בהשראתו של נתנאל אלינסון, ראש מכינת חצבה, מכינה קדם צבאית מעוררת השראה שביתי לקחה בה חלק בשנה שעברה, ובהשראתו של מיכה גוטמן, ראש מדרשת עין פרת, ודוקטור למחשבת ישראל כתבתי את חלקי בפרשת השבוע, פרשת שמות.
המושג ’מנהיגות‘ שב בשנים האחרונות בעוצמה רבה לשיח הציבורי שלנו. בכל מקום קמות מדרשות/מכינות למנהיגות, באינטרנט יש אינסוף תכניות של מנהיגות שמוצעות: פיתוח תכניות מנהיגות טכנולוגית, לימוד מנהיגות ומשאבי אנוש, תכנית מנהיגות של הסוכנות היהודית, חוגים לילדים בנושאים שונים, כמו ספורט, יצירה, טבע וכד' המשלבים תכנית מנהיגות, בקיצור שפע ומגוון עצום ללימוד מנהיגות מהי?! במקביל ניתן למצוא שפע של מאמרים וספרים בנושא המנהיגות.
נראה שלרוב המכנה המשותף לתפיסתנו מהי מנהיגות מושפע ממודל המנהיגות הכריזמטית, הכוח להשפיע, למגנט, להניע לפעולה, עשייה ולאמונה וכד'. כשאנו מדברים על מנהיגות אנו מדמיינים את דמויותיהם של בן-גוריון, מרתין לותר קינג, בגין ועוד. בעוד דמותו של משה משקפת מנהיגות של האנטי-כריזמטי שלא הניע את דורו, אך ממשיך להניע את הדורות כולם, מסתבר ואין חידוש בכך שיש סגנונות שונים של מנהיגות.
אז איפה החידוש בכל מה שקשור למנהיגות?
בימינו מנהיגות הפכה בעצם לערך, וכבר לא בהכרח לאמצעי, לכלי עזר בכדי לממש את הערכים שאנו מאמינים בהם. לכן נראה לי חשוב שנקדיש לנושא מזמננו בפרט שבפרשה זו מקבל משה רבינו, גדול המנהיגים, את המשימה החשובה של להנהיג את עמנו ולהוציאו ממצרים ולהביאו לארץ ישראל. מנהיגות שנראה שמשה נקרא אליה בלית ברירה, למרות ניסיונותיו להתחמק מהמינוי הוא מקדיש את חייו לשליחותו כמנהיג.
השיח הציבורי השכיח הוא לחנך את כולנו להיות מנהיגים. ומשום מה מנהיגות חוברת כיום, יותר מתמיד, לפרסום, ראליטי, להיות כוכב מוכר וידוע, להיות חזק ובעל השפעה… ואלו לכאורה הופכים אותנו בהכרח למשמעותיים. לעניות דעתי, רבים מאתנו עברו תכניות מנהיגות כאלו ואחרות, כך שנותרו ממש מעטים שיצטרכו ויאלצו להיות מונהגים. המעניין שדווקא בעידן הנוכחי שלנו יש משבר מנהיגות חמור וכאוב, הכיצד? יש לזכור שהמילה מנהיג מצריכה שיהיו גם מונהגים שיילכו אחריו, והלכה למעשה רוב המנהיגים שאנו מכירים מההיסטוריה הגיעו מהעם, עם אמונה וכח פנימי והכי חשוב עם רצון לשנות, ולא מבתי ספר למנהיגות.
כיום, כשאנו רוצים להנחיל ערכים כמו מעורבות חברתית, משפחתיות, אהבת חינם, סובלנות, וכו' אנו נוהגים להצמיד אותם למילה מנהיגות כי לבד זה לא מוכר, זה לא מספיק.
יתכן שמאחר ומושג המנהיגות שהתפצל לשניים, מנהיגות ברמת הפרט, אני עצמי, וברמת הכלל, הנהגת הציבור, נוצר בלבול, ואותה מגפה של קורסים/תכניות/הכשרות למנהיגות מדגישה את ההבחנה הזו-
להנהיג את עצמי בשוטף, שיש בידי את הבחירה בכל רגע נתון להחליט, לפעול, לעשות ולעצב את חיי ואת הסביבה בה אני חי חשוב ביותר אבל האם לשם מכוונת התרבות שלנו בתקשורת, ובמסרים שאנו שומעים וחווים בהקשר למנהיגות, ובטח בהתייחס למנהיגים שלנו כיום?
בואו ניזכר לרגע למה בעצם אנו שואפים לחנך? והתשובה לדעתי פשוטה, חינוך לערכים! כמובן שהשיח יהיה מגוון, וראוי שכך יהיה לגבי אלו ערכים אבל מה שברור ומשתמע שמנהיגות היא איננה ערך אלא אמצעי להטמיע ערכים שאנו מאמינים בהם. לשם מה אנו רוצים ומחפשים להיות מנהיגים ולהוביל אחרים? מה המטרה והמגמה? רק כדי שאהיה בהובלה? החינוך הכמעט אובססיבי למנהיגות יוצר מצב שקודם כל אנו מחפשים להנהיג ולהוביל ורק לאחר מכן אנו מחפשים את הערכים שייתנו מענה למנהיגות שלנו.
מדוע שלא נחנך ישירות לאחריות, אכפתיות וראיית האחר, מתוך אמונה ורצון ליישם זאת גם ואולי בפרט כשקשה והסביבה לא תומכת ואו אפילו מקשה. המנהיגים מהתנ"ך שזכורים לנו גם אחרי אלפי שנים הוכיחו את המנהיגות שלהם דווקא בפשטותם, בצניעותם, ולא מתוך נאומים והצהרות אלא כפי שחז"ל הטיבו לתאר, "…ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש."
כשנחנך לערכים שאנו מאמינים בהם מתוך הזדהות וחיבור פנימי ועם התלהבות ובערה פנימית שתתבטא בעיקר במעשינו והתנהגותנו, אז יצוצו המנהיגים מאליהם.
אחרי הכל, האומדן למנהיגות טובה זה העוצמה של אותו ערך בליבו ובמעשיו של אותו מנהיג שהחליט וידע בעיתוי הנכון לקחת אחריות ולהיות איש במקום בו לא היה איש אחר. כלומר, בפשטות בואו נלמד את ילדינו ונהווה דוגמא אישית ללקיחת אחריות, לא לעמוד מנגד אדישים כשפוגעים בערכים שאנו מאמינים בהם וליישם ולממש בעשייה, לא להותיר את הערכים בתיאוריה, ובמקביל לא לפגוע ולייצר עוולות אחרות. "כך, אולי יש סיכוי שנגדל בסופו של דבר מנהיגים ראויים שצומחים מעולם ערכי, ולא מנהיגים שקודם רוצים להנהיג ואחר כך בוחרים ערך בשמו יעלו לגדולה." (נתנאל אלינסון)
נסיים בדבריו של מיכה גוטמן-
" הבחירה של אלוהים במשה למנהיג האומה העברית המתחדשת במצרים מעוררת שאלות לא פתורות, שהרי משה חורג מדפוסי האישיות הקלאסית של המנהיג; למנהיגים גדולים, דוגמת צ‘רצ‘יל ובן-גוריון, יש סדרה של מאפיינים משותפים… באופן מפתיע, המנהיג [בה“א הידיעה] של ההיסטוריה היהודית אינו עומד באף אחד מן הקריטריונים הללו. בין כל תכונותיו של משה, התכונה הראשונה שהקורא פוגש היא דימויו העצמי הנמוך: (שמות ג, יא). הרושם הראשוני של משה על הקורא הוא שמשה תופס את עצמו כאדם שאינו מסוגל לבצע את השליחות שאלוהים מטיל עליו. הדימוי העצמי הנמוך של משה משתקף גם במהלך השליחות עצמה. ..
בכל הדורות קראו לו ”משה רבנו“. משמעות הביטוי הזה היא: ”משה מנהיגנו“. משה לא היה המנהיג של דורו, אך הוא היה ועודנו המנהיג של הדורות, כמו גיבורים מקראיים רבים, דוגמת הנביאים, שבני דורם לא שמעו אותם ועם זאת דבריהם מהדהדים לאורך ההיסטוריה כולה. אפשר לומר שהגיבורים המקראיים אינם פונים אל בני דורם – הם פונים דרך בני דורם. באמצעות הפנייה אל בני דורם, שאינם שומעים אותם, הם פונים אל דורות של קוראים ששואבים מהם השראה.
מנהיגות כריזמטית, כתב הסוציולוג הגדול מקס ובר, מניעה את ההמונים לפעולה מכוח אישיותו רבת הקסם של המנהיג. זו גם חולשתה של מנהיגות כריזמטית – טווח השפעתה מוגבל לטווח הנוכחות של אישיות המנהיג. עם היעלמותו של מנהיג כריזמטי גם השפעתו נעלמת. המלכוד של הכריזמה הוא שמשך השפעתה תלוי במשך נוכחותה. דווקא מנהיגות שאינה תלויית כריזמה, דוגמת זו של משה, מאפשרת להשפעתו לחרוג מגבולות נוכחותו."
מי ייתן ונצליח להוות דוגמא אישית וללמד את ילדינו את הערכים שאנו מאמינים בהם הלכה למעשה תוך ראיית האחר ונצליח להצמיח מנהיגים ראויים מתוך העולם הערכי. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
