השבוע בפרשת חקת בני ישראל מתחילים את תהליך הפרידה מהמנהיגים שלהם. תחילה הם נפרדים בצער רב ממרים הנביאה, אחות משה ואהרון. בזכות מרים הנביאה הייתה לעם ישראל באר מים צמודה במשך כל זמן שהותם במדבר. ולכן, כשמתה מרים נעלמה גם הבאר, ומותה מתבטא במחסור גדול במים. בהמשך , משה, אהרון ואלעזר בנו עולים אל ראש ההר, ושם מעביר אהרון את בגדי הכהונה לבנו ומכתיר אותו לכהן גדול. העם רואה את משה ואלעזר יורדים לבדם מן ההר, ומבין שאהרון מת. אהרון הכהן היה סמל וביטוי לשלום ואהבה בין בעלי מריבה, לכן האבל מקיף את כל תושבי המחנה ללא יוצא מן הכלל. מות אהרון הורגש עוד יותר כשנעלמו ענני הכבוד, שכיסו את מחנה ישראל במדבר בזכותו.
מסביר הרב חנוך חיימוביץ, "פעמים רבות אנו זוכים בלווי צמוד בפעם הראשונה בה אנו עושים דבר מסויים. הלווי מלמד ומקנה ביטחון, והוא בעיקר מעניק לגיטימציה לקחת את האחריות לידינו.
בפרשתנו אנו נפגשים עם המלחמה הראשונה של עם ישראל, מאז מלחמת עמלק. במלחמה זו העם לא זוכה לחניכה ואף לא להנהגה מסודרת והדבר מתמיה. לאחר מו"מ כושל של משה מול מלך אדום, נאלץ העם לעקוף את ארץ אדום וכל זה על מנת שלא להיכנס לעימות צבאי. לאחר מכן התורה מתארת את מות אהרון הכהן, ומיד לאחר שני אירועים אלה מתוארת המלחמה:
"וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ־עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶֽׁבִי: וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַֽה' וַיֹּאמַר אִם־נָתֹן תִּתֵּן אֶת־הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַֽחֲרַמְתִּי אֶת־עָרֵיהֶם: וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת־הַֽכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת־עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם־הַמָּקוֹם חָרְמָֽה".
המידע המודיעיני שהיה בידי מלך ערד כלל מן הסתם שתי הנחות עבודה. הראשונה היא שעם ישראל מפחד ממלחמה שהרי הם התחמקו מעימות צבאי עם אדום. ההנחה השנייה היא שהעם מצוי באבדן הנהגה, מאחר ואהרן נפטר. הנחות אלה מביאות את מלך ערד להחלטה לתקוף את ישראל. למרות גורם ההפתעה, מלך ערד מצליח "רק" לשבות שבי שחז"ל מוסיפים לגביו שמדובר היה ב"שפחה אחת". לכל הדעות מלך ערד נכשל וגורם ההפתעה והמידע המודיעיני שבידיו לא באו לידי ביטוי.
אולם אז, עם ישראל נוקט יוזמה ונודר נדר כלפי הקב"ה לפיו אם ינצחו הם יחרימו את עריו של מלך ערד. משה כלל לא מוזכר ביוזמה. היא באה ישירות מן העם ומופנית ישירות כלפי הקב"ה. כלומר, היוזמה הצבאית הראשונה מאז מלחמת עמלק איננה באה מלמעלה למטה, אלא מלמטה למעלה; מתוך רצון של העם להילחם למען מטרה חשובה בעיניו. המטרה היא שחרור השבויים. ערך הסולידריות הוא הדוחף את העם להתגייס, לשים נפשו בכפו ולצאת להילחם.
יש כאן מסר גדול בנוגע למנהיגות שתפקידה לחנך לערכים גדולים וחשובים, את דרך ההוצאה לפועל על העם לבחור בעצמו. הביטוי המעשי של ההנהגה הוא ביד המונהגים כשאת הערכים יובילו המנהיגים.
פרשתנו היא נקודת המעבר של דרכי ההנהגה. עד לפרשת חקת ישנה הנהגה מלאה של משה כפי שנדרש כלפי עם שיצא ממצרים ונמצא במדבר. מפרשתנו, אנו נמצאים ערב הכניסה לארץ ואז מתחילות להתגלות יוזמות גם ללא המנהיג הרשמי.
במציאות בארץ ישראל יש צורך במנהיג, אולם המנהיג צריך לדעת להוביל את העם להזדהות עם הערכים וממילא גם למוכנות לפעול למענם ולאורם."
אז איזו מנהיגות עדיפה? זו שמגיעה מלמעלה למטה או זו שמגיעה מלמטה למעלה? התורה מלמדת אותנו שגם כפרטים וגם כמשפחה ואומה אנו עוברים תהליכי ליווי של מנהיגות שמתחילה מלמעלה ויורדת מטה אך עם הזמן כולנו לומדים ובתקווה גם מטמיעים כי מנהיגות מתחילה במימוש היכולת שלנו להנהיג את עצמנו כפרטים וככלל. ולכן, הפרשה קוראת לנו לקום ולהוביל מהלכים. להיות משפיעים. ליצור תנועה מלמטה למעלה, ולשנות את פני החברה והסביבה בה אנו חיים. יש פה הזמנה לצאת מאזור הנוחות שמאוד קל להישאב אליה ולייצר שינוי מהשטח ובשטח. זוהי מנהיגות שמובילה ומקדמת ערכים על ידי המנהיגים יחד עם המונהגים.
שבת שלום❤️