תגית: משה

ההפטרה מופיעה במלכים א' (פרק ה, כו' – פרק ו, יג') והיא מפרטת את המספר הרב של הפועלים, שגויסו לבניית בית המקדש הקבוע. 480 שנה לאחר יציאת מצרים, שלמה המלך אוסף פועלים רבים שכורתים עצים בלבנון, חוצבים אבנים מההרים, ומפורטות המידות המדויקות של בית המקדש הראשון. במקביל, הפרשה השבוע, "תרומה", עוסקת בהרחבה בבניית המשכן הארעי תחת מנהיגותו של משה רבנו במדבר. משכן זה הוא למעשה שורשו של המקדש שנבנה ע"י שלמה המלך בהר מרום הרים, ירושלים.
ובכל זאת, מספר הבדלים בולטים ביניהם, מסביר הרב יהודה שביב זצ"ל-
"במשכן שבמדבר הכל השתתפו, וכך כותב הרמב"ם: "והכל חייבין לבנות ולסעד בעצמם ובממונם, אנשים ונשים – כמקדש המדבר" (הלכות בית הבחירה, פ"א הי"ב). המשכן הוא מפעל עממי שהכל משתתפים בו, ואילו מקדש שלמה היה מפעל ממלכתי הנעשה במימון ובאמצעים ממלכתיים. הבדל נוסף עולה כבר מתחילת ההפטרה: "ויעל המלך שלמה מס מכל ישראל" (מלכים א, ה, כז) המימון והאמצעים אכן ממלכתיים, אך הנטל הוא נטל של מס על כלל אזרחי הממלכה, ואילו משכן שבמדבר יסודו ועשייתו בנדבת כל אחד ואחד, "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" … יסודו של הבית בנדבת הלב, אבל בהמשך כשהמצוה 'מתמסדת' ומקוימת ע"י העם בארצו, כבר יש צורך באלמנט של כפייה." שוני נוסף מוסיף הרב, "ואפשר שההפרש מוצא את ביטויו בשוני שבין "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" שבפרשה (שמות כ"ה, ח), לבין האמור בסוף ההפטרה "ושכנתי בתוך בני ישראל ולא אעזב את עמי ישראל". במדבר עדיין 'בתוכם', לשון ריבוי, בתוכו של כל אחד ואחד, ואילו במקדש 'בני ישראל', כחטיבה אחת, כעם."
במילים אחרות, דווקא לקראת בניית בית המקדש, בית קבוע, המתואר בממלכתיות, בעוצמה, ורוב עושר יש חשיפה גדולה יותר למעידה- לשכוח את המטרה שלשמה נבנה בית המקדש ולכן, מדגיש ה' בפני שלמה המלך,
"(יא) וַיְהִי דְּבַר-ה' אֶל-שְׁלֹמֹה לֵאמֹר: (יב) הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר-אַתָּה בֹנֶה אִם-תֵּלֵךְ בְּחֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי תַּעֲשֶׂה וְשָׁמַרְתָּ אֶת-כָּל-מִצְוֹתַי לָלֶכֶת בָּהֶם וַהֲקִמֹתִי אֶת-דְּבָרִי אִתָּךְ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל-דָּוִד אָבִיךָ: (יג) וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אֶעֱזֹב אֶת-עַמִּי יִשְׂרָאֵל:" (מלכים א, ו')
קיום, משמעות ותוכן יש לבית, כפי שמתאר הרב שביב זצ"ל, "רק אם אכן יהיה מקדש בליבו של המלך. וליבו הוא כליבם של ישראל, והרי זה מלמד שעיקר הדבר שתהיה שכינה שרויה בליבו של כל אחד מישראל. "
דברי ה' לשלמה הם בעיצומו של מפעל הבנייה לעודד את מעשיו אך בעיקר להדגיש שהבית איננו העיקר וגם בבית מפואר, לעולם לא יהיו כלים חומרים, חפצים, אבנים, וכו מטרה בפני עצמה כי אם אמצעי להשגת המטרה כמו גם במשכן הארעי, העיקר הוא ההליכה בדרך ה', ושמירת המצוות. המקדש הוא כלי לדרכה של תורה שכל נתיבותיה שלום, דרך של חסד. בית המקדש הוא מקום של משפט, חוק וצדק, מקום שמגן ותומך בחלשים מקום שבו העם יכול להקריב קורבנות ולהביא להשראת השכינה.
בבית המקדש כאמור אנו מצויים כחטיבה אחת, כעם, "(יג) וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אֶעֱזֹב אֶת־עַמִּי יִשְׂרָאֵל׃" (מלכים א, ו') שקוראת לערבות הדדית. מי ייתן בפרט היום, בעידן השפע, ונשכיל לצבור ולהשתמש בכסף, בנכסים, בחפצים וכו' בדרך ישרה והגונה כשאנו זוכרים שאלו הם רק אמצעים להשגת מטרות, חלומות והגשמה; אמצעי להפוך את העולם למקום טוב ומטיב יותר. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

השבוע מתחילים את ספר שמות, והפרשה הראשונה היא פרשת שמות.
ספר שמות מעביר אותנו מסיפור של משפחה בודדת, של יחיד, לסיפורו של עם ישראל, של הכלל. כשיעקב ירד למצריים יחד עם משפחתו הם היו שבעים נפש. וכעת, לאחר פטירת יעקב, יוסף, ואחיו, בני ישראל שהתגוררו בארץ גושן מתרבים ומתעצמים במצרים. המשמעות היא שעם ישראל לא נולד בארצו; ראשית הוויתו היא למעשה במצריים.
דור הולך ודור בא, הפרשה מספרת לנו על מלך מצרים, פרעה חדש, שלא מכיר ויש אומרים שלא זכר את יוסף, ושחושש מפני התעצמותו של עם ישראל, ולכן, מעביד אותם בפרך ומטיל עליהם גזרות קשות. אחת הגזרות היא להמית את הבנים הנולדים להם "(טז) וַיֹּאמֶר, בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן, עַל-הָאָבְנָיִם: אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה. (יז) וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת, אֶת-הָאֱלֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וַתְּחַיֶּיןָ, אֶת-הַיְלָדִים. " (שמות פרק א') המיילדות האמיצות, שפרה ופועה, למרות הגזירה ממשיכות להחיות גם את הזכרים.
כאשר נולד משה מחביאה אותו משפחתו בתיבה, ומניחה את התיבה על מי היאור, בתקווה שמישהו יראה את הילד בתיבה ויציל אותו. ואכן, בת פרעה מבחינה בתינוק שבתיבה, ומאמצת אותו.

בבגרותו, משה רואה איש מצרי מכה איש עברי וכתגובה הורג משה את המצרי. למחרת, הוא פוגש בשני עברים שמתקוטטים, וכשהוא מוכיח אותם הם מקניטים אותו, 'האם אתה עומד להרוג אותנו כפי שהרגת את המצרי?' משה מבין שהרג המצרי הופץ ונודע גם לפרעה המלך, והוא בורח אל מדיין, שם הוא מתחתן עם ציפורה, בת יתרוֹ. במקביל, מסופר כי מלך מצרים מת ובני ישראל נאנחים וזועקים לה' ששומע את נאקתם וזוכר את בריתו, הברית שנכרתה עם האבות, אברהם, יצחק ויעקב.

יום אחד בעוד משה רועה את צאנו של חותנו, יתרו, מתגלה ה' אל משה מתוך הסנה הבוער, ושולח אותו להושיע את בני ישראל. כלומר, במעמד זה ה' מטיל על משה את השליחות של הוצאת בני ישראל ממצרים והבאתם אל ארץ ישראל. ככתוב-
"(י) וְעַתָּה לְכָה, וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה; וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם. (יא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-הָאֱלֹהִים, מִי אָנֹכִי, כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה; וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם." (שמות פרק ג') משה שלא מאמין ביכולתו להנהיג מנסה להתחמק מהשליחות אך ללא הצלחה.
משה חוזר למצרים, ויחד עם אהרון אחיו הם מגיעים לפרעה בבקשה לשחרר את בני ישראל ולהוציאם ממצרים. אך פרעה – מסרב! ויותר מזה, פרעה בתגובה לבקשה מקשה את הגזרות שלו וגורם לתסכול רב יותר בקרב בני ישראל בפרט כלפי משה ואהרון. בסיום הפרשה נראה שהמצב רק נהייה גרוע יותר, ולכן, פונה משה אל ה', אך ה' מרגיע את משה ואומר לו שהתכנית רק החלה ובסופו של דבר פרעה לא רק שישלח את בני ישראל אלא יגרש אותם מארצו. "(א) וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, עַתָּה תִרְאֶה, אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה: כִּי בְיָד חֲזָקָה, יְשַׁלְּחֵם, וּבְיָד חֲזָקָה, יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ." (שמות פרק ו')

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, דוד בן מיכל, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼

השבוע ספר דברים בפרשת כי-תבוא מחדד לנו שעם ישראל מצוי בתווך, במקום גבולי, הוא כבר לא במדבר אבל עדיין גם לא בארץ. וכך גם מצבו הרגשי והרוחני, עם שראה עצמו כעם של עבדים, עומד לפני קבלה של ריבונות ועצמאות שמעולם לא חווה קודם לכן, ולכן משה רבינו חוזר ואומר מספר פעמים – "היום",

" (טז) הַיּוֹם הַזֶּה, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה–וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים; וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. (יז) אֶת-יְהוָה הֶאֱמַרְתָּ, הַיּוֹם: …" (דברים כו')

מסביר יאיר אגמון, סופר ובמאי קולנוע-

ולמה למשה חשוב כל כך לפמפם את "היום" הזה, את ההווה, את הרגע. כי הוא מבין משהו על החיים האלה. הוא מבין שעם שאין לו מרחב פיזי או תודעתי להתנהל בו הוא עם רך ונימוח, שאפשר להשפיע עליו ושצריך לגונן עליו. לכן הוא דורש מהם להתפקס לכאן ולעכשיו, לא לחשוב על מה שהיה או על מה שיהיה, להפך- פשוט להיות, להיות ברגע, ברגע הזה ממש.

זו דרישה מרגשת. פשוט להיות ברגע. ואם גם החיים שלי נמצאים מתישהו בין לבין, בתחום אפור מסויים, לא פה ולא שם- יש מצב שמשה מכוון את "היום" הזה גם אלי. יש מצב שהתורה תובעת את הסטייט אוף מיינד הזה גם ממני."

כולנו נוטים להשקיע שעות מרובות בתחומים שונים שהם לא בהכרח בראש סדר העדיפויות שלנו, המקום השכיח הוא בעבודה והסיבה היא כביכול- "שנוכל להעניק לילדנו עוד משהו…" כשלמעשה המחיר האמיתי הוא שאנו מבלים ומשקיעים פחות זמן עם ילדנו, תחומים נוספים הם הבריאות והתזונה שלנו ועוד תחומים רבים וטובים. וחלק מהשאלות שעולות הן איך להחליט מה לעשות ומתי, כשאנחנו חיים בעומס בלתי פוסק. בשביל להתנהל בתוך העומס הזה, המיומנות של קביעת סדרי עדיפויות היא קריטית. אם אין לנו סדרי עדיפויות ברורים, הנטייה שלנו לרוב היא לעשות את מה שהכי קל או מהנה באותו רגע, אבל לא בהכרח מה שחשוב או דחוף, נקרא דחיינות☺ או נטייה שלא להפנים את המחיר לבחירות שלנו.
בפרשת השבוע שלנו, בני ישראל עסוקים בהכנות האחרונות שלהם לקראת הכניסה לארץ ישראל. לאחר שהם כובשים את צידו המזרחי של הירדן, שהיה בו שפע של שטחי מרעה וכרי דשא, מבקשים ראובן וגד את רשותו של משה ליישב את השטחים הללו כי יש להם עדרים גדולים ונכסים עצומים במיוחד. הם ניגשים למשה רבנו ומבקשים במקום לקבל את הנחלה כמו שאר השבטים בתוך תחומי ארץ ישראל, הם מעדיפים לקבל נחלה גדולה במיוחד, אך בצדו המזרחי של נהר הירדן.
כיצד מגיב משה רבנו לבקשתם? הרב שרגא סימונס מתאר- "הוא פשוט רותח מזעם! זה לא שהוא כועס על העובדה שהם היו מוכנים לגור מחוץ לארץ ישראל – הרי למעשה, בכך הם יכלו לסייע להפיץ את אור התורה הגדול בעולם כולו. אלא, זעמו של משה רבנו נובע מהעובדה, שראובן וגד בבקשתם את הנחלה המיוחדת הזו בעבר הירדן המזרחי, מזכירים בפניו רק את צרכי הצאן והבקר, ומתעלמים לחלוטין מצרכיהם של ילדיהם ונשותיהם" (במדבר תחילת פרק ל"ב). משה רבינו כועס עליהם בנוסף כי הם מותירים את שאר השבטים, אחיהם, להילחם לבדם.
מנהיגיהם של שני השבטים הללו מבינים את כעסו של משה רבנו, והם מבקשים שוב ממשה אך הפעם הם מקפידים להזכיר את ילדיהם, שאר השבטים ואת הצאן והבקר; אך עדיין הצאן והבקר הדומיננטיים. לכן, בהמשך פרק ל"ב, הם לבסוף מפנימים ועונים למשה- ". (כו) טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ, מִקְנֵנוּ וְכָל-בְּהֶמְתֵּנוּ–יִהְיוּ-שָׁם, בְּעָרֵי הַגִּלְעָד. (כז) וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל-חֲלוּץ צָבָא, לִפְנֵי יְהוָה–לַמִּלְחָמָה:…" הם מציינים את סדרי העדיפויות ומזכירים הכל בסדר הנכון – קודם משפחה ורק אחר כך הצאן והבקר וכמובן שהם מציינים שהם נשארים להלחם בראש הצבא עם אחיהם במלחמת כיבוש הארץ.
הרב שרגא סימונס מסביר- "זה קורה לכולנו מפעם לפעם. כולנו מסוגלים תיאורטית לדעת מהו סדר העדיפויות הראוי בחיים. אולם לפעמים מופיעים בפנינו דברים שונים, שמסיחים את תשומת הלב שלנו כלפי מטרות שוליות ביותר."
ראיתי סרטון על המורה איליה שמלמד מזה 22 שנים. הוא מעורר השראה וסדרי העדיפויות שלו מאוד ברורים וניכרים לעין🤓 התוצאה-91 מבוגריו הפכו לטייסים… אני מזמינה את כולנו לבחון השבת מה הם סדרי העדיפויות שלנו והאם הם בהלימה עם המצוי בחיינו. בספר החינוך כבר נאמר, כי אחרי הפעולות, אחרי המעשים, נמשכים הלבבות.
מי ייתן ויהיו לכולנו הכוח והתבונה להיות מחוברים לליבנו ונפשנו – ולדעת לממש את סדר העדיפויות הראוי בחיינו. אמכי"ר
שבת מבורכת❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, עופרי בת חיה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

השבוע פרשת פנחס שהיא הפרשה השמינית בספר במדבר. הפרשה פותחת בשבחו ושכרו של פנחס בן אלעזר על מעשהו הנועז בסוף הפרשה הקודמת, לאחר שעם ישראל התפתה אחרי בנות מואב, נגרר לעבודת אלילים והגיע לשיא הידרדרותו כשנשיא שבט שמעון לקח אישה נוכרית ושניהם חטאו לעיני כל עדת ישראל. פנחס, נכדו של אהרון הכהן, החליט להשיב את הסדר לכנו, ולעצור את המגפה הנוראית שפרצה בעם וגבתה את חייהם של עשרים וארבעה אלף איש מבני ישראל, ולכן, הוא לוקח רומח והורג אותם.
פרשת פנחס מתרחשת בעבר הירדן, לפני כניסת בני ישראל לארץ ישראל, ויש צורך להתכונן לקראת הכניסה, ולהתחיל בהכנות הנדרשות. הפרשה מספרת על מפקד השבטים וחלוקת הארץ בהתאם לגודל השבט, אך מיקום הנחלה נקבע על פי הגרלה. נערך מפקד לכל הגברים מעל גיל 20 בכל שבטי ישראל. הפוקדים עוברים ובודקים כל משפחה וכל שבט ולבסוף מסכמים- לרשות בני ישראל עומדים 600,730 גברים מעל גיל 20. מפקד דומה נערך גם לבני שבט לוי האחראים על עבודת הקודש. להם אין חלק ונחלה, ככתוב- " (סב) וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם, שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף–כָּל-זָכָר, מִבֶּן-חֹדֶשׁ וָמָעְלָה: כִּי לֹא הָתְפָּקְדוּ, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי לֹא-נִתַּן לָהֶם נַחֲלָה, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." (במדבר כו)
כל המתפקדים הם בני הדור החדש, לאחר שכל דור המדבר מת במשך הזמן בעקבות עונש חטא המרגלים, חוץ מיהושע בן-נון וכלב בן-יפונה שלא חברו עם המרגלים ודיברו על הארץ טובה.

בהמשך מסופר על חמשת בנות צלופחד שבאו לתבוע את נחלת אביהן בארץ. אביהן נפטר במדבר ומאחר ובנים לא היו לו, אין ממשיך למשפחתו ולנחלתו. הן מבקשות, למרות שזו זכות של הבנים במשפחה, לרשת את הנחלה. ה' מקשיב לבקשתן, ומורה על כך בחוק – חוק לכל העם – אדם שנפטר בלא בנים נחלתו עוברת כירושה לבנותיו. למעשה, לאחר פניית משה, ה' מבהיר את דיני הקדימה בירושת הנחלות: ראשון היורשים – הבן, ובהעדרו, במשפחה שאין בה בנים – תירש הבת. רק אחריה מגיע תורם של אחי האב או קרובי המשפחה מצד האב.

משה יודע שהוא לא יזכה להיכנס לארץ, והקב"ה אומר לו לעלות על ההר להשקיף ולראות אותה מרחוק. משה דואג לעם ישראל ומבקש מה' למנות מנהיג שימלא את מקומו. הוא מבקש שיהיה זה אדם שידאג לכל אחד ואחת מבני-ישראל, בעת מלחמה יצא בראש הצבא, שיהיה רועה נאמן ויוביל את בני ישראל בכניסתם לארץ המובטחת וישובה.

ואכן, הקב"ה ממנה במקום משה רבינו את יהושע בן-נון, משרתו המסור ותלמידו המובהק, ומצוה את משה להסמיכו לתפקיד המנהיג, ככתוב- " (יט) וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ, לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי, כָּל-הָעֵדָה; וְצִוִּיתָה אֹתוֹ, לְעֵינֵיהֶם. (כ) וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ, עָלָיו–לְמַעַן יִשְׁמְעוּ, כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." (פרק כז) משה מכנס את כל העם וסומך על יהושע את שתי ידיו בנוכחות ולעיני כל ישראל, כל העדה, והכהן הגדול אלעזר.

הפרשה מסיימת בתיאור של עבודת הקורבנות וחגי ישראל. אחד מהקורבנות הוא קורבן התמיד שהוקרב יום יום ושמרמז על התמדה ועקביות בעשיה שלנו.

התורה מונה את קורבנות המועדים : פסח, שבועות, ראש השנה ויום-הכיפורים, סוכות ושמיני-עצרת.