתמלא אותנו בשמחה והתרוממות הרוח. וזהו מסר לדורות, איך רותמים ציבור שלם לעשיה חיובית.

מוסיף הרב גור גלון-
"הבקשה האלוקית אלינו היא לתרום. לתרום לא מתוך הציווי והחובה, אלא מתוך רצון הלב העמוק, הרצון לתת, הרצון להעניק, הרצון להתנדב. ואכן עם ישראל מגלה את הרצון האדיר והגדול שלו לתת, ותוך פחות מיומיים מובאת יותר תרומה מהנצרך…
זכינו השבוע להיכנס לחודש אדר. חלק משמעותי משמחת אדר היא שמחת הנתינה: "משנכנס אדר מרבים בשמחה"… המצוות המיוחדות לפורים הם מצוות של נתינה, כי זו השמחה הגדולה ביותר- לתת!
ישנם שני סוגים של שמחה:
השמחה האחת היא שמחה מחוץ לחיים, שהאדם חי את חייו, ובכדי לשמוח הוא מפסיק את שגרת חייו, ועוצר בכדי לשיר, לרקוד או להרים כוסית משקה עם חבריו, וזו היא שמחתו. אני נוהג לכנות שמחה זו כ"שמחת הנופש" – אדם עובד בעבודתו, ואז כדי לשמוח, הוא יוצא לחופשה-לנופש, וכך הוא חי מנופש לנופש, מחופשה לחופשה. שמחה זו איננה בעשייה היום יומית, אלא ביציאה מן השגרה.
השמחה השנייה היא שמחת החיים, שהאדם שמח בעשייתו היום יומית… הוא מלא בתחושת שליחות ועשייה בעבודתו וכך הוא שמח בחייו, יום יום, שעה שעה. הוא חי בשמחה. זו השמחה אליה אנו מייחלים, זוהי שמחת אדר ופורים…"

מסתבר שהתכונה הכי חשובה להצלחה בחיים, אומר הרב שניאור אשכנזי, היא השמחה. תכונה זו מכריעה את העתיד שלנו. אדם שמח הוא אדם אופטימי, אדם שרואה בכישלון מבוא להצלחה, ואיננו "זולל" אנרגיה, להיפך, הוא מייצר אנרגיה טובה סביבו. שמחה, למעשה, מביאה את הכוחות שלנו לשיא, ולגילוי היכולות שבנו.  אין בתורה פסוק המצווה לשמוח, יחד עם זאת, השמחה מביאה לקיום כל המצוות.
כל צורת החיים שלנו כיום הינה חיים של אנטי שמחה, רבים סביבנו צורכים תרופות נגד דיכאון, מדגיש הרב אשכנזי,  כל צורת החיים שלנו מכוונת לדבר אחד- להשיג! אנחנו במרוץ אינסופי של להשיג עוד.

אנו חיים בעידן של שפע ומתנהלים ממקום הישרדותי, מקום של חסר. הדהוד חזק של "אין לי", רצון למה שיש לאחר, מה שיש- לא מספיק וכו'. זוהי נוסחה מובטחת לעצבות ותסכול המעוורת את היכולת להוקיר ולהעריך.

מסביר הרב אשכנזי כי שמחה משפיעה גם על גישתם של הדורות הבאים. כאשר אנו בוחרים בשמחה, אנו מלמדים את ילדנו להאמין בחיים ובעולם הזה. כלומר, נראה כי לא הכישורים הם שיכריעו בהצלחה רוחנית או גשמית אלא מי שיש לו אנרגיה ואמונה בטוב שיש.

אנחנו לא נולדים שמחים, שמחה זו החלטה שמחזקת את תחושת הערך שיש לנו לחיים. היא מלמדת אותנו להתבונן בעין טובה ולהוקיר, וממלאה אותנו בתחושה ש"יש לנו", וכי שום דבר איננו מובן מאליו. הערך של הכרת הטוב משנה חיים. שמחה מתחילה מהדיבור והתנועה בנפש. הדיבור הטוב מציף רגשות, ומעצב לנו את התודעה והמחשבה, ויוצר גישה חיובית לחיים. שמחה זה חיבור לחיות, לאופטימיות ולכוחות עצומים.
בכל בוקר כאשר אנו מתעוררים, אנו מקבלים תזכורת בתפילת "מודה אני." השמחה, הנתינה, ההוקרה וראיית הטוב זו בחירה שיש בה הזנה הדדית.

שבת שמחה💞

פרשות ויקהל ופקודי הן פרשות ´צו פיוס´. לאחר המשבר הנורא של חטא העגל ה' משלים עם עם ישראל ובונה את ביתו בקרבם. הפרשות מבהירות לנו כי עלינו לקחת את הדברים לעצמנו ולחפש קשרים שהתנתקו בעקבות משבר מסוים ושניתן לחבר ולפייס.
מי מאיתנו לא התמודד עם תחושות כישלון בשלב כזה או אחר? חווית הכישלון הינה חלק מהחיים, ולעיתים אנחנו אפילו לא מודעים אליה, אך היא חשובה מאוד לתהליך הלמידה ולהצלחה שלנו. הדחף הטבעי אחרי חווית כישלון הוא האשמה עצמית והרגשת בושה. יתכן שאנו מתקשים להתמודד עם תחושת אי-הנוחות הנפשית, אך אם נדע לשנות את תפיסת החשיבה הזו ולהסתכל על הכישלונות כבעלי ערך ולא כמביישים, אז נוכל באמת להבין שרק דרכם ניתן ללמוד ולהצליח. 

מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"איך מפיחים רוח חדשה בעם מיואש? איך מאחים את רסיסיה של אומה שבורה? זהו האתגר העומד בפני משה לאחר חטא העגל, בפתח פרשתנו.ּ מילת המפתח בתשובה היא שמה של הפרשה: וַ יַ קְ הֵ ל. קהילה, או קהל, היא קבוצה של אנשים שנאספו למטרה מסוימת. מטרה זו יכולה להיות חיובית או שלילית, בונה או הורסת. אותה מילה המופיעה בפתח פרשת שבוע זה כתחילתו של פתרון, " (א) וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות לה), הופיעה גם בפרשת השבוע שעבר, אך בבניין דקדוקי אחר, כתחילתה של הבעיה: "(א) …וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ–כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ." (שמות לב). ההבדל בין שתי ההיקהלויות הללו הוא שהראשונה הובילה לפריעה, והשנייה (בפרשה השבוע) לסדר.
 יש התקהלות מתוכננת, מוכוונת משימה וממושמעת – ויש התקהלות של המון פרוע. להמון יש רצון משלו. אנשים הנמהלים בהמון מאבדים את המשמעת העצמית שלהם. הם נסחפים על גל הרגש. תהליכי החשיבה השקולים הנורמליים נדחים מפני הרגשות הקבוצתיים הפרימיטיביים. בלשונם של מדעני המוח, מתרחשת אצלם השתלטות של האמיגדלה – המרכז הרגשי הקדום של המוח. היצרים יוצאים מכלל שליטה. הפסיכולוגיה של ההמון הייתה נושאם של מחקרים מפורסמים עוד בשחר ימיו של מדע הפסיכולוגיה…
מעשה ההקהלה שבפרשתנו הוא תגובתו של משה להתקהלות הפרועה של העם סביב אהרן בחטא העגל. משה עושה דבר מרתק. הוא איננו פועל בניגוד למגמת העם, כפי שעשה תחילה כאשר ראה את עגל הזהב. במקום זאת, הוא משתמש באותה מוטיבציה שהניעה את העם בהתקהלות ההיא. בני ישראל רצו ליצור משהו שייתן להם סימן לכך שה׳ שוכן בקרבם: לא במרומי ההר, אלא בתוך המחנה. משה פונה לאותו רגש נדיבות שגרם להם להציע לאהרן את תכשיטי הזהב שלהם. ההבדל הוא שעכשיו הם פועלים על פי מצוות ה׳, ולא על פי הרגש הספונטני. הוא מבקש מבני ישראל לתרום מנדבת לבם להקמת המשכן. ההיענות רבה כל כך, עד שהוא צריך לבקש מהם להפסיק…
כשתלמידי החכמים נעשים בונים, הם מרבים שלום. המבקש לאחד אנשים אינדיבידואליסטים מאוד לכדי קהילה חייב להפוך אותם תחילה לבונים. את זאת עשה משה כשהקהיל את בני ישראל לבניין המשכן. בניית צוות, אפילו אחרי אסון כמו חטא העגל, איננה מסתורין ואיננה נס. בונים צוות בהצבת משימה – כזו המדברת אל לבם של האנשים, וששום חלק מהצוות לא יוכל להשלימה לבדו. זו צריכה להיות משימה קונסטרוקטיבית. כל חבר בצוות צריך להיות מסוגל לתרום תרומה ייחודית, וכאשר הוא תורם אותה, עליו להרגיש שמעריכים אותו. הכרחי שכל חבר בצוות יוכל בסוף מעשה לומר בגאווה: עזרתי לעשות זאת. את זאת הבין משה, וכך עשה. הוא ידע שכדי לבנות צוות, צריך ליצור צוות שבונֶה."

כך גם במעגל האישי והפנימי של כל אחד ואחת מאתנו, טעויות וכישלונות כאמור, הינם חלק מהחיים, אך כשהם מתרחשים אצלנו, קשה לנו להתגבר עליהם ולדעת עד איפה להלקות את עצמנו, האם להודות בשגיאה, ומה כדאי לנו ללמוד מהם? לפעמים הכישלונות שלנו גורמים לנו להישאר באזור הנוחות שלנו ואנו צריכים עזרה כדי לשנות הרגלים מזיקים. כולנו יכולים לבחור לא ללמוד מהכישלונות שלנו, או לחילופין, אנו יכולים לבחור להעצים את עצמנו על ידי הפיכתם לעוצמות, כאלו שיובילו אותנו לאופק ועתיד טובים יותר. העובדה שנכשלנו בדבר מה לא הופכת אותנו ל-כישלון.

לכן, בכדי להקהיל ולאסוף את כל כוחות הנפש שלנו אל תוך כוח אחד מאוחד שיקדם את העשייה שלנו, הפרשה נותנת לנו מענה איך עושים זאת בשני שלבים?
תחילה ניתנת מצוות ה-שבת שמזכירה לנו שאנחנו לא לבד. ציווי לפסק זמן מששת ימי המעשה , "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'…" (לה, ב), ששה ימים שבהם נעשית (שימו לב לניקוד) המלאכה על ידנו, ודרכנו, יש פה ביטוי לשותפות שבה אנו עושים את המיטב. בשבת זו העת שבה אנו מתכנסים למהות ולתכלית שלנו. השבת אוספת ומשיבה לנו את כוחותינו. זהו השלב שבו אנו מתמקדים במנוחה ובהבנה שכל העשייה שלנו במהלך ששת הימים חשובה ומשמעותית ובה בעת איננה ביטוי ל- "כוחי ועוצם ידי", להיפך, ההכרה שיש לנו שותפים, ושלא הכל תלוי רק בעשייה שלנו.

השלב השני, בניית המשכן ממקום מחובר ומכוון. לאחר איסוף כוחות הנפש שלנו, יש מיקוד המאפשר לנו לבנות את המשכן, לפעול, ולקחת אחריות מהתודעה וההבנה שאנחנו לא לבד, ויש לנו תפקיד בשותפות. לתפקיד זה מתייחס הרבי מליובאוויטש- "להקהיל ולחבר מתוך הבנה כי התורה היא נצחית. אמנם אין באפשרותנו לקיים את מצוות הקהל במובנה הפשוט, בבית-המקדש, אבל תוכנה הרוחני, כפי שהוא בא לידי ביטוי בעבודת האדם ב'מקדש' הפרטי שבתוך ליבו – עומד בתוקפו… כל אדם מישראל נדרש – להקהיל ולרכז את כל כוחות נפשו ואת מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו, ולהכניס אותם לתוך 'בית-המקדש' הפנימי." אחד הנושאים המורכבים ביותר שעל האדם להתמודד עמם הוא נושא ההשתדלות. מהי מידת ההשתדלות הרצויה, עד כמה אדם צריך לפעול על מנת להשיג את מטרותיו בחיים?

מצד אחד,  האמונה בהשגחה פרטית מאת ה',  מצד שני אנו חיים בעולם המעשה, עובדים ומשקיעים בכדי להשיג את המטרות שהצבנו לנו. היכן נמצא גבול העשייה של האדם, ומתי מגיע השלב שבו עלינו להרפות? מפרשים מסבירים כי משמעות המונח השתדלות היא: השתתפות. ההשתדלות היא ההשתתפות שלנו ב- בניית האמצעים, הכלים, התפילה, היכולת לראות את הטוב גם כשהוא נסתר, לראות את הטוב בנסיבות החיים שהוא פרי הפרשנות שלנו, והוא שישפיע בהמשך על הבחירות שלנו. הפתרון לכך הוא להמשיך להציב מטרות, הרב זקס זצ"ל קרא להן, "מטרות קונסטרוקטיביות", ובמקביל חשוב עוד יותר להגדיר את הנקודות שנצטרך לעבור בדרך להשגתן. כפי שבני ישראל לאחר הכישלון בחטא העגל התמקדו בהשתדלות ובעשייה מקדמת בבניית המשכן. העשייה היומיומית חשובה, בדיוק כמו מנוחת השבת שמקהילה ומחברת אותנו ואת כוחות הנפש שלנו. והגדולה האמיתית טמונה בעקביות ולמשך זמן – כי כך נצליח לבנות משכן שמקהיל אל כל כוחותינו המתבטאים במחשבה, דיבור ומעשה. במילים אחרות, האופן שבו אנו מבטאים ומממשים את עצמנו בעולם.

שבת שלום💞

השבוע בפרשה ה' נותן הנחיות למשה לבניית המשכן, וכליו. הוראות ההכנה הן מהפנים החוצה – כלומר ראשית ההנחיות הראשונות מתייחסות למקום הפנימי ביותר והקדוש ביותר- הארון, ורק אחרי כן ה"עטיפות" שלו הכפורת והכרובים, ואז השולחן והמנורה. בהמשך עוסקות ההוראות במשכן עצמו ולבסוף במזבח. והעם בתגובה- מעניק משלו, "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" (שמות כה, ב), כל אחד תורם ומנדב כמיטבו.

וכך כותב הרב אילעאי עופרן – "התורה מתארת את בניית המשכן שלוש פעמים – קודם הציווי על הבנייה לפרטי פרטים, אחר כך בניית הכלים, אחר כך הקמת המשכן. בכל אחד מן התיאורים חוזרת התורה על כל הפרטים מן המסד עד הטפחות.
כשנצטווה משה על הבנייה, הוא מצווה קודם על בניית הכלים ואחר כך על בניית המשכן עצמו, אך כשהוא מקים את המשכן הוא קודם בונה את המשכן ורק אחר כך מכניס את הכלים. כך בונים בית – קודם בונים את המסגרת ורק אחר כך ממלאים אותו בתוכן, אין בררה – אי אפשר לרהט את הסלון לפני שקירותיו עומדים. אך בית יכול להפוך להיות משכן מקודש, רק אם בשלב התכנון הפנים קודם לחוץ. רק אם עוד בטרם נבנו הקירות כבר היה התוכן הרוחני של הבית ברור ומתוכנן לפרטי פרטים…"

בפרשה אנו ממשיכים וקוראים  את הציווי "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". חז"ל עמדו על כך שהניסוח 'ושכנתי בתוכם' – ולא 'בתוכו', רמז לכך שעיקר עניינו של הבית בהשראת השכינה בלבבות כולנו. בית ראשון ושני חרבו בגלל היחסים העכורים שבין אדם לחברו ושנאת חינם. בני ישראל בדרכם לארץ המובטחת בונים את המשכן הארעי במדבר. "וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, וַעֲצֵי שִׁטִּים" (כה, ד-ה). נראה כי העם זקוק למשהו מוחשי. העם רוצה להרגיש את הקדושה- לראות, להריח למשש, מה שיתבטא ביתר עוצמה בהמשך עם סיפור "חטא העגל".

מסביר פרופסור מירון ח' איזקסון –
"בדומה לַבית, גם המשכן הוא מקום של חפצים. חפצי הבית מיוצגים במשכן באמצעות התודעה האנושית אשר תמיד חותרת להבחין במה שסובב אותה. זהב, כסף, נחושת, תכלת וארגמן, שמן ואבנים טובות. כל אלה מוכרים לנו מחיי השגרה. העובדה שכלי המשכן עשויים מחומרי חיינו היא משמעותית ביותר, שהרי גם במובן זה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (כה, ח). אין להתפעל מהמקדש מפני שיש בו חומרים מהיסודות שהכרנו, להפך, הפלא הגדול הוא שהחפצים והחומרים של בתֵי חיינו הם שמרכיבים את המשכן. "המראה מההר" הציווי שאנו מקיימים, העבודה שאנו עושים, הם ההופכים את חומרי השגרה למשכן.
ובמשכן עצמו נבנים היחסים שבין המרכיבים בשתי דרכים עיקריות. דרך אחת מתבססת על חיבורים וצירופים. "ויצקת לו ארבע טבעות זהב … והבאת את הבדים בטבעות אל צלעות הארון… וציפית אותו זהב טהור …" (יא-יד) ועוד. כאן נלקחים מרכיבים שונים ומתאגדים יחדיו. זאת גם הדרך המוכרת לנו בעניינים רבים אחרים: בניית בתים, הקמת מפעלים, ייצור ספרים ועוד. אבל ישנה גם דרך אחרת לפיתוח – כאשר נוטלים חומר מסוים וממנו מגלפים ומפתחים צורה מורכבת. שיטה זאת באה לידי ביטוי במשכן פעמים מספר. הנה למשל בפרקנו ביחס למנורה: "ועשית מנורת זהב טהור, מקשה תֵעשה המנורה ירכה וקנה גביעיה כפתוריה ופרחיה ממנה יהיו" (לא). כאן יש בעיניי מטפורה לכל ההתפתחות האנושית אשר באה מ"החומר" האנושי ונותרת בו. כמו ההתבגרות הבאה מתוך הגוף ונשארת בו, או כמו המחשבה המתרקמת במוח ונשארת לתמיד חלק חיוני בתוכו. המשכן מבטא באותה עת גם את צירופי חיינו המתבססים על חיבור ומיזוג, וגם את פיתוחי חיינו המגיעים מתוך עבודה פנימית נמשכת.
…את הפרק פתחנו בבני ישראל ובחומרים הרבים המגיעים לבניין המשכן דווקא מבתיהם. עבודת ההקמה של המשכן מחזירה אותנו בסוף הפרק לעשייה על-פי המראֶה, לריבוי ששואף להדביק את פרטיו וליחיד שזוכה להתפתח בתוכו."

הפרשה מזמינה אותנו להקדיש תשומת לב לחפצים ולחומרים שאנו נוטים לצבור, ולמשמעותם ותפקידם בחיינו. ה' נותן לנו רשימה של חומרים שונים- זהב, כסף ונחושת, עורות בעלי חיים, עצים, שמנים ואבני חן ומדגיש- כל אחד מאתנו נותן ועושה ככל שהוא יכול. וכל נתינה ערכה שווה בפני ה', כי הערך של הנכונות-לתת כערך בפני עצמו מוערך ולא התרומה כשלעצמה, המשקפת את החומר. למעשה, כשאנו מצליחים לחבר ולמזג את החומר בחיי היום יום עם הרוח, ומלווים את עבודתנו הפנימית בתוכן ערכי ומשמעותי הכולל רגש לקיומו של האחר, אז אנו זוכים לחיות בידיעה ובתחושה של מציאות רוחנית ואלוקית.

במשך כל שנות קיומנו, עוד מימי אברהם אבינו, ה' שוכן במשכן ובתוכנו. יחד עם זאת, פיתויים, תאוות, חוסר ערבות הדדית וסולידאריות חברתית משעבדים ומרחיקים אותנו מהמהות הפנימית שלנו. במילים אחרות, כשאנו עושים עבודה פנימית גם כפרטים וגם כחברה, אנו מפנים את האגו לנוכחות אלוקית לשכון בתוכנו.

שבת מבורכת❤️🏡